"הילדות כנערה בסיכון עזרה לי להתמודד עם המלחמה"

המלחמה בעזה ובצפון אילצה את אידה זינגר, רכזת שכבה בחטיבת ביניים בקריית שמונה, לחלק את זמנה בין שירות מילואים כמודיעת נפגעים, טיפול בילדי ביה"ס שהיו פזורים בכל הארץ ודאגה למשפחתה ◆ נראה בלתי אפשרי? לא למי שגדלה בבית קשוח, עם אבא עבריין כבד, כנערה בסיכון ◆ כעת, עם החזרה ההדרגתית לשגרה, היא חולמת להקים "בית חם" לנוער במצוקה מהצפון ◆ סיפור המלחמה דרך עיניה של עובדת הוראה שלא מפסיקה לתת מעצמה

כתיבה: אייל מלמה

הדבר הראשון שצד את העין בכניסה למשרדה של אידה זינגר, רכזת שכבת ט' בחטיבת הביניים "אורט דנציגר" בקריית שמונה, הוא אבטיח ענק המונח במרכז שולחנה.

כששואלים את אידה למה האבטיח אינו חתוך, היא מסבירה שהוא לא מיועד לאכילה כרגע. "ילדי השכבה רוצים לעשות איתי אתגר בטיק-טוק. שואלים את המורה אם היא רוצה פרי, וכשהיא משיבה בחיוב  מפתיעים אותה עם פרי ענק. מין מתיחה שכזאת".

כשתלמידים ומורים עושים יחד סרטונים בטיק-טוק, זו יכולה להיות עדות לחזרה מלאה לשגרת לימודים. אולם ההנחה הזאת מתערערת מיד כשנתקלים במדי הצבא של אידה שתלויים על הקולב מעל כסאה. למרות ההכרזות על סיום המלחמה, היא עדיין בכוננות, לאחר שתרמה שמונה חודשים בשירות מילואים פעיל כמודיעת נפגעים. אם נוסיף את העובדה שגם בשוך הקרבות עדיין לא כל התלמידים חזרו לבית הספר – הרי שהחיים עוד לא בדיוק חזרו למסלולם.

אידה במשרדה. עדיין לא חזרה מלאה לשגרה

אבא עבריין כבד

מה שבוודאי מסייע לאידה להתמודד עם המציאות המורכבת הזאת – המילואים, בית-ספר במלחמה והמשפחה – זה דף חייה הלא רגיל.

היא גדלה בפרדס כץ לאבא שהיה לדבריה "עבריין כבד מאוד. הוא תמיד היה על הכוונת של האינטרפול והיחב"ל. בשלב מסוים הוא ואמי התמכרו לסמים והוא יצא ונכנס לבתי כלא על עבירות רכוש". אידה הפכה למעשה לנערה בסיכון ועברה לגור אצל סבתה.

בגיל 19 ניהלה כבר מאבק משפטי מול שירותי הרווחה להוציא את אחיה הקטן מבית הוריה המוכה בסמים – תבעה וניצחה. כבר אז גילתה נחישות, תכונה שתלווה אותה גם בדרכה המקצועית – גם במלחמה.

פשע בפרדס כץ "אבא ואמא התמכרו לסמים" (תמונה: דוברות משטרה)

את התיכון העירוני בבני-ברק היא סיימה כנגד כל הסיכויים עם תעודת בגרות. "בסביבת בית-הספר לא ידעו על האלימות והסמים", היא נזכרת. את ההשראה היא שאבה ממורתה האהובה למתמטיקה שהאמינה בה ודחפה אותה להצליח.

באיזה אופן היא עזרה לך?

"היה לה אכפת ממני. ברגע שנשברתי היא הייתה שם בשבילי. לקחתי ממנה את הפילוסופיה החינוכית שלי: המפתח להצלחה של תלמיד נמצא במורה שרואה אותו. שאף פעם לא מוותר עליו".

איך את מיישמת את זה היום כמורה?

"אני עושה הכל שהילד ירגיש טוב ובטוח. ציונים לא מעניינים אותי. המצאתי סיסמא: "מצוינות מתוך מסוגלות". אני בוחנת את הילד כמכלול. נכנסת גם למה שקורה אצלו בבית".

עד כמה את מתערבת בחיים האישיים?

"כשילד מתקשר אלי בלילה ואומר: "אידה בואי אבא מרביץ לי", אני מגיעה בלי למצמץ. זה תפקיד המחנך. להיות שם ברגעים הכי קשים. מי כמוני יודעת".

חקירה במתקן השב"כ

גיוסה של אידה לצבא היה מוטל בספק אבל נחישותה להתגייס בכל מחיר עזרה לה לצלוח גם את הקושי הזה. "עיגלתי פינות בראיון הגיוס הראשון ולא סיפרתי את כל קורות חיי. בוא נגיד שהמצאתי משפחה דמיונית", היא אומרת בחצי חיוך.

היא התקבלה לקורס יוקרתי לפענוח תצלומי אויר. לאחר 3 חודשים המפקדת הודיעה לה על זימון לחקירה בשב"כ. "נשברתי וסיפרתי לה את האמת".

אידה בשירות סדיר. המציאה משפחה דמיונית

חששת שיסלקו אותך מהצבא?

"מאוד. המתקן של השב"כ היה מפחיד: חדר ריק, מנורה, כסא. כמו בסרטים. החוקר שאל אותי אם חשבתי שהשקר יתגלה. אמרתי שלא. שבסך הכל רציתי הזדמנות. הוא הרגיע אותי ואמר שפעם לא היו מגייסים משכונות מצוקה, אך הזמנים השתנו והיום יש אפילו טייס שהוריו נרקומנים".

כשהמשיכה למיון לקורס קצינות היא לא תיארה לעצמה שתתקבל. "מימיני ישבה בת של חבר-כנסת. משמאלי בת של מפקד בסיס. חשבתי שהסיכויים קלושים". אולם גם כאן גברה הנחישות ואידה הפכה מנערה בסיכון לקצינה בצה"ל.

חדר צפוף עם כלבה וחתולה

לשרות מילואים כמודיעת נפגעים הגיעה דרך בן-זוגה טוביה שמתנדב אף הוא באותו תפקיד. הם הכירו כשהייתה עוד בשירות הסדיר. יש להם שלושה ילדים גדולים והם תושבי קיבוץ מעיין ברוך, ממש על קו הגבול עם לבנון.

לתחום ההוראה הגיעה לדבריה "כאמא צעירה שרצתה עבודה נוחה". אולם מהר היא התאהבה ונשארה. התקדמה והפכה לרכזת שכבה. "פעם רציתי להיות אדריכלית. הפכתי לאדריכלית של ילדים".

השכבה שלה, שכבת ט' בביה"ס דנציגר, למודת משברים. "הם לא למדו הרבה באופן רצוף בלי הפרעה. מאז שהם נכנסו לחטיבה לא היו להם הרבה ימי שקט. זה התחיל בקורונה. חשבנו שזה נגמר ואז הגיע ה – 7 באוקטובר".

ספרי על ה- 7 באוקטובר. הייתם בבית?

"כן. הבן הקטן שלי העיר אותי ואמר "אמא, מלחמה בדרום". מכאן התפצלנו. שני הבנים גויסו לכיתת הכוננות. טוביה, בן זוגי, גויס אף הוא באותו היום. הבן הגדול חטף לפנות בוקר התקף חרדה. לקח את הכלבה שלו ונסע לחברים".

מתי גויסת?

"ממש למחרת. לקחתי את הבת שלי לחברים בפרדס חנה ומשם המשכתי לבסיס".

אחרי מספר ימים התאחדה שוב המשפחה לאחר שקיבלו חדר קטן מחברים ביישוב כרכום. "היינו ארבעה אנשים מבוגרים בחדר צפוף עם כלבה וחתולה. היה קשה מאוד. כמעט בלתי נסבל". לאחר שהות קצרה יחסית בכרכום עברה המשפחה לקיבוץ עין גב שם התגוררה למשך שנה וחודשיים.

מטח טילים על קריית שמונה. (צילום: דוברות הכבאות)

סופגת קללות

הימים הראשונים למלחמה תפסו את אזור הצפון בהלם גמור. תוהו ובוהו של ממש. הקשר שלה עם בית-הספר נותק, אולם מהר מאוד חזרה אידה לטפל בתלמידים, למרות שירות המילואים.

"בית הספר עשה מיפוי דרך טפסים מקוונים וגילינו שהתלמידים שלנו פזורים מקריית שמונה עד אילת", היא מספרת, "היה קשה אבל צוות בית-הספר היה כל-כך מסור ועשה עבודה מדהימה. אני מסירה בפניהם את הכובע".

כיצד הסיוע בא לידי ביטוי?

"סייענו לקליטה בביתי-ספר מקומיים, בשיחות עם ההנהלות, בהפניה לרווחה של מקרים קשים".

באיזה קשיים נתקלתם?

"בקשיים חברתיים בעיקר. לא תמיד קיבלו את התלמידים שלנו יפה. היו להם תחושות של תלישות. ככל שמספר המפונים שבית-הספר קלט היה גבוה יותר כך הקושי עלה".

אידה אף מספרת על הקושי בבתי המלון של המפונים. "דמיין לעצמך תלמיד שמגיע למלון וחי במשך חודשים עם האחים וההורים בחדר צפוף אחד, בלי מרחב פרטי. אין לו איפה לעשות שיעורים. היו מקרים של ילדים שהיו מסתובבים בלילה ברחוב. כשהגעתי לבקר במלונות כאב לי מאוד".

מפונים באחד המלונות.  "בלי מרחב פרטי"

כשנפתחו מרכזי הלמידה למפונים, מספר שבועות אחרי תחילת המלחמה,  בטבריה, ת"א ואילת, המצב השתפר מעט אבל עדיין לא הייתה פניות ללמידה. "לא דרשנו מהם ללמוד. המטרה הייתה להגיע לשם, לראות אותם, לדבר איתם, לפתור בעיות ולנסות להוות מסגרת מכילה ואוהדת".

כל הילדים הגיעו למרכזי הלמידה?

"היו הורים שחששו לשלוח את הילדים. היו הורים לחוצים כמו אלה שאיבדו עבודה. היו אבות במילואים והאמא חששה להישאר לבד. היו אף מקרים של גירושין. פתאום גילינו שההורים במלונות נפרדים. היינו עושים שיחות בזום ומנסים לשכנע את ההורים לשלוח את הילדים אבל לא היינו מכריחים".

לקשיים הללו נוספו התפרצויות זעם של תלמידים. "ספגנו קללות, לעיתים הייתה אלימות. אבל מה שעזר לנו להתמודד היא העובדה שהיינו בדיוק במצב שלהם. מפונים כמוהם. גרנו בצפיפות כמוהם. לכן היה קל יותר להבין אותם, ולהם היה קל יותר להבין אותנו".

אידה על רקע חטיבת דנציגר. "להעניק לתלמידים בטחון"

בדצמבר 2024, שנה וחודשיים אחרי שפונו, חזרו אידה ומשפחתה לביתם במעיין ברוך. במרץ  25נפתחה מחדש חטיבת דנציגר בקריית שמונה.

איך הרגשתם בפתיחה המחודשת?

"שמחה גדולה. הגיעו ילדים מנתניה, תל-אביב ואילת שפתאום התאחדו עם החברים שלהם. עם זאת התמודדנו עם קשיי הסתגלות מחודשת. לחלקם כבר היו חברים במקומות אחרים. לא כולם רצו להיות פה. המטרה שלי הייתה להעניק להם בטחון".

איך עשית את זה?

"בטחון נוצר כשיש אמון. אני לא מנסה ליפות דברים. שמה את המציאות על השולחן. ישבתי, למשל, עם תלמידה ואמרתי לה שאנחנו תקועות ביחד אבל אפשר לבחור: או להתנגח או להתמודד יחד. בסוף אני נותנת לה לבחור. כך נוצר אמון. הם מעריכים את הגישה הזאת. גם ההורים".

האישה שדופקת בדלת

למרות הקשיים בבית-הספר לא עלה בראשה אפילו בדל של הרהור להפסיק את ההתנדבות לשירות המילואים. "הייתי חייבת לעשות משהו בעל משמעות עבור המדינה שלי. המדינה פצועה. כולנו צריכים טיפול ואני תמיד אהיה שם".

זה קשור לילדותך כנערה בסיכון?

"כנראה שכן. מהמקום הזה של נערה בסיכון צומח גם הצורך לתת. פעם אמרו לי שאני צריכה גם ללמוד לקבל. אבל אני תמיד אתן מעצמי. קיבלתי מתנה. שרדתי את החיים. אני רוצה לחלוק את המתנה עם אחרים".

היו לך משברים במהלך המילואים?

"היו הרבה רגעים שבכיתי בלילה לכרית. מודיעת נפגעים זה תפקיד שדורש תעצומות נפש. אני האישה שדופקת על הדלת בלילה. זה לא דבר של מה בכך. אני עם המשפחות ברגעים שאי-אפשר בכלל לדמיין כמה הם קשים. אני עוברת איתם את השבעה. בעיני זו שליחות להיות לצידם. לעזור להם לקום".

זה השפיע עלייך כאשת חינוך?

"זה נותן לי בעיקר פרופורציה. מה באמת חשוב בחיים. כשדיברתי עם הורים הם הבינו דרכי שהקושי שלהם קטן יחסית לעומת אחרים: "נכון, אנחנו במלון, החדר צפוף, אבל אנחנו עדיין לא הקורבן".

מניין את שואבת את הכוחות?

"מהמשפחה שלי שזו ההצלחה הכי גדולה שלי בחיים. מהתלמידים ששולחים מכתבי תודה, מחיבוק של תלמידה, מתלמיד שפתרתי לו עוד בעיה".

השולחן במשרדה של אידה עמוס בממתקים לתלמידים. "אני שואבת מהם כוחות"

בית חם על שם סבתא

הנתינה חסרת הגבולות של אידה אינה מסתכמת בהתנדבות למילואים ובמסירות לתלמידי בית-הספר. עוד לפני המלחמה אימצה משפחתה נער מנווה חורש, מוסד לילדים טעוני טיפוח בחדרה. לאחרונה הם הפכו למשפחה מאמצת לאיילה, חיילת בודדה.

בן-זוגה של איילה, רס"ל מירון משה גרש, חייל בודד אף הוא, נפל בקרב ברצועת עזה. תמונתו תלויה על קיר משרדה של אידה. איילה יצאה בינתיים לטיול אחרי צבא בחו"ל. "דחפתי אותה לנסוע. כדי להירפא צריך להיות רחוק מהאירועים. גם טוביה והילדים נסעו לתאילנד לכמה שבועות וזה עשה להם טוב".

את לא מפסיקה לתת מעצמך.

"זה כנראה בנפשי. יש לי עוד תוכניות. היו לי שני חלומות בחיים: הראשון – לכתוב ספר על סיפור חיי כדי שנוער בסיכון ישאב ממנו השראה. השני – להקים בית חם לנוער בסיכון בצפון".

את החלום הראשון כבר הגשימה, כשהוציאה לאור את ספרה "לעולם לא עוד" – ספר עלילתי המבוסס על סיפור חייה. החלום השני קורם עור וגידים והופך למציאות בימים אלה. היא רשמה כבר עמותה להקמת בית חם, ואף הצליחה לגייס אנשי מקצוע, לרבות שופטת נוער. בקרוב תתחיל בגיוס כספים.

הספר שכתבה אידה. "חלום שהתגשם"

מתי עלה בראשך הרעיון להקמת בית חם?

"רציתי להיות מנהלת בית-ספר ולא עברתי מכרז. הבן שלי אמר לי "אמא, כל "לא" שאת מקבלת מוביל אותך למקום אחר. יש בני נוער שצריכים אותך והם בסיכון. לכי על זה". הסתכלתי עליו בעיניים ואמרתי "וואלה". הבנתי מה אני צריכה לעשות".

 המלחמה השפיעה על הצורך בבית חם כזה?

"כן. כשאנחנו מדברים על נוער בסיכון זה לא רק מקרים של עבריינות. זה גם מקרים של ילדים להורים גרושים שנפלו בין הכיסאות ואז הנער שותה אלכוהול ובורח מהבית בלילות. יש מקרים, למשל, של ילדים שיצאו מהארון וההורים לא מקבלים אותם. אין לילדים האלה כתובת באזור הצפון. המלחמה זירזה את הצורך במתן מענה למקרים כאלה".

דבר אחד כבר ברור. הבית החם יקרא "הקן- הבית שרואה אותך". יש לשם משמעות כפולה. "זה גם בית חם וגם הנצחה לסבתא שלי שגידלה אותי", אומרת אידה בהתרגשות, "שמה היה "פייגה". בעברית זה ציפור. הבית של הציפור הזאת היה לי כמו קן. לזכרה יקום הבית החם".

עם האופטימיות הזאת אידה גם מסיימת. "אני תמיד אומרת לתלמידים שבסוף יהיה טוב. אני מאמינה שעכשיו אנחנו נצליח לרפא את עצמנו והעתיד יראה אחרת לגמרי".

הלוואי!!!