מהפכה דו-פרצופית
מהפכה דו-פרצופית

אוריה שביט הוא מחבר הספר "המדריך לסטודנט - כל מה שצריך לדעת בדרך אל התואר", בהוצאת מפה.

 

אי אפשר ליהנות מיתרונותיה של המהפכה ההמונית בהשכלה הגבוהה בלי לשאת בחסרונותיה. זה טבען הלא-אקדמי של מהפכות. השיפור במעמדם של אנשי האקדמיה והשחיקה במעמדה של האקדמיה כרוכים זה בזה

 

אי אפשר ליהנות מיתרונותיה של המהפכה ההמונית בהשכלה הגבוהה בלי לשאת בחסרונותיה. זה טבען הלא-אקדמי של מהפכות. השיפור במעמדם של אנשי האקדמיה והשחיקה במעמדה של האקדמיה כרוכים זה בזה

 

 לפני שנה צילצל הטלפון, ועל הקו היה אדם צעיר שהציג עצמו כמנהל במכללה שמעבירה קורסים מוכרים לצורך גמולי השתלמות. הוא סיפר שהמכללה זקוקה למרצה בענייני המזרח התיכון, ומאחר ששמע ממכר משותף שיש לי קשר לענייני המזרח התיכון, הוא מבקש לדעת אם נוכל לעשות עסקים ביחד. המנהל הנמרץ ידע לפרט את השכר לשעת הוראה ואת החזרי הנסיעה. הוא לא ביקש לראות קורות חיים או רשימת פרסומים, וגימגם מעט כשנשאל באלו נושאים אמור הקורס לעסוק ובאיזו תקופה הוא אמור להתמקד.

"תראה, אני צריך לומר לך את האמת", השיב. "האנשים שנרשמים למכללה שלנו עושים את זה בגלל שהם צריכים את הנקודות לגמולי השתלמות. לא כל כך משנה על מה הקורס ומי מעביר אותו, כל זמן שההרצאה טובה ויש לה קשר למזרח התיכון".

השיחה נעשתה מעניינת יותר מרגע לרגע. נותרה רק שאלה אחת. "על איזה סמסטר אנחנו מדברים בשנה הבאה, סמסטר א' או סמסטר ב'?"

המנהל לא היסס. "תראה, האמת היא שאנחנו צריכים אותך למחר, לכן התקשרתי. רואה החשבון, שמעביר בדרך כלל את הקורס במזרח התיכון, חולה".

למחרת הסביר לי המכר, שתיווך ביני למנהל הנמרץ, שהשיחה לא היתה פרי דמיון קודח ואין סיבה ללעוג לתוכנה. ראשית, לרואה החשבון שמלמד לימודי מזרח תיכון במכללה יש גם תואר ראשון בהיסטוריה, והוא מיטיב לדון בסוגיות הקשורות בטרור ובביטחון. שנית, האשמה אינה של המכללה, אלא של המדינה. המדינה היא שמכריחה את עובדי מערכת החינוך ומערכת הביטחון להשתלם כדי לקבל תוספות שכר, אבל לא טורחת לפקח פיקוח ממשי על המוסדות שבהם נעשות ההשתלמויות. בסיום ההשתלמויות אין בחינות, והחובה היחידה היא חובת הנוכחות. מקצת הקורסים אכן איומים ונוראים. כאילו-מרצים מעבירים כאילו-שיעורים בזמן שכאילו-משתלמים עסוקים בשיחות סלולריות, בפדיקור ובקילוף קלמנטינות. אבל קורסים אחדים שמעבירה המכללה דווקא טובים בהחלט, ואפשר ללמוד בהם לא מעט ובאווירה נעימה. בכל מקרה, כולם נהנים: המשתלמים לומדים משהו וזוכים להטבות שכר, ולמרצים יש מקור הכנסה נוסף.  

 

                                                   *

 

 שיחות מסוג השיחה שתוארה לעיל לא היו אפשריות לפני עשור. מאמצע שנות התשעים התחוללה בישראל מהפכה, שעשתה את ההשכלה הגבוהה להמונית ושינתה ללא היכר את מעמדם של האקדמיה והאקדמאים. למהפכה, על הטוב והרע שבה, אחראית במידה רבה ממשלתו השנייה של יצחק רבין.

כמה נתונים יסברו את האוזן. מאז 1995 האמיר מספר המוסדות המעניקים תארים אקדמיים (מוסדות המוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה ושאינם מוכרים) והגיע ל-80 כמעט, ומספר הסטודנטים הכפיל עצמו ל-250 אלף. כתוצאה מהגידול במספר המוסדות להשכלה גבוהה, עשרות אלפי ישראלים מתפרנסים באופן ישיר בעבודתם בסגל או במנהלה של המוסדות להשכלה גבוהה. עשרות אלפים נוספים עובדים במוסדות אקדמיים לא-פורמליים, דוגמת מכללות שמתמחות בהרצאות לגמלאים, או מכללות שמתמחות בגמולי השתלמות. חשבון מתון ילמד שיש היום בישראל יותר מ-300 אלף בתי אב, קרוב למיליון נפש, שהאקדמיה נמצאת במוקד חייהם. במדינה של פחות משבעה מיליון אזרחים, זה מספר עצום.

ארבעה תהליכים הפכו את ההשכלה הגבוהה להמונית: העלייה מחבר המדינות, פתיחת המכללות, שביתת המרצים הגדולה של 1994, והנמכת הרף בבחינות הבגרות. התרומה של עולי חבר המדינות אינה קשורה להחלטת ממשלה כלשהי. בין 1989 ל-1992 באו לישראל מיליון עולים, בנים לחברה שראתה בהשכלה האקדמית מפתח להצלחתו הכלכלית של אדם, ועוד יותר מכך מפתח להיותו בן תרבות. המוסדות האקדמיים זכו לעשרות אלפי סטודנטים להוטים חדשים, ומוסד האקדמיה זכה לקהל אוהד מבחינה פוליטית.

פתיחת המכללות איפשרה לכל צעיר שהפרוטה מצויה בכיסו להתקבל ללימודים גבוהים בחוג מבוקש. התהליך החל בשנות השבעים, עם הקמתה של האוניברסיטה הפתוחה והפיכת המוסדות להכשרת מורים למוסדות אקדמיים; אבל הוא הגיע לשיאו באמצע שנות התשעים, בעקבות תיקון מספר 10 בחוק המועצה להשכלה הגבוהה, כשעשרות מכללות ושלוחות של אוניברסיטאות זרות קמו ברחבי הארץ והחלו לשווק את עצמן באגרסיביות.

שביתת המרצים של 1994 היתה קרוב לוודאי המוצלחת בתולדות המדינה. היא הפכה את המשכורות של אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות מנסבלות בקושי לטובות בהחלט, במיוחד אם משקללים את ההטבות הנלוות לתפקיד ואת מרכיב הקביעות. ממשלת רבין נכנעה לאחר מאבק ארוך, לא משום שזה היה הדבר הנכון לעשות, אלא משום ששריה הבכירים, ובכללם ראש הממשלה ושר החוץ שלה, השתייכו מבחינה גיאוגרפית וחברתית למעגל המצומצם שחולל את השביתה, מעגל שהבין כי נפלה לידיו הזדמנות היסטורית לשנות את מעמדם הכלכלי של חברי הסגל באוניברסיטאות בישראל. ההזדמנות אכן היתה בלתי חוזרת: איזו ממשלה, חוץ מהקואליציה החד-פעמית של העבודה ומרצ, היתה מחליטה החלטה נדיבה כל כך? מעמדם החברתי של בעלי מקצוע נגזר כמעט תמיד מתלוש המשכורת שלהם. התוצאה ארוכת-הטווח של שביתת המרצים היתה שמשרות אקדמיות נעשו נחשקות יותר מבעבר ומספר המבקשים להשיגן גדל בהתמדה.

הורדת הרף של בחינות הבגרות היתה גם היא החלטה שקשורה בממשלת רבין. לידתה ברצון להזדרז ולבשר על הישגים חברתיים ועל צמצום פערים. בציבור נחקקה דמותו של שר החינוך השני באותה ממשלה, פרופ' אמנון רובינשטיין, הנישא על כתפי תלמידים לאחר שהתברר באלו מקצועות לא יידרשו להיבחן באותה שנה. רוחו של רובינשטיין נשבה אל הבאים אחריו.

השינוי במעמד בחינות הבגרות זכה לשמות ותארים רבים, אבל העיקרון נותר דומה: כל מה שעלול להכשיל את הנבחנים, יסולק. רמת הקושי של בחינות הבגרות ירדה בהדרגה. הבחינה בשלוש יחידות במתמטיקה היתה מכשול גבוה יותר מכל בחינה אחרת; כדי שהמתמטיקה לא תוסיף להפריע, הוחלט שהתלמידים יקבלו את מאגר השאלות הפוטנציאליות מראש, וענפים שדורשים חשיבה, כמו גיאומטריה, יסולקו. שרי החינוך השיגו את מטרתם: שיעור הזכאים לתעודת בגרות מכלל בני ה-18 בישראל גדל בהתמדה.

אבל מעמדה של תעודת הבגרות בשוק העבודה ובעולם האקדמי הידרדר. באופן אירוני, הן הגידול והן ההידרדרות שירתו את תהליך הפיכתה של ההשכלה הגבוהה להמונית: מאחר שצעירים רבים יותר מחזיקים בתעודת בגרות, צעירים רבים יותר יכולים להירשם למוסדות האקדמיים; ומאחר שתעודת הבגרות איבדה מערכה, הפך התואר הראשון לחלופה מחויבת המציאות בשוק העבודה.

 

                                                *

 

 המוניות אינה מתקשרת בדרך כלל עם התפתחויות חיוביות. אבל תהליך הפיכתה של ההשכלה הגבוהה להמונית תורם לתיקונן של כמה רעות חולות ישראליות ארוכות שנים.

החשובה שבהן נוגעת באזרוחה של החברה הישראלית. כבר מזמן אין ממש בטענה ש"כל העם צבא", או בקלישאה שצה"ל הוא כור-היתוך. שניים מכל עשרה גברים יהודים לא מתגייסים לצבא. ארבעה מכל עשרה לא משרתים בכלל או משרתים פחות משנתיים. אם תלכו ברחוב ותמנו באקראי עשרה ישראלים בני 20 (גברים ונשים, יהודים וערבים), תמצאו ששישה מהם אינם משרתים בצבא. הצעירים שעדיין מתנדבים לצבא מוצבים, במקרים רבים, ביחידות בעלות אפיון אתני וחברתי מובהק. כך נוח יותר לצבא, וכך נוח יותר לחיילים. העולה מאתיופיה, הערבי, הדתייה והעולה מרוסיה לא ייפגשו על מדים. אבל המהפכה ההמונית של ההשכלה הגבוהה יצרה סיכוי של ממש, שהם יכירו האחד את האחר בקמפוס, ללא ספק מקום בריא יותר ממחנות צבאיים לבניית חברה שמצע תרבותי משותף, גם אם רופף, מאחד אותה.

המוניות ההשכלה הגבוהה גם משנה ללא היכר את מעמדו של איש האקדמיה בחברה. קצת קשה להאמין שאומנם כך היה, אבל עד לפני שני עשורים נחשב התואר "פרופסור" למלת גנאי במערכת הפוליטית. משה ארנס זכה שיגדפו אותו במלה זו בימי הקרבות המרים עם מחנה דוד לוי במרכז הליכוד. לאיבה כלפי בעלי תארים היו שורשים עמוקים. תנועת העבודה לא אהדה אינטלקטואלים. התנועה הקיבוצית בזה להשכלה ממוסדת ובניה ויתרו על תעודות הבגרות. הרוויזיוניסטים אומנם חיבבו דיפלומות, אבל הקהל המסורתי שלהם לא אהד את האקדמיה, שנתפסה כראש החץ של קבוצה חברתית עוינת.

בעשור האחרון השתנתה התמונה. מאחר שמאות אלפים קשורים לעולם ההשכלה הגבוהה, יש לה כוח פוליטי. המפלגה השלישית בגודלה בכנסת, שינוי, מבקשת להיבנות מהשגת הקצבות לאוניברסיטאות, בדומה לתמיכה של מפלגות חרדיות בישיבות. באתר האינטרנט "ליכודניק", זירת ההתגוששות הערה ביותר לקראת הבחירות לכנסת הבאה, מתגאים מועמדים פוטנציאליים בתארים האקדמיים שלהם. יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, דוקטור יובל שטייניץ, טוען ברוב עם שכישוריו כפילוסוף הם שעושים אותו ראוי להיות שר הביטחון. במערכת הבחירות האחרונה לראשות עיריית חיפה הכריזה הפרופסורית שהתמודדה מטעם מפלגת העבודה שהיא אינה גנרל ואינה עסקן. קידומת אקדמית לשם המשפחה היתה למושא תשוקתם של פוליטיקאים, התפתחות שלא תהפוך אותם בהכרח לנבונים יותר, אבל עשויה לעודד אותם לתמוך בחינוך, בתרבות ובמחקר.

ההמוניות של ההשכלה הגבוהה תורמת גם להפיכתה של החברה הישראלית לשוויונית יותר ולמרירה פחות. יש, כמובן, אמת בטענה שהשכלה אקדמית לא נועדה לכל אחד. אבל כל מי שזכה לעמוד לפני כיתות סטודנטים ש"מקומם אינו באקדמיה", לכאורה, ולראות את ההנאה הצרופה בעיניהם מדיון מעורר מחשבה או את הגאווה שמתעוררת בהם לנוכח ציון טוב, יוכל להעיד, שהתשוקה להשכלה אכן נוגעת בכל בני האדם, ומתן האפשרות לממש את התשוקה הזאת הוא מעשה שחברה נאורה חייבת להתכבד בו. מאות אלפי הסטודנטים של המהפכה ההמונית הם ישראלים שקיבלו הזדמנות, צרכני תרבות וידע נלהבים יותר לעתיד, ואזרחים בעל תפיסה ביקורתית ותובענית יותר כלפי מוסדות השלטון. בין שנרשמו ללימודים גבוהים מרצון אמיתי ללמוד, ובין שנרשמו מתוך התניה חברתית או מרצון להגדיל את תלוש המשכורת, הם יסיימו את התואר משכילים יותר.

יש גם זיקה, מוכחשת לעתים קרובות, בין מספר הסטודנטים לבין מצבם של אנשי האקדמיה שמבקשים להקדיש את חייהם למחקר. מאות אלפי הסטודנטים של העשור האחרון זקוקים למישהו שילמד אותם. מאות אלפי הסטודנטים הם גם קבוצה חברתית גדולה, שיש לה אינטרס מובהק בשימור וחיזוק המערכת שאליה הם משתייכים. ההמוניות של ההשכלה הגבוהה תורמת, לפיכך, לעצם יכולתם של אנשי האקדמיה להתפרנס, לחקור, לכתוב, להגות. אפשר למחות על כך, לטעון נגד הסכנות שבכריכת הוראה ומחקר יחדיו, להסביר שראוי לטפח אנשי אקדמיה צעירים ומבריקים במנותק מכל הקשר אחר; אבל האמת העגומה היא שללא מאסת הסטודנטים הגדולה של עשר השנים האחרונות, וללא מאות משרות ההוראה שנולדו בעקבות המאסה הזאת, היו אנשי אקדמיה רבים, בעיקר הצעירים שבהם וחסרי הקביעות, נאלצים למצוא קריירה אחרת או לחפש את מזלם מעבר לים.

 

*

אלא שכף החובה של המהפכה אינה כבדה פחות. תהליך הפיכתה של האקדמיה להמונית מסייע בתיקונה של החברה הישראלית, ומשפר ללא היכר את מצבם של האקדמאים, אבל הוא נושא אתו גם בעיות שעלולות להחריב את מעמדה של האקדמיה כמוסד שייעודו להרחיב את הידיעות האנושיות במסגרת מוכרת וראויה.

החמורה בבעיות היא זו הפוגעת בכל מוסד שנעשה המוני, השחיקה הבלתי נמנעת באיכות. מאסה גדולה כל כך של סטודנטים אינה יכולה להיות, מעצם הגדרתה, מאסה של מצוינות. אנשי אקדמיה ותיקים טוענים שהפיחות במעמד תעודת הבגרות מתחיל לחול גם על מעמד התואר הראשון והתואר השני. התואר הראשון של היום מקביל לתעודת הבגרות של פעם, התואר השני מקביל לתואר הראשון. המאסה מכתיבה למערכת פשרות. היא לא יכולה להרשות שסטודנטים ילמדו ויישארו ללא תואר. סטודנטים כאלה הם, לפי עקרונות התקצוב הממשלתיים, יקרים מאוד, והם גם שגרירים לא מוצלחים של המוסד, שמתחרה בעשרות מוסדות אחרים. נדרשת, לפיכך, הורדה של הרף. בחינות של שאלות פתוחות הופכות לבחינות של שאלות ידועות מראש, שיעורים מאתגרים הופכים להכתבות, עבודות סמינר מקיפות הופכות למטלות של מה בכך. הסטודנטים הטובים יותר נהנים מהחיים הקלים, אבל שלא באשמתם לומדים הרבה פחות מכפי שלמדו הוריהם לפני 30 שנה.

ההמוניות של האקדמיה כרוכה גם באשליה מסוכנת. ישראלים צעירים נרשמים למוסדות להשכלה גבוהה בלחץ ההורים והמנטרה ש"אין מה לחפש בשוק העבודה ללא תואר אקדמי". האמת המרה היא שבמציאת עבודה, תואר אקדמי הוא מרכיב חשוב הרבה פחות מניסיון רלוונטי וקשרים אישיים. יש שורה ארוכה של מקצועות נחשקים, שתואר אקדמי לא יסייע בהשגתם; יש שורה ארוכה של מקצועות נחשקים פחות, שהשכלה אקדמית אינה דרושה כדי לעסוק בהם. סטודנטים מסיימים את הלימודים בתקוות גדולות, שמתנפצות כשהם מגלים שהם נמצאים באותה נקודה בדיוק שבה היו שלוש שנים קודם לכן, אבל במצב כלכלי גרוע בהרבה. מדי שנה נפלטים לשוק מאות מדעני-מדינה וסוציולוגים והיסטוריונים, שלהתמחותם אין כמעט משמעות בשוק העבודה. אם היתה המערכת מצהירה לפניהם מראש על עובדה זו, ואם היו מכירים בה בעצמם בטרם נרשמו ללימודים, לא היה בכך פגם. אבל המאסות של הסטודנטים הן, בחלקן הלא מבוטל, מאסות של אכזבות עתידיות.

הזיקה בין התארים האקדמיים לתלוש המשכורת של עובדי המגזר הציבורי מעוררת גם היא בעיות. זו הזיקה שהביאה לעולם את התרמיות המגונות של השגת התארים המדומים במכללות מדומות. האם יש היגיון בכך שההעלאה בתלוש המשכורת של מזכירה רפואית בת 50, שאינה חובבת היסטוריה, תהיה תלויה בהצלחתה לשנן תאריכי-מפתח במלחמת העולם השנייה? האם לא מוטב היה, מבחינת האינטרס הציבורי, שאותה מזכירה תידרש להעשיר את השכלתה בתחום כלשהו שיש לו זיקה ממשית לעבודתה או, לחלופין, תתוגמל פשוט בהתאם לטיב השירות שהיא נותנת?

לבסוף קיימת הסכנה שבעוצמה המתפתחת של האקדמיה עצמה. היו ימים שבכירי צה"ל היו, בצד תפקידיהם במטה הכללי, גם משוררים, הוגים, חוקרים ובלייני צמרת. בזכות עוצמתו של הצבא ומעמדו בחברה הם היו כל דבר. האקדמיה מתחילה לפתח תסמינים דומים. אחדים מחבריה אינם מסתפקים עוד בהוראה ובמחקר, אלא משמשים, במקביל, גם כמבקרים חברתיים, פרשני כדורגל, מומחים לענייני מוסר ציבורי ומוסר פרטי ומשתתפים קבועים בפאנלים טלוויזיוניים. המשבצת של "איש האקדמיה" משמשת בתקשורת לחיווי דעה בשלל סוגיות של מה בכך, כאילו די בתואר דוקטור או פרופסור להפוך אמירות שטחיות להארות סמכותיות.

אפשר לשמוע אנשי אקדמיה מלהגים על הסיבות להצלחת טלנובלות, על הקשר בין השסעים בחברה לבין תחרות כוכב נולד, ועל שיבתם לאופנה של כובעי קש בעלי תיתורת. הכול אקדמי. בטווח הארוך, ואולי כבר בטווח הקצר, התוצאה של חדירת האקדמיה לכל תחומי החיים תהיה פיחות כואב במעמדם של אנשי האקדמיה עצמם. כי אם 30 שנות מחקר מביאות אדם מכובד לאולפן טלוויזיה רק כדי להשמיע תובנות שכמותן יכול להעלות גם עיתונאי מתחיל, מי צריך את אנשי האקדמיה?

זאת ועוד: ההמוניות של האקדמיה גם מנחילה את השפה האקדמית למקומות שאינם מתאימים לה והופכת אותה לבנאלית ואפילו למגוחכת מעט. אי נוחות גדולה מתעוררת כשאנשי צבא מתהדרים, למשל, במושגים כמו "התרבות הפוליטית של האזור", או "הנרטיב של האויב", או "השיח שמתקיים בימים אלו", במקומות שבהם היה נכון יותר להשתמש בשפה פשוטה דוגמת "הם ירו עלינו ואנחנו ירינו עליהם". אי נוחות גדולה מתעוררת גם כשסוגיות שההכרעה בהן אמורה להיות ברורה ואנושית - נאמר, השאלה מדוע מתעקשת רשת סופר-פארם להכריח את הקופאיות האומללות שלה לעמוד על מרבדים - נופלות קורבן לפטפטת אקדמית עקרה בדבר "דפוסים דכאניים של מעסיקים", לעומת "כלכלת שוק וחירותו של המעסיק". הז'רגון האקדמי אינו מתאים לכל מקום. במקרים רבים הוא אינו מתאים, ומיותר לחלוטין, גם באקדמיה עצמה. ניצחונה של האקדמיה, התפשטותה והתעצמותה, עלולים לעשות אותה לנלעגת.

 

                                               *

 

 למרבה הצער, אי אפשר ליהנות מיתרונותיה של המהפכה ההמונית בלי לשאת את חסרונותיה. זה טבען הלא-אקדמי של מהפכות. השיפור במעמדם של אנשי האקדמיה והשחיקה במעמדה של האקדמיה כרוכים זה בזה.

יש פיתוי גדול להציע פתרון רדיקלי. למשל, לקבוע תנאי קבלה נוקשים בכל המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה, ללא יוצא מהכלל. הבעיה היא שפתרון רדיקלי מסוג זה ישלול מאנשי האקדמיה את ההישגים שהשיגו בעמל רב בעשר השנים האחרונות. התקציבים, הדחוקים ממילא, יצנחו. מאות מרצים יאבדו את מקומות עבודתם. מעמדם הציבורי של אנשי האקדמיה ישקע, ולא יהיה מי שייאבק למענם.

ומצד אחר, הסכנה למעמדה של האקדמיה רצינית מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנה. הפתרון הנכון הוא לחזור בצעדים קטנים ליסודות שהלכו לאיבוד בגלל המאסות של המהפכה ובגלל החלטות ממשלה שגויות. לא חייבים לחכות להנחיות מגבוה, שלא יגיעו, או להקמת ועדות, שממילא יכתבו דו"חות שיעלו אבק. די בהחלטות מקומיות, נקודתיות. האחראים במשרד החינוך יקשיחו בהדרגה את רמת הקושי של בחינות הבגרות, גם אם הדבר כרוך בשיעור נכשלים גבוה יותר. האוניברסיטאות והמכללות יעלו באופן מתון ובהדרגה את רף הכניסה. יועצים אקדמיים יהיו עדינים פחות כשירמזו למקצת המועמדים שמוטב, אולי, שיבחרו במסלול הכשרה מקצועית. הפיקוח על מוסדות שללימודים בהם יש משמעות כלכלית לעובדי מדינה יהיה הדוק יותר. אנשי אקדמיה ותיקים יהיו בררנים יותר כשתחקירניות להוטות של תוכניות בוקר ישאלו אם הם פנויים בערב. המאסה העצומה של הסטודנטים שעלתה בפתאומיות וללא תכנון, והביאה את האקדמיה לכל מקום ולכל אדם, תקטן, ועדיין תישאר עצומה. ככלות הכול, המהפכה ההמונית היא ברכה. אסור לגדוע אותה, גם אם אין לקבל אותה כפי שהיא.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד