הידעת?
לא מזמן ציינו את "יום ירושלים". היום הזה מזכיר לנו שמהפכות היסטוריות, לאומיות ותרבותיות לא מתרחשות בחלל ריק. הן זקוקות גם לאנשי חינוך, לאלה שמעניקים להן שפה, משמעות והמשכיות.
כך גם סיפורה של ירושלים. לצד אבנים עתיקות, שערים וחומות, יש בה גם סיפור חינוכי עמוק: סיפורם של מורים, גננות ומחנכים שסייעו להפוך אותה לאחד המרכזים החשובים בעיצוב החינוך העברי.
בראשית המאה ה 20 נפתח בירושלים גן הילדים העברי הראשון בעיר. הילדים למדו, שרו ושיחקו בעברית, ובבית לימדו לא פעם את הוריהם מילים חדשות. כך הפכה העברית, דרך הילדים, משפת ספר ותפילה לשפת חיים.
גם בית הספר למל נקשר לסיפור הזה, כחלק מן המאבק הציבורי על מקומה של העברית בחינוך. בתקופת מלחמת השפות התחזקה הדרישה שעברית לא תהיה רק שפת מורשת, אלא גם שפת הוראה, מדע וחיים.
בשנת 1913 נוסד בירושלים בית המדרש למורים העברי, בהובלת דוד ילין. בוגריו הפיצו את החינוך העברי בארץ ובגולה, וילין עצמו חידש מילים שנשמעות לנו היום טבעיות לגמרי, ובהן: תאריך, בדיחה, שחקן, צילום, סופגניות, מצפן, מדשאה וקטר.
במילים אחרות, חלק מן העברית שאנו מדברים בה היום נולד גם מתוך הכיתה: מתוך הצורך ללמד, להסביר, לחנך ולתת שמות לעולם חדש.