חמש הערות על לימודי הרוח
חמש הערות על לימודי הרוח

פרופ' אבי רביצקי מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל למחשבת ישראל

 

ישנו תכנון חינוכי אחד שמעולם לא נכשל, זה אשר הניח שהחניך יהיה אדם, ולכן יש לפנות תחילה אל הרבדים הרבים של אישיותו: רגש, דמיון, זיכרון, אמונה, רומנטיקה, לשון, רצון, יחס לזולת

 

הערה: המאמר נערך לפי הרצאה בעל פה בידי רינה ביגניץ. ההרצאה תראה אור גם בחוברת מיוחדת של סמינר אורנים, שתוקדש למשבר של לימודי הרוח בחברה הישראלית 

 

א

בשנה השנייה ללימודי באוניברסיטה העברית התנהל בבית הלל דו-שיח בשאלה "מהי פילוסופיה?". המתדיינים היו שני מרצים צעירים, עדי צמח ויוסף בן שלמה. עדי צמח דבק אז בפילוסופיה אנליטית, ולפיכך הסביר שמלאכתו היא ניתוח מושגים, ואותה הוא מנסה ללמד גם לאחרים. יוסף בן שלמה שם בעת ההיא דגש על אקזיסטנציאליזם ומטאפיסיקה, ולכן הסביר, לפי זיכרוני: "אני בחרתי ללמוד פילוסופיה מכיוון שאני מתקשה להבין מושגים מופשטים. מדעי הטבע עוסקים בעניינים מופשטים - קשרים אלקטרו-מגנטיים, כוחות משיכה נעלמים, מודלים תיאורטיים, ואילו אני מעוניין בשאלות מעשיות, ריאליות - איך אני אמור לחיות, מה אני חייב לעשות, מה המשמעות של היותי ומותי, מאין באתי ולאן אני הולך. אלה הן השאלות המיידיות והקונקרטיות האמיתיות".

בעיני, אמירה זו מתארת נכונה את לימודי הרוח. לאמיתו של דבר, כל לימודי הרוח הם דרכים שונות של עיסוק בבעיות מעין אלה - מי אני? מי אנחנו? מי אתם? מה העולם? מה אלוהים?. יש לכך ביטוי ספרותי ויש ביטוי פילוסופי, יש דיון היסטורי ויש תיאולוגי-מיסטי, אך במובן העמוק כולם אחד. לימודי הרוח אינם תחום אחד בין אחרים, דיסציפלינה אחת בין אחרות. הם מתרכזים בתשתית, בהוויה האנושית, מהו להיות אדם וכיצד להיות אדם. אבקש להדגיש: אינני מדבר על "מדעי הרוח" בניגוד ל"מדעי הטבע". מבחינתי, גם מדעי הטבע הם יצירה אדירה של רוח האדם. מתמטיקה, פיזיקה תיאורטית, חקר המוח, הם פסגות של רוח האדם ולכן, במובן עמוק, גם הם לימודי רוח. כל זאת אם אינם נלמדים רק כמיומנות, ואינם דוחים הכול מפני המעשי והפרגמטי.

לפי עמנואל קנט, הפילוסופיה אמורה להשיב על שלוש שאלות שאדם שואל את עצמו: מה אני יכול לדעת, מה אני חייב לעשות, ולמה אני רשאי לקוות. אם נוסיף לכך את העיסוק בעולמו של האדם, ביצירתו ובחווייתו - האדם כאוהב, האדם כבודד, האדם כחוגג, האדם כמתפלל, האדם כמתאבל, אז נדע מהו תחומם של לימודי הרוח.

כדי להמחיש את כוונתי, אספר על חוויה הזכורה לי מבית הספר התיכון. באחד הימים שאל המורה לספרות ולתנ"ך, מר גרינשפן, את התלמידים שהדריכו בתנועת הצופים הדתיים - מה לימדתם אתמול את החניכים, במה עסקה "הפעולה"? הם השיבו: "לימדנו אותם קשרים צופיים". הוא הוסיף ושאל: "ומה בשבוע שעבר?" הם השיבו: "לחבר סנאדות ולתקוע יתדות". אז אמר המורה בחיוך מריר מעט: "אמרו לי בבקשה, כמה מתלמידיכם יהיו ציידים, כמה יהיו בני אדם, וכמה יהיו יהודים?" אני מבקש ללכת בדרכו ולשאול: כמה מתלמידינו יהיו מהנדסים, או פקידים, או היסטוריונים, או פרקליטים, או נגרים, וכמה יהיו בני אדם אוהבים, חושבים, בודדים, מתפללים, מתאבלים, חוגגים?

זוהי השאלה הבסיסית שעומדת לפתחנו. את מי אנחנו מגדלים בחינוך, מגן הילדים ועד הדוקטורט, את מי אנו מכינים לקראת העתיד? אני מבקש לחנך אדם, ומתוך כך יצמחו גם בעלי המיומנויות ואשפי המקצועות הספציפיים.

יתר על כן: אני מטיל ספק בתועלת המעשית של הקניית מיומנויות לטווח רחוק. עצם האמונה שניתן לצפות את מהלכיו של הדור הבא, מה יהיה מועיל ומה יהיה מיותר, נראית לי "בלתי מעשית" בעליל. שוחחתי פעם עם חברי לכיתה לשעבר, אמנון דנקנר, והתלוננתי לפניו על בני (בן 15 באותה עת) שכבר בלע 300 ספרי פנטזיה, אך קרא רק מעט ספרות יפה, ספרי היסטוריה, יהדות וכדומה. דנקנר השיב תשובה שעומדת מולי עד היום: "כך גם בני", אמר, "אך עליך להבין, הם מכינים עצמם לעולם שבו הם אמורים לחיות, לא לעולם שבו אנו היינו אמורים לחיות".

 אני מקווה שגם בעולמם שלהם יהיה "צורך" בספרי יהדות והיסטוריה, אך התובנה ההיא חשובה. היא הזכירה לי כמה מאות שעות השקעתי בימי נעורי כדי לחשב סינוסים, קוסינוסים ולוחות לוגריתמים - הרי אמרו לי שזה המסלול המובהק להצלחה בחיים - אך מאז בחינת הבגרות לא ראיתי קוסינוס אחד וילדי כבר לא פגשו בו גם בבית הספר. דוגמה אחרת: חמותי, ניצולת השואה, שלחה את בתה בכל קיץ ללמוד סריגה, מלאכה, תפירה. לפי עולמה ולפי זיכרונותיה הנוראים, מיומנות זו היא שהצילה חיים או האריכה אותם בגטו או ביער. ואם עסקתי במורי ובחמותי כיצד לא אעסוק באבי? אבי ז"ל היה נוהג להתבדח ולומר: "מה ההבדל בין פסימיסט לאופטימיסט? פסימיסט לומד סינית, אופטימיסט לומד רוסית?". הרי זו היתה ההנחה באותם ימים: מכיוון שבצד אחד של אירופה (המערבי) שוכנים אנשים שבעים שאינם מוכנים להילחם, ובצד האחר (המזרחי) שוכנים אנשים רעבים רכובים על טנקים, מה סביר יותר מן ההנחה שהטנקים יחצו את הגבול ביום מן הימים? לכו אפוא ולמדו רוסית!

כל הדוגמאות הללו באו להמחיש את הכשל שמתגלם ביומרה לנבא במדויק ולתכנן במפורט מה יהיה מעשי ומה יהיה שימושי בעוד שנות דור. אבל, כאמור, ישנו תכנון חינוכי אחד שמעולם לא נכשל, זה אשר הניח שהחניך יהיה אדם, ולכן יש לפנות תחילה אל הרבדים הרבים של אישיותו או אישיותה: רגש, דמיון, זיכרון, אמונה, רומנטיקה, לשון, רצון, יחס לזולת, ורק על בסיס זה לפנות להתמחות ולתחימת תחומים. "תכנון" ברוח זו יהיה גם ער לעובדה שהאדם הוא יצור מסובך, חמקמק, מורכב, חד-פעמי, שאינו ניתן להכללה. הוא גם יביא בחשבון את ההנחה שהאדם הצעיר שלפניו עתיד לחיות בעולם חמקמק, משתנה, קופצני, ואולי גם מהפכני. טוב לו שילמד דרכי חשיבה גמישות ולא יצמצם את עולמו מראש בגבולות מקובעים. כפי ששמעתי מפיו של דב פרומן, מנכ"ל אינטל בשעתו: הדרך הטובה ביותר להכשיר צעיר להצלחה בהיי-טק היא לשלוח אותו תחילה ללימודי פילוסופיה או תלמוד. כך ילמד אורחות חשיבה, ירכוש לו "מיומנויות" במיטבן.

פילוסוף יהודי אמריקאי בשם שלזינגר כתב פעם: כאשר שואלים הורים מה הייתם מאחלים לילדיכם, התשובה הרווחת היא "אושר", "סיפוק", "שמחה". הבה נציע להם אפוא ניסוי דמיוני:  נחבר אלקטרודה חשמלית למוחו של הילד, והיא תגרה ללא הרף את אזורי המוח שאחראים על ההנאה, הסיפוק והשמחה. כתוצאה מזה הוא לא יחדל לצחוק כל חייו (צחוק אווילי מן הסתם) ובסופו של דבר ילך לעולמו מדושן עונג. לעומת זאת, אם לא נעשה זאת ונגזור עליו לחיות כאחד האדם, הוא אמנם יחיה חיים של משמעות, אך יהיו בחייו גם ייסורים וכאבים לא מעטים. באיזו אופציה תבחרו אתם לילדכם? מן הסתם רובנו נבחר באופציה השנייה, נעדיף חיים של משמעות, אך ראה זה פלא, כאשר אנו והחברה שבה אנו חיים מכוונים אותם ללימודים ולבחירת מקצועות, אנחנו נוהגים ברוב המקרים ההפך מזה.

 

ב

אנשי אקדמיה, מרצים ומרצות בלימודי הרוח, נדרשים למלא תפקיד כפול, כמעט תוך כדי סתירה פנימית. עליהם למלא בעת ובעונה אחת את תפקיד המורה ואת תפקיד החוקר. ואל יהי הדבר קל בעינינו: מורה אמור לבנות, להנחיל, להעביר  מורשת, לעורר בלב תלמידיו עניין בפסגות של רוח האדם, של רוח ישראל, אירופה וערב, כפי שנוצרו לאורך דורות ארוכים. עליו למסור אוצרות עשירים של ידע, ספרות ומדע. ואילו תפקיד חוקר הוא כמעט הפוך. הוא אמור לערער על הקיים, לנתץ, לבקר ולחדש כנגד הידע שהצטבר בעבר. על מורה-חוקר אקדמי הוטלה אפוא משימה דואלית או דיאלקטית. אנסה לבחון את טיבה של כפילות זו.

אפתח בתחום הראשון - הנחלת הזיכרון ההיסטורי, אוצרות המחשבה, פסגות רוח האדם. אמת, תחום זה מצוי היום במשבר, אך מתי היה אחרת? הרי בכל תולדות התרבות היו תלמידי חכמים מועטים, מלומדים, נזירים ופרושים, שהעבירו את האבוקה מדור לדור. "ראיתי בני עלייה והם מועטים" - מתי היתה הרוח המונית? לפיכך, עלי להתנחם בכך שעצם עיסוקי בהיסטוריה של הרוח דן אותי במידה רבה ללכת בדרכה המסורתית של הרוח, כפי שהתגלתה כמעט בכל תרבות, כמעט בכל דור, כמעט בכל מקום.

על דרך החידוד: חברי משה הלברטל סיפר כי סבו, תלמיד חכם ליטאי, הסביר לו בשעתו כי מי שחושב שגן עדן וגיהנום הם שני מקומות שונים, שיש בהם גורלות מנוגדים, טועה טעות מרה. גן עדן וגיהנום הם בדיוק אותו מקום. קורה שם בדיוק אותו דבר ועושים שם  אותו מעשה: לומדים תורה, גמרא. לצדיקים זה גן עדן, לרשעים זה גיהנום. גם אם בצד ה"גמרא" נוסיף "פילוסופיה", "ספרות", "היסטוריה", עדיין יישארו רבים וטובים ששערי גם עדן לא ייפתחו בפניהם. 

אבל בעידן הנוכחי, לנוכח דמוקרטיזציה חסרת תקדים של הידע האנושי, אין להסתפק בכך מראש. זה המסר הסמלי שעלינו להעביר לחניכים רבים ככל האפשר. והדבר מסור בידינו! הבה נזכור, שכל מורה ומורה בישראל לומדים לפחות שנתיים לימודי הוראה וחינוך. אלה לימודי רוח מובהקים, ובמישור זה נוכל להנחיל להם קצת מטעמו של גן העדן (האבוד?), ואולי קצתם יבחרו גם בעתיד להרהר, לקרוא, לפגוש פסגות ועולמות אחרים. עלינו לשאול את עצמנו, כלום אנו ממלאים כראוי את תפקידנו בתחום זה.

תחושת המשבר נכונה, אבל המטוטלת ההיסטורית מתנודדת תמיד לכאן ולכאן. בחוג למחשבת ישראל, ובכלל בלימודי יהדות באוניברסיטה העברית, היתה לפני שש-שבע שנים תחושה של ירידה אדירה במספרי הסטודנטים. ואילו עכשיו המצב התהפך. לדוגמה, קרוב ל-200 סטודנטים לומדים מדי שנה "מבוא למחשבת ישראל", ובחוג עצמו לומדים כיום למעלה מ-50 דוקטורנטים. האם ניתן להבטיח שהמצב יהיה כך עוד עשר שנים? אינני יודע.

ראוי לעמוד על נקודה נוספת. כאשר אנו עוסקים ב"לימודי הרוח", האם תלמוד תורה ולימוד גמרא אינם לימודי רוח? ואם התשובה חיובית, הרי שמתקיימים בארץ לימודים גבוהים בתחום הרוח יותר מאשר בכל תחום אחר! כוונתי לרבבות תלמידי הישיבות ברמה על-תיכונית. תהא עמדתך כלפי עולם הישיבות אשר תהא, הרי שם לומדים לימודי רוח במסירות עד גיל מבוגר. כיצד יש להסביר את הפער הזה בין היחס לעולם הרוח בחברות שונות? אין לתלות זאת בשחרור תלמידי הישיבות מהצבא, שהרי התופעה מתקיימת גם בגילאים קדם-צבאיים. איזה אתוס חברתי יוצר זאת? החברה צריכה לשאול את עצמה איזה אתוס תרבותי אנו, חובשי כיפה סרוגה או גלויי ראש, מנחילים לבנינו ולבנותינו, ואיזה אתוס מנחילה החברה החרדית בתחום הלימוד? הרי מתברר שגם בחברה פוסט-מודרנית אפשר שלימודי הרוח יהיו בפסגה.

ושוב, תופעת המטוטלת: פרופסור שמואל ספראי ז"ל נהג לספר לתלמידיו, כי כאשר פנה בצעירותו, לפני כ-60 שנה, ללמוד תלמוד באוניברסיטה, הוא שיער כי ברבות הימים ירוצו אחריו ילדים ויאמרו בהפתעה: "הנה אדם מוזר שיודע ללמוד דף גמרא". זו היתה האווירה באותם ימים: אין אדם מודרני שלומד תלמוד. היום התהפכה הקערה, וייתכן שבדור הבא המטוטלת תתנודד שוב לכיוון אחר, ויש מי שמצביע על ניצני השינוי כבר בחברה הדתית הנוכחית. לפיכך,  המצב ניתן לשינוי, אין תהליכים תרבותיים בלתי הפיכים, והדבר מסור בידנו.

דוגמה נוספת: מה היה מעמדם של סופרים בארץ לפני 20 שנה? ההגמוניה התרבותית היתה מסורה אז בידי מה שאני מכנה "מועצת גדולי ספרות". כאשר שמעון פרס רצה בכל מאודו להצטרף ל"ממשלת ליכוד לאומי", אך חשש שמא יצטייר כבוגד בערכי התנועה, מי נתן לו את ההכשר? היו אלה ראשי "מועצת גדולי ספרות" - יזהר, גורי, עוז ויהושע. ארבעתם הוציאו קול קורא בעיתון והמריצו אותו להצטרף לממשלה זו, והוא עשה זאת במהירות. כמובן, לא היה בכוחם לתת דיקטט, הוראה מחייבת, כמו "מועצת גדולי תורה". אך הם, כ"אנשי רוח", החזיקו בידם את המפתחות להכשר אידיאולוגי בתנועה הפוליטית הגדולה.

השאלה המכרעת היא, אפוא, מה יהא מעמדו של איש האקדמיה בלימודי הרוח בחברה הישראלית. לא מה יהיה מעמדו המקצועי, אלא מה יהיה מעמדו התרבותי והמוסרי?

 

ג

אבל כפי שאמרתי, לאיש האקדמיה באשר הוא יש גם תפקיד הפוך מזה של המורה והמדריך. הוא נדרש גם להיות עוקר הרים, מנתץ, מחולל שינוי במצב הידע הקיים. עליו להציג אופציה אחרת מול המסורת האינטלקטואלית הקיימת - המדעית, הספרותית והפוליטית. בימי הביניים, המחמאה הגדולה ביותר היתה שדברך הוא קלאסי, עתיק, ישן נושן. מחבר "הזוהר" תלה עצמו ברבי שמעון בר יוחאי וזכה להשפעה מכרעת. יוצרים בתרבות הנוצרית תלו עצמם בקדמונים. כל זאת עקב התפיסה שבני אדם בעל הוד קדומים, רעיון שהשתמר והשפיע לאורך דורות, הם הבכירים, הם בעלי הערך. לזקן ולעתיק היה חן ועומק מעצם קדמותם. "הולך ופוחת הדור". לא כן במציאות המודרנית. המודרנה מיחסת ערך לשינוי, לחידוש, לדינמי, לעצם התמורה באשר היא תמורה. הדברים אמורים בכל תחומי התרבות, האקדמיה, המדע, אך בשדה הרוח יש לכך משמעות מיוחדת.

על איש או אשת הרוח מוטל תפקיד חברתי מובהק, בטובתם או שלא בטובתם: מי יכול להציב מול החברה אופציה אחרת, אפילו אופציה מהפכנית, סמלים חדשים? רק אדם שאינו נטוע כולו בזמנו ואינו נטוע במקומו אלא מתרומם למרחב אחר באמצעות ספרים שמתארים עולמות אחרים, היסטוריה, אוטופיה, רק מי שאינו יושב בשכונה אחת אלא "מטייל" בעיני רוחו בשכונות רבות וארצות בעת ובעונה אחת. למי ניתנת ההזדמנות להשתחרר ממוסכמות בתחומי החברה יותר ממי שלומד היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, תלמוד, מחשבת ישראל?

רבים שואלים, האם עצם העיסוק ברוח נותן לאדם יתרון? אינני סבור שהיתרון ניתן לו מעצם העיסוק. אולם הוא עשוי להינתן לו עקב ההזדמנות להכיר עולמות רבים, לא להיות מקובע בנתון, לראות שיכול להיות אחרת, להכיר כי הכפר שלי, אפילו הכפר הגלובלי הנוכחי, איננו אופציה היחידה. כפי שתיאורטיקן במדע הפיסיקה מסוגל להציע מודלים שונים של מבנה העולם, כך תיאורטיקן בעולם הרוח והחברה מסוגל להציע מודלים שונים של מבנה התרבות והקהילה, כולל דגמים מהפכניים.

אדגים את טענתי. ביקורת המקרא הבחינה בין רבדים שונים בספר ישעיהו, לפחות בין ישעיהו ראשון ושני; הראשון מיוצג בנבואות הזעם והשני בנבואות הנחמה. לעומת זאת, המסורת הדתית אמרה: "אחד היה ישעיהו". מה המשמעות העקרונית של אמירה זו? לא במובן ההיסטורי, אלא במובן הרעיוני. המשמעות היא שנביא הזעם ונביא הנחמה עשוי להיות אותו אדם עצמו. כאשר החברה מלאה פרות בשן מדושנת עונג - "וישמן ישורון ויבעט" - קם ישעיהו כנגדה, נוקט עמדה של נביא זעם ומוכיח אותה על פניה. לעומת זאת, כאשר החברה מידרדרת לייאוש, לכישלון, לירידה מוראלית, קם אותו נביא עצמו ומבשר לה את בשורת הנחמה. במובן הזה, הנביא הוא סמל לאיש הרוח, לאינטלקטואל המודרני, שגם הוא במיטבו יוצר מערכות, בורא עולמות, בורא מיתוסים. עליו לנטוש ולנתוץ, להאביד ולהרוס, אבל גם לבנות ולנטוע.

 

ד

אפנה עתה לנושא ספציפי בעל משמעות ערכית לחברה כולה, בראש ובראשונה לבנינו ובנותינו. כוונתי לדרכי ההערכה בבית הספר התיכון ולאופני הקבלה לאוניברסיטאות הישראליות. מהו המסר שאנו מעבירים לנער או לנערה בגיל העשרה? אם ברצונך ללמוד מקצוע יוקרתי, להבטיח את כל עתידך והצלחתך, דע לך שכל עולם הרוח שתרכוש, כל עולם המדע, כל עולם התורה, כולם יחד לא ישפיעו על התוצאה אלא בשוליים, הם יקבעו פחות מ-30 אחוזים את קבלתך ללימודים גבוהים. לעומת זאת שלוש השפות, אנגלית, מתמטיקה, עברית, הן חלק הארי שיכריע את עתידך. נסו לחשב את חלקן במבחן הפסיכומטרי, בבונוסים בבחינות הבגרות, ותגיעו לתוצאה זו. איזה מסר אנחנו מעבירים להם בכך? איזו בשורה מבשרים להם הפרופסורים שמשתתפים בוועדות הקבלה של האוניברסיטאות ונוטלים חלק בהחלטות אלה? האם גם הם סבורים ששפה, קומוניקציה, חשובה לאין ערוך מתוכן?

מה עורר את הרעש הגדול שחולל את ועדת דברת? האם נסיגה בלימודי התרבות הלאומית? בהבנת היקום? בעומק היסטורי ומחשבתי? על מה נעו אמות הספים? על הירידה בהצלחת התלמידים במבחני מתמטיקה ואנגלית. ורק על כך! ומה עם התוכן, הספרות והאמנות והיהדות? כאשר פתחו לראשונה חוג קומוניקציה לתואר ראשון באחת האוניברסיטאות (להבדיל מלימודים לתואר השני), ציטטתי לבוגריהם הפוטנציאליים את האמרה: They will know how to communicate, but they will have nothing to communicate. שכן זה ההבדל בין שפה לתוכן. הראשונה מתווכת והשני הוא הדבר עצמו. ומי הראשון שפותח היום חוגים לתקשורת לצעירים שטרם למדו דבר לעומקו אם לא האוניברסיטאות? מי הראשון שגם את לימודי הלשון כולל ב"לימודי תקשורת" ומבקש להעניק בכך ללשון סקס-אפיל מושך? 

יתר על כן: אם אנגלית ומתמטיקה הן חזות הכל, היינו, שתי שפות אוניברסליות שאינן קשורות לעניין המקומי, להוויה הישראלית, היהודית, הערבית, כיצד נחנך להזדהות פנימית, לתרבות פרטיקולרית, למדינת לאום, לספרות עברית? האם אין זו הכנה ישירה לעמק הסיליקון ללא ביצור התודעה התרבותית. משמע, גם מנקודת ראות "פרגמטית" גרידא נדרשים הרוח ולימודה בישראל ברמת על. הרוח אינה רק בגדר "תורה לשמה". אנו חיים בחברה ייחודית, חברה שקמה על רעיון ועומדת על רעיון. במובן זה, אם אינך שותף לאידיאה, לתרבות, לאתוס המכונן שלה, מדוע שתגלה להם נאמנות, תשרת בצבא, תקלוט עולים מאתיופיה?

בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים מקבלים אנשים בכירים במערכת החינוך מלגה נאה לשנתיים, כדי ללמוד ולפתח את חזונם החינוכי האישי. יחד עם זאת הם נדרשים מדי שנה לפתח פרויקט קבוצתי. לפני שנים אחדות הוצע להם פרויקט מיוחד - תכנון מערכת חינוך לעיר חדשה שנמצאת בתהליכי הקמה. כאילו הכל פתוח ואין נתונים קיימים מגבילים. ואמנם, קבוצה של 20 מחנכים, מן הטובים ביותר, עבדה על כך תקופה ממושכת, ובסוף התקופה הציגו את הצעתם לסגל המורים. הניסוח היה נהדר, מבוסס על ידע, על state of the art, הביבליוגרפיה היתה מצוינת ולא החסירה חוקר אמריקאי אחד בעל שם. בסיום דבריהם התקיים דיון. אני הצגתי להם את השאלה הבאה: "אילו הייתם מכינים תוכנית דומה לאזור לוס אנג'לס, או טוקיו, לא לגליל או לנגב, מה היה משתנה בה?" השתררה שתיקה מעיקה. כי לבד מן הצורך לתרגם את הדברים לאנגלית או ליפנית, לא היה משתנה דבר! לא היה בתוכנית דבר מקומי, ישראלי, יהודי, פרטיקולרי, אף כי הכל נעשה לפי הספרות הלועזית המעודכנת ביותר. דומני שסיפור זה ממחיש היטב את אחד משורשי הבעייתיות של החינוך הישראלי.

ומה יהא גורלה של השפה העברית, אם אנו הפרופסורים מעבירים איש לרעהו ואיש לצעיריו מסר ברור, שאמת המידה להתקדמות אקדמית היא פרסום מאמרים בלועזית, גם בתחומי הרוח והיהדות, לעתים קרובות גם בשדה המחקר של הספרות העברית! צאו וראו את משמעות הדבר: האנשים הטובים ביותר, האינטלקטואלים של החברה הישראלית, אינם נדרשים כלל לגלות כשרון כתיבה בעברית, אינם אמורים לפתח את הלשון הלאומית. כך הופך פרופסור למדעי הרוח אדם עילג בלשונו. שהרי הקידום במסלול האקדמי אינו דורש להתאמן בה, כמעט מונע ממנו לתרגל בה.

 

ה 

נקודה אחרונה, בעניין עיצוב תוכניות הלימודים וההשפעה הניכרת של אנשי האקדמיה בתחום זה. אני סבור שאנו טועים טעות חינוכית מרה כאשר אנו מזהים יהדות בראש ובראשונה, לפעמים גם באופן בלעדי, עם התנ"ך, עם המקרא לבדו. וזאת לא רק מכיוון שהתנ"ך יצר שתי דתות, אחת גדולה ואחת קטנה, אלא משום שהיהדות אינה התנ"ך עצמו אלא התגובה היהודית לתנ"ך, התגובה ההיסטורית התרבותית של היהודים אל הטקסט המקראי.

איזה דימוי של יהדות מתפתח אצל נער או נערה חילוניים, כשהיהדות מזוהה עם התנ"ך כפשוטו. הרי כל היצירה היהודית המאוחרת - מדרש, תלמוד, מקרא, מחשבת ישראל - היא תרבות של מחלוקת. לעומת זאת התנ"ך כפשוטו, "תנ"ך בגובה העיניים", "מקרא שזורח באור עצמו", הוא כמעט היפוכה של תרבות זו. אין מתווכחים עם נביא! הוא מביא לקהל את דבר השם ומי שיעמוד נגדו הכלבים ילוקו את דמו. אבל היהדות ההיסטורית אינה אלא הפרשנות, ריבוי הפנים, היצירה והתגובה שהמקרא העיר בלבבות במרוצת הדורות. הבה ננסה לחשוב על צעירים וצעירות חילוניים, שממילא אימצו דימוי פונדמנטליסטי של היהדות, כאשר הללו נפגשים עם המקרא לבדו כייצוג של היהדות. האם לא יתפתח אצלם בדרך זו (ואכן מתפתח אצלם!) דימוי שסותר לחלוטין את האתוס הפלורליסטי שגדלו עליו, כל שכן את האתוס פוסט-מודרני שהם חיים בפועל. לא כן באשר למדרש, לתלמוד, למחשבת ישראל. אלה כאילו הקדימו את התרבות החדשה בלמדם ש"אלו ואלו", פרשנותם היצירתית נועזת. הם חוזרים ומדגישים בכל שורה שהטקסט העירום אינו מספק את מלוא המשמעות, ושרק המפגש בין קורא לטקסט, רק היצירה הפרשנית הדינמית הם שמספקים אותו.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד