"החירשות היא המתנה הגדולה בחיי"

עומר מימון אשכנזי, התחרשה בילדותה ולא נתנה למוגבלות שלה להגדיר אותה – מילדה שספגה אלימות והשפלות בעקבות השתלים המוצמדים לראשה, הגיעה להיות קצינה בצה"ל ◆ בלימודיה באוניברסיטת חיפה הקימה יחד עם אגודת הסטודנטים תפקיד ומחלקה השומרת על זכויות הסטודנט עם המוגבלות ◆
במשך כל תחנות חייה הבינה שצריך רק אדם אחד שיאמין בה ויתן לה מקום כדי להצליח, דבר שהוביל אותה לבחור בהוראה.

עומר נולדה כבדת שמיעה והתחרשה עם השנים. בגיל שמונה עומר איבדה את השמיעה באוזן אחת, ובעקבות כך עברה ניתוח מורכב להשתלת השתל הראשון, ניתוח מורכב מאד שכלל גם קדיחה בגולגולת. לקראת גיל 17 איבדה את שמיעתה באוזן השנייה ועברה ניתוח שתל נוסף.

עומר בבית החולים לאחר השתלת השתל

אופן הדיבור של המורה היה עבורך אירוע טראומתי?

"חד משמעית כן, אירוע שעיצב לי את הדרך. הילדים הסתכלו לי על השתל בצורה מוזרה. הם צחקו עליי שאני נראית כמו חייזר כי היה לי מגנט כזה בראש. בכתה ו' אפילו סבלתי מאלימות פיזית. הילדים לא קיבלו את זה. לא שיחקו איתי כי ראו אותי כשונה. בית הספר לא הצליח אז להתמודד עם השילוב. הרבה פעמים המוגבלות לא מנעה ממני מלהתקדם, אמרתי לעצמי 'חשוב לי לדעת איך אני כעומר מתמודדת עם המוגבלות, איך אני מצליחה לקדם את עצמי דרכה.

עומר ביומה הראשון בכתה א'

היא ממשיכה לספר "בכתה ו' ההורים שלי החליטו שאני עוברת מבית ספר ציבורי לבית ספר פרטי, לריאלי בחיפה. שם מאוד התכוננו מבחינה חברתית ומבחינת הנגשה אקוסטית, תדרכו את המורים והכינו הכל מראש. בכתה ז' התחלתי שם דף חדש ולמדתי מה בעצם יכול לעזור לי כילדת כבדת שמיעה להצליח. בכל פעם שנתקלנו בקושי חשבנו על פתרון בשיתוף עם "עמותת שמע" הם נתנו לי כלים להתמודדות.  כל תלמיד קיבל מורה משלו מטעם העמותה שבא אליו לבית הספר ונתן לאותו התלמיד עם המוגבלות שיעורי עזר. בתקופת הלימודים הבנתי שמספיק בן אדם אחד שיאמין בי כדי שאצליח, וזה מה שהוביל אותי לבחור ולהיות גננת, ללמוד הוראה. למדתי תואר ראשון בחינוך מיוחד".

עומר והוריה יחד עם אחיה בטקס סיום הענקת תעודת הצטיינות לכיתות י"ב

מתפקיד מסווג בחיל הים לקצינת הרמטכ"ל לענייני נשים

עומר אומנם קיבלה פטור מהצבא ולדבריה היא נלחצה מאד ואפילו התאכזבה. היא מספרת "היה לי מאוד עצוב שהצבא לא רוצה אותי בגלל מגבלת השמיעה שלי ואז הבנתי שהוא לא רוצה לגייס אותי בגלל המגבלה שלי, אלא בגלל שהוא לא רוצה לקחת אחריות על בעיית השמיעה שלי."

עומר החליטה שהיא לא מוותרת ולוקחת את הגורל לידה. היא משתפת בהתרגשות "התנדבתי לצבא, עברתי ראיונות ובסוף בחרתי בתפקיד שמאוד אהבתי בחיל הים, יחידה מסווגת. שם עשו לי התאמות מיוחדות על מנת שאוכל לבצע את התפקיד בצורה הטובה ביותר. התפקיד דרש עריכת שיחות טלפוניות והשתתפות בדיונים שהייתי צריכה לקחת חלק בהם. בהתחלה מאוד נלחצתי, איך אעשה זאת? גם לזה מצאו פתרונות והצבא רכש עבורי מכשירים מותאמים".

היא עוצרת, לוקחת נשימה וממשיכה לספר "גם כאן היה מבוגר שהאמין בי! היה לי מפקד שראה אותי, ידע שיש לי יכולות ושהמוגבלות שלי לא מגדירה אותי כבן אדם, אלא להפך, היא נותנת לי עוד נקודות חוזקה. ברגע שהרגשתי שמאמינים בי ורואים אותי כפי שאני, אז נתתי את כל כולי. בן אדם עם מוגבלות צריך אדם אחד שיאמין בו. שיראה אותו ויאפשר לו להיות פשוט הוא. כשנותנים לנו להיות אנחנו, אנחנו נפתחים, מרגישים שייכים ונותנים את כל מה שאנחנו יכולים, ויש לנו כל כך הרבה מה לתת, בעיקר את הראייה והזווית המיוחדת שלנו. כל מה שעברנו מעצב אותנו כדי שיהיה לנו את את הנקודה המיוחדת הזו שלאנשים אחרים כנראה אין. וזה מביא איתו פלוסים אדירים שגם אנשים ללא מוגבלות נהנים מזה".

אחרי 9 חודשים המפקד של עומר הציע לה לצאת לקצונה, קצונת מתנדבים.

היא מחדדת ואומרת "אני קצינה רגילה, כן? כמו כל קצין. את הקורס עשיתי  בבה"ד 1 שמותאם לאנשים עם מוגבלות. עברתי אותו בהצלחה. עשיתי תפקיד מדהים. ע' קמ"ט פרט ביוהל"ם –יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר הייתי אחראית בקריה על נושא ההטרדות המיניות, הריון לא רצוי ואלימות במשפחה. וגם הייתי קצינת שלישות בתפקיד השני".

עומר בסיום קורס קצינים וקצינות בבה"ד 1

עומר במעמד קבלת דרגת סג"ם

בתום השירות הצבאי עומר חוזרת למקום בו נפתח הפצע בכתה ג' ומחליטה לעשות תיקון דרך לימוד הוראה לילדים עם מוגבלות

היא מספרת בהתרגשות ובאהבה גדולה למקצוע "אחרי השירות הבנתי שאני רוצה ללמד ילדים. בחרתי בחינוך מיוחד". עומר למדה באוניברסיטת חיפה תואר ראשון ביעוץ התפתחות האדם וחינוך מיוחד. לדבריה, כאדם עם מוגבלות לכל מסגרת חדשה כשמגיעים נפגשים עם הקושי מחדש. היא נאנחת ואומרת "את פוגשת כל פעם את הבדידות מחדש, את האנשים שלא מבינים".

אנשים בלימודי התואר נרתעו ממך?

אז באמת המסע באוניבריסיטה התחיל בצורה מאוד מאתגרת. מהרגע הראשון כשאת מגיעה לאולם גדול שהוא לא מונגש אקוסטי, ופתאום את מגיעה למרצה שפחות מעניין אותו הסטודנט. למשל לא כל המרצים הסכימו לענוד FM . זהו עזר שמיעה שעוזר לכבדי שמיעה לשמוע ישרות למכשיר השמיעה. זה כמו מיקרופון קטן שמחובר לשתל. יש מרצים שלא הסכימו לענוד אותו. הבנתי שבאוניברסיטה אני חייבת להילחם על מנת לקבל נגישות ולהצליח כמו האחרים. מהרגע הראשון הבנתי שזה הולך להיות מאתגר. הבנתי שיש עוד סטודנטים עם מוגבלות והבנתי שצריך להשמיע את הקול שלנו".

עומר פנתה לאגודת הסטודנטים והרימה את הכפפה. היא אומרת "סיפרתי ליו"ר אגודת הסטודנטים על הבעיות שיש באוניברסיטה לבעלי מוגבלות. הוא הציע שנקים תפקיד של רכזת נגישות באגודת הסטודנטים. הוא אמר לי 'את תצטרכי להתמודד כמו כולם.' צלחתי את הראיון והתחלנו שם תהליך מדהים של הנגשה. טיפלנו בכל מיני סוגי מוגבלויות, לא רק בכבדי שמיעה וחרשים, אלא גם עזרנו לסטודנטים עיוורים שפגעו בזכויות שלהם, סטודנטים מתמודדי נפש ואף סטודנטים עם קשיי קשב וריכוז.

עומר בטקס קבלת תעודת הוראה יחד עם בעלה באוניברסיטת חיפה

מה חשוב לך להגיד להורים שיש להם ילד עם מוגבלות?

כשהורים ואנשי חינוך יקראו את הכתבה הזו ארצה שירגישו כמה שזה חשוב להאמין בילד. השמיים  הם לא הגבול! פשוט לא הגבול. הם יכולים לעצב את אותם כילדים כל יכולים עם הכלים הנכונים, ואז אותם ילדים יוכלו להתמודד לבד בעתיד עם האתגרים שהחיים יזמנו להם. בסוף, אנשים עם מוגבלות לא צריכים שירחמו עליהם ולא יגבילו אותם, הם צריכים הזדמנויות. מוגבלות היא לא חיסרון אישי, היא חלק מהמגוון האנושי. כשנותנים לאנשים מקום אמיתי, הם יכולים לפרוח, להוביל ולהשפיע.

איך הילדים בגן מקבלים אותך? סיפרת להם שיש לך שתלים?

עומר עונה בחיוך "ברור! ברור! הילדים בגן הם סביב גיל 3. הם לא הבינו כל כך את המילה שתל. או מה זה "לא שומעת". משרד החינוך עשה את כל המאמצים להנגיש לי את הגן ולעשות אותו גן אקוסטי. שמו לי לוחות למניעת רעש, וילונות למניעת סינוור, מזגנים שקטים, תקרה אקוסטית, באמת משרד החינוך דאג לי להנגשה. ההתמודדות הייתה יותר עם הצוות והילדים. מהרגע הראשון אני והילדים למדנו אחד את השני".

עומר אומרת שחשוב להבין שמוגבלות בשמיעה בסוף מובילה לקשיי תקשורת ושיש קשיי תקשורת זה מזכיר את ההתמודדות של אנשים עם אוטיזם, הרי גם אוטיסטים מתמודדים עם קשיי תקשורת, היא אומרת " עקב החירשות שלי, יצא שאני הכי מבינה אותם, בסוף אני מבינה לעומק תקשורת שהיא לא רק דיבור. שפת גוף, הבעות, רמזים קטנים, כל אלו הם שפה שאני חיה בה מאז שאני זוכרת את עצמי. זה מאפשר לי להתחבר לילדים שבגן בדרך טבעית ומדויקת. זה היה משהו מדהים שקרה. כשהם היו מתוסכלים, יכולתי לראות אותם מבעד לשיח, גם אם לא הצליחו לדבר ולהגיד מה קשה להם. היו לי ילדים שלא דיברו בכלל אבל יכולתי להבין אותם לפי שפת הגוף, המבט והבעת הפנים שלהם. זה היה היופי. את היתרון הזה אני מביאה גם אל הצוות שלי, מלמדת אותם להקשיב, להבין, לכבד ולתאם ציפיות. אני משתמשת בכלים ברורים של תקשורת חזותית, שיח פתוח ושקיפות. הצוות שלי יודע שאני רואה כל פרט, שכל קול חשוב לי, גם אם אני לא שומעת אותו פיזית באותו הרגע, אנחנו נלמד לקבל ולראות את כולם".

היא מוסיפה "כמנהלת גן בסוף מדובר לא רק בלהיות גננת.  חשוב לי לפני הלמידה בגן לתת לילדים מקום בטוח. מקום שיתן להם בסיס בטוח להתנסות ולחוות, להרגיש שהם יכולים להיות הם, ואנחנו נקבל אותם. אני מלמדת את הצוות ואת כל סובבי לראות קודם את היכולות של  הילדים לפני המוגבלות שלהם.

איך ההורים בגן קיבלו אותך?

מהרגע הראשון שערכתי אסיפת הורים דיברתי על האני מאמין שלי, סיפרתי להם על המוגבלות שלי, הסברתי להם שבסוף מוגבלות בשמיעה זה משהו שצריך ללמוד אותו. אמרתי להם שזה אף-פעם לא עצר מבעדי להתמודד ולהצליח, וזה מה שאני מביאה גם אל העבודה בחינוך של הילדים. יכולתי לתת להורים אצלי בגן יתרון נוסף ביכולת וההסתכלות הייחודית שלי להתמודד עם קשיים שהעלו. ומהרגע הראשון, ההורים קיבלו אותי באהבה, התחברו מאוד לגישה שלי ואנחנו מתקשרים מאוד טוב ביום-יום.

בכל זאת, אין איזה קושי מול ההורים?

היא צוחקת ואומרת "הם יודעים שהודעות קוליות אי אפשר להקליט לי אז הם מתקשרים כשיש סביבה שקטה, אנחנו מוצאים את הדרך. כל קושי אפשר לצלוח".

בימים אלה עומר לומדת את שפת הסימנים כדי לסגור מעגל. היא מספרת שהרעיון היה של בעלה שרצה ללמוד גם. ולא, הוא לא חירש. "הוא יזם את הלמידה, הרי בלי שתלים אני לא שומעת, חשוב לו לתקשר איתי גם ברגעים האלה ושארגיש שווה בין שווים", היא אומרת.

איך את חושבת שהחברה מקבלת אנשים עם מוגבלות?

אני חושבת שהחברה  עדיין לא מקבלת, יש עוד דרך ארוכה לעבור מבחינת הקבלה של אנשים שהם שונים, מבחינת הנגשה של כלים. בסופו של דבר בשביל לאפשר לאנשים עם מוגבלות להיות שותפים מלאים, אנחנו צריכים להבין שלא הכל יהיה נוח. אני חושבת שהחודש הזה הוא הזמן לראות אנשים עם מוגבלות כשותפים מלאים. אם נדע כחברה לפנות מקום אז נגלה המון דברים יפים, המון הפתעות שאנשים עם מוגבלות מביאים איתם.

מה היית אומרת לעומר הילדה מנקודת המבט שלך כיום?

כשהייתי תלמידה ביסודי הייתה מורה אחת שרכנה לעברי, פנתה אליי בטון גבוה. היא השתמשה בהבעות פנים מוגזמות, כי היא חשבה שאני מתקשה להבין אותה. באותה רגע  חשתי אי נוחות.

היום הייתי אומרת לעומר, שלא להילחץ, לא לחשוב שמשהו לא בסדר בה, לא לחשוב שאלוהים שונא אותה ומעניש אותה בחירשות. עם הזמן, החירשות תלמד אותה להיות יצירתית ושהיא תדע למצוא את הפתרונות לקשיים שעלו וללמוד להקשיב ולהבין אנשים גם בלי מילים. זה מה שבסוף יהפוך אותה לאדם טוב יותר" היא מסיימת ואומרת לי בקול גדול "הנה! בגיל 29 הבנתי שאני גאה להיות חירשת ושזאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל.