התערבות או מעורבות? הברית החדשה בין הורים למורים
הקורונה הכניסה את הבית לכיתה, וחשפה בפני ההורים את אחורי הקלעים של התהליך החינוכי. לאחר חודשים ארוכים בהם להורים לא היתה ברירה אלא להיות חלק ממערכת החינוך – התקופה שאחרי הקורונה היא הזדמנות להגדיר מחדש את התפישה של מעורבות הורים, כך שתועיל לכל הצדדים
לצפייה בגיליון שיעור חופשי 134 לחצו כאן
מאת תמר רותם
היא מחנכת טובה ומסורה, אבל לרוע מזלה, אב של ילד בכיתתה שהיטה אוזן לאחד השיעורים בזום, "הלשין" עליה בקבוצת הווטסאפ של ההורים וסיפר כי שגתה בעברית. התקרית הפעוטה גררה תכתובת חריפה בגנותה של המורה, שנפגעה מעמקי ליבה.
"אמא אחת כתבה שזה פשוט בלתי אפשרי שטעיתי בין זכר לנקבה ובמקום להגיד שניים עשר אמרתי שתיים עשרה", שפכה את ליבה בעילום שם באחת מקבוצות המורים בפייסבוק. "אותה אם טענה ש'לפני הכל מחנכת צריכה לדעת לדבר עברית תקנית ונכונה ורק אחר כך מגיע השלב של החינוך'. אני באמת עובדת קשה ואת השיעור אתמול לקח לי להכין לפחות שלוש שעות וערכתי וסידרתי ויישרתי ובדקתי וניסחתי ועשיתי הכול בשביל שהוא יצא מאה אחוז. אז מה אם התפקשש לי פעם אחת בין זכר לנקבה, פשוט תוציאו אותי להורג על זה?".
שנת הלימודים הנוכחית, שהתנהלה ברובה בלמידה מרחוק, היתה חריגה מכל היבט ובין השאר זימנה מפגש אחר ובעיקר מאתגר בין המורים להורים. המפגש הזה – שהתרחש כשהמורים נכנסו באופן מטאפורי לבתים באמצעות הזום ולימדו לעיני ולאוזני ההורים – לא יכול להיות סטרילי וחף מחיכוכים. אם בימים רגילים להורים אין דריסת רגל בכיתה, בקורונה פלשו אליה קולות הרקע של הבית, מריבות בין אחים, גערות ההורים, קטעי שיחות טלפון מהעבודה ועוד – בלי שאפשר יהיה "לסגור את דלת הכיתה".
לא פעם קרה שההורים אף נדרשו להיכנס לשיעורים ממש, כדי לסייע טכנית, או כדי לוודא שהילד משתתף בשיעור. מנגד, קיבלו גם ההורים הצצה למתרחש בבית המורה המטופלת בילדים, שנאלצה ללמד עם הפרעות משלה מאחורי הדלת הסגורה. קרה גם שמורות לימדו עם ילד קטן על ברכיהן.
לדברי תיקה אלקלעי מימרן, מנהלת בית הספר היסודי "המשותף" בתל אביב, הגבולות בין בתי הספר לבתי התלמידים, שני מרחבים שבשגרה שומרים על הפרדה כמעט מוחלטת, היטשטשו. "עבור המורים זה לא היה קל להיחשף פתאום מול ההורים", היא מחדדת. "לא היה פשוט שההורים נכנסים לשיעור ומודדים את טיב ההוראה, השפה והיכולות של המורה לשלוט בכיתה או בודקים כמה ילדים נכנסו לזום. בכלל, הסיפור הזה שההורים רואים את הבתים שלנו ואנחנו רואים את הבתים שלהם ייצר כל מיני אתגרים. ההורים ציפו למשל שהמורות יהיו תמיד זמינות, גם בשעות לא שעות. בשנת הקורונה נאלצנו לבסס מחדש את האמון בינינו לבין ההורים וזה היה תהליך. בסופו של דבר, הם העריכו את המאמצים שלנו. עכשיו אנחנו חוזרים לכללים ולגבולות".
הציפייה לשרטט מחדש את הגבולות בתום חודשים ארוכים של יציאה משגרה שנכפתה על בתי הספר, היא טבעית. נשאלת השאלה איזו השפעה תהיה לפריצת הגבולות שהתרחשה אך לאחרונה על יחסי הורים-מורים. אין הכוונה רק למקרה הפרטי של כל מורה מול הורי הכיתה שלה, אלא לרמה הציבורית. הקורונה סיפקה להורים בפעם הראשונה יותר מהצצה קצרה למתרחש בבתי הספר. הם ראו איך מתנהל שיעור, היו עדים ללמידה בזמן אמת ונעשו, גם אם זה נכפה עליהם, לחלק מתהליך הלמידה, מי כזבוב על הקיר ומי באופן פעיל יותר. יתר על כן, הם צפו במערכת ברגעי המשבר שלה וחלקם אף הבינו לראשונה כמה מבעיותיה. האם כעת ידרשו ההורים לקחת חלק יותר משמעותי במה שקורה בבית הספר?
מהילד הפרטי לבית הספר כולו
כדי לבחון מה קרה ליחסי מורים והורים בעת האחרונה כדאי לבדוק מה היו יחסים אלה לפני הקורונה. לדברי ד"ר אדם הישראלי, ראש המחלקה לחינוך בבית הספר היסודי במכללת סמינר הקיבוצים, שערך מחקר על מעורבות ההורים זמן קצר לפני פרוץ הקורונה, בשנים האחרונות התפתח דפוס חדש של מעורבות הורים.
"באופן מסורתי, מעורבות הורים היתה מאז ומעולם קשורה לעניינים חברתיים בבית ספר", מרחיב הישראלי. "עד לא מזמן, הורה פנה למורה של הילד שלו כדי לברר דברים מאוד נקודתיים כמו 'למה העברת את הילד מקום? למה כעסת עליו אתמול? איך עוזרים לו בשיעורי אנגלית?' וכדומה.
"על פי רוב, ההורה לא בא למורה ואמר לה 'אתם צריכים לעבור ל'למידה מבוססת פרויקטים' או 'נורא חשוב לטפח לומד עצמאי'. הורים לא התעסקו בנושאי חינוך כלל, ולא עניינה אותם הראייה המערכתית. כל אחד התעניין בבעיות של הילד הפרטי שלו. ואולם, בשנים האחרונות, ההורים מגלים יותר עניין בפדגוגיה".
השינוי שעליו מדבר הישראלי קרה במערכת החינוך הציבורית, ובמיוחד בבתי ספר יסודיים. וזאת בניגוד לבתי הספר הייחודיים אליהם פונים מלכתחילה להורים שמתעניינים בחינוך ובקיאים בנושא יותר מהורים אחרים.
הסבר אחד לשינוי בגישת ההורים הוא שחינוך נהפך לנושא שיחה אטרקטיבי. "נושאי חינוך עולים בשגרה במהדורות מרכזיות", מסביר הישראלי. "לא נדיר לראות כיום בעיתונים יומיים מובילים דיונים על בחינות הבגרות או על נחיצות שיעורי הבית, על בתי ספר חדשניים או על חינוך ביתי ועוד. הורים נחשפים לנושאים אלה ודנים בהם גם בקבוצות הרבות בפייסבוק, עוד הוכחה שהחינוך נעשה נושא פופולרי".
חלק מהעניין החדש של ההורים בחינוך נובע מדאגה למצבו. "האמון שלנו במערכות הציבוריות, גם במערכת החינוך, יורד והולך כבר הרבה שנים", כדברי הישראלי. "הנתונים על אי הצלחה במבחנים הבינלאומיים, כמו מבחן פיז"ה שעוסק במיומנויות המאה ה-21, מוסיפים לתחושה שהמערכת לא מספקת את הסחורה". כשיש עניין וביקוש, הוא פוגש היצע של הרצאות וספרים פופולרים על חינוך לקהל הרחב. "פתאום 'למידה מבוססת פרויקטים' מצלצלת מוכר", אומר הישראלי.
את העניין המתרחב בחינוך מבקשים ההורים לבטא בבית הספר של ילדיהם. אלא שהמורים תופשים את המעורבות כהתערבות לא רצויה. "באופן בסיסי, היחסים בין הורים למורים הם די קונפליקטואליים בשגרה", אומר הישראלי. "אם היו שואלים את המורים מה הפנטזיה שלהם הם היו אומרים 'שיביאו את הילדים לבית הספר ויפסיקו להציק לי'. הסטודנטים באים ללמוד הוראה כי הם אוהבים ילדים. אף אחד לא רוצה ללמד כי הוא אוהב הורים. מקבלים את העובדה שזה חלק מכללי המשחק, ואל נשכח שרוב המורים הם הורים בעצמם. אבל עושים את ההפרדה".
במחקר שערך במסגרת מכון מופ"ת (בהנחיית פרופ' סילביה ביז'אווי) חיבר הישראלי בין שני נושאים: מעורבות הורים ותהליכי שינוי בית-ספריים, ובדק איך תופשים ההורים את המקום שלהם בפדגוגיה הבית-ספרית על רקע תהליך שינוי בבית הספר. המחקר נערך בשני בתי ספר שונים מן היסוד, שכל אחד מהם עבר שינוי פדגוגי. האחד על פי הגדרתו הוא בית ספר עם פדגוגיה רגילה, שההורים היו שותפים לבחירת המנהלת בו; והשני הוא בית ספר פרוגרסיבי וצומח, שהפדגוגיה שלו נוטה לאמץ רעיונות אלטרנטיביים בחינוך. בנוסף להורים, הישראלי ראיין גם מנהלות, ראש מנהל חינוך, מורים ומלווים של תהליכי שינוי פדגוגיים.
הממצאים היו מעניינים. המחקר העלה שההורים בשני בתי הספר התעניינו בשאלות הפדגוגיות של איך מלמדים ואיך מכשירים את המורות, למשל. "ההורים דיברו בשפה שאנשי חינוך מדברים", אומר הישראלי. הוא מספר שלאחר שההורים שמעו שבבית ספר אחד בעיר עברו המורים הכשרה בגישת מונטסורי כדי לשנות את תהליך הלימוד בכיתות א'-ב', הם ביררו מה נדרש ומה העלות כדי להביא הכשרה דומה למורות שלהם. "כשהתברר שהמנהלת עומדת לעזוב, ההורים נכנסו להילוך גבוה כדי להשפיע להשפיע על הרשות המקומית ולהציג דמות מובילה שתתאים לתפישתם", מספר הישראלי. "למעשה הם ביקשו לעשות שינוי פדגוגי דרך בחירת המנהלת, שתהיה בגישה פרוגרסיבית יותר. לכן הם הפיצו את החיפוש בקבוצות ווטסאפ".
הממצא המפתיע במחקר הוא שבשני בתי הספר, גילו ההורים מעורבות – אבל בכיוונים שונים ואפילו הפוכים. ההורים בבית הספר ה"רגיל" יותר רצו להכניס שינויים כמו חדשנות ולמידה אחרת, ואילו ההורים בבית ספר הייחודי יותר, שבראשית הדרך היו חלוצים והאמינו בחדשנות, קידמו כעת למידה מסורתית יותר. כמו בארגונים רבים, עם הזמן הלהט של ההורים החלוצים ירד, בית הספר גדל והניהול נהפך ביורוקרטי יותר. ייתכן גם שגרעין ההורים שהיה עד לייסוד בית הספר התחלף או נשחק, וההורים החדשים שהצטרפו לא הבינו למה המורות לא נותנות שיעורי בית, למה לא לומדים מהחוברת ולמה אין יותר ציונים.
"בשני בתי הספר, ההורים השוו את רמת הלימודים בבית הספר והידע של הילדים שלהם לילדים בבתי ספר אחרים בעיר. הם באו בתלונות לבתי הספר ואמרו 'הילד של השכנים בכיתה ד אוחז בחוברת מספר 3 ואצלנו בבית הספר נמצאים רק בחוברת מספר 1'", מדגים הישראלי.
"הקורונה שינתה את כללי המשחק"
אחרי הקורונה, חזר הישראלי חזר למרואייני המחקר שלו, בשאיפה לבדוק איך השפיעו המגפה והתהליכים שהתרחשו בשנה האחרונה על עמדת ההורים. הוא גילה לדבריו ש"הקורונה שינתה את כללי המשחק והאיצה עוד יותר את העניין של ההורים בפדגוגיה, בשאלות של חינוך פרופר".
הוא לא הופתע מכך. "בקורונה ההורים נכנסו לתוך הכיתה. הם שמעו את השיעור, הם ראו אם המורה משתלטת על הכיתה או לא. זה הגיוני שהם הביעו דעה". תרמה לכך מן הסתם העובדה שהמורים היו בעמדה מוחלשת, ב"סיטואציה קשה ולא הוגנת של משבר עולמי". אך עד מהרה התחלפה התחושה ש'אנחנו היינו עושים את זה יותר טוב', בהערכה אמיתית למאמץ ולהשקעה של המורות. "ההורים הבינו שמשרד החינוך משגע את בתי הספר, שאין להם זמן להיערך", מפרט הישראלי. "הם הבינו שגם למורות ולמנהלות יש ילדים משלהן בבית. היו גילויים של הוקרה, הורים שלחו פרחים". ולמרות הכל, הוא אומר, "עדיין נשארה ביקורת מהותית על כך שבית הספר צריך להשתנות וצריך ללמד בדרכים אחרות".
בבית הספר המשותף לא צריך לדבר לכאורה על ברית חדשה בין הורים ומורים. זהו בית ספר קהילתי שמאחוריו עומדת קהילה של הורים חילונים ודתיים שבחרו בחיים של שותפות וקהילה למען השלום ותיקון עולם. "זה אומר שלפעמים יש כאן ויתורים הנוגעים לאורחות החיים האישיים של כל משפחה", מסבירה אלקלעי מימרן. "כפי שמעיד שם בית הספר, המשותף, מעורבות ההורים היא אבן יסוד בחיי בית הספר. ההורים לוקחים חלק פעיל באירועים שונים של גיוס תרומות שמצריכים התנדבות". כך למשל גייסו ההורים בקורונה תרומות של מצרכי מזון.
אבל דווקא משום כך, מעידה אלקלעי מימרן, הגבולות בבית הספר ברורים מאוד והפדגוגיה, הנושא שההורים מבקשים להשפיע עליו יותר מכל כעת, היא מחוץ לתמונה. "הגישה שלי כמנהלת היא שהעסק שלנו הוא עם הילדים. אני וצוות המורות מנהלות את בית הספר ואת החיים הבית-ספריים מול הילדים, בידיעה שהוראה ולמידה הן השטח המקצועי שלנו.
"דווקא בבית ספר שקם מתוך חזון קהילתי, בית ספר של ההורים לכאורה, אנחנו לא יכולים להרשות שההורים יתערבו בפדגוגיה. טוב שהגבולות נשמרים. התובנה הזו התחדדה עוד יותר בעקבות המצב הכאוטי שנקלענו אליו בקורונה, כשהיו מקרים בהם לכאורה לא היתה הפרדה בין היכולות והמקצועיות שלנו לאלו של ההורים. ניסינו לשמור על מבנה יום ותוכנית למידה ופה ושם קרה שהיינו צריכים לעמוד מאחורי ההחלטות שלנו, שהתקבלו במצבים קשים, ולהסביר את הרציונל מאחוריהן, יותר מכפי שאנחנו עושים בימים רגילים. אבל בסופו של דבר נשברו החומות והיחסים שנוצרו בתקופת הקורונה התהדקו. העובדה שחלק מהמחיצות ירדו ושלהורים ניתנה האפשרות להיכנס לכיתות העלתה את מעמד המורים בעיניהם. הם ראו עם מה אנחנו נאלצים להתמודד.
"כיום אני רוצה שההורים יהיו מעורבים בבית הספר, אבל בצורה מוסדרת ולא בכל תחום. אף הורה לא יכול להבין את הפדגוגיה שלנו, את חיי היומיום שלנו ואיך אנחנו הופכים זאת ללמידה. לכן, השטח שבו אנחנו מאפשרים להורים להיות שותפים הוא לימודי יהדות, שהם הליבה שלנו. שם יש להם את העמדה ואת האמירה מעצם ההגדרה של בית הספר. אנחנו רוצים שהשפה של הבית ושל בית הספר יתחברו, שהשפה תכלול ריבוי קולות ולא תמדר אוכלוסיות מסוימות. לשם כך יצרנו ועדה משותפת עם ההורים שבה אנחנו מעצבים ביחד את השיח שלנו. בנושאים אחרים כגון התקדמות בחשבון ובאנגלית אנחנו כמובן דנים עם ההורים, אבל לא במהות, בתכנים, ועל איך תיעשה הלמידה".
גישה מעין זו מכנה הישראלי מעורבות "בריאה" של הורים. הכוונה לדבריו ל"מעורבות הורים שבית הספר מוביל ומכתיב אותה על ידי המנהל או המנהלת, בידיעה שלבית הספר יש מדיניות ומסגרת קבועה ויציבה שמובילה את התנהלותו. זו נקודת המפתח".
"המורים חוששים ממעורבות הורים"
מהעבר השני, גם מלי מרטון, מהנדסת במקצועה ובעלת בלוג החינוך "אמא רבודה", מדברת על שיח בין הורים למורים מתוך הבנת הגבולות. מרטון היא אם מעורבת בחינוך מהסוג החדש. "אני יזמית באופי שלי. כשאני פוגשת צורך שלא מקבל מענה אני מגיבה בעשייה", היא אומרת. היא התחילה להתעניין בחינוך בעקבות החוויה שלה כאם בבית הספר. "הניצנים היו בבית ספר היסודי, כשהבנתי שתוכנית הלימודים במתמטיקה אינה מבוססת על חשיבה אלא על תרגול ושינון. כשהילדים שלי הגיעו לחטיבה, התחלתי להבין את הבעיות של מערכת החינוך ולכתוב בבלוג (שלא היה פעיל בשנת הקורונה, ת"ר)".
מרטון חקרה וכתבה במיוחד על תחום החדשנות בחינוך, ומהפעילות שלה נולדו גם פרויקטים שפועלים עד היום בבית הספר. ולמרות הצלחתה בבית הספר של הילדים שלה, היא ערה למגננה שמפעילים בתי הספר מול הורים כמוה. "זה טבעי שהמעורבות של הורים והדעתנות שלהם גורמות לחשש אצל המורים, קודם כל מעצם העובדה שזה עניין חדש. כשהייתי ילדה ההורים שלחו אותי לבית ספר, דאגו שאלבש תלבושת אחידה. אני לא מדמיינת את ההורים שלי הולכים לדבר עם בית הספר על תוכנית לימודים". המגננה הגיונית עוד יותר על רקע "מיעוט קולני של הורים שלהם יש השפעה שלילית", כדבריה.
מרטון מסכימה עם הישראלי ועם אלקלעי ממרן. לדבריה, "על ההורים להבין שכמו שלי יש מקצועיות בתחום שלי, גם המורים מקצועיים בתחום שלהם. וכשבאים בתלונות למערכת, כדאי להביא בחשבון שהמורים הם קורבנות של אותה מערכת מאספקטים אחרים, שבויים שלה ונפגעים ממנה. הם רק עומדים בפרונט".
הקורונה חידדה במיוחד את העובדה הזו, אומרת מרטון, ובכך יצרה קרבה בין הורים ומורים, כשהיא עוזרת לכולם להבין את המשימה הבלתי אפשרית שנפלה על המורים. "נוצרה תחושה של שותפות גורל. נאלצנו לשתף יותר ברמה האישית. אני למשל, ידעתי שבעלה של המחנכת של הבן שלי הוא עובד חיוני ושהיא נשארה עם שלושה ילדים בבית וגם היתה צריכה ללמד. ברמה האישית התפתחו יותר האמפתיה, ההכלה וההבנה של שני הצדדים. הקורונה האיצה הרבה תהליכים, לטובה ולרעה. נוכחנו למשל לדעת שהמערכת לא מתפקדת כמו שצריך. מצבי הקיצון האלה שיקפו את הבעיות שלה".
מרטון סבורה שכיום יש להורים ולמורים עניין משותף – טובת בית הספר והילדים, וכי עליהם לקיים שיח יותר פתוח ביניהם. "כמו בכל פרויקט אחר, צריך להביא את כל בעלי העניין לשולחן. אי אפשר להסיר חלק אחד במשוואה, את ההורים. לשם כך צריך להגדיר שיח משותף וגבולות.
”בקורונה בית הספר הסתמך מאוד על ההורים. הוא לא יכול לסגור את הדלת עכשיו ולא לתת להם יותר דריסת רגל", ממשיכה מרטון. "להורים יש כישורים רבים ואפשר לרתום אותם, בהבנה שאסור להם להיכנס לבית הספר בצורה דורסנית ולהגיד 'אני יודע מה צריך לעשות'. צריך להקשיב למורים, להציף להם איפה הקשיים שלנו מול המערכת, להבין מה הקשיים שלהם, ולעשות זאת בשותפות משני עברי השולחן. כך אני רואה את השותפות הזו".
מעורבות הורים היא דבר חשוב גם לבית הספר, אומר הישראלי לסיכום. "מורים אמנם חושבים שמעצבן להתעסק עם הורים, שזה דבר מיותר. אבל מחקרים מראים שככל שההורים מעורבים יותר בבית הספר – בין אם הם עוזרים בלימודים לילד שלהם, לוקחים חלק בוועד ההורים או מתנדבים ללוות טיול שנתי – הילדים מצליחים יותר. כשהורה מעורב ומשקיע מזמנו ומרצו בבית הספר, הילד מבין שבעיני ההורה בית הספר הוא דבר חשוב ושהמורה היא דמות חשובה. לכן זהו פקטור שתורם להצלחת הילדים".
הישראלי מציע לבתי הספר "לתווך את המדיניות הפדגוגית שלהם להורים". לדבריו, "גם אחרי הקורונה, הורים לא באמת מכירים את בית הספר, את עבודת המורה ואת תוכנית הלימודים, ולמעשה הם מכירים את בית הספר באופן שטחי בלבד ומנקודת המבט של הילד שלהם. ככל שבית הספר יהיה יותר פתוח לשתף את ההורים, להכניס אותם לשיקוליו ולהסביר מה אפשר או מה אי אפשר, כך המעורבות תהיה גדולה ואמיתית יותר. ההורים יירתמו להצלחת בית הספר, ייתנו יותר קרדיט למורים ויהיו יותר מוכנים להבין שתהליך השינוי דורש זמן".