בלוג המזכ"לית

לפני כשבוע ציינו את יום הולדתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל.

הרצל הבין דבר אחד לעומק: מדינה לא קמה רק בכוח חזון מדיני, אלא גם בכוח החינוך.

הוא שרטט מערכת חינוך מתקדמת, חדשנית, כזו שמעצבת אדם, חברה ועתיד.

הוא ידע שבעולם המודרני, עוצמתה של מדינה תימדד גם באיכות החינוך של בניה ובנותיה.

הדברים הללו אינם שייכים רק לחזון של אז. הם נבחנים כאן, עכשיו, במבחן המציאות.

מערכת החינוך של היום ניצבת בחזית של מציאות מורכבת ומאתגרת.

לא כל מערכת הייתה מחזיקה מעמד בתנאים של עומס כבד מנשוא, מחסור חמור בכוח אדם, אלימות קשה ומציאות ביטחונית מטלטלת.

מערכת החינוך כן, ולא במקרה.

מאחוריה עומדים עובדות ועובדי ההוראה שבוחרים בכל בוקר מחדש להגיע, להחזיק, להוביל.

לייצר משמעות גם כשאפשר היה להרים ידיים.

צריך לומר את זה באופן ברור: העמידה הזו מתקיימת למרות התנאים. היא נשענת על מחויבות עמוקה שאין לה תחליף.

על עשייה חינוכית חיה, חדשנית ומשמעותית.

צוותי החינוך מזהים מצוקות, מטפלים, מחזקים, מלווים מקרוב כל ילד וילדה והם לא מוותרים גם כשהמציאות עצמה מתערערת.

וכשהחברה הישראלית נמתחת עד הקצה, גם הם שם. מלמדים בזמן חירום. שומרים על קשר גם מרחוק. מייצרים רצף בתוך שבר. לא מתוך נוהל, אלא מתוך מחויבות ואחריות.

יום המורה הוא הזדמנות להוקיר את העשייה המבורכת של עובדי ההוראה, ולהזכיר לכולנו שאם אנחנו מבקשים לבנות כאן חברה חזקה, יצירתית ומתקדמת,

חייבים להתחיל בעובדי ההוראה.

לתת להם גב אמיתי.

לתת להם תנאים ראויים.

להגן עליהם.

לאפשר להם לפעול, להוביל, ליצור ולהשפיע.

אני רוצה להביע תודה ולהוקיר הערכה לכל עמיתיי עובדי ההוראה, על העשייה החינוכית המבורכת והתרומה הגדולה שלהם לפיתוחה וחיזוקה של מדינת ישראל.

מאחלת לכל אחת ואחד מכם "יום המורה" שמח.

בברכה,

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

הגבורה השקטה

יש רגעים שבהם המציאות נעצרת, והלב לומד לפעום בקצב אחר. כזה היה הריטריט הייחודי שקיימנו עבור משפחות עובדי הוראה, שבניהם הגיבורים נפצעו במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

אל תוך המרחב הזה הגיעו אימהות ואבות מכל רחבי הארץ, שנושאים איתם סיפורים של כאב וגאווה ששזורים זה בזה. בניהם לחמו בעוז בזירות מורכבות, וכעת הם מלווים אותם במסע לא פחות מאתגר, מסע של שיקום, תקווה ואמונה מחודשת בחיים.

הריטריט התקיים בשיתוף עמותת "אמא לביאה", בהובלת מיכל אסבן, הפועלת במסירות למען משפחות הפצועים, ובסיוע בנק מסד.

במהלך הימים הללו רקמו ברגישות מנחות הריטריט, לימור סימון ולילי שפי, מרחב אחר. מרחב שבו אפשר היה לרגע להניח את השריון, לשתף, להקשיב, לנשום. כ- 70 הורים התכנסו יחד, ובין שיחות שקטות למבטים מבינים נוצר חיבור עמוק.

בתוך כל זה בלטה עוצמתם. אנשי חינוך שנושאים על גבם שליחות כפולה, לעמוד לצד ילדיהם בתהליך השיקום הארוך והמורכב, ובו בזמן להמשיך ולהיות אנשי חינוך, להדליק אור, לעצב זהות, ולהנחיל לדור הצעיר ערכים של נתינה, ערבות הדדית ואהבה למדינה.

פגשנו הורים שהם כמו עצים עם שורשים עמוקים. הם ממשיכים לעמוד, יציבים. נחושים שממשיכים להעמיק את השורשים גם ברגעים הקשים ביותר. במסירות, באחריות ובאהבה, הם בוחרים יום יום להמשיך קדימה, עבור ילדיהם, עבור תלמידיהם, ועבור כולנו.

וזו הגבורה העמוקה ביותר, להמשיך לצמוח, גם כשכואב.

אני רוצה להודות לעדנה דוד, סגנית המזכ"לית ויו"ר סניף חיפה, לברנית גולן-יוסובש יו"ר סניף ירושלים שעמלו סביב לשעון כדי שהימים הללו יהיו עוטפים ואוהבים. תודה גם לענבר אלוני, מנהלת שירות וחווית לקוח בבנק מסד שליוותה את הריטריט.

בוועידת "הנשים של המדינה" התייחסה מזכ"לית הסתדרות המורים למעמד אנשי ההוראה ולהורים: "הם מתקשרים גם ב-23:00 בלילה או בחצות. זו אנרכיה". על התגברות אלימות הנוער: "רואים את זה בבתי ספר. האחריות מתחילה בבית"

לכתבה המלאה ולראיון המלא לחצו כאן

הזיכרון מחייב והעצמאות מעניקה תקווה!

המעבר החד בין העצב והכאב של יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות אינו קל אף פעם. מלחמות ושכול מלווים את עם ישראל מאז הקמת המדינה לפני 78 שנה, ושורשיהם נטועים עמוק עוד קודם לכן בהיסטוריה.

אולם לצד הכאב, תמיד ידענו לצמוח ולזכות להישגים כבירים, להקים מדינה כמעט מאין, בזכות עבודה קשה, רוח איתנה ואמונה בלתי מתפשרת בצדקת הדרך, באהבת אדם ובקידמה.

הזיכרון מחייב, והעצמאות מעניקה תקווה. ביניהם נרקמת השליחות והאחריות שלנו לבנות חברה טובה, תומכת, בונה, יוזמת ומאוחדת.

יום עצמאות שמח!

עוד לפני שהצפירה תישמע, היא כבר מטפסת במעלי הגרון, ויחד איתה תחושת החנק. עוד לפני שמדינה שלמה תעמוד דום, נראה כי הצפירה כבר נוכחת. חדה. חודרת ורועשת.

יחד איתה צף בעוצמה הזיכרון. הוא שב אל הכיסא הריק, אל החדר הדומם, אל אותם חפצים פשוטים שנעשו עדות חיה לאהבה שנגדעה. והלב, הוא לוחש את מה שהפה כבר התעייף לומר בקול רם.

ברגע הזה מתלכדים יחד הרגע הפרטי והלאומי. דמעה אחת של אם, של אב, של אח או אחות, שהופכים יחד לסיפור של עם שלם.

יותר ממאה משפחות שכולות מקרב עובדי ההוראה שלנו אבדו את היקר להן מכל – בניהן ובנותיהן. בתוך משפחות אלו נמצאת מנהלת המחלקה המשפטית שלנו בהסתדרות המורים, אתי מימרן, אשר איבדה את בנה היקר, אייל מימרן ז"ל. הוא היה בן 20. לוחם. חובש ומציל חיים, עד הרגע שבו לא הצליחו להציל את חייו.

אבל, בתוך השבר הזה נשאר גם משהו שמבקש להימשך. הלוחמים והלוחמות שלנו לא הותירו לנו רק זיכרון וגעגוע, אלא גם דרך. דרך שנכתבה במהלך חייהם, במעשיהם ובבחירות שלהם.

כל אחד בדרכו, כל אחת בדרכה, הוסיפו פרק לספר חיים שגדול מאיתנו. ספר של אומץ, של אחריות, של יצירה ושל אמונה.

בתוך כל הריבוי הזה עובר חוט אחד מקשר; הקריאה שנשמור על אחדות, על ערבות הדדית ועל אהבת הארץ. הם ביקשו שנמשיך לבנות, לחזק, ולהחזיק כאן חיים של משמעות

כי אין לנו ארץ אחרת.

כאשר הצפירה תישמע נעמוד, אבל בה בעת גם נישא בלב הבטחה שקטה להיות ראויים ללוחמים שלנו, על ידי מימוש הצוואה שלהם.

יהי זכרם ברוך.

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

מזכ"לית הסתדרות המורים בברכה לפסח תשפ"ו

"שבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים" (עמוס)

יום השואה הבינלאומי הוא יום חשוב, כואב ומרגש שמזכיר לנו, איך נגדעו בברוטליות, באלימות ובשנאה שישה מיליון יהודים. יהודים יוצרים, אנשי רוח ומעשה, אנשים שבנו חיים, אהבו, חלמו, כתבו, לימדו, עבדו, צחקו והאמינו בטוב, עד שנעקרו באחת מביתם ומעולמם. בתוך האפלה הזו נחרתו לעד סיפורי חיים, משפחות, ותרבות מפוארת שנגדעה ביד זדון ונמחקה כמעט כליל.

אבל, השואה היא לא רק עבר. היא גם אחריות. האחריות לזכור, ללמד, לספר, ולהבטיח שלעולם לא נאפשר לעולם לשכוח לא את האימה, לא את האדישות, ולא את המחיר הנורא של שנאה וגזענות.

בתוך האחריות הזאת עומדים עובדות ועובדי ההוראה. הם השליחים של החברה שמנחילים את הזיכרון, מעבירים עדות מדור לדור, ובונים תשתית מוסרית וערכית של חברה שלמה. הם אלו שמעניקים לתלמידים את הכלים להבין את ההיסטוריה, לשאול, להרגיש, לזכור באמת, ולחבר את הזיכרון למשמעות עמוקה של אנושיות, אחריות וערבות הדדית. בזכותם, הזיכרון אינו נשאר טקס שנתי, אלא הופך למצפן שמלווה את הדור הצעיר לכל החיים.

דווקא מתוך הזיכרון הזה, מדינת ישראל היא עדות חיה לניצחון הרוח. מדינה יהודית, חזקה, מתקדמת, שממשיכה לבנות, ליצור ולהגן על עצמה ועל עתיד ילדיה. אנחנו עם שידע תהומות של כאב, ובחר שוב ושוב להרים את הראש, לצמוח, ולהאמין בחיים.

ביום הזה אנחנו זוכרים את הנספים, מחבקים את השורדים, ומחדשים את ההבטחה שלנו כחברה וכמדינה להמשיך לעמוד חזקים, מאוחדים, ומלאי תקווה. להמשיך ולחנך דור שמכיר את עברו, גאה בזהותו, ומחויב לעתיד טוב יותר.

יהי זכרם ברוך.

מאירים את העוטף

הדלקת נר ראשון של חנוכה עם צוות המורים של בית הספר "שחר אשכול" , בחבל אשכול, הייתה תזכורת נוספת לכוח של חינוך גם בזמנים מאתגרים.

בית הספר חוזר בהדרגה לשגרה, והשבילים והמדשאות שוב מתמלאים תלמידים. לראות אותם משחקים בחצר, צוחקים ורצים, זה מראה שלא מובן מאליו, ובטח לא אחרי התקופה שעבר האזור. זה היה רגע מרגש מאד.

צוותי ההוראה כאן מתמודדים יום יום עם אתגרים מורכבים: פערים לימודיים שנוצרו בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" , לצד התמודדויות רגשיות וחברתיות של תלמידים וקהילה שלמה.

ובתוך כל זה, הם ממשיכים לעבוד במסירות יוצאת דופן, באמונה יוקדת ועם אהבה אינסופית. העשייה החינוכית מורגשת בכל פינה בבית הספר, באווירה, בקשר עם התלמידים ובנוכחות הבטוחה שהם מעניקים לתלמידים.

המורים והמורות בעוטף הם העוגן של המקום. בזכותם בתי הספר חזרו לרציפות לימודית, ובזכותם נבנה מחדש תחושת היציבות בעוטף. זו לא קלישאה, ביקור במקום מוכיח עד כמה המשפט הזה חי ונושם.

גאה בצוותים, מעריכה מכל הלב, ומאחלת שנר החנוכה הראשון יביא איתו עוד ועוד אור, חוסן ותקווה.

חג חנוכה שמח

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

הבוקר הפתעתי את רסקין והפאנל בשיחה חיה באולפן.

דיברנו על האתגרים בשטח, על העשייה המופלאה של עובדות ועובדי ההוראה ועל עבודתם יוצאת הדופן של עובדי ההוראה בעוטף ובצפון – הם יוצרים חוסן ומעניקים תמיכה אינסופית לילדים ולמשפחות, על אף הקשיים.

תודה לצוות התוכנית, ותודה ענקית לעובדות ולעובדי ההוראה.

הקטע המלא כאן :

עובדות ועובדי הוראה יקרים,

היום אנו מציינים את חג הסיגד, שמסמל התחדשות, אמונה עמוקה וכמיהה בת אלפי שנים של בני ובנות קהילת יוצאי אתיופיה להגשים את חלומם ולהתאחד עם העם היהודי בארץ ישראל.

הסיגד אינו רק טקס עתיק או מסורת מרגשת הוא חג של רוח, שמספר סיפור של תקווה שנשמרה בלבבות לאורך דורות. הוא חג של אמונה שגברה על קשיים בלתי נתפסים, ושל זהות יהודית מפוארת שעמדה איתנה למרות כל המרחקים.

למערכת החינוך יש את הזכות הגדולה לפגוש מורשת יוצאת דופן מדי יום;

בכיתות, בשיעורים, בטקסים, בשיח עם תלמידים והורים, ובמפגשים שממלאים את בתי הספר בחכמה, בצניעות ובעומק תרבותי.

זוהי הזדמנות עבור כולנו ללמוד עוד על אומץ, התמדה, מסירות וערבות הדדית.

אני מאחלת לבני ובנות העדה היקרים, ולכל עובדות ועובדי ההוראה שמייצגים את הקהילה בגאווה ובהשראה, חג סיגד שמח.

הלוואי שנמשיך לבנות יחד מערכת חינוך שמכילה, מכבדת, מחבקת תרבויות, ומחברת בין כולנו מתוך כבוד ושותפות אמת.

חג שמח!

שנתיים חלפו.

שנתיים, ואנחנו עדיין מנסים לאסוף את השברים ולהדביק אותם.

השבעה באוקטובר לעולם לא יהיה רק תאריך. הוא יום של כאב, של אובדן ושל שבר. הוא סימן חרוך בלב האומה.

תלמידים רבים נרצחו ורבים איבדו הורים ואחים, חברים ויקירים. אנשי חינוך רבים נאלצו להיפרד מקרובים, ובו בזמן לעמוד מול תלמידים שהעולם סביבם קרס. כולם נזרקו אל מציאות אכזרית. מציאות של הרס וחורבן.

השבר הוא עמוק, אבל דווקא ממנו התגלתה עוצמתה של החברה הישראלית. באותו יום חשוך תושבי העוטף נלחמו על חייהם ועל הבית בגבורה אזרחית יוצאת דופן, כשהם מגנים בחירוף נפש על הקיבוצים ועל המושבים, על שדרות ועל יישובים אחרים. לצד אנשי כוחות הבטחון, בסדיר ובמילואים, רבים מרחבי הארץ יצאו להילחם. חלקם בידיים חשופות וחלקם יחפים. אלפים יצאו להתנדב. ראינו אותם עומדים שורות שורות, בתוך הערים וגם באזורי כינוס של צה"ל – בדרום ובצפון. כולם באו לתרום.

בעת הגורלית הזו עמדנו כולנו יד ביד, כתף לכתף ושכם אל שכם – התלכדנו. גילינו שגם מול ההרס הגדול ביותר, הרוח שלנו חזקה מהכול.

לעוצמה של הרוח הזו הצטרפה המנהיגות החינוכית האדירה שלכם.

לאורך כל השנתיים הפכתם את מוסדות החינוך לחזית של אחריות לאומית.

הייתם בכל מרחב חדש שבו פתחו גן או כיתה לילדי יישובי העוטף ולילדי הצפון. הייתם בכל מקום שקם כדי להמשיך את רצף הלמידה, המענים החברתיים והרגשיים. ובכל רחבי הארץ – דבקתם בשגרה שתוכל לצמצם לתלמידים פערים מצטברים, לצד מתן כלים חיוניים להמשך הדרך.

השנה, כשילדי העוטף וילדי הצפון חזרו לבתיהם, זו לא הייתה רק שיבה פיזית למקום המוכר. זו הייתה חזרה לחיי שגרה עם תקווה וצמיחה.

כל שיעור שחזר להתקיים, כל דלת שנפתחה מחדש בבית ספר הייתה סוג של הצהרה שקטה – אנחנו פה, אנחנו ממשיכים.

בזכותכם, אנשי ונשות החינוך, האדמה שנחרבה הפכה שוב לאדמה מצמיחה.

ובזמן שאנו מציינים את יום האסון הלאומי הזה, אנו עומדים בלב המתח שבין כאב לתקווה. מן הצד האחד, אנחנו סוגרים מעגלים. לאחר שנתיים מייסרות, שנתיים של תפילות ותקוות זכינו כולנו לראות בשובם הביתה של אחינו החטופים, מתאחדים עם משפחותיהם, חבריהם  ועם עם ישראל. זכינו ברגעים של אור גדול, ברגעים של עם מאוחד שלא חדל מלקוות ולהיאבק על כל אחד ואחד מבניו.

ומן הצד האחר, ליבנו עוד פתוח ומלא בתפילה ובציפייה, להחזרתם של כל אחינו החטופים החללים, שיובאו לקבורה מכובדת באדמת ישראל.

אבל, דווקא מתוך הכאב הגדול נולדת האחריות, האחריות לזכור, לבנות, ולשוב ולחזק את הטוב.מתוך האובדן אנו שואבים מחויבות לחיים, ולערבות הדדית.

נייחל לשוב במהרה לחיים של שגרה של ביטחון וצמיחה.

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

“שובה ה' את שביתנו, כאפיקים בנגב"

זהו בוקר של שמחה ושל תקווה.

לאחר שנתיים של ציפייה, כאב ותפילה עמוקה – בשעה טובה, אנחנו זוכים לשובם הביתה של אחינו החטופים.

אנחנו מתרגשים על ההסכם שמאפשר את שובם אל חיק משפחותיהם, אל חיק עם ישראל ואל מדינת ישראל. ההסכם משיב להם את הזכות האנושית הבסיסית – הזכות לחירות, לחיים ולבית.

נייחל לחטופים השבים הביתה ולמשפחותיהם, שציפו להם ימים ולילות, שיחזרו לחיים של שלווה, ריפוי וצמיחה משותפת.

אנחנו חבים תודה עמוקה לחיילי צה"ל – ללוחמים, לפצועים ולחללים שנלחמו כאריות, במסירות ובאומץ כדי שנגיע לרגע הזה.

נישא תפילה לרפואת חיילינו הפצועים ולנחמה עמוקה למשפחות השכולות.