שנה אחרי: אידה זינגר חוזרת הביתה

שנה אחרי: אידה זינגר חוזרת הביתה – והפעם כדי לבנות מחדש

לפני שנה פגשנו את אידה זינגר כשהיא נעה בין שירות מילואים כמודיעת נפגעים, דאגה בלתי פוסקת לתלמידים שפונו לכל רחבי הארץ כולל משפחתה.

 אז היא אמרה לנו: "בסוף יהיה טוב. אנחנו נצליח לרפא את עצמנו". שנה חלפה, וחזרנו אליה. הפעם מצאנו אותה במטולה, בתפקיד חדש ובמשימה שהיא מגדירה "שליחות לאומית": לפתוח מחדש את בית הספר "הנדיב", שהיה סגור מאז 7 באוקטובר

כיתה בבית ספר "הנדיב" במטולה

לפני שנה, כששוחחנו עם אידה זינגר, המציאות שלה הייתה מורכבת מחלקים שלא תמיד התחברו זה לזה: הבית במעיין ברוך שממנו פונתה משפחתה, שירות מילואים כמודיעת נפגעים, והתלמידים שלה בחטיבת הביניים שהתפזרו בעקבות המלחמה ברחבי הארץ. כעת היא נמצאת במקום אחר. לא משום שהמלחמה נמחקה מחייה, אלא משום שמתוך השבר היא עברה לשלב הבא, הבנייה.

אידה מספרת בהתרגשות שהיא קיבלה השנה לפתוח ולנהל את בית – הספר היסודי במטולה "הנדיב". מבחינתי זו באמת שליחות לאומית. האזור חשוב לי, הבית חשוב לי, ואין דבר משמעותי יותר עבורי מלפתוח מחדש את בית הספר ושהילדים יחזרו לשגרה, לחברים וללימודים, היא אומרת.

גם את שירות המילואים היא עדיין לא השאירה לגמרי מאחור. היא נמצאת בכוננות כמודיעת נפגעים, אם כי, כפי שהיא אומרת בחצי חיוך, "בתפקיד שלי עדיף שלא יקראו לי".

הילדים חזרו הביתה, אבל הם לא אותם ילדים

בית ספר "הנדיב" חוזר לפעול לאחר תקופה ארוכה שבה ילדי מטולה למדו מחוץ למושבה. המבנה, שנפגע במהלך המלחמה, שופץ וחודש, וכעת הוא מקבל מחדש את תלמידי כיתות א'–ו'. עבור אידה, החזרה לכיתה אינה יכולה להתחיל רק מספרים, מחברות ומבחנים. הילדים שחוזרים אליה הם ילדים שחוו פינוי, נדודים וחוסר ודאות.

יש לנו כאן תפקיד כאנשי חינוך, קודם כול לתת להם מעטפת רגשית. הלמידה תגיע לאט-לאט. היא אומרת.

את עומק החוויה שלהם היא גילתה דווקא ברגע קטן בכיתה. באחת משעות הסיפור שקיימה עם תלמידי א', ב' היא הקריאה להם את הסיפור "דירה להשכיר" ושאלה אם הם יודעים מה פירוש המושג "להשכיר דירה?".

התשובות הפתיעו אותה.

הם אמרו לי: 'כשהיינו במלחמה גרנו שם', 'זה לא היה הבית שלנו, אבל גרנו בבית של מישהו אחר'. אלה ילדים בכיתות א'–ב'. דיברנו על הפינוי, על המלונות, על המקומות שכל אחד מהם עבר בהם עם המשפחה. היו ילדים שעברו ממלון למלון ומבית לבית.

לדבריה, המלחמה לימדה אותם מושגים וחוויות שילדים בגילם לא אמורים להכיר. זה לימד אותם דברים שילד בן שבע או שמונה לא צריך לדעת. מצד שני, כשהתותחים נשמעים באזור, הם כבר לא נבהלים כמו פעם. מי שלא גר כאן לא תמיד יכול להבין את זה.

גם הנוף מחלון בית הספר מספר את הסיפור. היא אומרת.
מהמשרד שלי רואים את הבופור. זה בערך שישה קילומטרים בקו אווירי. לפעמים רואים עשן, לפעמים שומעים רעש. זה נוף הילדות של הילדים כאן.

נוף הבופור מחלון משרדה של אידה

לא רק להשלים פערים אלא להחזיר תחושת מסוגלות

את הלקחים מהשנים האחרונות אידה מביאה איתה גם לתפקידה החדש. לדבריה, אחרי תקופה ממושכת של חוסר יציבות, האתגר החינוכי אינו מסתכם בהשלמת החומר שהוחסר.

היא משתפת: בבית הספר הקודם ליוויתי מחזור של כתה במשך שלוש שנים, מכיתה ז' ועד סוף ט'. גם כשסיימנו, אצל הרבה מהילדים עדיין הייתה חרדה. מתחילים ללמוד, מפסיקים, חוזרים ושוב מפסיקים. הפערים נשארו. ראינו גם עלייה באלימות ובחרדה. היינו צריכים לבנות אצל הילדים מחדש את תחושת המסוגלות – וזה משהו שאני לוקחת איתי גם לכאן ומיישמת.

בית הספר שהיא מנהלת כיום קטן ואינטימי במיוחד. הוא מכיל 42 תלמידים בלבד, המחולקים לשלוש כיתות דו-גילאיות א'–ב' 14 תלמידים. ג'–ד'  12 תלמידים. ה'–ו' 16 תלמידים.

אידה זינגר על רקע בית הספר "הנדיב" מטולה

דווקא בתוך המסגרת הקטנה הזו נבנה מודל חינוכי רחב. לצד המקצועות הפורמליים משולבות במהלך שבוע הלימודים פעילויות כמו כלבנות, ברייקדאנס וכדורסל. כל אלה הם כחלק מתפיסת "החינוך השלם" שמקדמת המועצה המקומית מטולה, חיבור בין החינוך הפורמלי, החינוך הבלתי פורמלי והקהילה.

אנחנו נותנים לילדים גם הפוגה וגם מעטפת חברתית ורגשית, אומרת אידה ומוסיפה, יש כאן הבנה של מה הילדים בעצם צריכים. קיבלנו משאבים ומענים ממשרד החינוך ומהמועצה וזה משמעותי מאוד.

חוסן הוא גם לדעת להגיד "קשה לי"

אחרי שנים שבהן המילה "חוסן" הפכה כמעט לחלק בלתי נפרד מהשיח על ילדים בקווי העימות ואף גם במרכז, אידה מבקשת לתת לה משמעות אחרת. מבחינתה, ילד חזק אינו ילד שאינו מפחד או בוכה, היא אומרת: חשוב לי שהילדים יבינו שאנחנו לא קורבנות. מבחינתי חוסן הוא גם לדעת להגיד שקשה לי. מותר לבכות. מותר להגיד 'אני לא מושלם' או 'אני לא מצליח עכשיו'. דווקא היכולת של ילד לומר שקשה לו, זה חוסן!

מתי הרגשת שהתקומה שעליה כולם מדברים באמת מתרחשת?

היא נזכרת במשפט אחד שאמר לה תלמיד.לפני כמה ימים תלמיד אמר לי שהוא שמח לחזור הביתה. שהוא חזר לבית שלו. מבחינתי זה היה  ה-רגע.

 "לאותו בית חזרנו. לא לאותם חיים"

השיבה לצפון אינה מבחינתה ניסיון להחזיר את השעון לאחור.

האם החיים והבית יכולים לחזור להיות כפי שהיו לפני ה-7 באוקטובר? היא אומרת שלאותו בית כן, אך לאותם חיים לא. אני גם לא רוצה לחזור למה שהיה לפני המלחמה. כשאנשים אומרים 'בואו נחזור ל-6 באוקטובר', אני חושבת שאנחנו צריכים ללמוד ממה שעברנו ולבנות משהו אחר. הרבה דברים נכנסו לפרופורציה. היכולת שלנו להכיל השתנתה. חזרנו למשהו אחר, ואני רוצה להאמין בכל ליבי שחזרנו למשהו טוב יותר.

גם בתוך המשימה הגדולה של שיקום מערכת החינוך היא משתדלת לא לאבד את אידה שמחוץ לתפקיד. החלום שלה להקים בעתיד מסגרת להעצמת ילדים ונוער בסיכון עדיין קיים ואף החל לרקום עור וגידים. השנה היא גם הגשימה חלום קטן ואישי.

ומהו החלום שהגשמת?

רציתי ללמוד לנגן על פסנתר. בעלי קנה לי פסנתר והתחלתי ללמוד. אף פעם לא מאוחר מדי. אני אומרת שלא לוותר על החלומות האישיים.

אידה מנגנת על פסנתר

"אנחנו עדיין בתוך תהליך הריפוי"

לפני שנה הסתיים הריאיון עם אידה במשפט: "בסוף יהיה טוב. אנחנו נצליח לרפא את עצמנו".

שנה לאחר מכן אנחנו מזכירים לה אותו ושואלים: את עדיין מאמינה בזה?

כן. אנחנו בתוך התהליך. אני רואה את זה דרך מערכות יחסים שונות, הדרך שבה אנשים מתנהגים זה לזה. מצד שני, אנחנו רואים גם יותר אלימות. אבל אני חושבת שחייב להיות טוב יותר. אין ברירה. אם נמשיך ולא נוותר, ואם כל אחד בחלקה שלו ייתן את החינוך ואת הערכים שלו- בסוף זה יקרה. 

אולי זה גם הסיפור של אידה בשנה שחלפה. לפני שנה היא החזיקה יחד מילואים, משפחה ותלמידים שנעקרו מבתיהם כולל היא עצמה יחד עם בני משפחתה. השנה היא כבר עומדת בפתחו של בית ספר שנפתח מחדש ביישוב מטולה, ומקבלת את פניהם של ילדים שחוזרים הביתה. לא חזרה אל מה שהיה – אלא התחלה של משהו חדש.