שרונה מדמון פוסלושני, שהייתה עד טבח ה-7 באוקטובר, מנהלת גן בקיבוץ ניר עוז, חזרה בתחילת השנה לעבודה חלקית כגננת משלימה בגן בקיבוץ הסמוך עין השלושה ◆ למרות שאיבדה את בעלה רן ז"ל , שלושה מילדי הגן ועוד הורים, סבים וסבתות, היא נשבעת לחזור ולהוביל לגן בקיבוץ ניר עוז ◆ סיפור שכולו השראה ותקווה
כתיבה: אייל מלמה
ביום הרביעי היא כבר הפסיקה לבכות.
שלושת הימים הראשונים של תחילת שנת הלימודים הנוכחית היו קשים מנשוא עבור שרונה מדמון פוסלושני. בצידי הכביש המוביל מביתה בקיבוץ נחל עוז לקיבוץ עין השלושה – מקום עבודתה החדש כגננת משלימה בגן הילדים – עומדות עדיין המיגוניות שבהן נטבחו תושבי העוטף ומשתתפי פסטיבל הנובה. קירות הבטון עמוסים בתמונות וסטיקרים של הקורבנות – עדות חיה לתופת ה-7 באוקטובר.
"אני נוסעת והמראות הקשים חלפו לי בראש כמו סרט", היא מספרת. "לא יכולתי להפסיק לבכות. רק ביום הרביעי הצלחתי להתגבר ושמעתי בדרך מוזיקה. בימים הראשונים נזכרתי בתקופה שלפני האסון. כל בוקר הייתי נוסעת לגן שניהלתי בקיבוץ ניר עוז. רן היה מתקשר. היינו מתכננים את סדר היום בשמחה. היה אושר גדול".
מיגונית בדרך לנחל עוז – עדות לתופת (צילום: צילום לוי)
רן פוסלושני ז"ל הוא בן זוגה של שרונה. הוא נהרג ב- 7 באוקטובר. כששרונה מזכירה את שמו קשה להתעלם מהזיק בעיניה שמסגיר געגוע עמוק. נוכחותו של רן ז"ל עדיין מציפה את הבית. בחצר עומדים הטאבון ובית העץ שבנה. הם הכירו כשלמדו יחד באשקלון. "שנינו גדלנו וגרנו ביבנה. חיפשתי טרמפ הביתה ומצאתי את אהבת חיי".
כשנישאו המשיכו להתגורר ביבנה. שם גם נולדו שלושת הבנים: עילי, אימר ועינן. עמנואל, בת הזקונים, נולדה כבר בקיבוץ נחל עוז אליו עברו אחרי מבצע צוק איתן.
שרונה עם רן ז"ל והילדים (תמונה באדיבות המשפחה)
למה דווקא לקיבוץ בעוטף עזה?
"רן מאוד רצה חיי קהילה. מכיוון ששנינו באים מבתים מאוד ציוניים היה הכי ברור בעולם שנעבור לעוטף. בהתחלה עוד הטלתי ספק. עשינו סיורים בקיבוצים וראינו שאנשים חיים פה בכיף והקהילה מעולה ומחבקת. כשהגענו לנחל עוז רן אמר שיש קארמה טובה".
העלתם בדעתכם שטבח כמו ב- 7 באוקטובר יכול לקרות?
"ממש לא. סמכנו על הצבא. גם כשלקחו את הנשקים של כיתת הכוננות ופיזרו את ההגנה היישובית, לא שאלנו יותר מידי שאלות. יכול להיות שהיינו צריכים להתנגד. היינו עושים בשישי מנגל ומריחים את הגז המדמיע שמפזרים סמוך לגדר ולא אמרנו כלום. האמנו שתמיד יהיה משהו שמפריד ביננו לבינם".
בית העץ שרן ז"ל בנה. נוכחותו מורגשת בכל הבית (צילום: מיכל לוי)
תמונות מצמררות
כשהשתקעו בנחל עוז החלה שרונה לנהל במסירות אין קץ את הגן תות בקיבוץ ניר עוז הסמוך . "בשבתות הייתי לוקחת את עמנואל והיינו נוסעות לכמה שעות לארגן את הגן לתחילת השבוע. הייתי גננת לא קונבנציונלית".
איך זה בא לידי ביטוי?
"המצאתי חגים, למשל, כמו חג "היום הארוך בשנה". הייתי לוקחת את הילדים לשדות לראות עד כמה מאוחר השמש שוקעת. ההורים, הסבים והסבתות, כולם נרתמו להפקה.
דולב יהוד היה מכין לנו פיתות בתנור. סעיד משה, הסבא טוב הלב, שעל שמו מותג תפוחי האדמה "דוד משה" היה מביא את הטרקטור. שניהם נרצחו. שגיא דקל חן, שנחטף והוחזר בעסקה לאחר כ-500 ימים בשבי, היה מסיע את הילדים ברכבת של הקיבוץ.
בפורים הייתי עושה מסיבת פיג'מות בערב. עשינו גם יום הורים לא שגרתי עם הסבים והסבתות, במקום האבות והאמהות, עם ריקודי עם ועוגיות שהכנו עבורם יום לפני".
חלק מהאירועים האלה מתועדים בתמונות ובקטעי וידאו ששרונה מחזיקה בסלולרי שלה. חלק ניכר מהמשתתפים, שנראים כל-כך מאושרים, כבר אינם בין החיים. שרונה מראה לנו וסוקרת אותם: "זה נרצח, זה נחטף". התמונות מצמררות.
את פותחת את התמונות מידי פעם?
"בכל יום. אני מביטה בהן והגעגוע כל כך עמוק. לא עוזב לרגע".
"אחזור בבוא הזמן, אבל אני עוצרת לשנייה"
שלושה ילדים מגן ניר עוז נרצחו ע"י מפלצות חמאס: אריאל ביבס , שנחטף ואחר-כך נרצח בשבי עם אמו שירי ואחיו כפיר, והאחיות שחר וארבל קדם סימן-טוב שנרצחו עם כל המשפחה – האם תמר האבא יונתן ואחיהן עומר בן השנתיים. גם הסייעת, מאיה גורן נרצחה בטבח. זאת בנוסף להורים נוספים וסבים וסבתות לילדים ששרונה חינכה במשך השנים. גן ילדים שלם שנחרב.
אריאל ביבס ומשפחת קדם סימן טוב ז"ל (תמונה באדיבות המשפחות)
המידע על גודל האסון לא הגיע לשרונה באופן מידי. בזמן השבעה על רן, בבית משפחתה ביבנה, היא נצמדה למסך הטלוויזיה וניסתה ללקט מידע מהחדשות. הכאוס היה כל-כך גדול ולא ניתן היה לקבל מידע מסודר.
"ב- 7 באוקטובר, כשנכנסנו לממ"ד באזעקה הראשונה, היינו בטוחים שמדובר באירוע שגרתי של ירי טילים שיסתיים תוך דקות. אפילו התבדחנו שכדאי שנתלבש יפה כי עוד מעט תגיע התקשורת. בשלב מסוים הגיע ידיעה בקבוצת הווטס אפ שיש חדירת מחבלים. החלו דיווחים שיש פה ושם יריות בקיבוץ. אבל גם אז עוד לא חשבנו על אירוע בסדר גודל כזה. היינו בטוחים שתוך זמן קצר הצבא יגיע".
מתי הבנתם שלא מדובר בעוד אירוע?
"כשראינו קרב בין כח של מסתערבים ששהה בקיבוץ לבין המחבלים על אחד הגגות מול הבית שלנו. למרות זאת, רן עודד אותנו ואמר שיגיע צבא. הוא אפילו ריסק לעמנואל הבת עגבניות בבלנדר כי היא הייתה רעבה ורצתה ג'חנון. מישהו אמר לו שהוא השתגע, אבל רן התעקש".
מתי הם הגיעו?
"בשעות הצהריים הגיע אלינו לחצר כוח מגלן. הם נתנו לרן עוד מחסנית ועזבו למשימות אחרות. הנשק היה של הבן הגדול שחזר מהצבא".
דווקא בשלב שהצבא התחיל להשתלט על הקיבוץ קרה הנורא מכל. כח גבעתי סבר בטעות שרן הוא מחבל וריסס באש כבדה את כל הקומה השנייה של הבית. רן, כאמור, נהרג. ב- 11 בלילה פונתה הקהילה לבסיס "משמר הנגב". משם המשיכו שרונה וילדיה ליבנה.
אנדרטת הזכרון בכניסה לנחל עוז (צילום: מיכל לוי)
לאחר השבעה על רן ז"ל שלחה שרונה הודעה להורים בקבוצת הווטס אפ של הגן. היא מספרת שבזמן השבעה היה נראה לה נכון להוציא הודעה. "מה אני אכתוב? "בעלי מת אז התפנתי". הבנתי בתוך תוכי שזה גדול עלי. אבל יש בי עדיין את הגננת ואת המחויבות. בסוף יצאה הודעה".
מה היו התגובות?
"מרגשות עם הרבה אהבה, עם הרבה צער וכאב. אנשים בכו. הבנתי שלא ידעו בכלל שאני בחיים. לפני ה-7 באוקטובר, בכל אזעקה הייתי שולחת הודעה: "היי אני בממ"ד. שלחו תמונה". והנה עכשיו כבר שבוע לא שמעו ממני. כפי שאני לא ידעתי הכל עליהם, כך הם לא ידעו עלי".
את ההודעה היא סיימה במילים "אני אבוא בבוא הזמן אבל אני עוצרת לשנייה". היא מסבירה שהייתה חייבת להתנתק מהקבוצה ומהגן כדי להתמודד עם האובדן האישי ולשקם את משפחתה. אולם השבועה לחזור ולהוביל גן בניר עוז נותרה מהדהדת.
"מרגש לדעת שהייתי משמעותית עבורם"
הקשר עם הורי הילדים מניר עוז התחדש אחרי כחצי שנה. שרונה הגיע לבקר בכרמי גת, השכונה בקרית גת אליו פונתה הקהילה. המפגש היה קשה מנשוא ושרונה יצאה ממנו עם מחלה, שריתקה אותה למיטה למשך שבועיים. "אחרי הביקור, כשאני חולה במיטה, הבנתי שאני חייבת להתנתק מהגן עבור הילדים המפורקים שלי. שאם לא ארים את עצמי עבורם – אין שרונה יותר. החלטתי בשלב הזה להתמסר למשפחה".
לא היה קשר בתקופה הזאת עם ההורים?
"הקשר נשמר בהודעות ובסרטונים של הילדים. ההורים כתבו לי שהם זוכרים את השירים שלימדתי אותם בגן. אחד מהילדים שר לגננת החדשה שלו שיר שלמדנו. בעיני זה הכי מרגש. לדעת שהיית משמעותית עבורם. שנותר בהם משהו ממך".
היה שלב שבכל זאת חשבת לחזור?
"כשנה אחרי היה ברור לי ולהורים שאני חוזרת לגן שהקימו עבורם בכרמי גת. אבל באותה תקופה כבר חזרתי הביתה לנחל עוז, והיה קשה לחזור בגלל הנסיעות , שהיו גוזלות זמן יקר על חשבון הילדים שלי. עסקתי גם בשיפוץ הבית וגם חלק מהאימהות היו איתי בקבוצת האלמנות ולא רציתי שיהיה ערבוב".
"פחדתי לאבד את שמחת החיים"
ההחלטה לחזור לבית בנחל עוז נפלה כבר בשבעה על רן. "חבר של המשפחה הציע לנו דירה ביבנה ללא תשלום או הגבלת זמן, אבל הבן שלי אמר: "אמא חוזרים הביתה". לא היה לנו בכלל ספק שזה מה שעומד לקרות. אנחנו פה כדי להישאר".
שבועיים אחרי השבעה הם נכנסו לביתם עם ליווי צבאי כדי לנקות את שאריות המזון שעוד נותרו במטבח. "זרקנו את השניצלים והפירות שנרקבו על השיש מטבח, את האוכל שהיה במקרר והתקלקל. עשינו ניקיון יסודי".
לפני חודשיים הם חזרו סופית לאחר השיפוץ. הנאמנות של שרונה וילדיה לנחל עוז אינה מסתכמת רק בחזרה הביתה. על דלת הבית תלתה שרונה שלט גדול "ואהבת". תזכורת למחויבות המשפחה למקום. כמו הצוואה של רן.
שרונה בפתח הבית בנחל עוז: מחויבות עמוקה לקיבוץ (צילום: מיכל לוי)
המחויבות אינה מסתיימת כאן. בנה הגדול שירת בקרבי ואף לחם בעזה במשך מספר חודשים. היום הוא חייל משוחרר ועובד במשק עם מתנדבים. "חתמתי לו על אישור לקרבי כי הוא הביט לי בעיניים ואמר לי שזה מה שאבא היה רוצה. הוא לא היה סולח לי אם לא הייתי מאפשרת לו".בנה מתכנן מסלול דומה.
שרונה בחרה אף היא להתנדב בשיקום מבני החינוך בקיבוץ. במקביל היא חזרה השנה, כאמור, לעבודה כגננת משלימה, פעמיים בשבוע, בקיבוץ עין השלושה.
היו חששות לפני החזרה לעבודה?
"כן. פחדתי שהכאב ישתלט על שמחת החיים שיש בי כבן-אדם. אני גננת ילדותית ושטותניקית, אולם כשאני מסתכלת היום במראה הצער ניכר על הפנים. פחדתי שהילדים יקבלו גננת קודרת. המפקחת אמרה לי שזה כמו לרכב על אופניים. מיד כשרוכבים חזרה הכל מסתדר. וכך היה. נכנסתי לגן, ראיתי את הקטנטנים שהדליקו אותי וחזרתי להיות מי שהייתי".
איך קיבלו אותך?
"ממש יפה. עם הרבה אהבה ואמפטיה. הורים שאני לא מכירה אמרו לי: "את שרונה?". מסתבר שהם כבר שמעו עלי וזה חיזק אותי".
היא עוד תשוב
בשנה הבאה מתכוונת שרונה לחזור ולנהל גן בניר עוז. "ברור לי שאחזור. אני קשורה לקהילת ניר עוז ואוהבת אותם מאוד. את הגן הישן סגרו והקימו במקומו מכללת AI. אבל בונים גן חדש, שייפתח כנראה בשנה הבאה. הציוד מהגן הישן עדיין מאוחסן בקיבוץ. ברגע שהם יפתחו אני שם".
איך את רואה את העתיד כאן?
"אני לא רואה את השלום מגיע בעתיד הקרוב. כשיצאנו מפה אנשים לא יכלו אפילו לשמוע ערבית. היום חלק מהשיקום הרגשי שלנו זה שעובדים פה ערבים מישראל אבל ברור שהשלום רחוק. האנשים מעבר לגדר האכילו את התינוקות שלהם בשנאה אלינו. יש פה אנשים שהיו להם חברים משם והם נרצחו. אני לא מוכנה לתת את הלחי השניה. אני מאוד מקווה שיהיה לנו בטחון. שהצבא ידע להסיק את המסקנות ולשמור עלינו".
יחד עם זאת היא אומרת שלא תחנך את הילדים לכעס, שנאה או עוינות. "לפני ה- 7 באוקטובר הייתי מסבירה לילדים שהאנשים מעבר לגדר הם בני דודים שלנו. כך גם אעשה בעתיד. אמשיך לקרוא להם בני דודים".
בדרך חזרה למרכז הארץ אנחנו שוב על הכביש שמצדיו מיגוניות המוות. הצער וההלם עדיין מכים בנו, אבל השיחה עם שרונה ממלאת אותנו בתקווה. בתחושה שעתיד ילדי העוטף מופקד בידיים בטוחות, אוהבות, מסורות. כאלה שלא מוותרות אף פעם. כאלה שייתנו להם את הכלים המעולים ביותר להתרומם מהתהום לבנייה ותקומה.
בזכות שרונה כמובן, ועוד הרבה גננות כמוה בעוטף!