באמצעות טקס הקפה המסורתי, סיפורי העלייה מאתיופיה, מאכלים משפחתיים ומפגשים בין דוריים, הופכת צהיי קליף, מחנכת בבית חינוך רמון משערי תקווה, את חג הסיגד לחוויה חינוכית שמחברת בין תרבויות ודורות.
המורה שעלתה בגיל שבע ומלמדת כבר 17 שנים במערכת החינוך, מבקשת להנחיל לתלמידיה לא רק את מורשת יהדות אתיופיה, אלא גם את הערכים שעומדים בבסיסה: איך להיות אנשים טובים יותר
הסיגד של צהיי: סיפור משפחתי, חגיגה של בית ספר שלם
הדודות מכינות מאכלים מסורתיים, האחיות וההורים מגיעים לפגוש את התלמידים, ואמא מספרת על החיים באתיופיה. כך מציינים את הסיגד בבית חינוך רמון בשערי תקווה, שבו צהיי, מחנכת כיתות א' וב', מחברת בין המורשת המשפחתית שלה לעבודתה החינוכית.
בכל שנה, לקראת החג, הסיפורים והמנהגים מקבלים מקום בכל כיתה. עבור צהיי, זו הזדמנות לפתוח בפני התלמידים חלון לסיפור חייה ולמסורת שעליה גדלה. בני משפחתה מצטרפים אליה, וביחד הם מעניקים להיכרות עם מורשת יהדות אתיופיה פנים, קולות וטעמים.
"אנחנו מקדישים את השעתיים הראשונות של היום לסיפורי העלייה ולהיכרות עם המורשת", מספרת צהיי. המחנכות משוחחות עם התלמידים על משמעות הסיגד, ובהמשך מתקיימת הפסקה פעילה עם תחנות, חידות וסיפורים. הילדים לומדים על מנהגי הקהילה, טועמים מאכלים מסורתיים ופוגשים את המורשת דרך האנשים שחיים אותה.
לצד החגיגה, יש ביום הזה גם הזמנה למחשבה. הסיגד מסמל את חידוש הברית בין בני הקהילה לאלוהים ולתורה, מבטא את הכמיהה לירושלים ומדגיש את חשיבותם של חשבון נפש, אחדות וערבות הדדית. אלה הערכים שצהיי מבקשת להעביר לתלמידים, דרך הסיפור האישי והמפגש המשפחתי.
"חשוב לי שכל תלמיד בבית הספר יכיר את היום הזה ואת הערכים שהוא מייצג", היא אומרת.
אמא של צהיי כיתה עם התלמידים מסבירה על מסרות הסיגד
לעצור לרגע ולראות גם את האחר
"האם היינו טובים השנה? האם עזרנו לאחרים?" אלה השאלות שצהיי מזמינה את תלמידיה לשאול כשהם לומדים על הסיגד. "אני מספרת לילדים שזה מעין יום כיפור קטן", היא אומרת. דרך השיחה על החג, היא מעודדת אותם להתבונן במעשיהם ולחשוב מה יוכלו לעשות כדי להיות אנשים טובים יותר.
מהשאלות האישיות, צהיי עוברת לסיפורה של קהילה שלמה. היא מתארת לתלמידים כיצד נהגו יהודי אתיופיה להיערך לסיגד: להיטהר, ללבוש בגדים נקיים, לצום ולעלות למקום גבוה כדי להתפלל לכיוון ירושלים. בראש התפילות עמדו הקייסים, מנהיגיה הרוחניים של הקהילה. עם סיום התפילות והצום, הגיע הזמן להתכנס סביב האוכל, השירה והריקודים. "כל משפחה הייתה מביאה איתה אוכל, והקהילה כולה הייתה נפגשת", מספרת צהיי. המאכלים המסורתיים ליוו מפגש שהיה גם הזדמנות לשמוע מה עובר על השכנים ועל המשפחות, ולברר מי זקוק לתמיכה.
"אנשים היו נפגשים ובודקים אם מישהו זקוק לעזרה, אם משפחה נקלעה למצוקה או אם מישהו צריך תמיכה. הקהילה הייתה מתגייסת למען חבריה", היא מספרת.
את החיבור הזה בין חשבון הנפש האישי לדאגה לאחר מבקשת צהיי להביא לכיתה. "הערבות ההדדית הייתה חלק בלתי נפרד מהמסורת, וזה אחד הדברים שהכי חשוב לי להעביר לילדים".
צהיי בכניסה לבית הספר עם התלמידים
ניחוח של קפה, שיעור בחברות
שוטפים, קולים, טוחנים, ובין שלב לשלב נפתחת שיחה. צהיי מביאה לתלמידיה את טקס ה"בונה", טקס הקפה המסורתי בתרבות האתיופית, ומחברת בין ניחוח הפולים הקלויים למסורת של הכנסת אורחים ודאגה זה לזה.
בטקס המסורתי, לאחר הכנת הפולים, מבשלים את הקפה בכד חרס מיוחד שנקרא ג'בנה ומגישים אותו בכמה סבבים. סביב הקפה מתכנסים בני המשפחה והקהילה, משוחחים ומחזקים את הקשרים ביניהם.
צהיי מתאימה את המפגש לילדים הצעירים. הם צופים בתהליך הכנת הקפה, ומשתתפים בשיחה שנוגעת בחיים שלהם בכיתה. "אנחנו גם יושבים ומדברים על הקשרים בינינו, על חברות ועל ערבות הדדית", היא מספרת. "אני שואלת אם יש ילד שזקוק לעזרה, והחברים מציעים איך אפשר לסייע לו".
כאן השיחה מקבלת כיוון מעשי: הילדים חושבים יחד מה אפשר לעשות למען חבר. המנהג שעבר מדור לדור הופך להזדמנות לתרגל אכפתיות בכיתה.
"אני רוצה שהילדים יבינו שהסיגד הוא לא רק יום שמציינים פעם בשנה. הערכים שלו צריכים ללוות אותנו בכל יום. לעזור למי שצריך, לראות את האחר ולדאוג אחד לשני".
תצוגה של חד הסיגד בבית הספר
כשסבתא מגיעה לכיתה: מפגש בין דורות ותרבויות
אחד הרגעים המרגשים ביותר עבור צהיי הוא המפגש של התלמידים עם בני משפחתה, שאותם היא מזמינה להשתתף בפעילויות החג.
"הדודות שלי מכינות את המאכלים המסורתיים כדי שהילדים יוכלו לטעום אותם טריים. לפעמים יש ילדים שאומרים שהאוכל לא טעים להם, אלה טעמים חזקים, טעם נרכש וזה בסדר גמור. העיקר שהם נחשפים לתרבות אחרת, מכירים ומתנסים".
אמה של צהיי היא אורחת אהובה במיוחד. "אנחנו מכינים לילדים תה, ואמא שלי יושבת איתם והם שואלים אותה שאלות. היא מחכה למפגש הזה, והילדים מסתכלים עליה בהערצה. זה מקסים לראות ילדים שיושבים ומחכים לשמוע מה יש לה לספר על התרבות שלה".
אמא של צהיי מספרת לתלמידים על תרבות החג
מילדה שעלתה מאתיופיה למחנכת בישראל
צהיי נולדה באדיס אבבה שבאתיופיה ועלתה לישראל בגיל שבע. משפחתה התיישבה בנתניה, והיא השתלבה בכיתה א' בבית ספר שבו מרבית התלמידים לא היו יוצאי אתיופיה.
בהמשך השלימה שנתיים של שירות לאומי, למדה לתואר ראשון ושני בחינוך מיוחד ועבדה בבית הספר מדעים אלון בשדרות. כיום היא מחנכת כיתות א'–ב' בבית חינוך רמון בשערי תקווה, ומתמחה בחינוך מיוחד ובהוראת הקריאה.
למרות שזיכרונותיה מאתיופיה מעטים, המורשת נותרה חלק משמעותי מזהותה.
"כשאני עוסקת בסיגד, אני נפגשת מחדש עם התרבות שלי, עם הקהילה שלי ועם עצמי", היא מספרת. "עם המאכלים, עם ההיסטוריה ועם כל הדברים הטובים שיש בקהילה האתיופית".
"אבל את צהיי, את המורה שלנו"
דווקא השיחות על חג הסיגד מזמנות לצהיי לעיתים רגעים מפתיעים, שחושפים כיצד תלמידיה הצעירים תופסים זהות ושייכות. "פעם תלמידה שלי, שאחד מהוריה ממוצא אתיופי והשני לא, שאלה אותי: 'מתי הפכת להיות אתיופית?'. בהתחלה לא הבנתי למה היא מתכוונת. היא שאלה אותי באיזה גיל זה קרה. עניתי לה שנולדתי ככה", היא מספרת בחיוך.
במקרה אחר, במהלך שיחה על מנהגי הסיגד, שאל אחד התלמידים מה הקשר שלה ליום הזה. השבתי לו: 'אתה לא רואה?' והוא ענה לי: 'כן, אבל את צהיי, את המורה שלנו".
"אני מגיעה לבית הספר עם צמות, אני לא מסתירה את הזהות שלי, אבל הילדים לא רואים בי קודם כול אישה ממוצא אתיופי. הם רואים את המורה שלהם. זה מקסים ומרגש בעיניי לראות שצבע העור לא משנה להם, אלא האדם שעומד מולם והתוכן שהוא יוצק לתוך הזהות שלו".
"חסידה, חסידה, האם ירושלים בנויה?"
סיפור נוסף שצהיי משתפת עם תלמידיה הוא סיפורה של החסידה, שהפכה לסמל של געגוע וכמיהה לירושלים בקרב יהודי אתיופיה. על פי המסורת, כאשר בני הקהילה ראו חסידות נודדות בשמיים, הם האמינו שהציפורים עוברות בדרכן מעל ארץ ישראל. מתוך געגוע עמוק לירושלים היו פונים אליהן ושואלים: "חסידה, חסידה, האם ירושלים בנויה?"
"אני מספרת לילדים על הכמיהה לירושלים ועל הדרך שבה יהודי אתיופיה שמרו על הקשר לארץ ישראל במשך דורות, גם כשחיו רחוק ממנה", היא מסבירה.
כיום, כאשר בני הקהילה מתכנסים בירושלים, בין היתר בטיילת ארמון הנציב, היא רואה בכך סגירת מעגל היסטורית.
"פעם התפללו באתיופיה לכיוון ירושלים, והיום אנחנו כבר כאן. הקייסים מובילים את התפילות עם המטריות הצבעוניות, מברכים את המשתתפים, ובני הדור הצעיר גם צועדים לכיוון הכותל מהטיילת. זו מסורת שממשיכה לחיות".
הבית של צהיי, הסיפור של כולנו
כשהיא מדברת על מפגש בין תרבויות, צהיי מדברת גם על הבית שלה. היא אם לשבעה ילדים, אחת משמונה אחים ואחיות, ונשואה לבן זוג ממוצא צרפתי. בראש ובראשונה היא מגדירה את עצמה כישראלית, ובמשפחה שהקימה נפגשות מסורות שונות.
"הילדים שלי גדלים בתוך שילוב של תרבויות, וזה דבר מקסים בעיניי. יש בזה רבגוניות ועושר", היא אומרת.
את העושר הזה היא מבקשת להביא גם לכיתה, ולעורר בתלמידים סקרנות כלפי האנשים שחיים לצדם. "חשוב לי לדבר עם הילדים לא רק על ההיסטוריה, אלא גם על החיים שלנו כאן בארץ. איך אנחנו מקבלים את התרבות של האחר, איך אנחנו רואים את השונות ואיך אנחנו לומדים אחד מהשני".
לצד ההיכרות, צהיי מבקשת לטפח גם תחושת אחריות. הערבות ההדדית שהיא מכירה מהקהילה היא בעיניה שיעור לחברה הישראלית כולה.
"הקהילה האתיופית מתאפיינת בערבות הדדית חזקה. גם אנשים שאין להם הרבה כסף מוכנים לעזור לאחרים. אם מישהו זקוק לעזרה, מיד מתגייסים. אלה הערכים שאני רוצה שהתלמידים שלי יכירו וייקחו איתם לחיים".
זה מה שצהיי מבקשת שיישאר עם הילדים גם כשהחג מסתיים: הרצון להכיר את הסיפור של מי שיושב לצדם, להקשיב לו וללמוד ממנו, לצד הנכונות להיות שם בשבילו. מהבית שלה אל הכיתה, היא מחברת בין שני דברים שמבחינתה הולכים יחד: המקום שכל אחד מביא ממנו את סיפורו, והחברה שכולנו בונים כאן יחד.
חג הסיגד, מורשת של אומץ, נחישות ואהבה לארץ ישראל
בכל שנה אנו מקבלים את חג הסיגד בבית ספרנו ברוב הדר במשמעותו. האוויר ביום הזה נושא איתו התרגשות והצהרת כוונות של קהילת בית הספר כולה; להנות מהמראות, הצבעים, הטעמים, הריחות והסיפורים. חג הסיגד הוא אבן ראשה פדגוגית וערכית, שמאפשרת לצוות ולתלמידים להתעצם מנוכחותם וממורשתם המפוארת של הורי הקהילה האתיופית ובניה. בבית ספר שבו יותר מ- 70% מהתלמידים אינם דוברי עברית כשפת אם ו-40% נמנים על בני הקהילה האתיופית, אנו מוצאים הזדמנות אדירה להתחבר לעושר התרבותי, להעמיק את השייכות ולחזק את האמון רב-השנים שמהווה כר פורה להובלה למצוינות.
עשייה בית-ספרית וקונספטים משתנים
בוקר החג נפתח תמיד בלבוש מסורתי ובמוזיקה אתיופית חמה המקבלת את באי בית הספר כבר מחוץ לשער. המורות לובשות את הלבוש המסורתי בגאווה, מברכות ורוקדות, ואליהן מצטרפים הורים, סבים וסבתות. התלמידים כולם נעים בתנועות הריקוד המסורתיות, ובכניסה למבנה ניצבת תערוכה ססגונית של חפצים וספרים.
העשייה הבית-ספרית לובשת קונספטים משתנים מדי שנה, לעיתים אנו מארחים תלמידים מבתי ספר בעיר שבהם מיעוט תלמידים בני הקהילה ליום למידה חווייתי וטקס "בונה" (טקס הקפה המסורתי) לשאלת שאלות ושיח פתוח. אנו עורכים חקר בעקבות סיפורי העלייה ומקיימים מערכת שיעורים ייחודית של "הורים מספרים", שבה הורים וקייסים מנחים שיעורים בכיתות.
חיבור לתרבות דרך החושים: צלילים, תנועה וטעמים
הלמידה בבית הספר אינה נשארת רק בטקסטים, אלא עוברת דרך כל החושים. התלמידים נחשפים לפיוטים העתיקים בשפת הגעז, לומדים את מקצבי המחול המסורתי (כמו תנועות הכתפיים של ה'אסקסטה'), וחוקרים את המטבח המסורתי, החל מסעודת ההודיה הקהילתית שנערכת בסיום הצום, דרך למידה על האינג'ירה (לחם התף המותסס והספוגי המוגש עם תבשילים) והדאבו (הלחם החגיגי הנאפה לכבוד החג), ועד לטקס ה"בונה" המסמל הכנסת אורחים, חמימות וסובלנות.
גבורת ביתא ישראל ומורשתו של הגיבור הלאומי פרדה אקלום ז"ל – שבניו ומשפחתו למדו ועדיין לומדים בבית ספרנו – נלמדות בציר של דמויות מופת. פרדה ז"ל, איש חינוך וסוכן 'מוסד' נועז, היה החלוץ שפרץ את דרך המילוט דרך סודאן והניח את התשתית למבצעי העלייה הגדולים. נחישותו, אומץ לבו ומסירות נפשו למען שיבת ציון נמסרים מפיהם של בני המשפחה שבאים לחלוק אותם עימנו, ודמותו נוכחת כחלק מתעודת הזהות הבית-ספרית.
עוגן ערכי בעת הזו
כיום, במציאות שהתהוותה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, מהות חג הסיגד מסמלת את חידוש הברית, ענווה, פיוס וערבות הדדית. היא מעניקה עוגן ערכי עמוק לבית הספר ולחברה כולה. נוכחותם של בני הקהילה וסיפורם מזכירים לנו כי מתוך שבר וקושי צומחת תקומה, ושכוחנו החינוכי והלאומי טמון באחדותנו, בלכידותנו ובכבוד ההדדי שבינינו; כי ישראל לעולם תבנה את כוחה על איכותה ואחדותה.
ד"ר מנשקו יפעת, מנהלת ביהס גבים על אזורי בבאר שבע, המחנך למצוינות לספורט ולמדעי הבריאות
מהכמיהה לירושלים ועד לצעדי המחול: חג הסיגד בבית הספר
אביב(ה) יוסף, מורה למחול בבית הספר ביאליק-רוגוזין בתל-אביב, הופכת את המסורת של יהודי אתיופיה לחוויה חינוכית המשלבת מוזיקה, תנועה וסיפורים אישיים.
מי שעלתה לישראל כתינוקת במבצע משה ושבה לאתיופיה כדי ללמוד מחול מסורתי, מעבירה כיום את המורשת לדור הצעיר: "דרך המחול אני מחברת את הילדים לעולם המוזיקלי והתרבותי של יהודי אתיופיה"
חג הסיגד חל מדי שנה בכ"ט בחשוון, 50 יום לאחר יום הכיפורים, ומציין את חידוש הברית בין יהודי אתיופיה לאלוהים ולתורה. זהו יום של חשבון נפש, תפילה, אחדות קהילתית וכמיהה לירושלים, המבטא את הקשר העמוק של הקהילה למסורת היהודית ולארץ ישראל.
עבור אביב(ה) יוסף מורה למחול בבית הספר ביאליק־רוגוזין בתל-אביב, הסיגד הוא הרבה יותר ממועד בלוח השנה. זהו יום של זיכרון, זהות ושייכות, ובעיקר הזדמנות להעביר לדור הצעיר את סיפורה העשיר של יהדות אתיופיה באמצעות שפה שכל ילד יכול להבין, שפת המחול והמוזיקה.
יוסף, ילידת אתיופיה שעלתה לישראל בגיל שנה וחצי עוסקת בהוראת מחול מזה 12 שנים. במשך תשע שנים לימדה בבית-ספר בחולון, וכיום היא מלמדת בתל-אביב. לצד עבודתה החינוכית היא פועלת להנחלת המורשת האתיופית בבתי ספר נוספים, לרבות מסגרות לחינוך מיוחד.
לבוש מסורתי – קמיס – שמלה אתיופית, קאבה גלימה.
לא רק חגיגה, אלא יום של חשבון נפש וקהילתיות
בבית ספרה מציינים את הסיגד באמצעות פעילויות חינוכיות בכיתות, היכרות עם מנהגי העדה, מאכלים מסורתיים ושיח על ההיסטוריה והמורשת של יהודי אתיופיה.
"בבית הספר שלנו יש שלוש מורות יוצאות העדה האתיופית", מספרת יוסף. "אנחנו מלמדות את המורות האחרות על המנהגים, ההיסטוריה והקשר לירושלים, והן מעבירות את הידע לתלמידים. כך נוצרת למידה משותפת שמאפשרת לכל בית הספר להכיר את המסורת".
עם זאת, ליוסף חשוב לדייק במשמעותו של היום. "אנחנו רגילים לקרוא לזה חג הסיגד, אבל חשוב להבין שבמקור מדובר ביום תענית, שמתקיים 50 ימים אחרי יום הכיפורים. זה מעין יום כיפור שני, יום של חשבון נפש, התבוננות פנימית וכפרה. יש בו גם ערך קהילתי משמעותי. באתיופיה בני הקהילה היו מתכנסים ועולים יחד להר לתפילה, וכיום רבים מתכנסים בירושלים. בסיום הצום מגיעה גם החגיגה, עם ברכות, לחם מסורתי וטקסים שמחברים את כולם".
לדבריה, גם במשפחתה נשמר הדגש הקהילתי. "זה לא כמו חנוכה, שבו נפגשים בבית להדלקת נרות. הסיגד הוא קודם כול מפגש של קהילה. אנשים מתכנסים יחד, מביאים את המאכלים המסורתיים, מברכים ומשמרים את המנהגים".
כשהכמיהה לירושלים הופכת לתנועה
כמורה למחול, יוסף מצאה דרך מקורית להנגיש לתלמידים את משמעות הסיגד. במקום להסתפק בהסברים על מנהגי העדה, היא מזמינה את הילדים להכיר את המורשת באמצעות הגוף, הקצב והתנועה.
"אני מתמחה במחול ולכן אני עובדת עם הילדים על הנרטיבים שמופיעים במחול האתיופי. אני מספרת להם על מקצבים מסורתיים ומחברת אותם לערכים ולסיפורים שעומדים מאחורי המוזיקה", היא מסבירה.
אחת הדוגמאות היא פעילות המשלבת שירים בשפה הטיגרית ובעברית, לצד פיוטים העוסקים בכמיהה לירושלים.
"אנחנו מאזינים לפיוט על ירושלים, לומדים להכיר את המילים ואת המשמעות שלו, ולאחר מכן לומדים את המקצב. הילדים מתנסים במחיאות כפיים, בתנועות גוף וביצירת קצב משותף. כך הם לא רק שומעים על הכמיהה לירושלים, אלא חווים אותה דרך המוזיקה והתנועה. זו הדרך שלי לחבר אותם לעולם התרבותי של יהודי אתיופיה".
חוגגים סיגד בסינמטק תל אביב, אביב מרקידה את קהל פסטיבל הסיגדיאדה.
מהחסידה ועד לריקוד המסורתי
אחד הסיפורים שיוסף אוהבת במיוחד להביא לכיתה הוא הקשר בין עולם הציפורים למחול האתיופי המסורתי.
"במחול האתיופי יש קשר עמוק לטבע ולעולם הציפורים", היא מספרת. "אני מלמדת את הילדים על ריקוד החסידה, שמבוסס על חיקוי תנועותיה של הציפור. דרך הריקוד הם נחשפים לא רק לתנועה, אלא גם לסיפור התרבותי שמאחוריה". ריקוד החסידה, המכונה שִׁינְתָה Shinta מזוהה עם מסורות מחול מאזורי גונדר וולו שבאתיופיה. הריקוד משלב תנועות המדמות את הליכתה של החסידה, את פריסת כנפיה ואת תנועות הצוואר שלה. בניגוד לריקוד האסקיסטה האתיופי המוכר, המתאפיין בתנועות כתפיים מהירות, ריקוד החסידה מדגיש גם צעדים מדודים ותנועות ארוכות של הגוף.
עבור התלמידים, מדובר בהזדמנות להכיר תרבות אחרת בדרך חווייתית, יצירתית ומסקרנת.
יום שלם של מסורת: מהכיתה לתחנות חווייתיות
במשך תשע שנות עבודתה בבית הספר "יחד" בחולון הייתה יוסף שותפה לפעילויות רחבות לציון הסיגד, שבמסגרתן הוקדש יום לימודים שלם להיכרות עם מורשת יהדות אתיופיה.
"היינו מקיימים יום שלם של תחנות פעילות. האימהות יוצאות העדה מהשכונה היו מביאות מאכלים מסורתיים, וכל שכבת גיל הייתה עוברת בין תחנות שהותאמו לה", היא נזכרת. בתחנה שהפעילה יוסף יכלו התלמידים להתנסות בכלי נגינה מסורתיים, ללבוש בגדים המזוהים עם התרבות האתיופית, להכיר מקצבים וללמוד ריקודים.
"התחנות אפשרו לילדים לקבל ידע אמנותי, מוזיקלי ותרבותי בדרך פעילה. הם לא רק הקשיבו להסברים, אלא התנסו בעצמם. בעיניי, זו דרך משמעותית לחבר ילדים למורשת".
מתינוקת שעלתה במבצע משה למורה שחזרה לאתיופיה ללמוד מחול
מאחורי פעילותה החינוכית של יוסף עומד גם סיפור אישי של מסע, שורשים וסגירת מעגל. יוסף נולדה באתיופיה ועלתה לישראל בגיל שנה וחצי. בשל גילה הצעיר בעת העלייה, אין לה זיכרונות אישיים מהחיים באתיופיה, אך בבגרותה בחרה לשוב אל ארץ הולדתה כדי להעמיק את היכרותה עם התרבות שממנה צמחה.
"עליתי לארץ בגיל שנה וחצי, ולכן אני לא זוכרת את התקופה ההיא", היא מספרת. "אבל בהמשך החיים סגרתי מעגל. טסתי לאתיופיה כדי ללמוד מחול מסורתי, ובפעם השנייה שבה נסעתי לשם גם הופעתי". את סיפורה האישי היא משלבת בפעילויות החינוכיות. כך הופכים שיעורי המחול גם למפגש עם סיפור העלייה, עם שאלות של זהות ושייכות ועם החיבור שבין הדורות.
"כמו אדוות במים – מורה אחת מעבירה את המסורת לאחרת"
יוסף מאמינה שהדרך להרחיב את ההיכרות עם הסיגד במערכת החינוך מתחילה ביוזמה של אנשי החינוך עצמם. "אני חושבת שציון הסיגד בבתי הספר הוא במידה רבה עניין של רצון אישי. חשוב לעודד מורות ובתי ספר להכיר את היום הזה ולהעביר את משמעותו לתלמידים. זה לא חייב להתחיל בהחלטה של משרד החינוך", היא אומרת.
לדבריה, ההתעניינות במסורת הולכת ומתפשטת מבית ספר אחד לאחר. "זה כמו אדוות במים. מורה אחת שומעת על הפעילות, מתעניינת ורוצה לקיים אותה גם בבית הספר שלה. אני מגיעה גם לבתי ספר לחינוך מיוחד ומעבירה פעילויות מחול הקשורות לסיגד. אחר כך פונים אליי מבתי ספר נוספים, וכך הידע עובר הלאה".
מבחינתה של יוסף, זהו גם המסר החשוב ביותר של היום: מורשת אינה נשמרת רק באמצעות סיפורים על העבר, אלא גם באמצעות האפשרות לחוות אותה בהווה.
באמצעות צלילי המוזיקה, תנועות המחול וסיפור חייה האישי, היא מצליחה להפוך מסורת בת דורות לחוויה חינוכית נגישה ומחברת, כזו שמאפשרת לכל תלמיד ותלמידה להכיר מקרוב את מורשת יהדות אתיופיה ואת הכמיהה לירושלים שעומדת במרכזה.