בלוג המזכ"לית

עובדות ועובדי הוראה יקרים,

היום אנו מציינים את חג הסיגד, שמסמל התחדשות, אמונה עמוקה וכמיהה בת אלפי שנים של בני ובנות קהילת יוצאי אתיופיה להגשים את חלומם ולהתאחד עם העם היהודי בארץ ישראל.

הסיגד אינו רק טקס עתיק או מסורת מרגשת הוא חג של רוח, שמספר סיפור של תקווה שנשמרה בלבבות לאורך דורות. הוא חג של אמונה שגברה על קשיים בלתי נתפסים, ושל זהות יהודית מפוארת שעמדה איתנה למרות כל המרחקים.

למערכת החינוך יש את הזכות הגדולה לפגוש מורשת יוצאת דופן מדי יום;

בכיתות, בשיעורים, בטקסים, בשיח עם תלמידים והורים, ובמפגשים שממלאים את בתי הספר בחכמה, בצניעות ובעומק תרבותי.

זוהי הזדמנות עבור כולנו ללמוד עוד על אומץ, התמדה, מסירות וערבות הדדית.

אני מאחלת לבני ובנות העדה היקרים, ולכל עובדות ועובדי ההוראה שמייצגים את הקהילה בגאווה ובהשראה, חג סיגד שמח.

הלוואי שנמשיך לבנות יחד מערכת חינוך שמכילה, מכבדת, מחבקת תרבויות, ומחברת בין כולנו מתוך כבוד ושותפות אמת.

חג שמח!

שנתיים חלפו.

שנתיים, ואנחנו עדיין מנסים לאסוף את השברים ולהדביק אותם.

השבעה באוקטובר לעולם לא יהיה רק תאריך. הוא יום של כאב, של אובדן ושל שבר. הוא סימן חרוך בלב האומה.

תלמידים רבים נרצחו ורבים איבדו הורים ואחים, חברים ויקירים. אנשי חינוך רבים נאלצו להיפרד מקרובים, ובו בזמן לעמוד מול תלמידים שהעולם סביבם קרס. כולם נזרקו אל מציאות אכזרית. מציאות של הרס וחורבן.

השבר הוא עמוק, אבל דווקא ממנו התגלתה עוצמתה של החברה הישראלית. באותו יום חשוך תושבי העוטף נלחמו על חייהם ועל הבית בגבורה אזרחית יוצאת דופן, כשהם מגנים בחירוף נפש על הקיבוצים ועל המושבים, על שדרות ועל יישובים אחרים. לצד אנשי כוחות הבטחון, בסדיר ובמילואים, רבים מרחבי הארץ יצאו להילחם. חלקם בידיים חשופות וחלקם יחפים. אלפים יצאו להתנדב. ראינו אותם עומדים שורות שורות, בתוך הערים וגם באזורי כינוס של צה"ל – בדרום ובצפון. כולם באו לתרום.

בעת הגורלית הזו עמדנו כולנו יד ביד, כתף לכתף ושכם אל שכם – התלכדנו. גילינו שגם מול ההרס הגדול ביותר, הרוח שלנו חזקה מהכול.

לעוצמה של הרוח הזו הצטרפה המנהיגות החינוכית האדירה שלכם.

לאורך כל השנתיים הפכתם את מוסדות החינוך לחזית של אחריות לאומית.

הייתם בכל מרחב חדש שבו פתחו גן או כיתה לילדי יישובי העוטף ולילדי הצפון. הייתם בכל מקום שקם כדי להמשיך את רצף הלמידה, המענים החברתיים והרגשיים. ובכל רחבי הארץ – דבקתם בשגרה שתוכל לצמצם לתלמידים פערים מצטברים, לצד מתן כלים חיוניים להמשך הדרך.

השנה, כשילדי העוטף וילדי הצפון חזרו לבתיהם, זו לא הייתה רק שיבה פיזית למקום המוכר. זו הייתה חזרה לחיי שגרה עם תקווה וצמיחה.

כל שיעור שחזר להתקיים, כל דלת שנפתחה מחדש בבית ספר הייתה סוג של הצהרה שקטה – אנחנו פה, אנחנו ממשיכים.

בזכותכם, אנשי ונשות החינוך, האדמה שנחרבה הפכה שוב לאדמה מצמיחה.

ובזמן שאנו מציינים את יום האסון הלאומי הזה, אנו עומדים בלב המתח שבין כאב לתקווה. מן הצד האחד, אנחנו סוגרים מעגלים. לאחר שנתיים מייסרות, שנתיים של תפילות ותקוות זכינו כולנו לראות בשובם הביתה של אחינו החטופים, מתאחדים עם משפחותיהם, חבריהם  ועם עם ישראל. זכינו ברגעים של אור גדול, ברגעים של עם מאוחד שלא חדל מלקוות ולהיאבק על כל אחד ואחד מבניו.

ומן הצד האחר, ליבנו עוד פתוח ומלא בתפילה ובציפייה, להחזרתם של כל אחינו החטופים החללים, שיובאו לקבורה מכובדת באדמת ישראל.

אבל, דווקא מתוך הכאב הגדול נולדת האחריות, האחריות לזכור, לבנות, ולשוב ולחזק את הטוב.מתוך האובדן אנו שואבים מחויבות לחיים, ולערבות הדדית.

נייחל לשוב במהרה לחיים של שגרה של ביטחון וצמיחה.

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

“שובה ה' את שביתנו, כאפיקים בנגב"

זהו בוקר של שמחה ושל תקווה.

לאחר שנתיים של ציפייה, כאב ותפילה עמוקה – בשעה טובה, אנחנו זוכים לשובם הביתה של אחינו החטופים.

אנחנו מתרגשים על ההסכם שמאפשר את שובם אל חיק משפחותיהם, אל חיק עם ישראל ואל מדינת ישראל. ההסכם משיב להם את הזכות האנושית הבסיסית – הזכות לחירות, לחיים ולבית.

נייחל לחטופים השבים הביתה ולמשפחותיהם, שציפו להם ימים ולילות, שיחזרו לחיים של שלווה, ריפוי וצמיחה משותפת.

אנחנו חבים תודה עמוקה לחיילי צה"ל – ללוחמים, לפצועים ולחללים שנלחמו כאריות, במסירות ובאומץ כדי שנגיע לרגע הזה.

נישא תפילה לרפואת חיילינו הפצועים ולנחמה עמוקה למשפחות השכולות.

אנו מתפללים ומייחלים לראות בשובם הביתה, עוד החג, של החטופים, ולהבאתם לקבורה של החללים. נאחל להחלמתם של פצועי צה"ל, לשלומם וביטחונם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון הגיבורים בכל הגבולות.

נתפלל לשובם במהרה של אחינו החטופים, להחלמתם של פצועי צה"ל ולביטחונם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון בשלום.

שנה חדשה מעניקה לנו את ההזדמנות להרהר על השנה החולפת ובה בעת להתבונן קדימה לשנה החדשה

צפו בברכה החגיגית לראש השנה:

שנה טובה ומתוקה!

העתיד כבר כאן – והוא שואל אותנו שאלות חדשות, נוקבות ודחופות:

איך נייצר מערכת חינוך שמכינה את הדור הבא למציאות משתנה, מורכבת, טכנולוגית, ולעיתים גם מבלבלת?

והתשובה, כמו תמיד בחינוך, לא מתחילה במסכים – אלא באנשים.

עתיד חינוכי לא ייבנה עם קירות דיגיטליים בלבד, לא עם קוד של AI ולא עם מכונות שידברו בשם האדם  –

אלא עם אנשי ונשות חינוך שמחזיקים בידע, בכלים, ומצוידים במיומנויות הנדרשות.

כן, אנחנו רוצים לשלב בינה מלאכותית.

אבל, לא לפני שנצייד את המורות והמורים שלנו בהכשרות הראויות,

בכלים טכנולוגיים מותאמים, בזמן למידה ובסביבות עבודה תומכות ומאפשרות.

אי אפשר לצפות ממערכת החינוך להשתנות – אם לא נשקיע קודם כל במי שמובילים אותה.

והיום – כשאנחנו ניצבים מול מחסור חמור באנשי הוראה  –עלינו להבין שזו כבר לא שאלה של מדיניות, זו בעיה לאומית.

היא דורשת שותפות עמוקה של משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, מגזר שלישי, ואותנו – קהילת החינוך  – כדי לתת את המענה.

אסור לנו להשלים עם מציאות של קליטה מכל הבא ליד – זו סכנה אסטרטגית אמיתית לעתידה של מדינת ישראל.

בכיתות רבות אין מחנך כיתה, גנים נסגרים באמצע שבוע, כי הגננת חולה ואין לה מחליף. מורים לחינוך גופני נדרשים ללמד מתמטיקה – כי אין מורה למקצוע.

למשבר הזה עוד לא נתנו שם – כי אין בו אזעקות ואין בו גדרות פרוצות.

אבל הוא איום אסטרטגי חמור  – לא פחות מאיום ביטחוני.

כשיש איום ביטחוני – מדינה שלמה מתגייסת,

ראשי מערכת הביטחון נערכים והתקציבים זורמים,

אבל כשזה נוגע לחינוך – לא נבהלים.

מתרגלים. דוחים. שותקים.

עד שיום אחד – כבר לא תהיה עתודה אנושית איכותית שתוכל לעצב וטפח את הדור הבא של המדענים, של אנשי הרוח, מדעי החברה, של הטייסים ושל הסטרטפיסטים.

ההון האנושי הוא הכוח האמיתי של מדינת ישראל.

הכל מתחיל ונבנה במערכת החינוך.

שם מתעצבת החברה שלנו.

שם נבנית החוסן הלאומי שלנו.

שם מתגבשים הערכים, הזהות, הידע, המיומנויות והכישורים לעולם משתנה.

אם נאפשר למערכת הזו להישחק –

נשחק את היסוד שעליו עומדת מדינת ישראל כולה.

המחסור במורים אינו עומד לבדו.

משבר כוח האדם פוגש מסגרות ארגוניות ותכניות שהותאמו למציאות של המאה הקודמת, ולא למציאות הדינמית, הטכנולוגית והחברתית של ימינו.

כדי לבנות עתיד חינוכי ראוי – חשוב לא פחות לעצב את המסגרות שבהן פועלים עובדי ההוראה.

ניקח לדוגמה את יום חינוך ארוך –

הוא חוקק בשנת 1997 – לפני כשלושה עשורים – אך מאז נדחה שוב ושוב בחוק ההסדרים, ובפועל – לא יושם במלואו.

מחקרים הראו כי במתכונתו הנוכחית, הוא אינו תורם לשיפור ההישגים הלימודיים.

השטח זועק כי בשעות יוח״א – הם פוגשים עייפות של תלמידים ואלימות. עובדי ההוראה עצמם כבר זועקים שמסגרת יוח"א שוחקת אותם.

הם מתפקדים כסדרנים ומלצרים, במקום לעסוק בחינוך.

החוק הזה – שייך לעולם של האתמול, ולכן הודעתי – החל משנת הלימודים תשפ"ז – המורים לא יהיו חלק מיוח"א.

אז מה כן?

אם אנחנו מדברים על חדשנות ועתיד –

בואו נהפוך את שעות יוח״א להזדמנות:

אפשר לשלב חוגי רובוטיקה, מוזיקה, אומנויות, תיאטרון, יצירה,

מרחבים שמטפחים כישורים רגשיים, ומיומנויות חברתיות באמצעות תחומים  ייחודיים –

חוגים אלה חיוניים ובטח ובטח כשמדובר בילדים שהוריהם לא יכולים להרשות לעצמם חוגים אחר הצהריים.

לא כל ילד פנוי לאחר יום לימודים ובזמן הצהריים לשבת וללמוד מתמטיקה ושפה,

אבל,  כן כל ילד זכאי להזדמנות לפרוח, לחקור, לבטא את עצמו.

זוהי חדשנות.

זוהי תשובה חינוכית של ממש לאתגרי המחר.

וזה, רבותיי – לא מותרות.

זו חובה חינוכית לאומית.

כי חינוך הוא לא רק תגובה למציאות – הוא הכלי הכי חזק שיש לנו לעצב אותה.

אני רוצה להתייחס גם להסכם השכר שייפתח.

אנחנו נדרוש בו:

הקטנת כיתות,

צמצום מספר תלמידים בכיתה,

עגון שעות שהייה מהבית,

תוספת שכר משמעותית ואחידה.

"ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם" (הרב קוק)

תשעה באב הוא יום של זיכרון לאומי, אבל לא פחות מכך הוא גם יום של חשבון נפש חברתי. הוא תובע מאתנו להתמודד עם שאלות נוקבות וחשובות –

כיצד שומרים על תחושת שייכות אחת במציאות של ריבוי דעות, פערים וקיטוב?

איזו אחריות נדרשת מאתנו כדי שהשבר ההיסטורי לא ילבש פנים חדשות?

תשעה באב איננו רק מבט אל העבר אלא גם מראה להווה.

"נחפשה דרכינו ונחקֹרה ונשובה…", נאמר במגילת איכה.

זו איננה קריאה שמבקשת מאתנו לשקוע בעבר אלא לעצב הווה שמוביל עתיד אחר.

זו קריאה שמבקשת מאתנו לתקן את הדרך:

במקום שיש בו מחלוקת – נלמד להקשיב.

במקום שיש בו ניכור – נבנה קִרבה.

במקום שיש בו ייאוש – נחנך לתקווה.

החינוך איננו עוד תחום – הוא התשתית.

הוא זה שמטמיע, עוד בילדות, את היכולת להכיל מישהו ששונה ממני.

את ההבנה שריבוי דעות הוא כוח, לא איום.

את היכולת להקשיב גם כשאני לא מסכים.

את הרוח של ערבות הדדית – שגם אם אנחנו שונים – אנחנו יחד.

ואת האומנות הזו – של יכולת ההכלה, ההקשבה, הגישור –

הופכים אנשי החינוך שלנו למעשה יומיומי, עקבי, שקט, עיקש.

חברה שתעמוד בפני אתגרי הזמן אינה חברה שכולם זהים וכולם מסכימים, אלא חברה שמסוגלת להחזיק מורכבות, לשאת ריבוי קולות, מבלי לכבות את הנר האנושי שבכל אדם.

ובשעה שאנחנו מבקשים לתקן, אנו גם נושאים תפילה עמוקה וחזקה לשובם המהיר של אחינו החטופים, נייחל לשלומם ולביטחונם של חיילי צה"ל בכל הגבולות, ולהחלמתם של חיילי צה"ל הפצועים.

צום מועיל וקל.

עובדות ועובדי הוראה יקרים,

שנת הלימודים תשפ״ה תרשם כאבן דרך משמעותית. היא תיזכר כמי שנפתחה בשגרת חירום של "מלחמת חרבות ברזל", ונחתמה במסגרת מבצע "עם כלביא". מציאות מורכבת זו הציבה את מערכת החינוך בפני אתגר לא קל – התמודדות עם שגרת חירום מתמשכת, ומעבר חד ומהיר למצב חירום חסר תקדים. לא היה מדובר רק ביכולת לעבור באופן חד ללמידה מרחוק, אלא במיוחד במסוגלות וביכולת לתת את המענים החינוכיים והרגשיים במציאות מורכבת יותר ומאתגרת יותר.

ואתם, הצלחתם. הפכתם את מוסדות החינוך, לאורך השנה וגם לקראת סיומה, לחזית של אחריות לאומית. ילדי הצפון, ששבו אל יישוביהם ואל בתיהם לאחר פינוי ממושך, פגשו אתכם שוב לא רק כצוותים חינוכיים, אלא כעמודי תווך של שגרה, זהות ותחושת שייכות. כל שיעור שחזר להתקיים, כל דלת שנפתחה מחדש בבית ספר הייתה סוג של הצהרה שקטה – אנחנו פה, אנחנו ממשיכים. בדרום – רבים מהילדים שבו לבתיהם, וחלקם עדיין לא. אך, כולם כאחד קיבלו מענה. אתם הייתם שם – בגן, בכיתה, בכל מרחב חדש שקם כדי להמשיך את רצף הלמידה, המענים החברתיים והרגשיים. ובכל רחבי הארץ – דבקתם בשגרה שתוכל לצמצם לתלמידים פערים מצטברים, לצד מתן כלים חיוניים להמשך הדרך.

ועם פרוץ "מבצע עם כלביא", הבאתם איתכם אל המרחב המקוון את מיטב הערכים: מנהיגות, רגישות ואמונה. דאגתם שהלמידה מרחוק לא תהייתה רק למידה אלא גם מפגש חברתי, מסגרת של אוזן קשבת ותמיכה. ובזמן שאתם קיימתם את למידת החירום, הופעלו עלינו לחצים בלתי פוסקים – עלו בקשות לקצר את שנת הלימודים ולהשיב את ימי הלימוד בחופשת הקיץ. הסתדרות המורים עמדה כחומה בצורה. היא דחתה את הלחצים על הסף והבהירה, כי לא יחול כל שינוי. היו לחצים נוספים – בקשות להשיב את מורי החינוך המיוחד ללמד באופן פיזי במוסדות החינוך. גם בלחצים הללו עמדה הסתדרות המורים. היא הבהירה שלא תייצר הפרדה בין עובדי ההוראה, והדגישה, כי עובדי ההוראה של החינוך המיוחד ישובו ללמד באופן פיזי יחד עם כלל עובדי ההוראה, רק כאשר הנחיות פיקוד העורף יאפשרו זאת.

אתם המשכתם במלאכה החינוכית, והסתדרות המורים דאגה שלא יפריעו לעסוק בה. בכל החזיתות קיימתם מערכת שלמה שמתעקשת לבנות ולצמוח. הודות לכך, מערכת החינוך הישראלית הוכיחה השנה שוב את מהותה: בית הספר אינו רק מוסד ללמידה, אלא גם מוסד של חוסן לאומי.

כעת, עם סיומה של שנה יוצאת דופן, זה הזמן לומר לכל אחת ואחד מכם תודה. תודה על המנהיגות, המסירות, הנתינה והדבקות להפעיל את מערכת החינוך בכל מצב.

החופש הגדול הקרב הוא לא רק אתנחתא, הוא משאב חשוב להתחדשות – בגוף, בלב וברוח.

בתקווה להמשך ימים של שגרה, שקט וביטחון. נייחל לשלומם וביטחונם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון בכל הגבולות. נאחל החלמה מהירה לפצועים, ולשובם הביתה במהרה של אחינו ואחיותינו החטופים. נייחל לראות אותם מתאחדים עם משפחותיהם וזוכים לחיי חירות מלאים.

בברכה,

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

עובדות ועובדי ההוראה בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות היקרים,

בשעה שאתם סוגרים את שערי הכיתה ופותחים את דלתות הקיץ, אי אפשר להתעלם מהמשא הכבד שנשאתם השנה על כתפיכם – התמודדות מתמשכת עם שגרת חירום לאומית, שהפכה את השליחות החינוכית שלכם למורכבת יותר, אך גם למשמעותית, נחוצה ומרגשת מאי פעם.

וימי החירום לא תמו. הם אף התעצמו עם פתיחת מבצע "עם כלביא". בשבועות האחרונים נדרשתם להתאים את עשייתכם החינוכית לאתגרי השעה, לעבור שוב מלימודים פיזיים ללמידה מרחוק.

במציאות מתמשכת של מתח ואי ודאות – אתם מתאימים את המענים, מרחבי הלמידה והזמן לכל תלמידה ולכל תלמיד. לא וויתרתם על אף אחד מהם. עשיתם עבודת קודש, אך לא רק בתחום ההוראה, אלא גם בשמירת הרצף והיציבות של מערכת החינוך ושל החברה הישראלית בשעתה הקשה.

הייתם עבור התלמידים ומשפחותיהם למשען יציב – קשובים, רגישים, תומכים ומחזקים.

תודה על המחויבות, המסירות, הרגישות והעמידה האיתנה מול אתגרים חסרי תקדים.

אני מברכת אתכם עם יציאתכם לחופשת הקיץ. זו הזדמנות לנוח, לבלות עם המשפחה ולחדש כוחות לקראת השנה הבאה.

מאחלת לכם חופשה שקטה, בטוחה ומהנה,

בתקווה לימים טובים, רגועים ובטוחים יותר.

נייחל לשלומם ולהצלחתם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון,

נקווה לראות במהרה את אחינו החטופים שבים לחיק משפחותיהם וחוזרים לחיי חירות.

יפה בן דויד

מזכ"לית הסתדרות המורים

מנציחים את הנופלים – מממשיכים את המחוייבות שלנו לספר את הסיפור האישי והנצחי של כל אחד ואחת

קיימנו בירושלים מפגש מרגש, עמוק ובלתי נשכח עם משפחות שכולות מקרב עובדי ההוראה – הורים ואלמנות שאיבדו את היקר להם מכול במלחמת "חרבות ברזל". המפגש התקיים ביוזמה משותפת שלנו, הסתדרות המורים עם אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, בראשותו של אדם יקר ומחוייב למורשת ההנצחה של הנופלים – אריה מועלם. נפגשנו כדי להקשיב, לחבק, להיות יחד, לתמוך ולהוקיר.

את היום פתחנו בהיכל הזיכרון הממלכתי שבהר הרצל – מקום מלא בהוד ובעוצמה – הוא בנוי לבנים לבנים שעל כל לובן של אבן חקוקים שמות הנופלים. במרחב המעגלי של השקט והנצח, כל משפחה נשאה איתה את סיפורה האישי שחצוב על האבן.

בהמשך היום השתתפו בני המשפחות במופע המרגש "הנני" של חיל החינוך, שמוקדש כולו לגבורת הנופלים והנופלות. את המפגש חתמנו בתיאטרון ירושלים, במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג, רעייתו מיכל וסמנכ"ל משרד הביטחון וראש אגף משפחות אריה מועלם. שמענו סיפורים עוצמתיים – על אומץ, אהבת האדם ואהבת הארץ, על חינוך וערכים.

הנופלים משקפים את הפסיפס העשיר והמיוחד של החברה שלנו. הם באו מכל חלקי הארץ, מרקעים שונים וממגזרים מגוונים, ולכולם חוט זהב מקשר – אהבת הארץ, אהבת העם והמדינה, הערבות הדדית והמחויבות העמוקה ליצור פה חיים טובים בשביל כולנו. המפגש הזה הדגיש עד כמה השותפות שלנו במדינה הזו היא לא דבר שמובן מאליו אלא ערך חיוני שעליו אנחנו חייבים להמשיך ולשמור.

המפגש גם העמיק את המחוייבות שלנו לזכור ולהנציח את הנופלים, להמשיך ולספר את הסיפור שלהם, ולהעביר אותו מדור לדור בבחינת הציווי "והגדת לבנך".

יהי זכרם של הנופלים ברוך.

קרדיט צילום: מעיין טואף/ לע״מ