עוד לפני שהצפירה תישמע, היא כבר מטפסת במעלי הגרון, ויחד איתה תחושת החנק. עוד לפני שמדינה שלמה תעמוד דום, נראה כי הצפירה כבר נוכחת. חדה. חודרת ורועשת.
יחד איתה צף בעוצמה הזיכרון. הוא שב אל הכיסא הריק, אל החדר הדומם, אל אותם חפצים פשוטים שנעשו עדות חיה לאהבה שנגדעה. והלב, הוא לוחש את מה שהפה כבר התעייף לומר בקול רם.
ברגע הזה מתלכדים יחד הרגע הפרטי והלאומי. דמעה אחת של אם, של אב, של אח או אחות, שהופכים יחד לסיפור של עם שלם.
יותר ממאה משפחות שכולות מקרב עובדי ההוראה שלנו אבדו את היקר להן מכל – בניהן ובנותיהן. בתוך משפחות אלו נמצאת מנהלת המחלקה המשפטית שלנו בהסתדרות המורים, אתי מימרן, אשר איבדה את בנה היקר, אייל מימרן ז"ל. הוא היה בן 20. לוחם. חובש ומציל חיים, עד הרגע שבו לא הצליחו להציל את חייו.
אבל, בתוך השבר הזה נשאר גם משהו שמבקש להימשך. הלוחמים והלוחמות שלנו לא הותירו לנו רק זיכרון וגעגוע, אלא גם דרך. דרך שנכתבה במהלך חייהם, במעשיהם ובבחירות שלהם.
כל אחד בדרכו, כל אחת בדרכה, הוסיפו פרק לספר חיים שגדול מאיתנו. ספר של אומץ, של אחריות, של יצירה ושל אמונה.
בתוך כל הריבוי הזה עובר חוט אחד מקשר; הקריאה שנשמור על אחדות, על ערבות הדדית ועל אהבת הארץ. הם ביקשו שנמשיך לבנות, לחזק, ולהחזיק כאן חיים של משמעות
כי אין לנו ארץ אחרת.
כאשר הצפירה תישמע נעמוד, אבל בה בעת גם נישא בלב הבטחה שקטה להיות ראויים ללוחמים שלנו, על ידי מימוש הצוואה שלהם.
יהי זכרם ברוך.
יפה בן דויד
מזכ"לית הסתדרות המורים