"חינוך טוב מתחיל בהכרת השונה"

מזל בלטה מקפידה להנחיל לתלמידיה את סיפורה הלא-יאומן של משפחתה, שעלתה ארצה ב"מבצע משה" ◆ סיפור על יהודים שלמרות התלאות לא ויתרו על החלום להגיע לירושלים ◆ היא סבורה שיש מקום להכרות גדולה יותר עם תרבות העדה ◆ שוחחנו איתה לרגל "חג הסיגד", יום חגה של העדה, שיחול בעוד כשבועיים 

כתיבה: אייל מלמה

בעוד מספר ימים תכנס לכיתה מזל בלטה, מורה למדעים ושפה לכיתות ו', בביה"ס "צפרירים" בחדרה, כפי שהיא עושה מידי בוקר. אולם הפעם היא לא תדבר עם תלמידיה על תפקוד מערכות הגוף, על עקרונות האור והקול או על ניתוח טקסטים וכתיבת טיעונים. הפעם היא תודיע בגאווה בפתח השיעור: "היום מדברים על חג הסיגד".

"חג הסיגד" הוא יום חגה של העדה האתיופית. החג חל בכל שנה בכ"ט בחשוון (השנה יחול ביום חמישי – 20 בנובמבר), 50 ימים לאחר יום הכיפורים. זהו יום של צום, התחדשות וטהרה ובמרכזו- טקס חידוש הברית בין העם לאל שנערך מידי שנה בירושלים.

מזל במסדרון בית-הספר. "היום לומדים על חג הסיגד"

עבור מזל בלטה זו הזדמנות מצוינת להמשיך להטמיע בקרב הדורות הבאים את סיפורה של העדה, שבנותיה ובניה עברו ייסורים רבים עד שהצליחו לממש את החלום ולהגיע ארצה. סיפור על נחישות לראות, לגעת, להרגיש ולדרוך במקום הכי קדוש עבורם – העיר ירושלים.

"בחג אני מגיעה לביה"ס בתלבושת אתיופית מסורתית. ישנם תלמידים שמרימים גבה ושואלים אם פורים היום", היא מחייכת, "אבל כשאני נכנסת לסיפורים של התלאות שעברה המשפחה שלי וכל העדה במסע ארצה, אני רואה את השינוי בהבעת הפנים. העיניים שלהם נפערות מסקרנות".

מה החשיבות של הסיפורים הללו?

"מבחינתי זו תמצית החינוך. קבלת השונה עוברת דרך הכרת השונה. מידע אפשר לקבל היום בגוגל. לי חשוב יותר להנחיל ערכים, הסתכלות מזווית אחרת על החיים, על האנשים שמקיפים אותם".

המלחמה בשנתיים האחרונות נתנה, לדבריה של מזל, משנה תוקף לסיפור עלייתם ארצה של בני העדה האתיופית.

עדיף למות ולא לחלל שבת

ואכן, סיפורה של העדה האתיופית שומט לסתות. כשנחשפים לסיפור משפחתה של מזל, שעלתה ארצה ב"מבצע משה", בשלהי שנות ה-80, קשה שלא להתרשם מתעצומות הנפש וגילויי הגבורה בדרך להגשמת חלומה להגיע לארץ המובטחת. מזל שולטת בסיפור לפרטי פרטים למרות שנולדה בארץ, כ- 7 שנים לאחר המבצע.

מאיפה רכשת כל-כך הרבה ידע?

"מהבית. כבר בגיל 4 הייתי יושבת על ברכיו של סבא שלי והוא היה מספר לי את הסיפור. אחד הדברים שנצרבו במוחי היה הסיפורים על המחיר הכבד בשמירה על היהדות. סבא סיפר, למשל, על גוי שאיים עליו ברצח אם הוא לא יחלל שבת. סבא העדיף למות ולא לחלל. בסוף הוא ניצל בנס. הגוי אמר לו שהוא בחן אותו ורצה לדעת עד כמה הוא יהודי".

.
תור עולים המחכים לעלות למטוס. התמונה באדיבות המרכז למורשת המודיעין (מל”מ)

מתי הם החליטו לעלות לארץ?

"הם לא בדיוק החליטו. הייתה שמועה שישנם מטוסים בסודן שמחכים להם להטיס אותם ארצה. לא הייתה התארגנות רשמית מטעם הסוכנות היהודית או גוף אחר. גורמים מקומיים פשוט אמרו להם להתחיל ללכת וזה מה שהם עשו".

זה מרחק רציני מאוד לעבור ברגל.

"הם הסתפקו במועט. לא לקחו איתם הרבה. היו בעלי רכוש שעזבו את הצאן את הבקר ואת השטחים העצומים שהיו בבעלותם, לקחו מה שיכלו ויצאו למסע. חלקם נשדדו בדרך. אני לא יודעת אם אני הייתי מסכימה לצאת אל הלא-נודע. הם מבחינתם הרגישו התעלות. כמו מלאכים בדרכם לארץ הקודש".

הכותל שעשוי מזהב

הסכנות שארבו למשפחתה של מזל נשמעות ממרחק הזמן כמו תסריט למותחן הוליוודי. הצעדה בחום המדברי הקופח, עם פחד אימים משודדים וחיות רעות שאורבות מכל דיונה, בצרוף של מחסור במזון ומים וחיילים סודנים עוינים, הפכו את המסע לסיוט של ממש. אולם לצד הסכנות, המחלות וגם מקרי המוות הפך המסע למיתוס על התעלות אנושית, גבורה וערבות הדדית.

"בשלב מסוים סבא שלי התעלף", מספרת מזל, "היה תלוי בין חיים ומוות. הוא ביקש שישאירו אותו במדבר וימשיכו בלעדיו. סבא וסבתא פשוט לא הסכימו לאכול כי הסודנים ערבבו את החיטה עם חרקים והלחם מבחינתם היה לא כשר. אבל דוד שלי לא ויתר והרים אותו על הכתפיים עד סודן".

כדי להבין את גודל המוטיבציה של יהודי אתיופיה להגיע לירושלים, צריך לצלול לעומקה של ההוויה הדתית שבה חיו. הוויה שקיבלה המחשה בדמות ספר תורה עתיק שסבה של מזל הביא איתו מאתיופיה ושלאחר מותו הועבר לשימור.

"צריך להבין שהזמן באתיופיה עמד מלכת. לא היה להם מידע על המציאות. הם לא ידעו שקמה מדינה. חשבו שדוד המלך עוד חי. מבחינתם בית-המקדש עדיין היה קיים. הם חשבו לתומם שהקירות של בית המקדש והכותל עשויים מזהב. ההיסטוריה נעצרה במקום שבו ניתנה תורת משה", מסבירה מזל.

ספר התורה העתיק של סבא של מזל. "הוויה דתית עמוקה".

כיצד זה קרה? למה הם לא ידעו?

"אחרי חורבן בית ראשון הם הוגלו למרחק רב יותר. הם לא שמעו על הצהרת כורש, על הקמת הבית שני והם נתקעו בהיסטוריה הרחוקה. הקייסים, כוהני הדת, העבירו את המסורת מדור לדור מבלי לדעת שהמציאות השתנתה. לכן העלייה ארצה הייתה עבורם הגשמת חלום. הם היו מוכנים למות כדי לגעת בזהב של הכותל. ברגע שהגיעו לכאן הם היו מוכנים להיפרד מהעולם".

לא מדברת אמהרית

הזיקה החזקה של משפחתה לדת לא פסחה גם על מזל עצמה. היא התחנכה בביה"ס ממלכתי דתי "אור החיים" באשקלון וסיימה את אולפנת "גבעת וושינגטון" ליד אשדוד. גם שלוש בנותיה לומדות במוסדות חינוך דתיים.

אחרי הלימודים באולפנה התגייסה מזל לשירות לאומי ועבדה עם נוער בסיכון בבת-ים. מודעה של בית ברל צדה את עינה והיא נרשמה ללימודי הוראה. כיום היא עובדת, כאמור, בבית הספר "צפרירים" במקום מגוריה בעיר חדרה.

למה דווקא הוראה?

"אני חושבת שזה קשור לדחיפה החזקה של אמא שלי שנרכוש השכלה. אמא עבדה בניקיון, בעבודה פיסית קשה, בשכר נמוך. היא רצתה שהחיים שלנו יראו אחרת. אחותה הצעירה נרשמה ללימודי אחיות וסיעוד. סבא שלי פחות קיבל את זה כי המסורת מחייבת חתונה בגיל צעיר. אבל אמא שלי ראתה בזה מודל לחיקוי. היא טפטפה לנו שהשכלה היא מפתח להשתלבות בחברה".

ההשתלבות בחברה הייתה חשובה לה?

"מאוד. עד כדי ויתורים רבים שהיא עשתה. למשל, ויתור על השפה. אני לא דוברת אמהרית. בבית לא דיברו אתנו אמהרית. ההורים לא התאמצו להעביר לנו את השפה. כשהם יצאו ממרכז הקליטה שיכנו אותם בשכונות סגורות. היא הבינה שכדי לפרוץ את החומה צריך קודם כל לפרוץ את מחסום השפה".

נראה שבתקופה האחרונה המחסומים כבר נפרצו ודווקא מכירים יותר את מורשת העדה?

"אנחנו בשנת 2025. אם תעשה משאל רחוב ותשאל מהו חג הסיגד לא בטוח שתקבל תשובה. תשאל על המסע בסודן, תשאל באיזה שנים יהודי אתיופיה עלו – לא תקבל תשובה. ההיכרות עם העדה קריטית לעתיד ילדינו ולשלמותה של החברה הישראלית כולה".

ובכל זאת יש שינוי, לא?

"כן. עדיין לא מספיק. המסקנה לפיה השינוי כלפי העדה האתיופית יבוא רק אם נכיר אותה הרבה יותר טוב, היא שדוחפת את מזל להקדיש עוד זמן ותשומת לב במסגרת הבית-ספרית למורשת העדה בנוסף לתכנים הקיימים של משרד החינוך. זו הסיבה שחג הסיגד הפך אצלה למשימה חינוכית של ממש.

מה את מספרת לתלמידים?

"אני מעבירה אותם דרך מנהגי החג, דרך האוכל, הלבוש המיוחד וכל מה שנלווה לזה. יש בבית-הספר הורים ממוצא אתיופי שפותחים פה שולחן ומביאים את מיטב המאכלים. אנחנו מאוד גאים בזה".

חג הסיגד בבית הספר צפרירים. "להפוך לחלק מתוכנית הלימודים".

את משתפת אותם בסיפור המשפחתי?

"בוודאי. זה חלק בלתי נפרד מסיפור החג. ישנם לצערי אפילו ילדים ממוצא אתיופי שאינם יודעים דבר וחצי דבר על החג. הדור שהעביר את הסיפורים בעל-פה כבר הולך לעולמו. אנחנו בחרנו לכתוב ספר, שדודה שלי עבדה עליו קשה מאוד, על הסיפור המשפחתי. אני מראה אותו בחג הסיגד לתלמידים ונעזרת בו להמחיש את החוויה".

כל הפעילות הזאת היא יוזמה פרטית של מזל בגיבוי הנהלת בית-הספר כמובן. "הייתי מאוד רוצה שיהיו עוד תכנים שיכנסו לתוכנית הלימודים. התלמידים לא פוגשים הרבה אתיופים. המפגש האמיתי הרציני הוא בצבא. אם הם ידעו הרבה יותר יהיה הרבה יותר טוב".

השנה, בחג הסיגד, מתכוונת מזל לנצל את היום החופשי שלה , לעלות יחד עם בן-זוגה לירושלים להשתתף בטקס המסורתי של החג. אבל אין מה לדאוג. את השיעורים המיוחדים לרגל החג היא תעביר לתלמידים כמה ימים לפני.

הטקס הממלכתי להנצחת נספי סודן 

"אני לא אוותר אף פעם על תרומה לקהילה שלי. זו ההנצחה האמיתית לסבא וסבתא שלי שנאבקו בכל כוחם כדי שאני אוכל לחיות פה. אני אומנם לא צעדתי קילומטרים במדבר בסודן, לא היה לי מחסור באוכל ולא הותקפתי ע"י שודדים, אבל אני כן יכולה להיות הקול של אלה שעברו את המסע הקשה הזה. אמשיך להנחיל את המורשת הזאת לזכרם".

חג סיגד שמח לכולם!