הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים"
לפעמים, כדי להבין גדולה של אדם, צריך להניח את התאריכים בצד ולגעת בנשמה. היום, 148 שנים אחרי שהגיח לעולם הנריק גולדשמיט, המוכר לכולנו כיאנוש קורצ'אק, אנחנו לא נזכרים רק ברופא או בסופר. אנחנו נזכרים במי שהוכיח שלאהבה אין גבולות, גם כשהעולם סביבו קרס.
קורצ'אק לא רק לימד ילדים; הוא היה הלב הפועם של בית היתומים בוורשה. בקיץ 1942, כשהגיע הרגע הנורא מכל, הוא עמד בפני הבחירה הקשה ביותר שאדם יכול לעמוד בה, הבחירה בין חיים לבין הנאמנות לערכים שלו. הוא בחר להישאר. הוא צעד עם ילדיו, יד ביד, אל הלא נודע, כי הוא ידע שחינוך אמיתי אינו מסתיים בשיעור, אלא במחויבות מוחלטת לאדם שמולך.
הוא כתב פעם: "עתיד טוב יותר לאנושות טמון לא במשטר חברתי זה או אחר, אלא באדם טוב יותר".
המשפט הזה הוא המצפן שלנו. בעידן שבו אנחנו מחפשים תשובות מהירות, קורצ'אק מזכיר לנו שהתשובה נמצאת בדוגמה האישית, בחמלה ובאנושיות. נמשיך לחנך את דור העתיד שלנו לא רק למצוינות, אלא בראש ובראשונה לאהבת אדם , להיות, פשוטו כמשמעו, אנשים טובים יותר.
באהבה ובמחויבות.
יפה בן דויד
מזכ"לית הסתדרות המורים