העתיד כבר כאן – והוא שואל אותנו שאלות חדשות, נוקבות ודחופות:
איך נייצר מערכת חינוך שמכינה את הדור הבא למציאות משתנה, מורכבת, טכנולוגית, ולעיתים גם מבלבלת?
והתשובה, כמו תמיד בחינוך, לא מתחילה במסכים – אלא באנשים.
עתיד חינוכי לא ייבנה עם קירות דיגיטליים בלבד, לא עם קוד של AI ולא עם מכונות שידברו בשם האדם –
אלא עם אנשי ונשות חינוך שמחזיקים בידע, בכלים, ומצוידים במיומנויות הנדרשות.
כן, אנחנו רוצים לשלב בינה מלאכותית.
אבל, לא לפני שנצייד את המורות והמורים שלנו בהכשרות הראויות,
בכלים טכנולוגיים מותאמים, בזמן למידה ובסביבות עבודה תומכות ומאפשרות.
אי אפשר לצפות ממערכת החינוך להשתנות – אם לא נשקיע קודם כל במי שמובילים אותה.
והיום – כשאנחנו ניצבים מול מחסור חמור באנשי הוראה –עלינו להבין שזו כבר לא שאלה של מדיניות, זו בעיה לאומית.
היא דורשת שותפות עמוקה של משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, מגזר שלישי, ואותנו – קהילת החינוך – כדי לתת את המענה.
אסור לנו להשלים עם מציאות של קליטה מכל הבא ליד – זו סכנה אסטרטגית אמיתית לעתידה של מדינת ישראל.
בכיתות רבות אין מחנך כיתה, גנים נסגרים באמצע שבוע, כי הגננת חולה ואין לה מחליף. מורים לחינוך גופני נדרשים ללמד מתמטיקה – כי אין מורה למקצוע.
למשבר הזה עוד לא נתנו שם – כי אין בו אזעקות ואין בו גדרות פרוצות.
אבל הוא איום אסטרטגי חמור – לא פחות מאיום ביטחוני.
כשיש איום ביטחוני – מדינה שלמה מתגייסת,
ראשי מערכת הביטחון נערכים והתקציבים זורמים,
אבל כשזה נוגע לחינוך – לא נבהלים.
מתרגלים. דוחים. שותקים.
עד שיום אחד – כבר לא תהיה עתודה אנושית איכותית שתוכל לעצב וטפח את הדור הבא של המדענים, של אנשי הרוח, מדעי החברה, של הטייסים ושל הסטרטפיסטים.
ההון האנושי הוא הכוח האמיתי של מדינת ישראל.
הכל מתחיל ונבנה במערכת החינוך.
שם מתעצבת החברה שלנו.
שם נבנית החוסן הלאומי שלנו.
שם מתגבשים הערכים, הזהות, הידע, המיומנויות והכישורים לעולם משתנה.
אם נאפשר למערכת הזו להישחק –
נשחק את היסוד שעליו עומדת מדינת ישראל כולה.
המחסור במורים אינו עומד לבדו.
משבר כוח האדם פוגש מסגרות ארגוניות ותכניות שהותאמו למציאות של המאה הקודמת, ולא למציאות הדינמית, הטכנולוגית והחברתית של ימינו.
כדי לבנות עתיד חינוכי ראוי – חשוב לא פחות לעצב את המסגרות שבהן פועלים עובדי ההוראה.
ניקח לדוגמה את יום חינוך ארוך –
הוא חוקק בשנת 1997 – לפני כשלושה עשורים – אך מאז נדחה שוב ושוב בחוק ההסדרים, ובפועל – לא יושם במלואו.
מחקרים הראו כי במתכונתו הנוכחית, הוא אינו תורם לשיפור ההישגים הלימודיים.
השטח זועק כי בשעות יוח״א – הם פוגשים עייפות של תלמידים ואלימות. עובדי ההוראה עצמם כבר זועקים שמסגרת יוח"א שוחקת אותם.
הם מתפקדים כסדרנים ומלצרים, במקום לעסוק בחינוך.
החוק הזה – שייך לעולם של האתמול, ולכן הודעתי – החל משנת הלימודים תשפ"ז – המורים לא יהיו חלק מיוח"א.
אז מה כן?
אם אנחנו מדברים על חדשנות ועתיד –
בואו נהפוך את שעות יוח״א להזדמנות:
אפשר לשלב חוגי רובוטיקה, מוזיקה, אומנויות, תיאטרון, יצירה,
מרחבים שמטפחים כישורים רגשיים, ומיומנויות חברתיות באמצעות תחומים ייחודיים –
חוגים אלה חיוניים ובטח ובטח כשמדובר בילדים שהוריהם לא יכולים להרשות לעצמם חוגים אחר הצהריים.
לא כל ילד פנוי לאחר יום לימודים ובזמן הצהריים לשבת וללמוד מתמטיקה ושפה,
אבל, כן כל ילד זכאי להזדמנות לפרוח, לחקור, לבטא את עצמו.
זוהי חדשנות.
זוהי תשובה חינוכית של ממש לאתגרי המחר.
וזה, רבותיי – לא מותרות.
זו חובה חינוכית לאומית.
כי חינוך הוא לא רק תגובה למציאות – הוא הכלי הכי חזק שיש לנו לעצב אותה.
אני רוצה להתייחס גם להסכם השכר שייפתח.
אנחנו נדרוש בו:
הקטנת כיתות,
צמצום מספר תלמידים בכיתה,
עגון שעות שהייה מהבית,
תוספת שכר משמעותית ואחידה.
