"ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם" (הרב קוק)
תשעה באב הוא יום של זיכרון לאומי, אבל לא פחות מכך הוא גם יום של חשבון נפש חברתי. הוא תובע מאתנו להתמודד עם שאלות נוקבות וחשובות –
כיצד שומרים על תחושת שייכות אחת במציאות של ריבוי דעות, פערים וקיטוב?
איזו אחריות נדרשת מאתנו כדי שהשבר ההיסטורי לא ילבש פנים חדשות?
תשעה באב איננו רק מבט אל העבר אלא גם מראה להווה.
"נחפשה דרכינו ונחקֹרה ונשובה…", נאמר במגילת איכה.
זו איננה קריאה שמבקשת מאתנו לשקוע בעבר אלא לעצב הווה שמוביל עתיד אחר.
זו קריאה שמבקשת מאתנו לתקן את הדרך:
במקום שיש בו מחלוקת – נלמד להקשיב.
במקום שיש בו ניכור – נבנה קִרבה.
במקום שיש בו ייאוש – נחנך לתקווה.
החינוך איננו עוד תחום – הוא התשתית.
הוא זה שמטמיע, עוד בילדות, את היכולת להכיל מישהו ששונה ממני.
את ההבנה שריבוי דעות הוא כוח, לא איום.
את היכולת להקשיב גם כשאני לא מסכים.
את הרוח של ערבות הדדית – שגם אם אנחנו שונים – אנחנו יחד.
ואת האומנות הזו – של יכולת ההכלה, ההקשבה, הגישור –
הופכים אנשי החינוך שלנו למעשה יומיומי, עקבי, שקט, עיקש.
חברה שתעמוד בפני אתגרי הזמן אינה חברה שכולם זהים וכולם מסכימים, אלא חברה שמסוגלת להחזיק מורכבות, לשאת ריבוי קולות, מבלי לכבות את הנר האנושי שבכל אדם.
ובשעה שאנחנו מבקשים לתקן, אנו גם נושאים תפילה עמוקה וחזקה לשובם המהיר של אחינו החטופים, נייחל לשלומם ולביטחונם של חיילי צה"ל בכל הגבולות, ולהחלמתם של חיילי צה"ל הפצועים.
צום מועיל וקל.
