בלוג המזכ"לית

עובדות ועובדי הוראה יקרים,

רגע לפני ששנת הלימודים תשפ״ז יוצאת לדרך, מזכ״לית הסתדרות המורים, יפה בן דויד, במסר אישי ומיוחד בעבורכם.

אנו מאחלים לכם ולבני משפחותיכם שנת לימודים פוריה ומוצלחת. שנה שבה נצליח לקיים שגרת חינוך רציפה, משמעותית ומשגשגת.

אנשי חינוך יקרים,

עוד כמה ימים נפתחת שנת הלימודים, בראיון שקיימתי לערוץ 15 ציינתי, כי שנת הלימודים תפתח כסדרה כמו בכל שנה.

למרות הכיתות העמוסות, ריבוי שעות וימי הלימוד, ההשקעה הנמוכה לתלמיד בהשוואה למדינות ה- OECD ומשברי הקורונה והמלחמה, מערכת החינוך בישראל ממשיכה לבלוט בחדשנות וביצירתיות.

שיעור המצטיינים בישראל בקריאה ובחשיבה יצירתית גבוה מממוצע מדינות ה- OECD, הישג המעיד יותר מכול על איכותם ועל מסירותם של עובדי ההוראה.

יש לנו את את ההון האנושי הטוב בעולם, תנו למנהלים, למורים ולגננות את חופש הפעולה, תתנו להם גב והערכה ובעיקר, תתנו להם לעבוד.

אני מאחלת לכל התלמידים, להורים ובמיוחד לאנשי החינוך המסורים שלנו, שנת לימודים מוצלחת, בטוחה עם המון הישגים והצלחות.

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

עובדות ועובדי הוראה יקרים,

היום, בכנס עמותת המורים, דיברתי על הדבר שמערכת החינוך זקוקה לו יותר מכול: אמון באנשי החינוך.

אמון הוא לא סיסמה. משמעותו להעניק למנהלים ולצוותים החינוכיים גמישות, סמכויות וגיבוי, כדי שיוכלו לנהל, ללמד ולהוביל.

לצד האמון, אנחנו מחויבים לשמור על הגבולות ועל הזכויות שלכם. לכן הובלנו הישג חשוב והיסטורי: חוזר מנכ״ל ראשון שמסדיר את הקשר בין ההורים לבין הצוותים החינוכיים.

הטלפון הנייד הוא רכושו הפרטי של עובד ההוראה. הוא לא מוקד שירות ולא ערוץ עבודה מסביב לשעון. לא תתקיים עוד תקשורת עם הורים באמצעות הוואטסאפ הפרטי. נדאג שההנחיות ייושמו גם בשטח ושייקבע מדרג פניות ברור, שיכבד את הזמן שלכם ויחזק את הסמכות המקצועית שלכם.

גם בנושא האלימות המסר שלנו חד וברור: אלימות כלפי עובדי הוראה היא קו אדום. אי אפשר לצפות מאנשי חינוך ללמד, להוביל ולהעניק לתלמידים תחושת ביטחון ומשמעות, כאשר הם עצמם אינם מוגנים. אנחנו דורשים טיפול תקיף בכל אירוע אלימות וגיבוי מלא לעובדי ההוראה.

אסור להשאיר אתכם לבד גם מול משימות מורכבות. שילוב תלמידי החינוך המיוחד הוא ערך מוסרי וחינוכי ראוי, אבל כדי לעשות זאת נכון חייבים להעניק לבתי הספר ולגנים משאבים אמיתיים, להקים מרכז טיפולי בכל בית ספר ולצמצם את מספר התלמידים בכיתות ובגנים.

במקביל, אנחנו דורשים לבטל את יום החינוך הארוך ולסיים את ההוראה הפרונטלית בשעה 13:30. לא נאפשר עוד שעובדי הוראה יידרשו לחלק ארוחות, לפנות שולחנות ולנקות אחריהן. לא זה תפקידם ולא זה ייעודו של החינוך.

אי אפשר להוסיף עוד ועוד אחריות בלי להעניק תנאים מתאימים. זו הדרך לשחיקה, לעזיבה ולהעמקת המחסור בעובדי הוראה. את המשבר הזה לא יפתרו באמצעות פתרונות קוסמטיים. צריך לטפל בשורש הבעיה: לשפר השכר ואת תנאי העבודה, לצמצם את הביורוקרטיה, להפחית את העומס ולהעניק סמכויות.

אנחנו דואגים גם שההערכה כלפיכם תבוא לידי ביטוי במעשים. החל מה– 1 בספטמבר 2026 ייכנס לתוקף גמול חדש עבור יוזמות חינוכיות בית ספריות, בסך 400 עד 1,000 שקלים בחודש.

כנס עמותת המורים היה פסיפס מרגש של תוכן, ערכים ומוזיקה. יובל דיין העניקה לנו רגעים מרגשים בשירתה המיוחדת. אלון אהל הזכיר לכולנו כמה חשוב להוקיר כל רגע בחיים, וריגש אותנו בנגינתו המופלאה ובכישרונו יוצא הדופן.

הרב דוד גרוסמן דיבר על כוחה של האחדות ועל האחריות המשותפת שלנו לחברה הישראלית. פרופ׳ איריס בן דוד הדר הציגה את הישגיה של מערכת החינוך והעמידה אותם במרכז הבמה: ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם ביצירת ידע חדש ונמנית עם המדינות המובילות בתחום החדשנות. את כל ההישגים האלה, הדגישה, בונים עובדות ועובדי ההוראה יום יום ושעה שעה, בגנים ובכיתות הלימוד.

שרית חדד סחפה את הקהל, שימחה את כולם וחתמה את האירוע בחגיגה גדולה.

כל אחת ואחד מהמשתתפים הוסיפו לכנס קול ייחודי, רוח ורגש, ויחד יצרו חוויה מעשירה, מעוררת השראה ובלתי נשכחת.

וראוי לא לשכוח מה אמרו המשתתפים החשובים הנוספים בכנס. כולם כאחד, מהצבא, מההיי טק ומהרפואה דיברו על מסר אחד ברור: שום מערכת חיונית במדינת ישראל, לא יכולה להתקדם ולהצליח בלי השותפות עם עובדי ההוראה. מאחורי כל הישג גדול עומדים אנשים ששורשי דרכם נטועים במערכת החינוך.

כי עוד לפני ההצלחה הגדולה, יש עובד הוראה שמאמין, מכוון ופותח דלת. החינוך הוא מעשה אנושי ויומיומי, ואתם אלה שבונים באמצעותו את עתידה של המדינה.

אני מבקשת להודות לגבע שגיא – מנכ"ל עמותת המורים, לברנית גולן יוסובש – יו"ר עמותת המורים ולצוות עמותת המורים ששקדו לילות כימים כדי להבטיח כנס עשיר, מעורר מחשבה השראה, ופותח אופק.

יפה בן דויד

מזכ״לית הסתדרות המורים

עובדות ועובדי הוראה יקרים,

היום, בכנס איגוד מנהלי ומנהלות אגפי החינוך, דיברתי על העיקרון שצריך לעמוד בבסיסה של מערכת החינוך שלנו: אמון באנשי המקצוע. אמון אינו סיסמה. הוא צריך לבוא לידי ביטוי במשאבים, בסמכויות, בגיבוי וביכולת של אנשי החינוך לעשות את עבודתם.

זה מתחיל באוטונומיה. מקצועות הליבה משותפים לכל ילדי ישראל, אבל בתי הספר אינם פס ייצור. לכל בית ספר יש תלמידים אחרים, קהילה אחרת ואתגרים אחרים. לכן עובדי ההוראה חייבים לקבל חופש פעולה אמיתי, כדי שיוכלו לנהל, לפתח ולהתאים את העשייה החינוכית למציאות שהם פוגשים מדי יום ויום.

אבל כדי שעובדי ההוראה יוכלו לנהל וללמד, חייבים גם לשמור על גבולות ברורים. לכן הובלנו הישג חשוב והיסטורי: לראשונה פורסם חוזר מנכ״ל שמסדיר את הקשר בין ההורים לצוותים החינוכיים. אנחנו רוצים את ההורים כשותפים, אך שותפות אינה יכולה לבוא על חשבון פרטיותם וזמנם של עובדי ההוראה. הטלפון הנייד של עובד ההוראה הוא פרטי. לא עוד הודעות וואטסאפ מסביב לשעון ולא עוד ציפייה לזמינות בלתי מוגבלת. כעת נדאג גם לאכיפה, כדי שההנחיות לא יישארו רק על הנייר.

הצבת גבולות היא גם חלק מהמאבק באלימות. לא יעלה על הדעת שעובד הוראה יגיע למקום עבודתו ויחשוש לביטחונו. אלימות כלפי עובדי הוראה היא קו אדום, ולא נאפשר לה להפוך לחלק משגרת מערכת החינוך. הממשלה חייבת לשלב זרועות ולפעול מיד, משום שאי אפשר לבקש מאנשי החינוך להעניק לתלמידים תחושת ביטחון כאשר הם עצמם אינם מרגישים מוגנים.

אבל, הגנה על עובדי ההוראה לא מסתכמת רק בשמירה על ביטחונם. היא מחייבת גם שלא להשאיר אותם לבדם מול משימות חינוכיות מורכבות, בלי המשאבים, ההכשרה והמעטפת המקצועית הנדרשים. הדבר נכון במיוחד בתיקון לחוק החינוך המיוחד. שילוב הוא ערך מוסרי וחינוכי, אך כדי שיצליח חייבים ליישם אותו באופן מקצועי ואחראי. שילוב אמיתי מחייב הקמת מרכז טיפולי בכל בית ספר, צמצום מספר התלמידים בכיתות ובגנים, הכשרה ראויה ומתן כלים מקצועיים לצוותים החינוכיים.

וכאשר שוב ושוב מטילים על עובדי ההוראה עוד משימות ועוד אחריות, בלי להעניק להם את התנאים ואת הגיבוי הדרושים, התוצאה ידועה: שחיקה, עזיבה ומחסור הולך ומחריף בכוח אדם איכותי.

את המשבר הזה לא יפתרו באמצעות פתרונות קוסמטיים. צריך לטפל בבעיות היסוד ולחזק את עובדי ההוראה באמצעות שכר ראוי, שיפור תנאי העבודה, צמצום הרגולציה והפחתת העומס. כך נוכל לאפשר להם להקדיש את זמנם ואת כוחותיהם למהות שלשמה בחרו במקצוע: ללמד, לחנך, לעורר סקרנות ולהוביל את הדור הבא.

כך בונים מערכת חינוך חזקה. כך מחזירים את האמון.

הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים"

לפעמים, כדי להבין גדולה של אדם, צריך להניח את התאריכים בצד ולגעת בנשמה. היום, 148 שנים אחרי שהגיח לעולם הנריק גולדשמיט, המוכר לכולנו כיאנוש קורצ'אק, אנחנו לא נזכרים רק ברופא או בסופר. אנחנו נזכרים במי שהוכיח שלאהבה אין גבולות, גם כשהעולם סביבו קרס.

קורצ'אק לא רק לימד ילדים; הוא היה הלב הפועם של בית היתומים בוורשה. בקיץ 1942, כשהגיע הרגע הנורא מכל, הוא עמד בפני הבחירה הקשה ביותר שאדם יכול לעמוד בה, הבחירה בין חיים לבין הנאמנות לערכים שלו. הוא בחר להישאר. הוא צעד עם ילדיו, יד ביד, אל הלא נודע, כי הוא ידע שחינוך אמיתי אינו מסתיים בשיעור, אלא במחויבות מוחלטת לאדם שמולך.

הוא כתב פעם: "עתיד טוב יותר לאנושות טמון לא במשטר חברתי זה או אחר, אלא באדם טוב יותר".

המשפט הזה הוא המצפן שלנו. בעידן שבו אנחנו מחפשים תשובות מהירות, קורצ'אק מזכיר לנו שהתשובה נמצאת בדוגמה האישית, בחמלה ובאנושיות. נמשיך לחנך את דור העתיד שלנו לא רק למצוינות, אלא בראש ובראשונה לאהבת אדם , להיות, פשוטו כמשמעו, אנשים טובים יותר.

באהבה ובמחויבות.

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

ברכת מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דויד, לסיום שנת הלימודים.

גם השנה המשכתם ללמד ולחנך בתוך שגרת חירום מתמשכת, שינויים חדים ובמציאות של אי וודאות – תודה על שנה של אחריות, מקצועיות, מסירות ועמידה איתנה

מורות ומורי היסודי

ברכה למורות לגיל הרך

באצטדיון וינגייט התקיים אירוע מרגש ומכבד לזכר עובדות ועובדי ההוראה שנפלו במלחמת חרבות ברזל, "מנהיגות בתנועה לאורם נלך".

האירוע התקיים על ידי אגף בכיר מעמד ושלומות אנשי חינוך במשרד החינוך, בשותפות עם הסתדרות המורים. הצעידה באצטדיון הייתה רגע חשוב, ראוי ונוגע ללב. רגע של זיכרון ושל מחויבות עמוקה של משפחת החינוך הישראלית לזכר הנופלים.

בתוך הכאב הגדול עמדנו יחד כדי לומר: אנחנו זוכרים אותם, מוקירים את דרכם, ונמשיך לשאת קדימה את המסירות שלהם, את אהבתם לחינוך, את האמונה שלהם באדם ואת השליחות שהותירו אחריהם.

זו מהותה וזו גם תפקידה של מערכת החינוך: לזכור, לחנך, להמשיך דרך, ולהפוך את הזיכרון למחויבות חיה של עשייה, אחריות ותקווה.

יהי זכרם ברוך.

לפני כשבוע ציינו את יום הולדתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל.

הרצל הבין דבר אחד לעומק: מדינה לא קמה רק בכוח חזון מדיני, אלא גם בכוח החינוך.

הוא שרטט מערכת חינוך מתקדמת, חדשנית, כזו שמעצבת אדם, חברה ועתיד.

הוא ידע שבעולם המודרני, עוצמתה של מדינה תימדד גם באיכות החינוך של בניה ובנותיה.

הדברים הללו אינם שייכים רק לחזון של אז. הם נבחנים כאן, עכשיו, במבחן המציאות.

מערכת החינוך של היום ניצבת בחזית של מציאות מורכבת ומאתגרת.

לא כל מערכת הייתה מחזיקה מעמד בתנאים של עומס כבד מנשוא, מחסור חמור בכוח אדם, אלימות קשה ומציאות ביטחונית מטלטלת.

מערכת החינוך כן, ולא במקרה.

מאחוריה עומדים עובדות ועובדי ההוראה שבוחרים בכל בוקר מחדש להגיע, להחזיק, להוביל.

לייצר משמעות גם כשאפשר היה להרים ידיים.

צריך לומר את זה באופן ברור: העמידה הזו מתקיימת למרות התנאים. היא נשענת על מחויבות עמוקה שאין לה תחליף.

על עשייה חינוכית חיה, חדשנית ומשמעותית.

צוותי החינוך מזהים מצוקות, מטפלים, מחזקים, מלווים מקרוב כל ילד וילדה והם לא מוותרים גם כשהמציאות עצמה מתערערת.

וכשהחברה הישראלית נמתחת עד הקצה, גם הם שם. מלמדים בזמן חירום. שומרים על קשר גם מרחוק. מייצרים רצף בתוך שבר. לא מתוך נוהל, אלא מתוך מחויבות ואחריות.

יום המורה הוא הזדמנות להוקיר את העשייה המבורכת של עובדי ההוראה, ולהזכיר לכולנו שאם אנחנו מבקשים לבנות כאן חברה חזקה, יצירתית ומתקדמת,

חייבים להתחיל בעובדי ההוראה.

לתת להם גב אמיתי.

לתת להם תנאים ראויים.

להגן עליהם.

לאפשר להם לפעול, להוביל, ליצור ולהשפיע.

אני רוצה להביע תודה ולהוקיר הערכה לכל עמיתיי עובדי ההוראה, על העשייה החינוכית המבורכת והתרומה הגדולה שלהם לפיתוחה וחיזוקה של מדינת ישראל.

מאחלת לכל אחת ואחד מכם "יום המורה" שמח.

בברכה,

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

הגבורה השקטה

יש רגעים שבהם המציאות נעצרת, והלב לומד לפעום בקצב אחר. כזה היה הריטריט הייחודי שקיימנו עבור משפחות עובדי הוראה, שבניהם הגיבורים נפצעו במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

אל תוך המרחב הזה הגיעו אימהות ואבות מכל רחבי הארץ, שנושאים איתם סיפורים של כאב וגאווה ששזורים זה בזה. בניהם לחמו בעוז בזירות מורכבות, וכעת הם מלווים אותם במסע לא פחות מאתגר, מסע של שיקום, תקווה ואמונה מחודשת בחיים.

הריטריט התקיים בשיתוף עמותת "אמא לביאה", בהובלת מיכל אסבן, הפועלת במסירות למען משפחות הפצועים, ובסיוע בנק מסד.

במהלך הימים הללו רקמו ברגישות מנחות הריטריט, לימור סימון ולילי שפי, מרחב אחר. מרחב שבו אפשר היה לרגע להניח את השריון, לשתף, להקשיב, לנשום. כ- 70 הורים התכנסו יחד, ובין שיחות שקטות למבטים מבינים נוצר חיבור עמוק.

בתוך כל זה בלטה עוצמתם. אנשי חינוך שנושאים על גבם שליחות כפולה, לעמוד לצד ילדיהם בתהליך השיקום הארוך והמורכב, ובו בזמן להמשיך ולהיות אנשי חינוך, להדליק אור, לעצב זהות, ולהנחיל לדור הצעיר ערכים של נתינה, ערבות הדדית ואהבה למדינה.

פגשנו הורים שהם כמו עצים עם שורשים עמוקים. הם ממשיכים לעמוד, יציבים. נחושים שממשיכים להעמיק את השורשים גם ברגעים הקשים ביותר. במסירות, באחריות ובאהבה, הם בוחרים יום יום להמשיך קדימה, עבור ילדיהם, עבור תלמידיהם, ועבור כולנו.

וזו הגבורה העמוקה ביותר, להמשיך לצמוח, גם כשכואב.

אני רוצה להודות לעדנה דוד, סגנית המזכ"לית ויו"ר סניף חיפה, לברנית גולן-יוסובש יו"ר סניף ירושלים שעמלו סביב לשעון כדי שהימים הללו יהיו עוטפים ואוהבים. תודה גם לענבר אלוני, מנהלת שירות וחווית לקוח בבנק מסד שליוותה את הריטריט.

בוועידת "הנשים של המדינה" התייחסה מזכ"לית הסתדרות המורים למעמד אנשי ההוראה ולהורים: "הם מתקשרים גם ב-23:00 בלילה או בחצות. זו אנרכיה". על התגברות אלימות הנוער: "רואים את זה בבתי ספר. האחריות מתחילה בבית"

לכתבה המלאה ולראיון המלא לחצו כאן

הזיכרון מחייב והעצמאות מעניקה תקווה!

המעבר החד בין העצב והכאב של יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות אינו קל אף פעם. מלחמות ושכול מלווים את עם ישראל מאז הקמת המדינה לפני 78 שנה, ושורשיהם נטועים עמוק עוד קודם לכן בהיסטוריה.

אולם לצד הכאב, תמיד ידענו לצמוח ולזכות להישגים כבירים, להקים מדינה כמעט מאין, בזכות עבודה קשה, רוח איתנה ואמונה בלתי מתפשרת בצדקת הדרך, באהבת אדם ובקידמה.

הזיכרון מחייב, והעצמאות מעניקה תקווה. ביניהם נרקמת השליחות והאחריות שלנו לבנות חברה טובה, תומכת, בונה, יוזמת ומאוחדת.

יום עצמאות שמח!

עוד לפני שהצפירה תישמע, היא כבר מטפסת במעלי הגרון, ויחד איתה תחושת החנק. עוד לפני שמדינה שלמה תעמוד דום, נראה כי הצפירה כבר נוכחת. חדה. חודרת ורועשת.

יחד איתה צף בעוצמה הזיכרון. הוא שב אל הכיסא הריק, אל החדר הדומם, אל אותם חפצים פשוטים שנעשו עדות חיה לאהבה שנגדעה. והלב, הוא לוחש את מה שהפה כבר התעייף לומר בקול רם.

ברגע הזה מתלכדים יחד הרגע הפרטי והלאומי. דמעה אחת של אם, של אב, של אח או אחות, שהופכים יחד לסיפור של עם שלם.

יותר ממאה משפחות שכולות מקרב עובדי ההוראה שלנו אבדו את היקר להן מכל – בניהן ובנותיהן. בתוך משפחות אלו נמצאת מנהלת המחלקה המשפטית שלנו בהסתדרות המורים, אתי מימרן, אשר איבדה את בנה היקר, אייל מימרן ז"ל. הוא היה בן 20. לוחם. חובש ומציל חיים, עד הרגע שבו לא הצליחו להציל את חייו.

אבל, בתוך השבר הזה נשאר גם משהו שמבקש להימשך. הלוחמים והלוחמות שלנו לא הותירו לנו רק זיכרון וגעגוע, אלא גם דרך. דרך שנכתבה במהלך חייהם, במעשיהם ובבחירות שלהם.

כל אחד בדרכו, כל אחת בדרכה, הוסיפו פרק לספר חיים שגדול מאיתנו. ספר של אומץ, של אחריות, של יצירה ושל אמונה.

בתוך כל הריבוי הזה עובר חוט אחד מקשר; הקריאה שנשמור על אחדות, על ערבות הדדית ועל אהבת הארץ. הם ביקשו שנמשיך לבנות, לחזק, ולהחזיק כאן חיים של משמעות

כי אין לנו ארץ אחרת.

כאשר הצפירה תישמע נעמוד, אבל בה בעת גם נישא בלב הבטחה שקטה להיות ראויים ללוחמים שלנו, על ידי מימוש הצוואה שלהם.

יהי זכרם ברוך.

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים