אותו שיר, אבל במלעיל
אותו שיר, אבל במלעיל
2/10/2005

 היידיש בפי הגיבורים ברומנים של מאיר שלו היא שפת הלב והבטן. אמנם חלפו יותר ממאה שנים וב"מלחמת השפות" ניצחה העברית, אך בנדיבות של מנצחים היא מקצה מקום של כבוד למנגינת היידיש, וזו גומלת לה ביד רחבה

 

לאה גרפינקל

ד"ר לאה גרפינקל מלמדת במרכז ליידיש על שם רינה קוסטה באוניברסיטת בר אילן

 

גיבוריו של מאיר שלו הם אנשי העלייה השנייה והשלישית שבאו במחצית הראשונה של המאה ה-20 ממזרח אירופה לעמק יזרעאל. את קורותיהן של משפחות המתיישבים ברומנים של שלו מתעד בדרך כלל הדור השני או השלישי. התיעוד נעשה לרוב מתוך הבזק לאחור בנקודת זמן שבה המתעד עצמו כבר מבוגר יותר מן המתועדים. מרחק זה מאפשר את הכפילות הפרדוכסלית של סובייקטיביות ואובייקטיביות הדרות בכפיפה אחת. כפילות זו היא רק אחת מני רבות. אצל שלו נמצא זוגות תאומים, מראות מכפילות ועוד.

הסובייקטיביות נוצרת מעצם ההתבוננות של המתעד-המספר, או המתעד-הזוכר. זה שמספר, מטבע עיסוקו הוא בורא, אבל בורא בדאי; זה שזוכר איננו בורא, אבל זיכרונותיו עושים בו כבתוך שלהם. הם הבוררים את העיקר מן הטפל, הם מעצימים חוויות, מחלישים אותן, מוסיפים עליהן וגורעים מהן.

האובייקטיביות נוצרת מהפרספקטיבה שבמרחק, המאפשרת למתעד לציין את התוצאה הסופית.

המתעד, ש"מלחמת השפות" כבר רחוקה ממנו, המשוחרר מכבלי האידיאולוגיה של אבותיו או סביו, זוכר אותם מדברים בעברית. אבל הוא גם זוכר את המלים, את הביטויים ואת ה"מנגינה" של היידיש שבפיהם.

אתבסס על הרומנים "עשו", "רומן רוסי", "כימים אחדים" ו"פונטנלה".

 

                                               *

 

 ב"רומן רוסי" הגיבור המתעד, ברוך, הוא ילד תמהוני שגדל אצל סבא, בגר, נשאר תמהוני, אבל היה לעשיר. את הונו עשה מעיסוק מוזר: באדמתו קבר, תמורת כסף רב, את אנשי העלייה השנייה. חלק מהגיבורים הגיעו עוד לפני המסופר לבית הקברות שלו, וחלק יגיעו לשם בהמשך. הדמות הראשונה היא רוזה מונקין: "רוזה מונקין עלתה מאוקראינה, עבדה שבוע במטע השקדים של רחובות וראתה שזה לא טוב לעור של הידיים העדינות שלה. היא התחילה להפציץ את כל העולם במכתבים שיצילו אותה מהארץ הזאת. היה לה אח, "תכשיט שהיגר לאמריקה" (עמ' 24). את זה מספר משולם צירקין לברוך, המסרב לקבור את אמו מפני שהיתה מהעלייה השלישית. משולם מתקומם על כך, כי רוזה, על אף שעבדה שבוע אחד בקושי, זכתה למה שאמו בת העלייה השלישית לא זכתה לו. לכן הוא מדבר על רוזה וכל מה שקשור בה באירוניה. אחיה הוא "תכשיט", כינוי שהוא הפוך מהפשט שלו ושמשמעותו היא: מי שיודע לתמרן, או כפי שייאמר היום: לתחמן.

עוד מלה יש ל"תכשיט" ביידיש, והיא "צאצקע" (עמ' 10). גם מלה זו יצאה מפשוטה וככזאת חדרה לעברית. חנה, אמו של המתעד מ"פונטנלה", מכנה כך בארסיות את הנשים שבעלה בגד בה אתן. המלה "תכשיט" היא אמנם בעברית, אבל בעיקר השתמשו בה ביידיש, והראייה: כשמשתמשים בה היום בעברית הוגים אותה במלעיל. לכן גם שומעים את משולם אומר "תכשיט" במלעיל.

ברומן "כימים אחדים" מסיר המספר כול ספק, ולא אחת מציין מפורשות שההיגוי הוא מלעילי. להלן כמה דוגמאות: "גם הוא אמר משקה במלעיל, כמו שהיו אמא וגלוברמן ומשה רבינוביץ אומרים" (עמ' 25). "וגם אותן, כמו את ה'כיצד' ואת ה'היכן' ואת ה'משקה' אמר במלעיל מודגש" (עמ' 30). וכך תהיינה המלים: "מעישה" (32), "שייכל" (129), "סויחר" (46), "עייסק", "פייגר" (154), "שויחט" (213), "מייבין" (230), "עישב" (88), "אפיקוירס" (139) ו"סויד", שתתוסף אליהן י' כדי שיהיה ברור שהן מלעיליות. וכשיעקב שר למתעד מ"כימים אחדים", נזכר זה האחרון ש"את כל המלים הללו שר יעקוב במלעיל" (61) .

 היידיש טובה להבעת רגשות עמוקים, אלה שנהוג לומר שהם "מהבטן", מקום שאליו הצו "יהודי דבר עברית" אינו יכול להגיע.

 מדוע יותר נוח כך? האם משום שהעברית יותר "אידיאולוגית"? האם מפני שהיא פחות מפחידה, כפי שזיידה ("סבא" ביידיש; שם זה ניתן לו כדי לתעתע במלאך המוות) מסביר כשהוא מזכיר שיעקב נהג לקרא לו "מיין קינד" ולא "בני", "כאילו היידיש מיראת אותו פחות מן העברית" (70). האם משום שכאשר אנו כועסים, חוזרת ביתר ספונטניות גירסא דינקותא? ואצל גיבורי שלו, אנשי העלייה השנייה והשלישית, גירסא דינקותא היא בדרך כלל היידיש. להלן דוגמאות נוספות לעניין זה:

 משולם מ"רומן רוסי" כואב, כאמור, את עלבון קבורת אמו, הוא אינו יכול להירגע מכך שרוזה קבורה באדמת העמק ואמו אינה קבורה שם. וכשהוא אומר במרירות על רוזה: "היום היא קבורה אצלך. באדמת העמק, חלוצה. בונה. אמא מייסדת" (עמ' 25), מתערב בוסקילה ואומר: "ברוך דיין אמת". זה מעלה עוד יותר את חמתו של משולם והוא צועק: "אתם דרעקעס שכמותכם, תעמדו דום כשמדברים על המייסדים". לא נתעכב על המלה ביידיש.

בין הסיפורים שסבא נהג לספר לברוך נכדו, היה הסיפור על אמו שהנחיתה מכה על ראש הנחש. וכיצד מתוארת המכה הזו? "אמא הרימה את המברשת הגדולה של הצחצוח וקבאץ'!" (עמ' 36). סבא הנסער אינו אומר "מעכה" או "רוצצה", הוא אומר: "קבאץ'". ה"קבאץ'" יחזור רבות ברומן "פונטנלה", בעיקר כדי להמחיש חיבוק אוהב.

לווין, אחיה של סבתא פייגה מ"רומן רוסי" (פייגה ולא ציפורה), לא יכול היה להשלים עם החלטת אחותו להצטרף לשלושת הגברים של חבורת העבודה ולהתחתן עם סבא.  הזמן עשה את שלו ושנים לאחר מותה סלח לסבא, "אבל פעמיים בשנה עלה אל קברה לשבת שם שעה או שתיים ולשנוא את כל השאטרים והמאכערים בשקט" (עמ' 42). "מאכער" היא מלה שמקורה ביידיש והיא מוכרת גם מן הפוליטיקה העכשווית: פירושה עסקן קטן, המעורר עליו את רוגזם של כולם ובוודאי של אנשי המצפון. "שאטרים" היא ערבית ופירושה חכמים, ופה "חכמולוגים". המצאה ישראלית מלבבת של יידיש וערבית בצוותא, עם לשון הריבוי העברית: -ים.

זו ההרמוניה שבין שתי התרבויות ברומן "פונטנלה", שם מיטיבה השכנה נאיפה מהכפר הערבי הסמוך לבשל  "קרעפלעך או גריוועלעך או געפילטע פיש" (עמ' 303). כשסבתא פייגה מ"רומן רוסי" כרעה ללדת, מיהרו צירקין, מנדולינה ורילוב להחישה לתחנת הרכבת. הם עצרו את הרכבת וכשהנהג ניסה למחות, צעק עליו רילוב: "קום וסע מיד אם אתה רוצה למות במיטה שלך, נביילה!" (עמ' 57) וברבים: נביילס (116), ולהבדיל, ברבים "חוכמס" (216) למלה חוכמות. נביילה, מלה בעברית שקיבלה ביידיש את תוספת הדיפטונג ונכנסה שוב לעברית, כשהמשתמש בה נסער ונזקק  לשפת אמו. המלה הזאת חוזרת, ביחיד וברבים, גם ברומן "כימים אחדים". ברומן זה נמצא עוד גסויות רבות, ודווקא ביידיש.

 

                                               *

 

הגיבורים ברומן "עשו" אינם באים ממזרח אירופה, ובכל זאת יאמר יעקב על אביו שהוא "קליקר" (עמ' 41), דהיינו "מקולקל", מן המלה היידית "קאליקע". ובאותו רומן, כשרועת האווזים נבהלת היא קוראת "די קצ'קס, די קצ'קס" (עמ' 45) . לימים נישאה רועת האווזים, הגיורת, הלא היא שרה, לאברהם. יום אחד התדפק רוכל על דלתם. שרה מנסה למנוע מבעלה לקנות את מי הקולון. "אין כסף לנעליים לילדים, אברהם, ואתה תקנה הקולוניה?" "הרוכל הביט בה במשטמה" והפטיר מלה אחת: "א גויטע" (עמ' 148). ואחר כך ממשיך הבן המתעד: "איש במשפחתנו לא ידע יידיש, אבל את המלה הזו הכירה אמא היטב". וקיתונות של כעס יצאו מפיה: "את אבא שלי גייר רבי עם זקן כזאתי!. זקן יותר גדול בערדעלע של מה רבין שלך!".

 השוסטרים, השכנים המסוכסכים עם המשפחה ב"פונטנלה", מכנים את חנה, אמו של המספר: "צודרייטע" (עמ' 38), לאמור: המסובבת. זוהי חנה הצמחונית הפנטית שאינה מבינה שבני אדם יש להם "לא רק קישקעס" (עמ' 411).

הנוסטלגיה מתמצית לעתים קרובות באזכור המאכלים מבית אמא, שהרי המזון הוא הקשר הראשוני של האדם לזולתו. לווין, אחיה של פייגה, אינו שייך למילייה החדש שנוצר, הוא נדחה מהמילייה הזה ודוחה אותו. כך הוא מביע את עוינותו: "הקארטופעלאך שאכלנו ברוסיה, נהפכו כאן לתפוחים של אדמה". אפילו סלווטורה, הטבח האיטלקי מן הרומן "כימים אחדים", יודע שבחתונה צריך לבשל את המאכלים המסורתיים, כי החתונה היא סגירת המעגל והתקרבותו לנקודת המוצא שלו. הוא, אם כן, מורה ליעקב להכין מרק עוף עם קרעפלאך "שהעיגולים של השומן מחייכים אליך כמו מטבעות של זהב ועם השמיר חתוך כל כך דק עד שפתאום אתה שמעת איך כל האנשים נאנחו על הצלחת, שכל אחד ראה את אמא שלו כמו תמונה רועדת בעיגולים האלה במרק" (עמ' 318).

היידיש טובה אפוא להמיית הלב. הסבא המגדל את הפג של בתו פנינה מ"פונטנלה" קורא לו "זיבעלע" ו"מייזיניק" (17). יעקב מ"כימים אחדים" מספר לזיידה, בלי לתרגם לו, שכשהתייתם ונשלח לבית דודו, נהג להשיט על הנהר סירות ניר ולכתוב עליהן: "טאטע, טאטע, קום אהער און נעם מיך אהיים" (29). מן הילדות זוכר יעקב כיצד האיכר סירס פר ונתן לו במצח "זץ" (109) עם המצח שלו "טראח ועוד טראח" (109).

היידיש טובה לגעגועים לבית אבא ואמא. ומדוע בכלל מופיעים הגעגועים? זאת לא נדע. יהודית, אמו של זיידע, אומרת ואומרת ביידיש: "אויף בענקען דארף מען ניט קיין תירוץ" (134). אפילו גלויברמן הקשוח אומר "מאמעניו" (129). גם שירי הערש ב"כימים אחדים" יופיעו רובם ככולם ביידיש. או, לחלופין, יצוין שהמלים אמנם בעברית, אבל הן מושרות במלעיל: "את כל המלים שר יעקב במלעיל" (61). לפעמים הם יופיעו בעברית ומיד אחר כך יבוא התרגום היידי, או להפך. "היא היתה שרה לי, תשמע את זה, שלאף מיין פייגעלע, מיין קליינע, ליג נאר שטיל און הער זיך צו. אתה מבין? אחר כך היא היתה ממשיכה את אותה מנגינה בעברית, ככה: נומי ציפורי קטנטונת. שכבי שקטי הקשיבי לי" (138). כך יהודית לזיידה הפעוט, וקודם לכן לנעמי:

"שלאף מיין זיידעלע, מיין קליינער,/ שלאף מיין קינד און הער זיך צו/ אט דאס פייגעלע דאס קליינע,/ איז קיין אנדערע ווי דו/ נומה זיידה, נום קטני,/  שמע את אמא, שמע ילדי,/ כי אותה ציפור קטנה/ היא אתה ילדי, אתה" (247).

אניה, אהובתו ומצילתו של המתעד ב"פונטנלה", נהגה בילדותו לשיר לו משירי קדיה מולודובסקי ביידיש. למשל:  "מיידעלע אלקע מיט דער בלויער פאראסאלקע" (עמ 205). השם אלקע, הוא מספר, הוא ההשראה, כנראה בגלל הצליל הדומה, לשם שנתן לבתו: איילת. שכן תרגום שיר הילדים הוא "הילדה איילת עם שמשייה כחלחלת" (עמ' 46). שיר נוסף מפיה של אניה הוא: "פייגעלך פליען א שורה לאנג ווי א באן און איבער זיי אן עראפלאן" (עמ' 205). גם לשמות החיבה אינטונציה יידית: נומילה, עודדיניו וזיידעלע, הלא הם הילדים של "כימים אחדים". היום מנצחת הסיומת י', שמא בהשפעה אמריקאית? (ג'ורג'י, בילי, ג'וני) .

 הרך מאוד והגס מאוד יופיעו ביידיש. גם אמיתות חיים, דימויים וביטויים פולקלוריסטיים שנלמדו בילדות יובאו אצל שלו ביידיש: "מענטש טראכט און גאט לאכט" (18) - לאדם התוכניות ולאל הבדיחות; או: "שענער פון זיבן שטערן" (19) - יפה משבעה כוכבים. "הפקר פטרושקה" (עמ' 132) - מדוע מצורף ההפקר לפטרושקה? לפי בקון, יש שתי אפשרויות: משום שהשמיר הוא ירק זול מאוד, או משום הקרבה במצלול בין שתי המלים. "קניפעלע" לצרור כסף מוחבא, "שלייגער" ("פונטנלה" עמ' 193) למי שמרבה להתקוטט, "שייגעץ" לנער פוחח (את המלה הזו מצליח המתעד לשמוע מפי לווין גם כשאינה נהגית בקול רם, הוא בטוח שזו המלה שבמחשבותיו).

 מצב רוח קיצוני וסיטואציות קיצוניות מאפשרים את הימלטות השפה שהודחקה. כשמשולם מ"רומן רוסי" רוצה לתאר עניין רם מעלה הוא אומר: "החלוצים עשו מזה טראסק אידיאולוגי שלם" (171). לפעמים לא פורצות המלים, אלא ה"מנגינה". אפרים, בנו האהוב של סבא, חזר סוף סוף מהמלחמה. כשראתה אותו אשת הווטרינר, שאתה שכב, היא "צרחה דקה וחצי בלי לקחת אוויר" (127). זה אינו ציטוט. זה כבר בא מפיו של ברוך, בן הדור השני, אבל זה תרגום הביטוי היידי "אן אפצודעכן". ביידיש, כשרוצים לומר שמוכרחים לאכול משהו ויהי מה, משתמשים בביטוי "זיך דערכאפן דאס הארץ": "לתפוס את הלב", שלא ייפול חלילה מרוב רעב. הירש, אחד הגיבורים מן הרומן "פונטנלה", מספר על שני אחים שאחד מהם היה זללן נורא. הוא מפרט את ארוחותיו הדשנות, שלאחריהן "בשביל שלא ייתפס לו הלב" (עמ' 411) הוא המשיך לאכול. באותו הרומן מופיע לפעמים הביטוי "בתור פיצוי" במשמעות אירונית. למשל: "לסבא יש תפיסה קשה, אבל בתור פיצוי הוא גם דפוק בראש" (עמ' 395). ביידיש יאמרו: "אבער דערפאר" (מאייקו). "יריד" היא מלה נרדפת לשוק. ביידיש היא תשמש בדרך כלל לשוק של גויים, ובלשון מטאפורית, למקום רועש. המתעד ב"פונטנלה" נזכר בארוחות הרועשות במשפחה, שתמיד נשמעה בהן הגערה: "שקט! איזה מן יריד פה!" (עמ' 394).

 

                                             *

 

לעיתים קרובות מאוד, התחביר של גיבורי שלו הוא התחביר היידי, ובמיוחד ברומן "כימים אחדים". כאן נפגוש משפטים כמו "את התפוח ואת הדובדבן. אני ראיתי לעמוד בשלג" (253); "וכשאני ראיתי את האיטלקי המסכן לעשות את זה". (266); "אני ראיתי אותה לעמוד על יד הגדר" (130); "וכשאני ראיתי את יהודית לבוא" (48); "אני ראיתי אותם לעשות לחיים" (175).

לא רק הקיצוני דוחק את השפה החוצה. לפעמים תתגנבנה להן המלים, או תתגנב לה המנגינה, ככה סתם מבלי משים. "השמש זרחה בחצי חמש", מצטט המתעד את אחד הגיבורים. לתיש קוראים בוקר. ומספר הפעמים שבהם משתמשים  הגיבורים בביטוי "א נו" או "איצט", ומיד אחר כך במלה "עכשיו", הוא רב מאוד.

פעמים נמצא משפטים שהיידיש והעברית (ולפעמים היידיש, העברית והערבית) משמשות בהן בערבוביה, בעיקר ברומן "כימים אחדים": "נעמי לחשה לי שבדרך כלל מניסה חמותה כלבים בעברית, עיזים בערבית וחתולים ביידיש. אבל בנוגע לעורב, לא ידעה לאיזה עם הוא שייך ואיזו שפה הוא דובר, ולפיכך השתמשה בכולן" (עמ' 250). ללמדך, שמבשר המוות מצוי בכל מקום.

יש שתבוא המלה ביידיש ולאחריה תרגומה, ויש שתבוא המלה היידית או המשפט כולו ללא התרגום. "גיב א קוק זיידה" (87). ויש שיבוא משפט ביידיש הלוקה בתחבירו, אם משום שהמתעד אינו מדייק ואם משום שהדוברים במקור לא הקפידו, מדעת או שלא מדעת. "א שיינע מיידעלע", במקום "א שיין מיידעלע". גם השגיאה משמרת את המנגינה. למלאך המוות קוראים "המלאך פון שלאף". כינויו של רבינוביץ היה האוקסימורון "דער בלומענדיקער אלמן" (עמ' 109). יעקב מספר על דודו שנתן לו "פלאסקים רצח" (29). ומשה גודל כבת ואמו שמרה את צמתו, זו הצמה שלאורך הרומן מחפשים אחריה וקוראים לה בשמה היידי, שהרי היא מן הילדות:  "דער צאפ" (45).

גלוברמן, שאביו כבר היה סוחר בשר בעמק, מתבל בלי סוף את דבריו ביידיש, במיוחד בנוגע למרכולתו או לכסף בכלל. הוא ידבר הרבה על ה"קלוץ", על "טאפן" כשממששים פרה שעטיניה ייקראו "אייטערס", או להבדיל, כשממששים נקבה. לפרה יקרא לפעמים "מיידעלע". ולגבי הכסף: "לחשוב מה לקנות למישהו מתנה איז א לאך אין קאפ, אבל לתת למישהו כסף מזומן, איז א לאך אין הארץ, נקודה" (17). את המסחר הוא מתאר בהרבה מלים ביידיש: צריך "טאפן" את הבהמה ולהרגיש אם היא "גלאט". את הקליינט הוא מתאר כ"פאנפאטה" (90), ומסביר שהפאנפאטה הוא מי שמדבר מהאף. כשרוצים לסגור עסקה יש לומר "בנאמונס פרנוסה" (91). וכשהוא מנסה לשכנע שהעגל שנולד הוא טומטום, הוא אומר: "יש לה גוף של עיגל ופונים יש לה של עיגל ופיסלעך של עיגל". בכלל, גלויברמן מאחד בין פרנסה ואהבה. ואצל גלויברמן כמו אצל גלויברמן: "וחוץ מזה, זיידה, יש אצל כל אשה כמה סודות שרק עין ויד של פלייש הנדלר (סוחר בשר) יכולים להכיר" (88).

וטוב לסיים באהבה, שהיא טובה לכל השפות, ובכללן יידיש, שהרי כפי שבשביס נהג לומר, היידיש היתה פרוידיאנית הרבה לפני פרויד. אפילו גלויברמן גס הרוח, כשהוא מחזר אחר יהודית, הוא בא לפגישה "אויסגעפוצט" (198), מקושט, ומביא לה במתנה זוג "אוירינגלעך" (211), עגילים, וכנראה לא במקרה: ריצוע האוזן הוא השעבוד. כך גם בשיר האהבה הצועני בשפה האנגלית: "when   your love has golden earings he belongs to you" . אבל יהודית אינה מוכנה להשתעבד לשום אהבה שהיא. האם זהו ארכיטיפ? שהרי כבר אמרנו שהיידיש היתה "פסיכולוגית" עוד לפני הפסיכולוגים. מנחם, אחיו של משה, מנסה להציל את יעקב מהאובססיה שלו ליהודית ואומר לו: "זה האהבה? - כמה צעטאלאך וכמה פייגאלעך?" (227).

חלפו יותר ממאה שנים. ב"מלחמת השפות" ניצחה העברית, וטוב שכך. ובנדיבות של מנצחים היא, העברית, מקצה מקום של כבוד למנגינת היידיש עתיקת היומין, וזו מצדה גומלת לה ביד רחבה.

 

 

מקורות:

שלו, מאיר, כימים אחדים,

שלו, מאיר, פונטנלה,

שלו, מאיר, רומן רוסי,

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד