"נשבעתי לזכור ולא לשכוח", אמרה דקלה שמריז לפני שנה. שנה נוספת חלפה, אבל עבורה הזמן עדיין נמדד בין החיים שהיו לפני 7 באוקטובר לאלה שבאו אחריו. בנה, אלון שמריז ז"ל, שנחטף מכפר עזה, נהרג מאש כוחות צה"ל בעת שניסה להימלט מהשבי. מאז, הפכה ההנצחה לחלק מרכזי בחייה. לצד עבודתה כגננת יום בשבוע, היא ממשיכה לספר את סיפורו של אלון, לקדם את תערוכת ההנצחה של כפר עזה, ולדבר על הקהילה שעדיין מנסה למצוא מחדש את הבית.
"אנחנו עדיין צריכים את החיבוק ואת העין הטובה שתראה אותנו", היא אומרת.
לפני שנה, כששוחחנו עם דקלה שמריז, היא אמרה משפט שנשאר איתנו: נשבעתי לזכור ולא לשכוח.
שנה חלפה מאז. אבל עבור דקלה, גננת ותיקה מכפר עזה ואמו של אלון שמריז ז"ל, הזיכרון אינו רק מבט לאחור. הוא משימה יומיומית.. היא אומרת: קודם כול, להמשיך להזכיר ולעולם לא לשכוח את הטבח, את האסון הגדול, את ההפקרה. את כל מה שעברנו ואת מה שאנחנו עדיין עוברים. אנחנו עדיין מפונים, וחלק מאיתנו עדיין לא חזרו לבתים שלהם, ואני בהם. אנחנו עדיין מפוזרים.
דקלה היא ממקימי התערוכה המתעדת את סיפורו של הקיבוץ ואת אירועי 7 באוקטובר. בשנתיים האחרונות היא אף יצאה איתה לארצות הברית, שם סיפרה לקהלים מעבר לים את סיפור הקהילה.
הייתה הרבה אהדה, היא מספרת. התערוכה קשה מאוד, אבל משמעותית. אני מספרת שם את הסיפור של ה- 7 באוקטובר.
כעת, צפויה התערוכה לעבור למרכז הנצחה זמני בכפר עזה. מבחינתה של דקלה, זו עוד דרך לוודא שהסיפור לא ייעלם עם חלוף הזמן..
יום בשבוע, גננת בכל יום
גם השנה דקלה לא חזרה לעבוד במשרה מלאה. היא ממשיכה לעבוד יום אחד בשבוע בגן בקיבוץ שפיים. לפני שנה סיפרה שאין בה עדיין הכוחות הנפשיים לשוב לעבודה מלאה. גם היום היא מאפשרת לעצמה להתקדם בקצב שלה.
אבל מי שחושב שיום אחד בשבוע פירושו שהגן תופס רק חלק קטן מחייה, לא מכיר אותה.
אני מאוד מאוד מחוברת לגן שבו אני עובדת, לקהילה ולהורים, כי כזאת אני – גננת שלא יודעת אחרת. היא אומרת. הגן מלווה אותי גם בשאר הימים. אני מאוד מעורבת במה שקורה מעבר לשעות שבהן אני נמצאת שם. אני לא רק גננת משלימה.
השנים האחרונות גם לימדו אותה עד כמה עמוקות הפגיעות שאיתן מתמודדים ילדים שחוו את 7 באוקטובר ואת המלחמה.
יש מגוון מאוד גדול של מצבים, היא מסבירה. יש ילדים שחזרו מהשבי, יש ילדים שהתייתמו, יש ילדים שאיבדו חברים. ויש ילדים שלא קרה דבר למשפחה הקרובה שלהם, אבל גם הם עברו את כל מה שעברנו.
דקלה עם ילדי הגן
לדבריה, רבים מילדי כפר עזה ובני משפחותיהם עדיין מקבלים טיפול רגשי וליווי של אנשי מקצוע ומרכזי חוסן.
היא אומרת יש עלייה בצורך של ילדים בליווי בבתי הספר ובגנים. זה מצב מאוד מורכב. זה לא עובר אחרי שלוש שנים. הקשיים אצל הילדים יכולים להופיע בדרכים שונות: חרדות, קושי להיפרד מההורים, פחד להישאר לבד בבית, פחד כשההורים לא נמצאים לידם. ואם לילד היו קשיים עוד לפני המלחמה, מטבע הדברים הם התעצמו.
היה צריך לשנות את הדיסקט
כמי שעוסקת בחינוך שנים ארוכות, דקלה דווקא מבקשת לציין לטובה את ההתגייסות של מערכת החינוך ושל הסתדרות המורים לאחר האסון. היא אומרת ש אף מערכת לא הייתה ערוכה לאירוע בסדר גודל כזה. לא הייתה תוכנית מגירה למגה־אירוע אסוני כזה. היה צריך ליפול מהר על הרגליים, לשנות בירוקרטיות ולהפגין גמישות מחשבתית, ראייה רחבה והוליסטית. לקח זמן להבין מהם הצרכים, ואחר כך גם לתרגם אותם למציאות.
בית הוא געגוע אינסופי
כששואלים את דקלה על המילה "בית", הקול שלה מקבל משמעות אחרת.
אם יש דבר שאני הכי מתגעגעת אליו- זה הבית, היא אומרת.
היא עדיין מתגוררת בדיור זמני בשפיים. אני נמצאת במקום קטן ומצומצם מבחינת המרחב. אני כל הזמן מתגעגעת לחיים שהיו, לבית שהיה. ומה יהיה בהמשך? גם היא אינה יודעת.
ואז היא מסכמת במשפט אחד את התחושה שמלווה אותה כבר כמעט שלוש שנים:
"בית הוא געגוע אינסופי".
עוד שנה אחת בגן
השנה הייתה דקלה אמורה לפרוש ממערכת החינוך. אחרי שנים כגננת, הפרישה כבר הייתה על הפרק, אלא שהחיים הובילו אותה להחלטה אחרת.
הייתי אמורה לצאת לפנסיה השנה, אבל האריכו לי את הזמן כאן בשפיים, ואמרתי לעצמי שאם אני כבר פה, אני אמשיך עוד שנה בגן. זה עושה לי טוב וממלא אותי.. בשנה הבאה אצא.
גם אחרי הפרישה, היא יודעת שהעשייה לא תיפסק.
כשאנחנו שואלים אם תמשיך לעסוק בהסברה ובהנצחה, התשובה מגיעה מיד: "חד- משמעית".
אני אהיה עסוקה מאוד בתערוכה שתהיה בכפר עזה. יכול להיות שאהיה באזור, אולי אפילו אגור שם. אני אהיה עסוקה מאוד בהנצחה. זה דבר שחשוב לי להמשיך אותו. ואני מקווה שאהיה עסוקה יותר גם בעצמי ובמשפחה.
כמעט שלוש שנים חלפו מאז ה-7 באוקטובר. המילה "תקומה" הפכה בשנים האלה לחלק בלתי נפרד מהשיח על יישובי העוטף. אבל דקלה לא אוהבת להשתמש בה.
אנחנו לא השתקמנו, היא אומרת. הפסדנו כל כך הרבה ב־7 באוקטובר ואחריו. מי שחזר לגור בכפר עזה עדיין שומע יום יום את רעשי המלחמה.
אלון לא כאן, אבל הוא נמצא בכל מקום איתנו
בתוך המשפחה היא רואה כיצד השיח הפתוח מאפשר לזיכרון להיות נוכח מבלי להפוך לדבר שאסור לגעת בו. אם המבוגרים נותנים תחושה שזה משהו שאפשר לדבר עליו בפתיחות, לשאול עליו, ושזה לא טאבו, אז השיח מאוד נוכח, גם עם הנכדות שלי.
הנכדות שלי כל הזמן מזכירות ומדברות על אלון ז"ל. הן שואלות שאלות. הוא כבר כמעט שלוש שנים לא בחיים שלהן, אבל הוא נמצא בכל מקום איתנו. בכל בית במשפחה יש תמונות, אנחנו מזכירים אותו ומדברים עליו כל הזמן. אני גדלתי בתקופה שבה היו דברים שלא מדברים עליהם. היום יש יותר פתיחות והבנה שצריך לדבר ולשאול על הכול. אני חושבת שזה נכון.
החמין שאלון אהב ממשיך לחבר אנשים
ההנצחה של אלון אינה מתקיימת רק בתערוכות, בעמותות או בטקסים. לפעמים היא נמצאת דווקא בריח שעולה מסיר חמין בשבת.
בכל שנה, סמוך ל- 15 בדצמבר, מתקיים מיזם מרגש לזכרו של אלון, בהובלת השפית רותי רוסו. אנשים בארץ ובעולם מכינים את "החמין של דקלה" – אותו חמין שאלון אהב.מאז השבת הראשונה אחרי ה- 15 בדצמבר כולם מכינים את החמין שלי. מספרת לנו דקלה. מכינים אותו בארץ וגם בחו"ל, אפילו בשגרירויות.
וכך, בכל שנה, אותו מתכון משפחתי הופך לעוד דרך לספר מי היה אלון , לא רק כיצד מת, אלא כיצד חי, מה אהב ומה היה חלק מהבית שלו.
לצד המיזם פועלת גם "עמותת אלון".,לחברה טובה יותר ולשינוי שהקים אחיו יונתן. העמותה פועלת למען אנשי מילואים בהיבטים רגשיים וטיפוליים, ועוסקת גם בהסברה ובשיח עם בני נוער על סיפורו של אלון ועל השינוי שהמשפחה מבקשת לקדם בחברה.
הוא בטח היה רוצה שנהיה פחות עצובים
לקראת סוף השיחה אנחנו שואלים את דקלה שאלה אישית: אם אלון היה יכול לראות אותה היום, את התערוכה, ההסברה, העבודה עם הילדים, ההנצחה והמאבק שלא לתת לזיכרון להיעלם, מה לדעתה היה אומר?
התשובה שלה מגיעה מיד.
אני חושבת שהוא היה מאוד גאה.
גאה בי, במשפחה, באחים שלו ובהורים שלו. אני חושבת שהוא מלווה אותי כל היום, בכל יום.
אלון שימריז מתוך אלבום משפחתי
ואז היא מוסיפה משפט קטן שמחזיק בתוכו כמעט הכל- הוא היה רוצה שנהיה פחות עצובים.
שלוש שנים חלפו כמעט מאז אותו בוקר ששינה את חייה של דקלה שמריז ואת חייהם של רבים כל כך. אבל מבחינתה, הזמן לבדו אינו יכול לסמן שהאירוע הסתיים.
אנחנו שלוש שנים אחרי היא אומרת, אבל אנחנו עדיין ב־7 באוקטובר. אנחנו עדיין צריכים את החיבוק ואת העין הטובה שתראה אותנו.
ובתוך הכאב, הגעגוע והזיכרון, היא משאירה גם משאלה אחת פשוטה:
אנחנו כולנו רוצים שיהיה פה טוב.
