פתח תקווה

מצדיעים למדליקי הפנסים: סיכום טקס "המורה של המדינה" לשנת 2026

ביום חמישי האחרון (28 במאי) התכנסנו באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב לערב מרגש ומלא גאווה: טקס הגמר של תחרות "המורה של המדינה" ה-16. מתוך אלפי המלצות ו-15 פיינליסטים ראויים, הוכרזו ששת הזוכים שלקחו חלק באירוע המסורתי שהפך להיות חג של מצוינות החינוך בישראל. השנה, יוחד בטקס מסלול מרגש בחינוך המיוחד על שמו של רס"ל (מיל') עומר סמדג'ה ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה, והפרס הוענק בנוכחות הוריו, ליאת ואורן סמדג'ה.

נשיא המדינה, יצחק הרצוג, פתח את הטקס בהצדעה למורים כשאמר: "בתקופה אינטנסיבית וקשה, עמדתם בגבורה בחזית ההוראה והלמידה. המשכתם לחנך בכל תנאי אפשרי, ועל כך מגיעה לכם תודתו של עם שלם". הנשיא שיתף את הקהל בווידוי אישי מרגש על חלומו להפוך למורה בעצמו בתום כהונתו. בהמשך, שר החינוך יואב קיש כינה את המורים "כיפת הברזל של העורף הישראלי".

מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דויד, ריגשה את הקהל כשדימתה את עובדי ועובדות ההוראה ל"מדליק הפנסים" מתוך הנסיך הקטן: מי שפועל בנחישות, בהתמדה ובתכלית מוסרית כדי להאיר את הדרך, גם ללא תהילה או גמול נראה לעין.

בן דויד עמדה בדבריה על הצורך הקריטי בשמירה על מעמד המורה בימים מורכבים אלו: "מי שנשלח להאיר חייב להיות מוגן. אי אפשר להפקיד בידי המורים את עתיד החברה בלי להעניק להם סמכות וביטחון. הערב הזה אינו מחווה טקסית בלבד, אלא התחייבות של כולנו להחזיר למרחב החינוכי גבולות, כבוד ומוגנות".

אנו מברכים את כל 15 הפיינליסטים ואת ששת הזוכים המאושרים. אתם ההוכחה החיה לכך שאדם אחד שנכנס לכיתה יכול לשנות חיים שלמים. תודה לכם!

ששת הזוכים בגמר טקס המורה של המדינה תשפ"ו

איריס משען ◆  חוה ברנע ◆  מולוגטה היילו ◆  שקמה אליסיאן ◆  רווית פרץ שפס ◆ סאלם סאלח

צלם: יובל חן, ידיעות אחרונות

כתב: אמיר קמינר

איריס משען, מחנכת, בי"ס נופי ארבל, גינוסר

צלם: אביגיל עוזי, ידיעות אחרונות ו ynet

כבר 32 שנה, כשאיריס משען מלמדת בבי"ס נופי ארבל הסמוך לכנרת, ולא ניכרים בה סימני שחיקה. להיפך, כשהיא מדברת על עבודתה, הפרויקטים שהיא יוזמת וכמובן על התלמידים, העיניים שלה מאירות והחיוך מתרחב. משען נחשבת ל"לב גדול", מכניסה את אהבת הטבע שלה לכיתה, יוצרת סביבת למידה אסתטית ומטופחת, משלבת ערכי מדעים, טבע ויצירה. יחידות ההוראה שהיא בונה, מסתמכות על סיפורים, שירים וסיפורים מהתרבות הישראלית. "אני נמנעת משחיקה, כי אני ממציאה כל פעם משהו אחר", היא מגלה את סוד הצלחתה. "מטפחת מצוינות גם עם המתקשים".

מה משך אותך להוראה?

"המשיכה נולדה כבר בילדות, מתוך הערכה עמוקה למורות שליוו אותי. נהגתי לשחק ב'להיות מורה'. עם השנים התחדד בי הרצון להדריך, להוביל ולהשפיע. לאורך כל הדרך ליוותה אותי תחושת שליחות עמוקה, הרצון להשפיע על הדור הצעיר, להרחיב אופקים, לעודד חשיבה, לפתח כושר ביטוי ולהוות דוגמה אישית".

ומה תרם לך המקצוע?

בילדותי הייתי ילדה ביישנית, ובזכות מקצוע ההוראה פיתחתי ביטחון עצמי, יכולת עמידה מול קהל וחיזקתי את היכולת להוביל. מעבר לכך, ההוראה מעניקה לי תחושת סיפוק ומשמעות עמוקה".

את יכולה לשתף אותנו בסיפור מרגש שחווית?   

"לימדתי פעם ילדה עם תסמונת דאון בתפקוד גבוה, ששולבה בכיתה רגילה לבקשת הוריה. היא הייתה ילדה חייכנית, מלאת אור, עם רצון גדול ללמוד ולהיות חלק. בניתי עבורה תוכנית לימודים מותאמת אישית, שהתמקדה בקידום היכולות שלה לצד חיזוק תחושת המסוגלות. בהדרגה, צעד אחר צעד, היא למדה לקרוא ולכתוב, וההתקדמות שלה הייתה מרגשת ומעוררת השראה. לא פחות משמעותי היה המקום החברתי, ילדי הכיתה קיבלו אותה באהבה גדולה וראו בה חלק טבעי מהקבוצה. היא הרגישה שייכת באמת. לפני כשנה פגשתי במקרה את אמא שלה. בהתרגשות גדולה היא סיפרה שהילדה גדלה ונמצאת במסגרת תומכת, מצוידת בכלים שמאפשרים לה להתמודד עם אתגרי החיים".

מה צריך לעשות עם בעיית האלימות המתעצמת?

"חיזוק ערכים של כבוד, אמפתיה, הקשבה ותקשורת מקרבת, לצד יצירת סביבה בטוחה".

מה הייתה התרומה שלך לביטחון ולרווחת התלמידים בתקופת המלחמה?

"שמתי דגש מיוחד על חיזוק תחושת הביטחון והרווחה הרגשית, לצד שמירה על רצף לימודי. ההוראה התקיימה בזום, וכל שיעור נפתח בשעשועון או חידון".

מה ייקח את מערכת החינוך קדימה? כיצד אפשר לגרום לעוד אנשים איכותיים להיכנס למערכת?

"אוטונומיה מקצועית אמיתית – מורים טובים רוצים להשפיע, לא רק 'להעביר חומר'. פחות בירוקרטיה והכתבות מלמעלה, יותר חופש פדגוגי, יותר אמון. חיבור לרלוונטיות של המאה ה-21. יותר למידה מבוססת פרויקטים, מיומנויות חשיבה, עבודה צוותית, שימוש חכם בטכנולוגיה".

חוה ברנע, מחנכת בי"ס רחביה, ע"ש פולה ודוד גוריון, ירושלים

צלם: אביגיל עוזי, ידיעות אחרונות ו ynet

במהלך הקריירה המרשימה שלה, העמידה חוה ברנע דורות רבים של תלמידים ותלמידות. כשנודע להם, שהיא עלתה לגמר "המורה של המדינה", הם מיהרו להביע את שמחתם והתרגשותם. "קיבלתי תגובות חמות ממעגלים שונים בחיי ולא מעט מהורים ותלמידים בעבר", היא מספרת. "לאורך השנים התנהלתי בשיח טבעי ורק עם השנים הבנתי עד כמה כל מילה שלי והעצמה היו בעלות השפעה. מעידים על כך מכתבים אישיים שקיבלתי לאורך השנים של הורים וילדים. גם אם השינוי היה קטן זוכרים לי לטובה את הגישה והאמונה בהם. היום כבעלת ניסיון של 30 שנה אני מבינה שאדם שבוחר לעסוק בחינוך ועושה את עבודתו נאמנה, הוא אדם מאמין בבני אדם, ביכולת שלהם לחולל שינוי, לעצב מציאות ויש לו כוח השפעה. הילדים של היום הם הדור של המחר!".

את יכולה לחלוק איתנו סיפור שידגים זאת?

"תלמיד שהזמין אותי לחתונה שלו סיפר שלא ישכח איך חשש מהחברים שלא שיתפו אותו במשחקים. התערבתי,  חיזקתי ולימדתי אותו לפנות ולהגיב. עצות שעזרו לו ונתנו לו בטחון בחברה, כמובן שהלכתי לחתונה. אני זוכרת גם תלמידה ביישנית שהעצמתי והצליחה להכין פעילות ולעמוד ולהרצות בפני הכיתה וזוקפת לזכותי את ההצלחה שלה. בגדול השינוי קורה עם הגישה שמלווה אותי: לא לוותר על אף תלמיד/ה ולא לוותר להם!".

יש הרבה שיח בתקופה האחרונה על אלימות בין נוער וילדים וגם זלזול ופגיעה במורים. האם נתקלת בתופעה ומה לדעתך צריך לעשות כדי לטפל בבעיה? 

"זאת אכן בעיה מדאיגה מאוד והמקרים האחרונים מהווים בעיניי קריאת השכמה לכולנו. עלינו לגייס את מלוא המשאבים החינוכיים, הערכיים והקהילתיים כדי למגר את האלימות. לנהוג באפס סבלנות לאלימות! באופן אישי לא נתקלתי באלימות קשה, זלזול או פגיעה משמעותית. אולי מהסיבות שלאורך השנים עבדתי עם תלמידים צעירים ובתי ספר בהם רוב האוכלוסייה הייתה יחסית חזקה. אני מאמינה שתרם לכך גם הקשר הרצוף והאישי שאיתו אני מתנהלת וביחס להתנהגות יומיומית של דרך ארץ".

מה הייתה התרומה שלך לביטחון ולרווחת התלמידים בתקופת המלחמה?

"ראיתי חשיבות גדולה ביצירת תחושת ביטחון, חוסן, שייכות ומשמעות. השתדלתי לתת מקום אמיתי לרגשות, לחששות ולחוויות האישיות של התלמידים ולאפשר להם להבין שהם לא לבד בתחושותיהם. קיימנו שיח פתוח על המצב, על פחדים בזמן אזעקות על התמודדות בבית ועל החשיבות של סדר יום יציב ומאורגן ככל האפשר".

מה ייקח את מערכת החינוך קדימה? כיצד אפשר לגרום לעוד אנשים איכותיים להיכנס למערכת?

"לשים את החינוך בראש סדר העדיפויות של הממשלה והמדינה. שילוב של רפורמות מבניות, השקעה בהון האנושי, וחדשנות פדגוגית. צריך לחזק את מעמד המורה ואיכותו".

מולוגטה היילו, מורה לפיזיקה, תיכון רבין, כפר סבא

צלם: אביגיל עוזי, ידיעות אחרונות ו ynet

מולוגטה היילו, כיום מורה נערץ ומוערך לפיזיקה,  נולד באתיופיה למשפחה ברוכת ילדים. "גדלתי בבית של תשעה אחים ואחיות, שבו החינוך עמד בראש סדר העדיפויות", מספר היילו. "הוריי הנחילו לנו את התפיסה כי ידע הוא 'מכפיל כוח' – הכלי המרכזי שמאפשר לאדם לא רק לשפר את חייו שלו, אלא להפוך למשפיע ומועיל עבור סביבתו ומדינתו". בגיל 19, היילו עלה לישראל, "מבלי שידעתי עברית. לאחר לימודי אולפן במשך כ 4 חודשים החלטתי ללמוד בטכניון והצלחתי לסיים לימודי הנדסה. שירתתי בצה"ל כעשרים שנה כמהנדס בפרויקט המרכבה היוקרתי, וכשפרשתי הוצעו לי הזדמנויות תעסוקה בתעשיות ביטחוניות, אך בחרתי בהוראה כי האמנתי שזו הזדמנות להגשים חלום ולהשפיע על הדור הצעיר. בהתחלה היו לי חששות כיצד אוכל להשתלב כמורה במערכת החינוך מבלי שגדלתי בארץ וללא היכרות עם נורמות ההתנהגות בקרב הנוער בבית הספר. אך החששות נעלמו כבר בשיעור הראשון – התלמידים ניגשו אליי ואמרו שנהנו."

מה תרם לך המקצוע?

"ההוראה העניקה לי את הזכות להבין לעומק את כוח ההשפעה על הדור הצעיר – הידיעה שכל מילה, שיעור או הכוונה שלי יכולים להפוך לנקודת מפנה בחיי תלמיד. ברמה המקצועית, העבודה בכיתה לימדה אותי את חשיבותה של הלמידה הממוקדת והמותאמת. למדתי שעל מנת להגיע להישגים משמעותיים, עלי לזהות את הצרכים הייחודיים של כל תלמיד, ולזקק עבורם את הידע בצורה שתעורר בהם סקרנות וחשיבה חוקרת. המקצוע חיזק אצלי את ההבנה שכאשר אני מגיע לכיתה מתוך תחושת שליחות ומקצועיות, הסביבה מגיבה בכבוד ובהערכה. ככל שאני מקרין רצינות ואהבה למדע, כך התלמידים מאמצים ערכים אלו בעצמם. משיחות רבות עם בני העדה שלי וקולגות מעבודה הבנתי שאני משמש דוגמה אישית. לטעמי זו תרומה עקיפה לחברה. לאחרונה קיבלתי שיחת טלפון מתלמיד לשעבר, שהיה בקורס טייס ועבר למפעיל כטמ"מ, שסיפר לי שבחר בי כדמות המשפיעה ביותר על דרכו. הבנתי שהשילוב בין מצוינות במדע לבין קשר אישי מעניק לתלמידים כלים להצליח בחייהם הבוגרים ולתרום למדינה"

בזמן המלחמות האחרונות, היילו שירת במילואים, "ובמקביל התעקשתי להמשיך ללמד את תלמידיי כדי להוות עבורם עוגן של יציבות. לצד התקדמות בחומר הלימוד, הפכתי את שיעורי הפיזיקה למעבדה חיה של המציאות הביטחונית: ניתחנו מסלולי יירוט באמצעות זריקה משופעת, חקרנו בליסטיקה דרך נושאי מתקף ותנע, ועסקנו באתגרים של מהירויות היפר-סוניות הקשורים לקינטיקה. הקישור הישיר בין התאוריה לפיזיקה של המלחמה יצר עניין עצום".

יש לך פתרונות איך להתמודד עם אלימות וזלזול במורים?

"אני מאמין כי חינוך לערכים הוא הכלי האפקטיבי ביותר למניעת אלימות. הגישה שלי מבוססת על יצירת אקלים כיתתי שבו כבוד התלמיד הוא ערך משמעותי. במקום להעניש על הפרעות, אני בוחר בפרשנות חיובית אני אוסר לחלוטין ללעוג למי ששואל או טועה, ואני אומר שאני מעריך את אלה ששואלים. אני יוצר מרחב בטוח, מכבד ומאפשר התמקדות בלמידה".

מה ייקח את מערכת החינוך קדימה?

"מורים איכותיים המהווים גשר בין האקדמיה והתעשייה הטכנולוגית לבין הכיתה שלהם".

שקמה אליסיאן, מחנכת, בי"ס ע"ש אריאל שרון, נהריה

צלם: ריאן פרויס, ידיעות אחרונות ו ynet

ההוראה הייתה חלום הילדות של שקמה אליסיאן, אבל לקח לה זמן להגשים אותו. "בגיל 25 סיימתי תואר ראשון במנהל עסקים ולימודי הנדסאי תעשייה וניהול, מתוך רצון לכבד את רצון הוריי שראו עבורי עתיד בתחום", היא מספרת. "עבדתי בחברה הכלכלית של עיריית עכו מספר שנים, אבל גם כשעסקתי בניהול ומספרים, הלב שלי חיפש משמעות אחרת. השינוי הגדול קרה בגיל 30. כאמא לשלושה ילדים, הבנתי שאם אני רוצה לחנך את ילדיי ללכת בעקבות החלומות שלהם ולמצוא את ייעודם, אני חייבת להוות דוגמה אישית. החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו לעצמי – משהו שייתן לי משמעות אמיתית.

מאז ועד היום, אני קמה בכל בוקר עם חיוך אמיתי. המעבר לעולם החינוך אפשר לי להביא לידי ביטוי את מה שאני הכי אוהבת בעולם – לעבוד עם ילדים, לראות את הניצוץ בעיניים שלהם כשהם מצליחים, ולדעת שיש לי חלק בעיצוב דור העתיד.  עבורי, הוראה היא לא רק מקצוע, היא הגשמת החלום שמאפשרת לי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. המקצוע העניק לי סבלנות וגמישות והפך אותי לאדם הרבה יותר קשוב, גם בתוך הבית שלי. גם הפכתי לאדם הרבה יותר סתגלן ופחות לחוץ משינויים".

את יכולה לשתף בסיפור מרגש מעבודתך?

"באחת השנים קיבלתי לכיתה ג' תלמיד שהגיע עם סטיגמה של ילד אלים ושובב. הוא היה מבודד חברתית.  בשיתוף עם ההורים שלו, בניתי תוכנית הצלחות הדרגתית. כדי לשקם את מעמדו החברתי, יזמתי מפגשי גיבוש ואירוח אצלו בבית. הוא התחיל להצליח בלימודים, צמצם פערים והפך לחלק בלתי נפרד מהכיתה. לפני שנתיים פגשתי אותו בטיילת בנהריה. ראיתי נער גבוה ויפה, מוקף בחברים שצוחקים ונהנים סביבו. הוא ניגש אליי ושאל: 'המורה שקמה, את זוכרת אותי?'. הבטתי בו והלב התמלא באהבה ובגאווה על הדרך המדהימה שהוא עשה. באותו רגע ידעתי שוב למה בחרתי בהוראה".

 זה בוודא לא פשוט ללמד בנהריה, שחוותה לא מעט טילים ואזעקות בשנים האחרונות.

"תקופת המלחמה בנהריה הייתה מורכבת מאוד עבור התלמידים, ואנחנו הצוות החינוכי שימשנו עבורם כעוגן בתוך חוסר הוודאות והאזעקות. היה לי חשוב לשמור עבורם על שגרה קרובה ככל האפשר למציאות הרגילה, ולכן העברתי את כל העשייה שלנו למרחב המקוון: למדנו, חקרנו, חגגנו ימי הולדת בזום, קיימנו טקס 'מצטייני שבוע', והעברתי שיעורי פרטני ומפגשי הפגה וגיבוש. מעבר ללמידה, שמתי דגש על הקשר האישי – היו תלמידים שנשארו לבד בבית כי ההורים יצאו לעבוד, אז הייתי מתקשרת להעיר אותם בבוקר או מקיימת שיחות אישיות עם ילדים שפשוט היו צריכים לשתף בחששות שלהם. כל זה נועד לתת להם תחושת יציבות וביטחון, ולוודא שגם מתוך הממ"ד, הם מרגישים חלק מהכיתה ויודעים שיש מי שרואה אותם ודואג להם".

מה ייקח את מערכת החינוך קדימה?

"המערכת חייבת לעודד אנשים איכותיים שהצליחו בתחומים אחרים – כמו בתעשייה או בניהול, במדע ועוד– לעשות הסבה להוראה. אנשים כאלה מביאים איתם ניסיון חיים, סגנון ניהול שונה וסתגלנות, שזה בדיוק מה שהחינוך צריך היום".

רווית פרץ שפס, מחנכת, בי"ס נטעים, לוד

צלם: אביגיל עוזי, ידיעות אחרונות ו ynet

עד לפני עשור, רווית פרץ שפס עבדה בהפקת אירועים. "אבל לאט לאט הבנתי שאני מתחברת למשהו יותר טיפולי, עבודה פרטנית עם ילדים, משהו מעצים ושאני יכולה לסייע מתוך מה שלמדתי, גדלתי והתפתחתי דרכו. לעולם החינוך נשאבתי עם המון אהבה, למדתי לראות את הילדים בעולמם השלם מבוקר עד ערב, אני גם רכזת חינוך חברתית שזה בעצם המקום שנותן המון אנרגיה וכוח לילדים להתחבר לקהילה ולהיות מעורבים יותר".

עכשיו, פרץ שפס מתחרה במסלול החינוך המיוחד על שם רס"ל (במיל') עומר סמדג'ה ז"ל. "ליוויתי פעם תלמיד שהגיע עם חוויית כישלון מתמשכת והתנהגויות מתפרצות. בתחילת הדרך, כל אינטראקציה איתו הייתה מלווה בהתנגדות ובחוסר אמון. בחרתי להתמקד בקשר האישי  – להיות עבורו מבוגר יציב, לא שיפוטי, כזה שלא מוותר עליו גם ברגעים הקשים, להקשיב לצורך שלו. לאט ובהדרגה, דרך שיחות קצרות, הצלחות קטנות והכרה בכוחות שלו, משהו התחיל להשתנות. הוא התחיל להישאר יותר זמן בשיעור, פחות חיפש סיבות לברוח מהכיתה, לקח אחריות, ביקש עזרה, לאט לאט חיזקנו לו את הביטחון וסללנו דרך חדשה לחזרה לקהילה. זה רגע שמזקק את האמונה שלי – ששינוי מתחיל בקשר שמחזיק גם כשקשה".

את מן הסתם נתקלת באלימות.

"כן, זו תופעה שאנחנו פוגשים, והיא משקפת הרבה פעמים מצוקה, חוסר ויסות וחוסר תחושת שייכות. כשילד מרגיש שרואים אותו ושיש לו מקום – הצורך שלו 'להילחם' פוחת וכך גם אצל הוריו. התגובה לגל האלימות צריכה להיות מערכתית, משותפת של כל הגורמים המטפלים יחד: חיזוק הקשר בין אנשי הצוות והתלמיד, יצירת שפה ושיח רגשי משותף, כמובן הצבת גבולות ברורים ביחד עם נתינת חום ואהבה ועבודה משותפת עם ההורים והקהילה, לנסות ולגייס /לתת עוד כוח ואמונה בהורים שיש עוד דרכים ואפשר לשנות מסלול בעבודה משותפת ועקבית".

איך גורמים לעוד אנשים איכותיים לעשות כמוך הסבה לחינוך?

"צריך להחזיר למקצוע את תחושת השליחות והמשמעות, לתת למורים אוטונומיה ואמון מקצועי, להשקיע בהתפתחות אישית ורגשית של אנשי חינוך, לא רק פדגוגית ולבנות תרבות ארגונית תומכת, שבה מורה לא מרגיש לבד".

סאלם סאלח, מחנכת, בי"ס דוד ילין, תל-אביב

צלם: אביגיל עוזי, ידיעות אחרונות וYNET

כשסאלם סאלח, כיום מורה ומחנכת נערצת, אהובה ומוכרת בבית-ספר תל-אביבי מדברת על מה שעברה בדרך אל ההוראה, קשה שלא להתרגש. "גדלתי בכפר קרע, ילדה עם זהות מורכבת שחיפשה נואשות עיניים שיביטו בה ויגידו לה: 'אני רואה אותך'. בהמשך, למדתי במכללה, לא הייתי טובה בשפה העברית והמרצה שאל אותי שאלה ולא הבנתי על מה מדובר

אחד הסטודנטים לעג לעברית שלי. . בחרתי בהוראה כדי להיות התיקון של הפצע הזה של תחושת הזרות והשקיפות. נמשכתי ללמד בכיתה כדי להבטיח שאף ילד לא יצטרך לצרוח בשקט כדי שיבחינו בו. אני לא מלמדת חומר, אני מלמדת ילדים שהם קיימים, שהם חשובים, ושיש להם מקום בלב שלי ובעולם הזה. המקצוע הזה נתן לי את הנס של סגירת המעגל. הוא הפך את הכאב שלי לכלי עבודה.  בזכות התלמידים שלי, למדתי שפגיעות היא לא חולשה, אלא העוצמה הכי גדולה של מחנך. המקצוע תרם לי את היכולת להביט במראה ולהיות גאה באישה ובמחנכת שהפכתי להיות – כזו שמשלבת מוח של מאבחנת דידקטית עם לב פתוח של אמא. כשההורים הגישו אותי לפרס 'המורה של המדינה', זה היה הרגע שבו הבנתי שהאהבה והאכפתיות שזרעתי בכיתה הפכו לחוסן קהילתי, וזה השכר הכי עמוק שיכולתי לבקש".

את יכולה לתת דוגמא למקרה שעשית שינוי?

"אני זוכרת את היום שבו חרם קרע את הכיתה שלי. יכולתי להפעיל תקנון ומשמעת, אבל בחרתי להפעיל את הלב. ישבתי עם התלמידים, וסיפרתי להם בדמעות איך זה מרגיש כשסוגרים בפנייך את הדלת רק בגלל מי שאת.  באותו רגע, הכיתה הפכה למעבדה של חמלה. ראיתי את הילד שנפגע מרים את הראש, וראיתי את הילדים הפוגעים מבינים שהכאב שלו הוא הכאב שלי. השינוי לא היה בזה שהחרם נפסק, אלא בזה שנולדה שם קהילה ששומרת אחד על השני. גם השיח על אלימות וזלזול כואב לי, כי אני מאמינה שאלימות היא תמיד צעקה של ילד שלא מרגיש שייך.  כשילד מזלזל במורה, הוא בעצם אומר: 'אתה לא רואה אותי, אז למה שאני אראה אותך?'. התרופה שלי היא מה שנקרא 'הפדגוגיה של הלב'".

איך אפשר לגרום לעוד אנשים איכותיים כמוך להיכנס למערכת החינוך?

"עלינו להחזיר להוראה את הברק של השליחות הערכית והציונית  . אנשים יבואו למערכת כשהם יבינו שהוראה היא לא רק העברת ידע, אלא הזדמנות להיות 'המבוגר המשמעותי' שמעצב את פני החברה הישראלית.  עלינו להראות שחינוך הומניסטי המבוסס על אהבת אדם, סובלנות וקבלת השונה הוא הדרך היחידה לבנות כאן עתיד משותף."