אם רוצים להבין משהו עמוק על מה שעברה החברה הישראלית בשלוש שנים האחרונות, כדאי להסתכל על עובדי ההוראה. הם לא רק החזיקו מערכת חינוך בתוך מציאות בלתי אפשרית. במובנים רבים הם אפשרו לחברה שלמה להמשיך לתפקד, לייצר חוסן ולכידות. והם עשו זאת כשהם עצמם חיו את אותה מציאות. הם פונו מהבתים שלהם, חיו במלונות ובדירות זמניות ורצו למרחבים מוגנים עם הילדים שלהם. רבים אחרים יצאו לשירות מילואים.
בתוך כל הכאוס, מורים חיפשו תלמידים שהתפזרו לעשרות יישובים. גננות הקימו מסגרות במלונות. מנהלים בנו מערכות חינוך במקום שבו יום קודם לא הייתה כיתה. בתי ספר קלטו תלמידים מפונים, וצוותים יצרו בתוך ימים תחושת שייכות במקום של עקירה. לא היו להם פתרונות מוכנים. הם המציאו אותם.
זו הייתה מקצועית יוצאת דופן. זו הייתה יוזמה, גמישות, יצירתיות ומנהיגות. והיום התפקיד שלהם גדול אפילו יותר, עובדי ההוראה הם כח מוביל בתהליכי השיקום. משפחה שחוזרת ליישוב שפונה אינה חוזרת רק לבית. היא צריכה לחזור לחיים. היא בודקת האם יש גן? האם יש בית ספר? האם החברים חזרו? האם יש מורה שמכיר את הילד?
אידה זינגר, אשת חינוך, פונתה עם משפחתה, ובזמן שחייה שלה התערערו. היא יצאה למסע חיפושים אחר התלמידים שלה שפונו והתפזרו בכל רחבי הארץ. במקביל, היא שירתה במילואים כמודיעת נפגעים. השנה היא קיבלה על עצמה לפתוח ולנהל מחדש את בית הספר היסודי "הנדיב" במטולה, שהיה סגור לאורך המלחמה ונפתח מחדש רק השנה. מהפינוי והחירום אל החזרה והבנייה מחדש, הסיפור של אידה הוא במידה רבה גם סיפורה של מערכת החינוך כולה.
ואחרי כל זה, מכל הלקחים שאפשר היה ללמוד מהשנים האחרונות, יש מי שבחרו דווקא לא ללמוד מעובדי ההוראה, אלא ללמד אותם לקח. אלה הקולות שקוראים לפרק את כוחם המאורגן ולהשאיר אותם בלי ארגון יציג שיגן עליהם.
וכאן מתחדד הפרדוקס. כשהמדינה זקוקה להם, כולם רוצים עובדי הוראה חזקים, עצמאיים, יצירתיים, יוזמים ובעלי שיקול דעת. רוצים אותם מסוגלים להתארגן במהירות, לקבל החלטות ולשאת אחריות גם בתנאים הקשים ביותר. אבל כשהם מבקשים שאותו כוח ישמור גם עליהם, על שכרם, על תנאי עבודתם, על הביטחון התעסוקתי ועל מעמדם המקצועי, הכוח הזה הופך לפתע לבעיה.
ארגון עובדים הוא לא קישוט של מערכת החינוך. הוא מבטיח שמי שנדרש לשאת אחריות עצומה לא יישאר לבדו מול מערכת עצומה.
השנים האחרונות הוכיחו שעובדי ההוראה הם לא עוד קבוצה בתוך מערכת, אלא חלק מהתשתית שמחזיקה חברה בשגרה ובוודאי שברגעי משבר. לכן, הוויכוח על כוחם המאורגן הוא לא ויכוח על יחסי עבודה, אלא על השאלה אם אנחנו יודעים לשמור על מי שהוכיחו שהם יודעים לשמור על כולנו.
יפה בן דויד מזכ"לית הסתדרות המורים
(המאמר פורסם ב "ישראל היום" 6.10.2026)
