אני משלם לכם שכר לימוד, אז מגי
אני משלם לכם שכר לימוד, אז מגי

ד"ר ליאורה גביעון, מכללת סמינר הקיבוצים

 

החינוך נתפס כאמצעי למוביליות, כדבר שמאפשר לבני קבוצות נחשלות להתקדם בסולם החברתי והכלכלי. בפועל נפגעים גם האיכות והרמה של מוסדות ההשכלה הגבוהה, וגם הסיכוי לשוויון אמיתי

 

ב1888- הגיש גיאורג זימל  (הערה 1), מגדולי הקלאסיקונים בסוציולוגיה, את הדוקטורט הראשון שלו שעסק בשירת היודלינג. הבוחנים לא התרשמו ממחקרו ופסקו שיש נושאים שאינם מעניינה של האקדמיה. זימל, איש מבריק שלא נרתע ממכשולים שהציבה המערכת האקדמית בדרך לקתדרה משלו, הגיש שנה לאחר מכן חיבור נוסף, לקבלת תואר דוקטור. החיבור, שעסק הפעם בנושא קונבנציונלי יותר, הגותו של קאנט, זיכה אותו בתואר דוקטור. הסטודנטים באוניברסיטת שטרסבורג זכו במרצה מבריק, ספונטני, ליברל אמיתי, שהרשה לנשים להצטרף לשיעוריו עוד לפני שהורשו להשתתף במערכת ההשכלה הגבוהה.

בימינו אין כמעט תחום או נושא שמישהו אינו כותב עליו עבודה לצורך קבלת תואר מוסמך או דוקטור. דיסרטציות, מאמרים וספרים העוסקים בערבי שירה בציבור, בשירתו של זוהר ארגוב, בהגותו של צביקה הדר, בפרסומות למוצרי חשמל, בתולדות ריצוף הבית או בדימויים הפאליים בכתביו של הנס כריסטיאן אנדרסן, נעשו שכיחים במחוזות ההשכלה הגבוהה. אין בכך כל פסול - עדיפה מערכת המאפשרת ניתוח ביקורתי של תרבות פופולרית.

אלא מה? יחד אתם באו סטודנטים, המשוכנעים שזוהר ארגוב הוא פסגת היצירה התרבותית, ושפרסומות הן יצירת אמנות גבוהה. האם עלינו להתחיל להתגעגע לזמנים שהתעניינות בתרבות פופולרית זיכתה חוקרים צעירים במבטי בוז ושטנה מצד חוקרים מבוגרים, ומי שלא ידע לצטט את דנטה נחשב לבור ועם הארץ? לא. האם המצב הנוכחי, שבו כל אנאלפבית בעל IQ חד ספרתי מנפנף למולנו ב-MA במשאבי אנוש או בניהול מוסדות גינון, שהוענק לו מאוניברסיטה עלומה בטימור, טוב יותר? לא בטוח.

ביוני 2005 בחרתי לסיים שיעור על החברה הישראלית בתיאוריה העוסקת ברב-תרבותיות. לאחר דיון תיאורטי קצר, הצגתי לסטודנטים שלי - פרחי הוראה וכאלו שבאו להשלים תואר לאחר שנות עבודה במערכת - את הפער שבין רב-תרבותיות ברמה התיאורטית לבין הפרקטיקות היומיומיות שלה. בחרתי לעשות זאת באמצעו מילות שיר, ששכנים בבניין סמוך לשלי מרבים לשמוע. להלן כמה שורות מייצגות שנרשמו בזיכרוני, המתעתע בי לפעמים, תוך התנצלות מראש על טעות במלה פה ושם. המסר, כמדומני, עובר:

"כשאני במשרד את בג'קוזי/ אז למה את כועסת? בטח יש לך וסת..../ זוזי יא תזוזי, זוזי אל תבוזי/ איך את מתייחסת?/ אני כמו מסטיק משומש שאת לועסת".

ראשוני המשוררים העבריים לא יכלו לפלל לחריזה כה מושלמת, שהרי אין מלה בעברית, זולת וסת, המתחרזת  באופן מופתי כל כך עם המלה כועסת. אל לנו להפחית ממשקל המטפורה של מסטיק לעוס הנזרק בלי משים. זו השפיעה עמוקות על התנהלותי היומיומית וכבר הבטחתי לאחד מילדי שלעולם לא אשליכהו כשם שאני נוהגת להשליך את המסטיקים שאני לועסת מפעם לפעם. השתמשתי ביצירת פאר זו כדי להמחיש לסטודנטים שלי, שבעוד הורי נאלצו לנסוע לשמחות של עוזרת הבית שלהם כדי לשמוע יצירות דומות אלו, אני לא רק קרובה יותר לעולמה התרבותי של העוזרת, אני חשופה למוסיקה מעולמות לא-לי בדירתי הצפונבונית. לנגד עיני המשתאות החלו שתיים מהסטודנטיות לזמר את השיר, והושתקו על ידי סטודנט בשנות החמישים לחייו, שחש נבוך מהתמצאותן ברזי התרבות העברית הסקטוריאלית העכשווית.

הדוגמה שבחרתי איננה מקרית. לא פעם מצאתי עצמי נדהמת מסוג ההשכלה של סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ומרוחבה, כמו מעומק בורותם. יותר מכך חשתי נבוכה מכך, שבניגוד לבני דורי, שהקפידו שלא לגלות את בורותם לסגל ההוראה האקדמי, הם חדלו מלהתבייש בה. הבורות הפכה דגל במקום מכשול לפני ההשכלה. המרצה נתפס כמי שאמור לגלות סבלנות והבנה לאין קץ כלפיה. תפקידו לסתום שוחות הולכות ומתרחבות בהשכלת אלה שהמערכת אינה מעיזה להציב סימני שאלה גדולים ביחס להתאמתם לה. כשסיפרתי, בזעזוע, לסטודנטים לחינוך שבני, שסיפר לחבריו בכיתה על התרשמויותיו מטיול בברצלונה ומן הבניינים שגאודי בנה בה, נשאל על ידי מורתו אם גאודי הוא קרוב משפחה שלנו, הזדעזעו הסטודנטים מכך שאני מזדעזעת. המורה, אגב, שביקרה בברצלונה שנה לפנינו, התרשמה מאוד מהתיקים והנעליים המוצעים שם למכירה. היא לא חשבה שזה אסון לא לדעת מי האיש שעשה את ברצלונה לאטרקציה תיירותית.

                       

                                            *

 

כחלק מתהליך של קריאת תגר על שיעתוק מתמיד של המערכת הריבודית,  קבוצות אתניות ומיעוטים החלו לטעון בשנות השישים נגד מערכת ההשכלה הגבוהה שהיא אינה פותחת שעריה בפניהן. קבוצות אתניות מצאו עצמן נדחות שוב ושוב על ידי מיטב האוניברסיטאות, מה שהנציח את נחיתותן בשוק העבודה ושיעתק את מעמדן הנמוך. עד שנות השישים יכלו מוסדות להשכלה גבוהה לדחות מיעוטים על בסיס השתייכות לקבוצה אתנית ולקבל מכסות של המבריקים ביותר בבניהם, בעיקר אלה שיכלו לעמוד בשכר הלימוד הגבוה.

משנות השישים נדרשו תירוצים אחרים, שנמצאו בקלות. האוניברסיטאות טענו שקבוצות אתניות ומיעוטים אינן עומדות בסטנדרטים של מוסדות להשכלה גבוהה, ושדיפלומה תיכונית סבירה אינה ערובה ליכולת עמידה בסטנדרטים של ההשכלה הגבוהה. ההסבר היה נכון בחלקו, בעיקר בחלקו השני. קבוצות אתניות, בהיותן תוצר של מערכת חינוך מעמדית המפנה ילד ללמוד באזור מגוריו, לא עמדו בסטנדרטים של מיטב האוניברסיטאות. בניהן לא למדו בתיכונים יוקרתיים שהכשירו סטודנטים למערכת ההשכלה הגבוהה, מפני שבשכונות שלהן, תיכון טוב נמדד בעיקר ביכולתו להפחית את מידת האלימות בו, ואת מספר הנערות הפורשות מבית הספר כדי לגדל את תינוקן.

החברה המודרנית חרתה על דיגלה שוויון חברתי, המתבטא בין היתר בזכותו של כל פרט לממש את יכולותיו בלי קשר למוצאו או מעמדו. החינוך נתפס כאמצעי למוביליות וכדבר שמאפשר לבני קבוצות נחשלות להתקדם בסולם החברתי והכלכלי. ובכל זאת החינוך, אולי יותר מכל דבר אחר, נעשה לגורם מרבד חברתית, המשעתק את המערכת הריבודית, במקום להיות מנוף להתקדמות אישית או למיגור אי שוויון (הערה 2). 

אי שוויון בחינוך אופייני לחברות שיש בהן חלוקת עבודה מורכבת. יש למלא הרבה פונקציות תעסוקתיות, פונקצית שונות זו מזו במידת מורכבותן ומידת התיחכום והידע המקצועי שהן מחייבות. ריבוי הפונקציות, הסמכות הנובעת מידע, הון כלכלי או אנושי וייחודיות מקצועית, יוצרים קרקע פורייה להורשה בין-דורית של משרות, מה שמייצר ומשעתק אי שוויון (הערה 3).

לכאורה, מערכת ההשכלה הגבוהה היא המסמר האחרון בארון הקבורה של מנגנון ייצור אי שוויון חברתי. אבל למעשה, היא מגיבה לתהליכים המתרחשים ברבדים הנמוכים יותר של מערכת החינוך ומוצאת עצמה לא פעם, בשנים האחרונות, במגננה. במקום לדאוג לאיכות ההשכלה, לקבלתם הטובים ביותר ולהכשרת עילית מקצועית ואינטלקטואלית, היא עסוקה במשחקי התקינות הפוליטית, ומציגה עצמה כסוכן שינוי המסייע לקבוצות חלשות להדביק פערים. במקום לדרוש ממערכת החינוך להכין קבוצות בוגרים גדולות, שמתוכם יהיה אפשר להכשיר מדענים בכל התחומים, שיעמדו בשורה הראשונה עם מדענים בעולם המערבי, מערכת החינוך נעשית בית-חרושת לתארים שאינם שווים כלום זולת אי אלו שקלים במשכורת בעליהם הבוחרים להשתלב במגזר הציבורי. וכמו בכל מגזר תעשייתי אחר, יש בתי חרושת המייצרים מוצרים איכותיים ויש המייצרים מוצרים נחותים.

אבל במקרה של ההשכלה הגבוהה, מחירו של המוצר נזיל למדי. התואר האקדמי נעשה עוד מוצר הנסחר בשוק, הוא נאמד לפי בית הייצור. התוצאה היא ריבוי מכללות שאיש אינו שואל אם הן מייצרות מוצרים נאותים. נוצרת היררכיה של תארים, שלפיה אין דין תואר מאוניברסיטה בישראל שקול לתואר ממכללה מקומית, ועוד פחות מכך שקול לתואר של מוסד אקדמי שהסטודנט הישראלי איננו דובר את שפת ההוראה בו.

מדינת ישראל נסמכה שנים רבות על המודל האירופי, שלפיו 10% עד 15% מבוגרי כל שנתון פונים להשכלה גבוהה. היתר פונים להכשרה מקצועית או לשוק העבודה. המערכת האירופית נשענה, בין היתר, על דורות המשך של פועלים ועובדי צווארון כחול, שבניגוד לחלומו של קרל מרקס לא רצו בעלות קולקטיבית על אמצעי יצור ולא חלמו על רכישת המפעל שבו עבדו. כל מה שרצו הוא לחיות בכבוד ממשכורתם ולעבוד בעבודה המכבדת את בעליה. על מהותה של מחיה מכובדת ניטש ויכוח שאנו עדים לו, לא פעם, בדיונים על גובה משכורתו של העובד. האם זו צריכה לאפשר לו לנסוע לחופשות משפחתיות, בנוסח החופשות הנהוגות באירופה, שם נוסעת המשפחה לאזור קיט ומבלה חודש בבית שכור, בטיולים, ברחצה ובאכילה במסעדות? האם משכורתו צריכה לאפשר לו לחסוך למימון דור ההמשך? באלו תנאים ראוי שפועל יתגורר?

התשובה לשאלות אלו עמומה. קרל מרקס, בניסיונו לנסח את הערך החליפי של כוח העבודה, טען שפועל צריך להרוויח די הצורך להבטיח את שעתוק כוח העבודה. כלומר, הערך החליפי של כוח העבודה צריך להבטיח את היכולת להאכיל, להלביש, להבטיח מגורים, ואת היכולת להעמיד דור המשך שיחליף בבוא היום את הוריו. במלים אחרות אומר מרקס שהערך החליפי של העבודה צריך להבטיח קיום מינימלי ועוד תוספת קטנה לפי המקובל בחברה (הערה 4).  על התוספת הזאת אנחנו מרבים להתווכח. אומרים לנו שרכישת השכלה תקנה לנו תוספות במשכורת.

 

                                               *

 

רנדל קולינס (הערה 5) מצביע על שלושה דפוסי חינוך שאפיינו את החברה המערבית: החינוך למיומנויות פרקטיות, שעניינו הכשרה טכנית, חינוך מקצועי הנבנה על עבודה כשוליה של בעל מקצוע; חינוך של קבוצות סטטוס כאמצעי לשימור פריבילגיות ויוקרה של קבוצות מועדפות, הנשען ברובו על הקניית ידע אזוטרי ולא מעשי לחיי היומיום, כמו לימודים קלאסיים; והחינוך הבירוקרטי, ששם דגש על בחינות, נוכחות, ציונים, צייתנות לבעל סמכות, משמעת ותארים, שנוצר על ידי המדינה המודרנית לשתי מטרות המשלימות זו את זו. ראשית, הוא מאפשר גיוס כוח אדם לכל סוגי התפקידים. שנית, הוא מסייע למדינה לייצר ציבור ממושמע, החש שהמדינה נתנה לו הזדמנות שווה ללמוד ולהתחרות על משרות חשובות בשוק העבודה. כישלונו של פרט זה או אחר מוגדר ככישלון אישי ולא ככישלונה של שיטה.

המדינה המודרנית, המנוהלת כארגון בירוקרטי, מיהרה לאמץ דפוס זה. מערכת החינוך המודרנית היא תוצר של בירוקרטיזציה של החברה המערבית וחילוניותה. ההיזקקות לצבא ולמערכת ארגונית מדינית הביא להקמת בתי ספר שניתן לגייס מהם אנשים למשרות רמות. פרטים שרצו משרה ציבורית היו צריכים להפגין רמת השכלה מסוימת, לעמוד בבחינות כשירות. ככל שהמשרה היתה גבוהה יותר, גדלו הדרישות.

כשבודקים את הפרופיל החברתי של בעלי משרות רמות ואת היררכיות החשיבות המוקנות למשרות, מגלים שני מאפיינים טיפוסיים לחברה המודרנית. הראשון: משרות חשובות ומתגמלות בהון חומרי ובהון סימבולי מאוישות על ידי קבוצות חזקות. השני: כל מקצוע, תחום או סוג משרה שקבוצות חלשות חודרות אליו, ננטש על ידי הקבוצות החזקות ומאבד מיוקרתו וחשיבותו. התחום החינוכי הוא דוגמה מצוינת לכך. מרגע שהחינוך זוהה כמקצוע נשי, ואחר כך כמקצוע שקבוצות אתניות או צעירים המהווים דור ראשון להשכלה במשפחתם רואים בו מקצוע מועדף, הוא איבד מיוקרתו, ננטש על ידי הקבוצות החזקות בחברה והיה למקצוע שתנאי הקבלה אליו נמוכים. תהליכים דומים עברו הייעוץ הארגוני, סיעוד, פיזיותרפיה, משפטים, רפואת משפחה, פוליטיקה. אך מלבד הפוליטיקה, אולי, מקצועות אחרים לא הגיעו לשפל שאליו הגיע החינוך כדיסציפלינה אקדמית.

כניעת ההשכלה הגבוהה לדרישה להכיל גם את מי שלא מתאים לה, כדי להתאים לרוח התקופה ולפסוודו-סובלנות המאפיינת אותה, הפכה את המערכת לא רק לבית חרושת ליצור בוגרים, שרק מיעוטם מתאים לשוק העבודה או ללימודי המשך; היא הפכה אותה לשותפה מלאה בפיחות מעמדו של התואר האקדמי ובזלזול עמוק להשכלה.

בולס וגינטיס (הערה 6) טוענים שכזו היא מערכת חינוך המנווטת בידי המערכת הקפיטליסטית. במקום לקדם יצירתיות, חשיבה עצמאית, חקירה אינטלקטואלית, הגשמה עצמית וסיפוק, היא מייצרת ניכור ומחזקת קונפורמיות. תכליתו של חינוך כזה נועדה, בראש ובראשונה, לטפח קונפורמיות בקרב העובדים למעמד שאליו הם שייכים. ויותר מכך, לחנך לציות ולהשבעת רצון המעסיק. זה נעשה באמצעות עידוד של טיפוס סטודנטיאלי ממושמע, המשנן חומר במקום ליישם אותו. המערכת ממקמת תלמידים במעמד שהם שייכים לו, משכפלת טיפוסים ונמנעת מלטפח יכולת אינטלקטואלית במי שאינו נמנה עם הקבוצה המיועדת לחשיבה אינטלקטואלית. התוצאה היא, שהצלחה במערכת החינוך היא פונקציה של מיקום מעמדי ולא של יכולת. התכונות שהמערכת מתגמלת, כמו משמעת, חריצות, נאמנות, שינון, עבודה קשה, הן אותן התכונות שמקומות עבודה מתגמלים בעדן, במערכת הקפיטליסטית.

רמות חינוך שונות מסווגות עובדים לרמות תעסוקה שונות. ברמות הנמוכות מדגישים את היכולת למלא הוראות ומרבים לתעל את פעילויות התלמידים. ברמות הבינוניות (תיכון) מדגישים יכולת לעבוד ללא ביקורת והשגחה תמידיים, וברמות הגבוהות מדגישים הפנמת נורמות של מקום העבודה וקונפורמיות לקבוצה המקצועית שאליה עומד הפרט להשתייך. די להעיף מבט בקמפוס אוניברסיטאי מצוי כדי לזהות את הסטודנטים למשפטים בשנתם האחרונה לפי אוסף הז'קטים השחורים, את תלמידי אמנויות הבמה לפי בגדיהם האומרים שונות-בכל-מחיר, ואת הפסיכולוגים לפי ההמהומים ותנודות הראש המביעים הזדהות.

תלמידים, טוענים החוקרים, עוברים סוציאליזציה לפי התפקידים המיועדים להם במבנה התעסוקתי, וזה האחרון קשור בטבורו למבנה המעמדי. בתי ספר המכשירים תלמידים למקצועות נמוכים בשוק העבודה, מדגישים ומתגמלים תלות ומילוי הוראות. בתי ספר המייעדים תלמידים למשרות עילית ידגישו עצמאות, יצירתיות ומחויבות לארגון. בולס וגינטיס מצביעים על קשר חזק בין התפתחותו של המבנה התעשייתי בארה"ב לצמיחתו של החינוך הציבורי. התעשיינים היו מחסידיו ותומכיו הגדולים של החינוך הציבורי. לא טובת האדם והחברה עמדו לנגד עיניהם, אלא יכולתם להפיק רווחים מכוח עבודה, בלי להשקיע משאבים בהכשרתו. ואכן, עלייתו של החינוך הציבורי באמצע המאה ה-19 תאמה את צמיחת התיעוש והקמתם של בתי החרושת. בתי הספר קמו כדי לענות לצורך של התעשיינים בעובדים מסוג חדש: קונפורמיים וממושמעים.

אחרי מלחמת העולם השנייה, משהחלו להתפתח התאגידים בשל פיתוח טכנולוגי מואץ, היה צורך בכוח אדם מיומן יותר. כך התפתח גם בית הספר התיכון כמוסד ציבורי-עממי ולא כמוסד אליטיסטי. זו גם היתה תקופה של הגירה מסיבית. המהגרים נתפסו ככוח עבודה חדש, שיש לחנכו לעבודה במערכת קפיטליסטית, ושאת ילדיו יש להכשיר למשמעת. עבודות צווארון כחול או לבן נעשו מורכבות יותר ודיפלומה תיכונית היתה נחוצה למציאת ג'וב טוב.

היום התואר הראשון מחליף את הבגרות של פעם. רוב בעלי תואר ראשון יחפשו עבודות כגון אלו שהוריהם השיגו באמצעות תעודת בגרות. אבל הם לא יהיו משכילים יותר מהוריהם. חלקם למדו במכללות קהילתיות, שנועדו לקלוט את אלו מהסטודנטים שאינם יכולים להתקבל לאוניברסיטאות הטובות. קהלן מורכב בעיקר מבני המעמד הנמוך וממהגרים. קיומן אינו מסכן את המבנה המעמדי, כי התארים שהן מעניקות אינם שווים לתוארי המוסדות היוקרתיים.

קולינס (הערה 5) איננו חולק על תפיסתם של בולס וגינטיס. בהיותו חסיד של מקס ובר (הערה 7) יותר מאשר של קרל מרקס, הוא מציע סיפור מורכב יותר, שיכול לסייע לנו להבין את המשבר שבו מצויה ההשכלה הגבוהה. לטענתו, דווקא כניסה מסיבית של מהגרים לחברות מערביות בכלל, ולחברה האמריקאית בפרט, הפכה את קבוצות הסטטוס לקבוצות החשובות ומשמעותיות יותר מהמעמדות בעיצוב מערכת החינוך האמריקאית. המאבקים בין קבוצות הסטטוס הם מאבקים על יוקרה. הן מזוהות לא לפי יכולתן הכלכלית אלא לפי סגנון חייהן. המאבקים בין קבוצות הסטטוס, בארה"ב למשל, החלו במאה ה-19 ונמשכו אל המאה העשרים. הקבוצות השונות למדו להשתמש בחינוך כבנשק במאבקיהן לעוצמה. קבוצות חזקות שימרו בעזרתו דומיננטיות כלכלית ותרבותית. בשבילן, החינוך היה אמצעי להעביר ערכים ונורמות למהגרים ודרך להשתמש בהם ככוח עבודה יעיל וזול. הקבוצות החלשות, ובכללן המהגרים, ראו בחינוך אמצעי להתקדם כלכלית ולהתקדם בשוק העבודה. הם האמינו שרכישת השכלה היא פתח למקומות עבודה טובים ולעתיד טוב יותר לילדיהם, וגם להשגת שוויון בחברה האמריקאית. ככל שגבר המאבק על השכלה, התרחבו מוסדות החינוך וקלטו גם את מי שאינם מתאימים לחינוך גבוה. וזאת, במקום שהמשאבים יחולקו ביתר שוויוניות וייעשה מאמץ כן לקלוט את הטובים שבבני המהגרים ולפלוט את החלשים מהקבוצות המועדפות. התוצאה היתה ריבוי של בעלי תארים גבוהים, ופיתוח ניכר בערכו של התואר. אותה רמת השכלה לא היתה עוד כרטיס כניסה לג'וב טוב. נדרשה השכלה גבוהה יותר מבעבר כדי להתקדם כלכלית ותעסוקתית.

 

                                              *

 

ומה רע בכך? ראשית, מערכת ההשכלה הגבוהה נדרשת יותר ויותר למלא את מקומו של התיכון. במקום להכשיר עילית מקצועית היא "סותמת שוחות" של חוסר השכלה. בכך היא משתפת פעולה עם מערכת שמורידה את רמת הלימודים, מטפחת זלזול בהשכלה ומועלת בתפקידה. זאת, במקום להשקיע בחינוך ולהבטיח שקבוצות חלשות יקבלו יותר שעות לימוד ומורים טובים, כדי להגיע לנקודה שבה יוכלו להתמודד עם קבוצות חזקות על כרטיס הכניסה לאוניברסיטאות.

שנית, כניסתם של סטודנטים שרמתם נמוכה מהדרוש, גורמת למוסדות להשכלה גבוהה להתאים עצמם לסטודנטים במקום לדרוש מהם ליישר קו עם דרישות המוסד. מוסדות רבים משנים תוכניות לימודים כדי להתאימן לאוכלוסייה. הדוגמה הבולטת ביותר היא העדרם של מאמרים באנגלית ברשימות קריאה של קורסים, בטענה שחומרים רבים תורגמו לעברית. השאלה שאינה נשאלת היא מדוע לתרגם חומרים אקדמיים לעברית, כשהשפה הרשמית של האקדמיה היא אנגלית? האם אין לצפות מאדם העומד להיות משכיל לקרוא מאמרים באנגלית בתחום התמחותו?

כך, במקום שהאוניברסיטאות יתנו את הטון ויקבעו את רף ההשכלה והידיעה הנדרשים מסטודנט, הסטודנט מכתיב לאוניברסיטה את רף הדרישות. כך גם חלה ירידה בלימודים קלאסיים ועלייה במקצועות כמו אתלטיקה, ספורט, אמנויות ומקצועות כביטוח, מלונאות, משאבי אנוש ותיירות, שלא ברור מדוע  נדרש להם תואר אקדמי. תהליך שהחל בתיכון, מאותן סיבות ממש, חדר לאוניברסיטאות, שהחלו נותנות קרדיט על ניסיון חיים, רקע סוציו-אקונומי או מקום עבודה.

התוצאה היא, כדברי קולינס, אינפלציה חינוכית. הפכנו לחברה עתירת תארים, והתארים שווים רק את הנייר שהודפסו עליו. זה הדבר המאפיין חברות עם מוביליות תחרותית וחברות הגירה. הן מאמצות אידיאולוגיה שלפיה מוצאו של האדם ומעמדו מבית חדלו להיות נתונים רלבנטיים לקידומו. הקידום תלוי רק ביכולותיו של הפרט ובנכונותו להשקיע. למהגרים ולבני המעמד הנמוך מספרים שהשמים הם הגבול. אבל מה שלא מספרים להן הוא, שבני הקבוצה הקולטת יצפו בהם ממרומי העננים ויקפידו להגביה עוף כל אימת שהם יתקרבו. כשהמערכת הריבודית פתוחה, לפחות למראית עין, הקונפליקט המעמדי נותר.

במלים אחרות, ההשכלה הגבוהה נשארת מרובדת, אך מנגנוני הריבוד נעשים מורכבים ומתוחכמים יותר. עמדות העילית, והפקולטות היוקרתיות המכשירות לעמדות עלית, ממשיכות להיות נחלת הקבוצות החזקות בחברה. הסטודנטים החדשים מסתפקים, ברוב המקרים, בפקולטות שקשה להמיר את התואר שלהן בפרנסה טובה או בעבודה יוקרתית. בן המעמד הנמוך או בן מהגרים שינסה להשתלב, יגלה שחסר לו ההון התרבותי המאפשר לו להתמודד בהצלחה עם לימודים, עבודה ואפילו סגנון חיים של הלומדים סביבו. מוצאו יהיה שקוף לאחרים והוא יתקשה להתגבר על מכשולים, שמערכת החינוך היתה אמורה לפרק בשבילו.

התוצאה היא שכולנו מבלים יותר שנים במערכת החינוך. המיוחסים משלמים קצת יותר מששילמו הורינו, לומדים משפטים לצד ראיית חשבון, כדי להפריד את עצמם "מפשוטי העם" שלומדים רק משפטים, ועושים תארים גבוהים יותר משעשו קודמינו, כדי לקבל עבודה שאינה מביישת את הבית ממנו באו ולשמר את הפערים בינם לאוכלוסיות החדשות. כולנו משכילים פחות מאנשים ברמת השכלתנו, שסיימו את לימודיהם דור לפנינו. כולנו נעשים, באמצעות מערכת החינוך, קונפורמיים יותר ומשוכנעים שכישלוננו הוא אשמתנו בלבד. המערכת הפוליטית והחינוכית, שהיתה צריכה למנוע מצב זה, יוצרת אותו, וגם נראית כטלית שכולה תכלת.

הערות ביבליוגרפיות:

Craib, I. 1997. Classical Social Theory.  New-York. Oxford University Press.

Bourdieu, P. 1977. Outline of a Theory of Practice Cambridge. Cambridge University Press. And Bourdieu, P.  1976. “The School as a Conservative Force in Scholastic and Cultural Inequalities” in Dale, R. at al (eds) Schooling and Capitalism. London. Routledge and Kegan Paul: 110-117.

Ayalon, H. 1994. The Effects of Community Characteristics on Differential Educational Opportunity. Megamot. Vol 34(4): 382-401. (in Hebrew). And Ben Refael, E. & Sharot, S. 1991. Ethnicity Religion and Class in Israeli Society. Cambridge. Cambridge Univ. Press. And Cohen, Y. & Haberfeld, Y. 1998. Second Generation Jewish Immigrants in Israel: Have the Ethnic Gaps in Schooling and Earnings Declined? Ethnic and Racial Studies. Vol 21: 507-528.

אבינרי, ש. (עורך) 1977. קארל מארקס כתבי שחרות. ישראל. ספריית הפועלים.

  Collins, R. 1979. The Credential Society: An Historical Sociology of Education and Strarification. New York. Academic Press.

Bowles, S. and Ginties, H. 1976. Schooling and Capitalist America. New York: Basic Books. 

  Weber, M. 1946. "Class, Status, Party." In Gerth and Mills (editors) From Max Weber: Essays in Sociology. New-York. Oxford University Press: 180-195.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד