מתוך השבר והתוגה נבטיח את הצמיחה והבניה.
בעוד כמה שעות, ערב הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה תפלח הצפירה את הלב. היא תזקק את הרגע הקדוש, שבו מדינה
שלמה מתכנסת, מורידה את הדגל לחצי התורן ומרכינה ראש.
בתוך הדממה הזו יעלו הקולות, הפנים והסיפורים של הבנים והבנות שנפלו על משמרתם. סיפורים שנגדעו באחת, חיים צעירים שנקטעו מתוך שליחות ואמונה בצדקת הדרך. וקול קדום ילווה אותנו ויהדהד בתוכנו, קולו של הנביא המקונן על זאת אני בוכיה, עיני עיני ירדה מים.
השנה, יותר מאי פעם, הדממה תכביד. היא תכאב ותייסר. היא תשא שמות ופנים חדשות. עוד בית אבל ועוד בית דואב. עוד חלומות ועוד תוכניות שלא יתגשמו.
במהלך שלוש השנים האחרונות איבדו יותר ממאה משפחות של עובדות ועובדי הוראה את היקר להן מכל. בין הנופלים גם סמ"ר אייל מימרן, בנה של עו"ד אתי מימרן, מנהלת המחלקה המשפטית בהסתדרות המורים. אייל היה לוחם וחובש קרבי בגדוד 101, ונפל בשג'עייה. הוא היה בן עשרים בלבד.
מתוך האפר הזה, מתוך השבר, צומחת גם שליחות של תקווה. לא תקווה תמימה, אלא כזו שנולדת מתוך כאב עמוק. היא מתעקשת לבנות, להצמיח ולהאיר. לחישתו הקדומה של הנביא לתת להם פאר תחת האפר, אינה נותרת כרעיון. היא מתממשת יום יום בחייהם של עובדי ההוראה – האמהות והאבות. הם נושאים עמם שתי שליחויות גדולות ורמות: הנצחת זיכרון יקיריהן, והנחלת זיכרונם של עשרות אלפי החללים לדור הצעיר.
ובהיכל הקודש של ההנצחה, על כל אחד ואחת מאתנו חל הציווי להנציח את צוואת הנופלים במעשה היומי שלנו: להיות מאוחדים, לשמור על ערבות הדדית, להיות שותפים בבניית הארץ להפוך אותה ליוזמת, יוצרת ומובילה.
יהי זכרם של הנופלים והנופלות ברוך!