שנתיים חלפו.
שנתיים, ואנחנו עדיין מנסים לאסוף את השברים ולהדביק אותם.
השבעה באוקטובר לעולם לא יהיה רק תאריך. הוא יום של כאב, של אובדן ושל שבר. הוא סימן חרוך בלב האומה.
תלמידים רבים נרצחו ורבים איבדו הורים ואחים, חברים ויקירים. אנשי חינוך רבים נאלצו להיפרד מקרובים, ובו בזמן לעמוד מול תלמידים שהעולם סביבם קרס. כולם נזרקו אל מציאות אכזרית. מציאות של הרס וחורבן.
השבר הוא עמוק, אבל דווקא ממנו התגלתה עוצמתה של החברה הישראלית. באותו יום חשוך תושבי העוטף נלחמו על חייהם ועל הבית בגבורה אזרחית יוצאת דופן, כשהם מגנים בחירוף נפש על הקיבוצים ועל המושבים, על שדרות ועל יישובים אחרים. לצד אנשי כוחות הבטחון, בסדיר ובמילואים, רבים מרחבי הארץ יצאו להילחם. חלקם בידיים חשופות וחלקם יחפים. אלפים יצאו להתנדב. ראינו אותם עומדים שורות שורות, בתוך הערים וגם באזורי כינוס של צה"ל – בדרום ובצפון. כולם באו לתרום.
בעת הגורלית הזו עמדנו כולנו יד ביד, כתף לכתף ושכם אל שכם – התלכדנו. גילינו שגם מול ההרס הגדול ביותר, הרוח שלנו חזקה מהכול.
לעוצמה של הרוח הזו הצטרפה המנהיגות החינוכית האדירה שלכם.
לאורך כל השנתיים הפכתם את מוסדות החינוך לחזית של אחריות לאומית.
הייתם בכל מרחב חדש שבו פתחו גן או כיתה לילדי יישובי העוטף ולילדי הצפון. הייתם בכל מקום שקם כדי להמשיך את רצף הלמידה, המענים החברתיים והרגשיים. ובכל רחבי הארץ – דבקתם בשגרה שתוכל לצמצם לתלמידים פערים מצטברים, לצד מתן כלים חיוניים להמשך הדרך.
השנה, כשילדי העוטף וילדי הצפון חזרו לבתיהם, זו לא הייתה רק שיבה פיזית למקום המוכר. זו הייתה חזרה לחיי שגרה עם תקווה וצמיחה.
כל שיעור שחזר להתקיים, כל דלת שנפתחה מחדש בבית ספר הייתה סוג של הצהרה שקטה – אנחנו פה, אנחנו ממשיכים.
בזכותכם, אנשי ונשות החינוך, האדמה שנחרבה הפכה שוב לאדמה מצמיחה.
ובזמן שאנו מציינים את יום האסון הלאומי הזה, אנו עומדים בלב המתח שבין כאב לתקווה. מן הצד האחד, אנחנו סוגרים מעגלים. לאחר שנתיים מייסרות, שנתיים של תפילות ותקוות זכינו כולנו לראות בשובם הביתה של אחינו החטופים, מתאחדים עם משפחותיהם, חבריהם ועם עם ישראל. זכינו ברגעים של אור גדול, ברגעים של עם מאוחד שלא חדל מלקוות ולהיאבק על כל אחד ואחד מבניו.
ומן הצד האחר, ליבנו עוד פתוח ומלא בתפילה ובציפייה, להחזרתם של כל אחינו החטופים החללים, שיובאו לקבורה מכובדת באדמת ישראל.
אבל, דווקא מתוך הכאב הגדול נולדת האחריות, האחריות לזכור, לבנות, ולשוב ולחזק את הטוב.מתוך האובדן אנו שואבים מחויבות לחיים, ולערבות הדדית.
נייחל לשוב במהרה לחיים של שגרה של ביטחון וצמיחה.
יפה בן דויד
מזכ"לית הסתדרות המורים