כשהעולם מתערער, היא נשארת יציבה:
סיפור של חינוך בזמן מלחמה
בין אזעקות לשיעורי זום, דורית יוסף לא מוותרת על אף תלמיד ומוכיחה שחינוך הוא קודם כל קשר אנושי
במציאות מורכבת של חוסר ודאות, אזעקות ולמידה מרחוק, דורית יוסף, מחנכת כיתות א'-ב' בבית הספר "נופים" בחיפה, לא ויתרה לרגע על תלמידיה. דורית, תושבת יוקנעם, בעלת ניסיון של למעלה מ-10 שנים בהוראה ואמא לשלושה, הפכה עבור תלמידיה לעוגן של יציבות, חום וביטחון, גם כשהמרחק הפיזי והמציאות הביטחונית הקשו על השגרה.
כבר מראשית המלחמה הבינה דורית כי הרצף החינוכי והרגשי הוא קריטי עבור הילדים. היא קיימה מפגשי זום על בסיס יומיומי ואף מעבר לכך. גם ביום החופשי שלי התקשרתי לתלמידים ושאלתי לשלומם היא אומרת. התלמידים צריכים קשר רציף. הנייד שלי פתוח 24/7 לכל שאלה. הקשר לא נשאר רק מאחורי המסך. חלק מהתלמידים אף הגיעו לבקר את דורית בביתה יחד עם הוריהם. טובת הילדים לפני הכל היא מדגישה.
ערבות הדדית מרחוק
אחד הרגעים המרגשים שחוותה דורית התרחש לקראת חג הפסח. היא רכשה לתלמידיה ערכות משחק והעשרה, ובמחווה יוצאת דופן נרתמו משפחות התלמידים לסייע בהפצתן ובחלוקתן.
"זו ערבות הדדית במיטבה", היא מספרת. "משפחה אחת אספה ממני את המארזים, ומשפחה אחרת פתחה את ביתה – והורים יחד עם ילדיהם הגיעו אליה ואספו את המארזים."
רגעים מורכבים בזום
לצד הרגעים המרגשים, נחשפה דורית גם למצבים לא פשוטים. במהלך אחד ממפגשי הזום, היא איתרה בעיה אישית, רגישה וקשה של אחד התלמידים ונתנה לה מענה טיפולי מידי.
במקרה אחר, תלמיד הכיר את כלבו לחבריו במפגש זום. דקות לאחר מכן הוא נאלץ לעזוב את המפגש לאחר שכלבו נדרס. דורית לא נשארה אדישה והזמינה את המשפחה לביתה כדי לחזק ולתמוך. הייתי עם התלמיד בקשר יום-יומי עד שאימצו כלב חדש, היא משתפת.
כשהאזעקה תופסת את כולם באמצע שיעור
דורית נזכרת ברגע משעשע במיוחד: באחד הזומים, באמצע השיעור פתאום כל הילדים נעלמו מהמסך. מבלי להסביר מה קרה. רק לאחר מכן הבינה שהייתה אזעקה בחיפה. לא נתתי להם משימה, פשוט תהיתי לאן הם נעלמו. היא צוחקת.
בעקבות זאת, החליטה להציב מסך נוסף עם עדכוני חדשות בזמן השיעורים כדי להיות מעודכנת במצב הביטחוני בזמן אמת.
מחזקים מבפנים: יוזמות חוסן יצירתיות בכיתה
במסגרת חיזוק החוסן הרגשי, השתתפו תלמידי הכיתה בפעילות ייחודית בעקבות הרצאה של נציגת פיקוד העורף, טלי וסרמן, שכתבה את ספר הילדים "הגלימה שלי". דורית לקחה את הרעיון צעד קדימה ויחד עם התלמידים יצרה גלימות אישיות מבד, עליהן כתבו יחד מילים מחזקות כמו: “תקווה”, “חופש”, ”חוסן". כל ילד שמר את הגלימה בקופסה אישית שעיצב בעצמו. כשאני מזהה ילד במשבר, אני מבקשת ממנו ללבוש את הגלימה ולשתף במה שהוא מרגיש, מסבירה דורית. זה מחזק את כולם כולל אותי.
שליחות מעל הכל
אהבתה של דורית למקצוע ניכרת בכל פרט. גם כששברה את רגלה טרם המלחמה, היא התעקשה להגיע ללמד בכיסא גלגלים. זו השליחות שלי, היא אומרת בפשטות.
במקביל, היא התמודדה גם עם קושי אישי לא פשוט בבית. בנה, לוחם, מתמודד עם השלכות קשות של המלחמה עם אובדן של חברים קרובים. בתוך המציאות הזו, דורית נדרשה כל יום לעבור בין הבית לכיתה, ולהיות שם עבור התלמידים שלה במלוא הנוכחות.
הייתי צריכה לתמרן בין הבית לכיתה, ולהיות עבור התלמידים שלי במיליון אחוז בכל בוקר, היא משתפת. הייתי צריכה לעשות הפרדה בין מה שקורה בבית לבין השיעורים.
דווקא בתוך התקופה הזו, הקשר עם התלמידים נתן לי כוח. החיוכים שלהם על המסך שווים הכל, היא אומרת.
תבוא ללמד בכל מחיר. דורית על כסא גלגלים
האם הילדים העלו שאלות על המלחמה?
בוודאי! תיווכתי להם את המציאות בהמון הומור, בשפה שהם עצמם הביאו. טילים, התרעות. אפילו לקחנו את הצליל המלחיץ של ההתרעה והפכנו אותו לרגע מצחיק. בכל פעם ששמענו את הצלילה המעצבן, עשינו פרצוף מצחיק יחד.
לדבריה, ההומור הוא כלי משמעותי בהפחתת החרדה, אך לא פחות מכך, ההכנה המוקדמת שעשתה עם תלמידיה עוד לפני פרוץ המלחמה. הכנה שהמשיכה לחיות גם בזמן חירום.
דורית מספרת כי ההכנה לא נשארה בגדר תיאוריה. הילדים יישמו הכול בפועל, הם לקחו משחקים למקלטים, הקריאו ספרים למשפחה, ושיתפו חוויות מהדרך למרחב המוגן. אחת התלמידות שלי, אלופת הארץ בהתעמלות אומנותית סיפרה לכיתה כיצד נאלצה לעצור באמצע תחרות ולרוץ למקלט ובהמשך ארגנה מופע קטן עבור בני משפחתה וחברים בתוך המרחב המוגן.
הם הביאו את העולם שלהם אל תוך הזום אפשר להגיד?
בהחלט! ביקשתי מהילדים לשתף כמה קומות הם ירדו עד למקלט? את מי פגשו בדרך? איך הרגישו? זה בעצם שיעור לחיים שהענקתי להם.
כשהמציאות משנה מגורים – והכיתה נשארת יחד
המלחמה לא השפיעה רק על השגרה, אלא גם על מקום המגורים של חלק מהתלמידים. תלמידה אחת עברה להתגורר אצל סבתה בשל היעדר ממ"ד בביתה, תלמיד אחר נסע לחו"ל עם משפחתו עד שהלחימה תסתיים, ואמא יחידנית מהכיתה נאלצה לעבוד במשמרות, דורית לא נשארה אדישה. היא חיברה בין משפחות, יצרה רשת תמיכה קהילתית, ודאגה שכל ילד ירגיש מוגן ושייך. דורית הרימה טלפונים להורים ושאלה האם הילדה המתוקה תוכל להתארח אצלם בזמן שהאם עובדת. בתקופה כזו- ערבות הדדית היא לא סיסמה, אלא דרך חיים היא אומרת.
הלמידה לא הסתיימה במפגשי זום ובשיחות טלפון
דורית עודדה את הילדים לשמור על קשר רציף מחוץ לשעות המסך ולהיפגש עם חברים (בהתאם להנחיות פיקוד העורף) וכמובן לא ויתרה על חגיגות ימי הולדת ואף חגגה עם התלמידים בזום!
לצד הלמידה, הקפידה דורית לשמור על קשר יום יומי עם ההורים ובסוף כל יום שלחה סיכום מסודר: מה נלמד, מי שיתף מה , ומה צפוי בהמשך.
איך חגגתם בזום?
כל ילד הביא חטיף אהוב למסך, ההורים של ילד יום ההולדת הכינו עוגה והראו אותה לתלמידים. שרנו שירים, הדלקנו נרות וככה חגגנו חגיגות קסומות ומרגשות.
הפעולות האלה מראות לתלמידים שהחיים ממשיכים למרות הכל.
רגשות על הדף וזיכרונות לכל החיים
עוד לפני המלחמה רכשה דורית לתלמידיה מחברות ספירלה צבעוניות. בכל סוף שבוע כתבו יחד מה עבר עליהם. זאת מסורת שנמשכה גם בתקופת הלחימה היא מספרת. התלמידים כתבו על הרגשות שלהם, ציירו את מה שהם חווים. בסוף השנה זה יהפוך למחברת זיכרונות אישית. אנחנו לא עוצרים את העולם. אנחנו נלחמים בזירה שלנו להצליח בלימודים, לא לוותר על חברים, ולא לוותר על אהבה.
קטע ממחברת הזיכרונות
מבט קדימה: יותר רגש, יותר תמיכה
לדבריה, המפתח להתמודדות טובה יותר בעתיד טמון בהרחבת המענה הרגשי: ביום שאחרי צריך להשקיע יותר במעגלי שיח, בתמיכה רגשית, בהכשרת צוותים לעבודה במצבי חירום והתמודדות עם טראומה. היא מדגישה גם את חשיבות התמיכה בצוות החינוכי: כשמורה מקבלת גב מההנהלה, מהיועצת ומהצוות, היא יכולה להיות שם באמת בלב שקט עבור התלמידים.
בימים שבהם המציאות מאתגרת את כולנו, דורית יוסף מזכירה עד כמה כוח יש למורה אחת מסורה לא רק ללמד, אלא גם להקשיב, לחזק, ולהאיר את הדרך.
