"שבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים" (עמוס)
יום השואה הבינלאומי הוא יום חשוב, כואב ומרגש שמזכיר לנו, איך נגדעו בברוטליות, באלימות ובשנאה שישה מיליון יהודים. יהודים יוצרים, אנשי רוח ומעשה, אנשים שבנו חיים, אהבו, חלמו, כתבו, לימדו, עבדו, צחקו והאמינו בטוב, עד שנעקרו באחת מביתם ומעולמם. בתוך האפלה הזו נחרתו לעד סיפורי חיים, משפחות, ותרבות מפוארת שנגדעה ביד זדון ונמחקה כמעט כליל.
אבל, השואה היא לא רק עבר. היא גם אחריות. האחריות לזכור, ללמד, לספר, ולהבטיח שלעולם לא נאפשר לעולם לשכוח לא את האימה, לא את האדישות, ולא את המחיר הנורא של שנאה וגזענות.
בתוך האחריות הזאת עומדים עובדות ועובדי ההוראה. הם השליחים של החברה שמנחילים את הזיכרון, מעבירים עדות מדור לדור, ובונים תשתית מוסרית וערכית של חברה שלמה. הם אלו שמעניקים לתלמידים את הכלים להבין את ההיסטוריה, לשאול, להרגיש, לזכור באמת, ולחבר את הזיכרון למשמעות עמוקה של אנושיות, אחריות וערבות הדדית. בזכותם, הזיכרון אינו נשאר טקס שנתי, אלא הופך למצפן שמלווה את הדור הצעיר לכל החיים.
דווקא מתוך הזיכרון הזה, מדינת ישראל היא עדות חיה לניצחון הרוח. מדינה יהודית, חזקה, מתקדמת, שממשיכה לבנות, ליצור ולהגן על עצמה ועל עתיד ילדיה. אנחנו עם שידע תהומות של כאב, ובחר שוב ושוב להרים את הראש, לצמוח, ולהאמין בחיים.
ביום הזה אנחנו זוכרים את הנספים, מחבקים את השורדים, ומחדשים את ההבטחה שלנו כחברה וכמדינה להמשיך לעמוד חזקים, מאוחדים, ומלאי תקווה. להמשיך ולחנך דור שמכיר את עברו, גאה בזהותו, ומחויב לעתיד טוב יותר.
יהי זכרם ברוך.
