"נשבעתי לזכור ולא לשכוח"

דקלה שמריז עושה לילות כימים בשנתיים האחרונות כדי לקדם את התערוכה על האסון שעבר על הקיבוץ ב-7 באוקטובר ◆ מאז שאלון בנה נהרג מאש כוחותינו, בשעה שניסה להימלט משבי החמאס, ההנצחה הפכה לתפוס מקום מרכזי בחייה ◆ הגננת מכפר עזה על חשיבות הזיכרון ועל היום ששינה את חייה 

כתיבה: אייל מלמה

הפגישה עם דקלה שמריז נערכת יום לפני טיסתה למיניאפוליס, שבמינסוטה ארה"ב, להצגת התערוכה "מבעד לעיניהם – הסיפור של כפר עזה". תערוכה מטלטלת, שלדברי דקלה "אנשים שביקרו בה מתפרקים".

הגיהנום לא פסח, למרבה הצער, על הקיבוץ ב- 7 באוקטובר, והתערוכה צורבת במבקר את חוויית האימה. הסיפור מונגש מנקודת מבטם של חברי הקהילה. פריטים רבים – תמונות, קטעי וידאו, הודעות ווטס אפ ואחרים – נאספו מהם. חלקי הפאזל התחברו לתמונה מבעיתה שאינה יכולה להשאיר אף אחד אדיש.

התערוכה על סיפור כפר עזה

התערוכה הוצגה באופן קבוע בקיבוץ שפיים, מקום המגורים של דקלה ומשפחתה מאז שפונו מכפר עזה. אחרי שתוצג בארה"ב תועבר לנמל ת"א. דקלה מנהלת את התוכן. חלק מהעדויות אספה בעצמה. "התערוכה היא ההסברה הכי טובה שיש. בעולם עדיין לא יודעים מה עבר עלינו. מי שמבקר בתערוכה יוצא אחרת מכפי שנכנס".

נאום שהשאיר חותם

ההנצחה הפכה לחלק מרכזי בחייה. "אני רואה בזה שליחות. נשבעתי לזכור ולא לשכוח". גם בנה יונתן מקדיש לכך את רוב מרצו. הוא הקים עם קבוצה של צעירים את תנועת "קומו" ששמה לה יעד לחולל שינוי עמוק בישראל.

בשנה שעברה, במלאת שנה לטבח, ערכה התנועה את "טקס הזיכרון הלאומי". עשרות אלפי משתתפים, ועוד רבים בארץ ובעולם, שצפו בטקס בשידור חי בטלוויזיה, נדהמו מעוצמת הנאום שנשא יונתן. השנה קיימה התנועה טקס דומה במלאת שנתיים לפרוץ המלחמה.

לפני יותר משנה הגיעה דקלה לצפות במשחק של "שועלי כפר עזה", קבוצת כדורגל המקומית, שבה משחקים בניה יונתן ועידו. הקבוצה הפכה אף היא לסמל של הנצחה ותקומה מחודשת. כמה משחקני הקבוצה נרצחו או נחטפו, כמו האחים גלי וזיוי ברמן שרק השבוע חזרו מהשבי לאחר 738 ימים. דקלה אמרה בביקור שמאוד קשה לה. "מאוד קשה לחזור. הכל מזכיר. הכל חסר". מאז שמשפחתה פונתה לשפיים, ב-7 לאוקטובר, היא לא חזרה להתגורר בעוטף.

והיום, ממרחק הזמן, יש בכל זאת מחשבות לחזור?

"אני לא יכולה לחזור לטראומה. לחזור זה לגור מול הבית של השכנים שלי שנרצחו, ומאחור בית של שכנים שהמחבלים שרפו. זה לחיות עם זיכרונות על חברים שאינם חוזרים. בני אלון אף קבור בשפיים. קשה לי להתנתק כרגע".

דקלה שמריז בגן הילדים בשפיים. "לא חוזרת לכפר עזה"

"שום טיל לא יעצור בדרך לחמין של אמא"

דקלה גדלה והתחנכה בקיבוץ משמר הנגב. אחרי שהשלימה את לימודיה בסמינר הקיבוצים, החליטה, יחד עם בן-זוגה אבי, להעתיק את מקום מגוריהם לכפר עזה ולעבוד בגן המקומי. לאחר מספר שנים עברה לנהל את הגן בקיבוץ דורות הסמוך למשך 15 שנה – עד ה-7 באוקטובר.

דקלה ואבי גידלו ארבעה ילדים: יונתן, עידו, אלון והבת רוני. בניגוד לצעירים שחלקם עוזבים את הפריפריה לטובת המרכז, הארבעה קבעו את ביתם בכפר עזה. המשפחה המלוכדת ערכה בכל שבת מפגש לחמין המפורסם של דקלה. בבוקר ה-7 באוקטובר, כשנורו הטילים, כתב אלון הודעה: "שום טיל לא יעצור בדרך לחמין של אמא".   

לא הייתם ביחד באותו בוקר?

"לא. כל אחד מאתנו גר באזור אחר בקיבוץ. אני ואבי היינו בבית עם רוני. יונתן בביתו עם אשתו והילדה. עידו היה בכיתת כוננות ואלון במגורי הצעירים".

מתי הבנת שאלון בסכנה?

"הייתי בצוות החירום של הקיבוץ – אחראית על פינוי במקרה של הסלמה ביטחונית. הגיעו הרבה הודעות של הורים שרצו לדעת מה עם הילדים שלהם, שהם גם שכנים של אלון. התחלתי לברר והבנתי שיכולת החילוץ מאוד מוגבלת".

מה הרגשת?

"חוסר אונים. מצוקה נוראית. אתה רוצה לרוץ לשם ולחלץ את הילד שלך ואתה לא יכול להגיע".

אלון שמריז ז"ל (תמונה באדיבות המשפחה)

ב- 2 לפנות בוקר הם התבקשו לארוז מזוודה ולהתכונן לפינוי מהקיבוץ. "ארזתי "טרול הסלמה", מספרת דקלה, "דברים בסיסיים- כמה תחתונים, חולצות וכאלה. עוד לא קלטתי שלא נחזור". בבוקר הראה לה בנה יונתן את ההודעה האחרונה שקיבל מאלון. "יונתן כתב לו "תהיה חזק אני אוהב אותך" ואלון שלח אימוג'י של לב". הקשר עם אלון הסתיים בלב. סמליות מצמררת.

"דמיינתי שאני נוגעת בו"

במשך 10 ימים לא ידעו דקלה ומשפחתה מה עלה בגורלו של אלון. כשדקלה קיבלה את הידיעה שאלון נחטף והוא בחיים היא חשה הקלה. לצד המאמצים לשחרורו ניסתה דקלה לשמור על חוסנה הנפשי. "אנשים אמרו לי אז שאני חזקה אבל זה לא באמת. הייתי צריכה לשדר אופטימיות".

אילו מחשבות חלפו בראשך?

"חשבתי גם על הילדים. מצד אחד הייתי מאוד גאה שהם נשארו בכפר עזה ולא עזבו. מצד שני כעסתי על עצמי שלא דאגתי שהם יהיו רחוק מפה וכל הדבר הזה יחסך מהם".

דמיינת את המפגש המחודש עם אלון?

"כל הזמן. ממש הרגשתי את החיבוק איתו. חשבתי על המשקפים שלו. לא ידעתי אם הם עוד אצלו. דמיינתי שאני נוגעת בו ובודקת שכל חלק נמצא במקום".

אולם התקווה לשובו של אלון התחלפה בטרגדיה נוראית. בליל שישי, ב- 15 לדצמבר 2023, מסר לציבור דובר צה"ל דאז, דניאל הגרי, הודעה שהותירה את כל המדינה בהלם -כואבת ובוכה. אלון, יחד עם שני חטופים נוספים, יותם חיים וסאמר אל-טלאלקה נהרג מאש כוח צה"ל בעזה. לאחר 70 ימים בשבי הצליחו השלושה לברוח, אולם הכוח זיהה אותם בטעות כמחבלים וירה בהם למוות.

הסדין הלבן, עליו כתבו השלושה משאריות אוכל את המילים "הצילו 3 חטופים", הפך לאחד הסמלים האייקונים של המלחמה. את התחושה הקשה,שאלון היה כלך כך קרוב לחזור אליה, ביטאה דקלה בדברים קורעי לב בבהלוויתו. "אלוני שלי, ילד גיבור של אמא, הפכנו עולם למענך. היית גיבור, שרדת 70 יום בתופת. עוד רגע היית אצלי בידיים".

הסדין שהפך לסמל

"רצו אלי לחיבוק"

לאחר מותו של אלון החליטה דקלה לא לחזור לעבוד בגן. היא מציינת את הקשר המיוחד שנוצר, עוד בימים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר, עם מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן-דויד, ועם ענת דדון, ראש המחלקה לגיל הרך. קשר שעזר לה להתמודד עם המצב החדש. "החיבור ביננו מרגש. חיבור מהלב שעזר לי לצלוח את התקופה הקשה. הן ממש ליווי אותי יד ביד".

בשנה שעברה, לאחר שנה, שבה כאמור לא עבדה, החלה דקלה לעבוד כגננת משלימה, פעם בשבוע, בגן "ברוש" בקיבוץ געש, סמוך למקום מגוריה החדש בקיבוץ שפיים. בגני הילדים ומערכת החינוך בשפיים השתלבו רבים מילדי כפר עזה.

דקלה מסבירה שיש בקיבוץ שפיים כרגע אירוע רב נפגעים. "יש לילדי כפר עזה סייעים צמודים. יש כאן ילדים להורים שחזרו מהשבי. יש ילדים יתומים. מטפלים כאן באלמנות, בסבים וסבתות. זה אירוע מורכב לטיפול".

לא חשבת לחזור ולנהל גן?

"אין לי מסוגלות לזה. זה מצריך כוחות נפשיים ופניות להורים בעיקר. בשנים האחרונות הקשר עם ההורים הפך חלק מרכזי בעבודת הגננת. קשה לי עם זה. בנוסף אני עסוקה בתערוכה. יש לי גם שני נכדים חדשים. אם הייתי ממשיכה לנהל גן זה רק בגן שבו עבדתי 15 שנה בקיבוץ "דורות" אבל לעוטף אני לא חוזרת".

את הגן הקודם בקיבוץ "דורות" היא זוכרת רק לטובה. לפני מספר שבועות אף ערכו לכבודה פרידה מיוחדת בבריכה של הקיבוץ. לאירוע הגיעו הורים וילדים שדקלה חינכה במשך השנים. חלקם כבר חיילים.

אירוע הפרידה מדקלה בקיבוץ דורות. חלק מהילדים כבר גדלו

זיהית אותם?

"ברור. הם רצו אלי לחיבוק. הם קוראים לי הגננת המיתולוגית. הייתי גננת מאוד קהילתית. מחוברת לרב-דוריות של המקום. מהילדים עד הסבים והסבתות".

לקראת סיום פגישתנו דקלה אומרת שההפסקה מבחינתה הסתיימה והיא חייבת לחזור לילדים בגן כי לדבריה היא "ממש לא רגועה".

בכל זאת, הדאגה לילדים עדיין זורמת בדמה. כפי שדאגה לילדי "דורות" כך היא דואגת עתה לילדי "שפיים" ו"כפר עזה". בשנה הבאה הדאגה לילדים תוסר מכתפיה. היא תגיע לגיל פרישה מהוראה ותוכל להתמסר למפעל החינוכי שהוא כרגע מרכז חייה – מפעל ההנצחה שלה. למען בנה אלון ז"ל ולמען כל נרצחי כפר עזה.