היה מטען אדיר של שמחה באוויר
היה מטען אדיר של שמחה באוויר
2/10/2005

סיקור ניצחונה של קבוצת בני  סכנין בערוץ 1 כונן מסגור שלילי של הקבוצה, יישובה ואוהדיה. הקישור בין כדורגל ולאומיות נותב למודל המחאה. בכך נמנעה הבנה עשירה של חוויתם האישית של השחקנים והאוהדים, ואפשרויות כינון הזהות המעוגנים בחוויה זו 

 

איילת כהן

ד"ר איילת כהן מן המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין

 

ב-18 במאי 2004 היתה בני סכנין לקבוצת הכדורגל הערבית הראשונה בישראל שזכתה בגביע המדינה. סיקור האירוע בתקשורת נותב כמעט בכל מופעיו לאחד משני המודלים שמציע הדיון המחקרי בתפקידים שממלא הכדורגל בחברה מסוימת: מודל האינטגרציה ומודל המחאה. הראשון עניינו באינטגרציה המתקיימת בתוך קבוצה אתנית, קבוצת מעמד, קבוצת מגדר וכדומה (בן פורת, 2002); הנבחרת הלאומית או, לענייננו, הזוכה ב"גביע המדינה", נתפסת כמייצגת של האומה כולה, והצופים עשויים לדמות עצמם לקהילה לאומית מלוכדת (Polley, 1998). על פי מודל המחאה, עשוי הכדורגל לסייע ביישוב עימותים, לעודד התעוררות של מחאה  ולקדם תיקונים חברתיים שבסיסיהם יכולים להיות לאומיים, מעמדיים ועוד. אפשרות נוספת היא, שמחאה מעין זאת עלולה לערער את הסדר החברתי ואף לפרקו (בן-פורת, 2003 עמ' 39).

כתבתו של גיל סדן, ששודרה בערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית בעקבות הזכייה, היא דוגמה מייצגת לאופני הסיקור של נצחון בני סכנין במדיה הישראלית. סיקור זה מתאפיין בדרכים שונות של התמודדות עם התקדים ההיסטורי שיצר הניצחון ועם השיח החברתי והפוליטי המורכב שבא בעקבותיו. הכתבה, שאורכה כשבע דקות, ערוכה כניסיון להעמיד דיוקן של קבוצת הכדורגל, אוהדיה והיישוב ממנו באה. כטקסט תקשורתי, משמשת הכתבה מקור לייצוג גישות, דעות, תחושות, דימויים, ערכים ואמונות. היא מוצעת לדיון כמוצר תרבותי, פוליטי, מושגי, המעיד ואף משתתף בייצור תרבותי ללא כל קשר לנושא הכתבה (ויצטום, 2004).

כתבתו של סדן ערוכה כפסיפס של קטעי ראיונות עם תושבי סכנין ועם אוהדי הקבוצה, קטעים משידורי משחק הכדורגל וקטעים חיצוניים ששולבו ברצף המשדר. דברי הקריינות, המלווים את הכתבה ב-voice over, משמשים את סדן בתפקידם המסורתי בסרטים תיעודיים, כ"קול יודע כל". לקול סמכותי זה, קול הכתב, נוסף הגוון האירוני והמטיל ספק, כאמירה משמעותית כשלעצמה.

סגנונה של הכתבה קרוב לתפיסה השמרנית של הסרט התיעודי, למצב  שניקולס (Nichols, 1999) מכנה בשם "עמדה אקספוזיטורית" (Expository Mode). הטקסט פונה אל הצופה באופן ישיר, בניסיון לכונן רושם של ראייה רחבה ושיפוט מבוסס. הכתב מציג עצמו כמספר-על המציע מידע בעל ערך אמת, כמתעד, כמי ש"נמצא בשטח" (ואף מצולם בו), ופחות כמדווח-מתרשם, המציע פרשנות לדברים (ויצטום 2004; וראו גם Renov, 1993). סדן מנסה להפתיע את הצופים במגוון מתוחכם של "דעות וקולות", שהקישור הרציף ביניהם מעומעם, כדי לכונן העמדה המתראה כפלורליסטית, שבה מוצע לביקורת הקהל "לקט מקרי" של "עמדות" ו"קולות".

הטקסט המורכב, הרב-קולי לכאורה, מעוגן במסגרת נרטיבית, שרועה (1994) מתאר כרטוריקה של אובייקטיביות בטקסט עיתונאי. בפועל ניכרת בכתבה מגמה ברורה של גיוס הדימויים, הצורה והסגנון, לחיזוק טענת הכתב ולתמיכה בהנחותיו. בין השאר מיישם סדן אסטרטגיות מכלילות לייצוג מציאות, כמו הצגת החדש כמוכר, הצגת יחידים כמעידים על הכלל, והצגה בעייתית של  מונולוגים וקטעי שיח של דוברים, המובאים בדיבור ישיר, כתגובה לרצפי תמונה ומלל שקדמו להם.

 הציטוטים הישירים המובאים כמונולוגים בכתבות "יומן" משמשים, לא פעם, לצורך הפרכה ולחשיפת סתירות במילות הדוברים, כפי שמראה לבנת (2001). דרכי הבאתם של המונולוגים ואופני המסגור שלהם מסמנים אותם, על כן, כנספחים ל"דיבור העקיף" של הכתב-המספר, וכמוגבלים לתפקידם כתומכים בתזה המרכזית שלו. במלים אחרות, הציטוטים המובאים מפי שחקני הקבוצה ותושבי סכנין, ובתפקוד דומה גם צילומי היישוב, מסומנים בכתבה כ"ראייה" וכמתן מקום לקולות מקוריים מרובים. אך הדיבור הישיר והציטוט הישיר בטקסט הגלוי מופיעים כספיחים מתועלים, ועל כן מושתקים, לדיבור המרוחק לכאורה של הקריינות (עוד על גוונים של דיבור ישיר בעיתונות הכתובה ראו אצל  ויצמן, תשנ"ח).

נעיר, כי התפיסה שהצגתי כ"רטוריקה של אובייקטיביות" כבר מוכרת לצופים רבים כבעייתית. את הבעייתיות הזאת מנסה סדן לטשטש באמצעות הדגם הרטורי שהוא מציב כעיקרון המארגן של הכתבה.

 

                                             *

 

בדברים הבאים אנסה להציג את עיקרי המודל הרטורי המעצב של הכתבה ואעמוד על דרכי מסגור הקהילה שהוא משרת. דגם דומה לזה, לטענתי, משמש עיתונאים בסוגות מדיה שונות. סיקור סיפורה של בני סכנין ישמש, על כן, גם כדוגמה לבחינת עיקריו של הדגם הרחב יותר.

כמעטפת-על לכתבה כולה מציב סדן מסגרת מקשרת, המעוגנת בהנחת קירבה בין משמעים בלשון. שלד המשמעים של הכתבה (המשמש כעין סריג המלכד בין חלקיה) בנוי כקישור מהודק בין שלושה תחומי תוכן, או שדות סמנטיים, שבהם מתארגנים המשמעים ב"רשת מושגים" (סוברן, 1994): ספורט, מלחמה ופוליטיקה. תחומים אלה, המקיימים ביניהם יחסים של שאילה ואימוץ, נכנסו ללשון הכוללת ומשמשים בה באופן הנתפס כבר כטבעי.

הנה, למשל, דוגמה מתוך כתבתו של דניאל בן-סימון, שהתפרסמה ב"הארץ" בחמישה באפריל 2005, ומתארת את משחקה של בני סכנין נגד בית"ר ירושלים. המשחק הזה התקיים אחרי שעבאס סואן, הקפטן של בני סכנין, כבש שער כשחקן בנבחרת ישראל, במשחק שהתקיים נגד אירלנד ב-27 במארס 2005. סואן, אגב, איחל אז "חג (פורים) שמח לאחינו היהודים". וכך בכתבה: "שני המחנות כמו נערכו למלחמה. שתי קבוצות ישראליות שכמו ייצגו שתי מדינות. אחת ערבית, אחת יהודית. כשנוגן ההמנון הלאומי, פרצו אוהדי סכנין בקריאות קצובות: 'סכנין! סכנין!' אוהדי בית"ר הגיבו בדרך ציונית הולמת. הם ליוו בקול ניחר את שירת ההמנון, כדי להפגין מיהו יהודי. אחרי ששני מחנות האוהדים סימנו את גבולות המאבק, נפתח המשחק". במהלך המשחק המדובר הניפו כמה מאוהדי בית"ר שלט גדול: "עבאס סואן, אתה לא מייצג אותנו".

רשת הקישורים שמציב סדן בין שלושת תחומי התוכן מתבטאת בכתבה בשלוש תבניות רטוריות מרכזיות.

א. הצגת דוגמאות לשיח טבעי, המופיעות בשיח הפרשנות ובקטעי הראיונות, שבהם מציגים הדוברים, בלשונם, דוגמאות לשימוש רווח בביטויים כגון: מתקפה, מגננה, ניצחון, מאבק, מערכה, מפלה, היסטוריה, גורל, אסטרטגיה וכדומה, בין שהם דנים במשחק הכדורגל ובין שבמצב הפוליטי. הדוברים מייצגים בדבריהם מעברי משמעים אלה כיחידות משמעות טבעיות ומובנות מאליהן בשימוש בשפה.

ב. כהרחבה לתופעה הלשונית המודגמת במעברים של משמעים בין שדות תוכן, מוצגת פרשנות חזותית ומילולית לתופעה זו בתהליך של המרה: מוסכמות הצילום של  משחק הכדורגל מומרות בהליך, המתראה כטבעי, במוסכמות צילום שבהן משתמשים להגדרה ולסיקור של אירוע פוליטי.

ג. כפיתוח לתהליך שהוביל ממעבר חופשי של משמעים בין שדות תוכן מילוליים להמרה של שדות תוכן במוסכמות של צילום וקריינות, מופיעים בכתבה שני דפוסים מובלטים של התערבות חיצונית:

קטעים חיצוניים  (inserts) המשובצים ברצף הכתבה, ובהם קטעי ארכיון מכתבות חדשות.

תחבולות מובלטות של צילום ועריכה כהקפאת התמונה (freeze), הילוך איטי וכדומה.

דוגמאות אלה של התערבות חיצונית משמשות את הכתב לשני תפקודים מרכזיים: כהערות אירוניות, וכמובאות מתריסות המוטחות בפני הדוברים המופיעים ברצף כתבה. דפוסי התערבות חיצונית מוצעים ברצף הכתבה כקישור טבעי המסתמך על מסגרות המעבר הטבעי בין המשמעים וההמרה, ומובאים כהרחבה ישירה שלהן.

בדרך זו בונה סדן מערכת רטורית המסתמכת על תופעת המעברים הטבעיים בשפה בין משמעים בשדות סמנטיים, ובונה על גביה שתי תבניות-שיח המתראות כהמשך או כהתפתחות טבעית של תופעה זו. בפועל, מתפקדות שתי מערכות אלה כמערכות  שכנוע מגמתיות, שתחכומן ב"טבעיותן". קבלה טבעית זו נסמכת, במקביל להיענות האינסטינקטיבית לתופעה הלשונית המשוקעת בתרבות, גם על מוסכמות חזותיות של יצירה תיעודית, שבה נפוצה רטוריקה העושה שימוש תדיר במטפוריקה מילולית וחזותית. התכונות המימטיות של הצילום מאפשרות לו להציע מערכת של סימנים וצפנים מוסכמים (לבוש, סגנון, ארכיטקטורה, חפצים, שפת גוף וכדומה), אשר חוברים לשפה, למלה כתובה ולצליל כדי לעשות את העולם ל"מובן" (Lister and Wells, 2001).

התקבלותן של התבניות הרטוריות הללו, על רמת המניפולציה הגוברת שלהן, מתאפשרת בשל שתי הנחות בסיסיות: הזיהוי המיידי והקבלה של המעבר הטבעי בין שדות המשמעים בלשונם של הקוראים, וההיכרות הקרובה עם מסגורם הנפוץ (הנתפס כטבעי כמעט) של ערביי ישראל בהקשר הפוליטי.

לטענתי, נעזר סדן בכתבתו בשלוש רמותיו של הדגם הרטורי, כדי לכונן מסגור שלילי רב-ממדי של קבוצת בני סכנין, יישובה ואוהדיה. מסגור זה, המציע פרשנות מרכזית מצומצמת לחיבור בין כדורגל ללאומיות, מובע בכתבה בארבע תימות מרכזיות, שהן כשלעצמן נתפסות כבעלות מטען ריגושי רב בחברה הישראלית: דת, זהות לאומית, שכול וזיכרון, והאשמה בחוסר הומניות.

בכך מנותב הקישור בין כדורגל ולאומיות לכיוון מודל המחאה, תוך העמדה מדומה של מודל אינטגרטיבי, המצביע על האפשרות הדמוקרטית הטמונה בספורט. הפרשנות המגוונת שמציעים האוהדים לפעילותם, והמובָנוּת שהם מעניקים לפרקטיקות היומיומיות שלהם, מתועלות למסגרת המצומצמת של הכיוון הלאומני.  בכך נמנעת הבנה עשירה של חוויתם האישית של השחקנים והאוהדים, על ממדי ההנאה והחברות שבה, ועל אפשרויות אופני כינון הזהות המעוגנים בחוויה זו. 

ארבעת הקטעים הבאים מתוך כתבתו של סדן מדגימים את הקישור בין מעטפת-העל המושגית, על שלוש רמותיה, לבין ארבע דרכי המסגור השלילי של בני סכנין.

         *

 

בני סכנין:  כתבתו של גיל סדן

מאי 2004

אולפן התוכנית "יומן". המגישה פונה אל המצלמה.

גאולה אבן:

"הסיפור של בני סכנין מתחיל במגרש הכדורגל, אבל נמשך בקו התפר שבין ערבים ליהודים. מאחורי הזיקוקין ושירת הניצחון נשאלת שאלת השאלות: האם תיתכן תפנית כלשהי בדו-קיום דווקא עכשיו? גיל סדן היה בסכנין עם השחקנים ועם בני העיר".

כבר בהצגת הכתבה באולפן "יומן" מוצעת קביעה ממסגרת ומטילת ספק באפשרויות הבונות שמציע המודל האינטגרטיבי המקשר בין כדורגל ללאומיות. "שאלת השאלות", המוצגת עם סימן השאלה בסופה, והמלווה במילת הספק "דווקא", תשתקף בכלל רבדי הכתבה שאליה מפנה קולה הסמכותי של המגישה.

"מסגד, צילום פְנים: עבאס סואן מתפלל. ברקע, ב-voice over, מתחילים להישמע צלילי "התקווה"/ מעבר לקבוצת בני סכנין ותנועה פנורמית של המצלמה על פני חברי הקבוצה לקול צלילי "התקווה" המושמעים ברמקול/ freeze על דמותו של סואן, שעל חולצתו כתוב באותיות עבריות השם "מיעארי" /זיקוקים, צלילי "התקווה", מוסיקה. סואן נישא על כתפי חבריו בחגיגת הניצחון/מעבר למסגד".

א.

סדן:

בצהריי יום שלישי התפלל הקפטן, עבאס סואן, שהתוצאה תהיה כגודל הציפיות

(מעבר מהמסגד למדרש, וחזרה למסגד).

סדן:

בתום התפילה קיבל עבאס את הברכה שהוכיחה את עצמה.

סעיד סואן:

היו לי תשעה ילדים, כולם היו משחקים כדורגל.

סדן: כולם?

סואן: כולם.

עבאס סואן:

 יהיה טוב. יהיה טוב לכולם בעזרת השם. אחרי המשחק כולם יהיו מבסוטים. אני מבטיח לכולם.

לטענת שורק (2003) ובן פורת (2003), השיח האזרחי הליברלי, שביחס לערביי ישראל נדחק לשוליים, עשוי לזכות לעדנה דווקא בזירת הכדורגל. הכדורגל אף עשוי לשמש כנתיב ניעות עוקף אפליה ועוקף השכלה, תפיסה שניכרת בדבריו של סעיד סואן. סדן, לעומת זאת, בוחר להשתמש בסממנים של "ישראליות" אזרחית כטקסים, סמלים ואנדרטאות כמסגרות להאשמה.

כדורגל ודת (שלא לדבר על כדורגל כדת) הם דוגמה נוספת לשדות סמנטיים שהמעברים בין משמעיהם רווחים בלשון הטבעית: "אני מאמין בקבוצה שלי"; "האוהדים מגיעים לכל המשחקים בדבקות"; "התפללתי שהקבוצה שלי תנצח". הבקעות שערים במשחק גוררות התגלות אלוהית מיידית ("יש אלהים"); ופסוק א' בפרק כ"ג בספר תהילים, "בנאות דשא ירביצני", אומץ מזמן כקוד התנהגות על המגרש. למרבה הצער, האימוץ חלקי, וקשה לומר שמשחקי הכדורגל מתנהלים בדרך כלל על מי מנוחות.

בקטע שלפנינו נוסף שדה המשמעות של הדת כמרכיב מפליל לקישור הבסיסי שבין ספורט, מלחמה ופוליטיקה. תבנית המעברים בלשון הטבעית בין המשמעים בשדות הסמנטיים מיוצגת בדברי המגישה בביטויים: "שירת הניצחון", "קו התפר", "דו קיום".

 תבנית ההמרה מיוצגת בקטע זה כאשר הקבוצה המנצחת מצולמת כהדגמה לזהות לאומית שסועה: המצלמה עוברת לאיטה, בתנועה פנורמית, על פני השחקנים שאינם מצטרפים לשירת "התקווה". הקבוצה הישראלית אינה מופיעה על המסך והיעדרה ממחיש את בידולה של הקבוצה הערבית. תמונת ניצחון שגרתית בתיאור תחרויות ספורט (שמחת המנצחים בשעה שמשמיעים את המנון ארצם) מסומנת כך כהערה פוליטית.

תבנית ההתערבות החיצונית מודגמת בשלושה מקרים:

Freeze על פניו של עבאס סואן, בשעה שברקע נשמעים צלילי התקווה. כשהמצלמה מתעכבת על פניו של סואן נשמעת  השורה "נפש יהודי הומייה".

שילוב פסקול ותמונה: צלילי "התקווה" נשמעים על רקע תמונת התפילה במסגד עוד בטרם עוברים לתמונת הקבוצה על המגרש. כך נוצרת התנגשות, ואפילו צרימה, בין מראה התפילה במסגד לבין ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.

יש לציין כאן כי לאוהדים הערבים, שירת ההמנון הוא ערעור אופי הטריטוריה של הכדורגל, כפי שניסו להגדירה: א-פוליטית, לא ציונית, מרחב שניתן לחוש בו גאווה קולקטיבית, רחוק ממורכבות הסכסוך הישראלי-פלשתיני (שורק, שם). סדן מתעלם מתפיסה זו ובוחר להציג את חברי הקבוצה כנבדלים מופללים.

עריכה: הנרטיב מוצע בתבנית אופיינית לכתבות מגזין טלוויזיונית: פתיחה באתר, מעבר לאתר אחר, וחזרה מסכמת לאתר הראשון, המשמש כסיפור מסגרת. כאן פותחים בצילום במסגד, עוברים לניצחון במשחק, וחוזרים למסגד (צילומים שנערכו באותו יום משמשים כאן לפיצול כרונולוגי ומובאים כהתרחשות לפני ואחרי המשחק).  אפקט זה מחזק את תפיסת הדת (המוסלמית, על הקשריה התרבותיים בחברה הישראלית היהודית) כגורם משמעותי בהבנת עולמם של שחקני ואוהדי בני סכנין.

מבחינה צורנית, הן השימוש ב-jumpcut  - המעברים הקטועים מתמונה לתמונה, והן השימוש  ב-freeze על פניו של סואן, שניהם בלוויית צלילי "התקווה", מחזקים את מסגור הזהות המפוצלת.

שלוש התבניות: המעבר הטבעי בין המשמעים, ההמרה וההתערבות החיצונית, תורמות כאן למסגור שלילי המקשר בין דת, לאומנות, וזהות שסועה, באמצעות הצגה מגמתית ומקשרת של שלוש התנהלויות טקסיות שמערבים ביניהן במכוון: טקס הענקת הגביע, התפילה במסגד כהצהרה על זהות ואמונה, והשמעת ההמנון הלאומי היהודי.

 

ב.

צילום חוץ: רחובות סכנין / סדן ועדי גרוס צועדים זה בצד זה ברחוב

 סדן:

באותה שעה כבר התכונן צבא האוהדים לקרב הגדול.

עדי גרוס, מן היישוב השכן לוטם, באה לסכנין עמוסת משרוקיות, ועכשיו היא חילקה אותן, תרומה לטיפוח הדור הצעיר של אוהדי הקבוצה.

סדן:

משרוקיות, תופים והרבה אמונה.

גרוס:

בעזרת השם, זה היום (מתופפת על הדרבוקה). אם תיקח בחשבון שלפני שלושה ימים היה יום הנכבה והמקום היחיד, אני חושבת, במגזר הערבי, שלא דיברו עליו מלה היה בסכנין. כי כולם היו עסוקים בלהישאר בליגה, אז זה אומר משהו. ברגע שהחבר'ה עוסקים בספורט אין להם ראש לשטויות אחרות.

מעבר לצילום אנדרטה לזכר קורבנות יום האדמה ואירועי אוקטובר 2000

סדן:

שטויות אחרות היה ביטוי לא כל כך מוצלח למורשת המאבק האחר של סכנין, יום האדמה בשבעים ושש, שבו נהרגו שלושה תושבים, ואירועי אוקטובר אלפיים, שבו נהרגו עוד שניים מצעירי העיר. אחד מהם היה וליד אבו סאלח.

מעבר: רחובות סכנין וצילום ממושך של המסגד המרכזי/ אבו-סאלח בפתח החנות שלו, לצווארו צעיף של "בני סכנין", מאחוריו פוסטרים של הקבוצה.

עבד אל-מונעים אבו-סאלח:

קשה לי, קשה לי. זה דבר קשה. היום חסר לי דבר אחד. ואליד איננו אתי. חסר לי. בבית. חגיגה. בכביש, ברחוב. חגיגה. סכנין, האזור, חוגגים. רק הבן שלי איננו.

המעברים הטבעיים בין שדות התוכן מסומנים, בשלב זה בכתבה, כמושגי מפתח מצטברים: צבא אוהדים, אמונה, מאבק; הצירוף "המאבק האחר" מקשר קישור ישיר בין הספורט לתחום הפוליטי ותחום הזיכרון ההיסטורי, ומסמן את האחרון כ"אחר".

המרה: הדיון בספורט מומר בדיון פוליטי "פרשני", אך מוצג כהמשך טבעי שלו, באבחנה ה"לא כל כך מוצלחת" של "האוהדת השרופה" (שוב קישור "דתי": דבקות, להט, שריפה, אש האמונה וכדומה). החזרה בציטוט ישיר: "ברגע שהחבר'ה עוסקים בספורט אין להם ראש לשטויות אחרות", וההתייחסות הביקורתית לכאורה של סדן לדברים, מסייעים לו למסגר את ה"שטויות" כ"מאבק האחר" ובכך להמעיט מכבודה של מורשת המאבק, המשני לכאורה, אך החשוב יותר בפועל, של סכנין.

עריכה חיצונית: צילום האנדרטה מובא במסורת הצילום היהודית-ישראלית, אך בשונה מהמקובל במסורת זו, שבו עוברת המצלמה ישירות מהאנדרטה להורים השכולים,  משולב כאן צילום מעבר של רחובות סכנין, והמצלמה מתעכבת ארוכות על המסגד. קולו של האב השכול נשמע על רקע הרחובות והמסגד, ויוצר התנגשות מושגית שמכוונת להפללה. הביטוי "המאבק האחר" וצילום אנדרטאות במסורת צילומית "כמו שלנו" מכוננים תפיסה אחרת של שכול. זאת ועוד: אפשרות הדיון בזהות הקהילתית ובמסורת הזיכרון שלה מקושרים כאן בקישור מנמיך לניצחון במשחק כדורגל, הן במלה והן בתמונה. כך מכוננים זהות במראה (מסגד)  ומכחידים בשפה הנשמעת (דברי האב). באופן זה מתירים לדובר שיח הומני כללי בלבד (מבלי לדון ברקע הפוליטי לאובדן הבן), שנוסף לו קישור מטריד בין שכול לבין אהדת כדורגל.

שלוש התבניות מציגות סימון מפליל ומאשים של  הרצון להבנות זיכרון קולקטיבי ביישוב ערבי-ישראלי כעניין מסוכן, שיש לטשטשו, מה גם שהוא מעוצב בדפוסים "שלנו". ההפללה נעשית באמצעות החלשה של הזיכרון הפרטי, ציטוט ביקורתי ומתערב של הצגת שכול "יהודי", וקידום פרשנות חיצונית המוצגת כנלעגת (עדי גרוס מפרשנת). לכך תורמת גם עילגות מסוימת של האב השכול.

הכדורגל מספק אפשרות לייצוגים ויזואליים קונקרטיים ודרמטיים של הקולקטיב, כאחד ממרכיביה של חוויה מעין-לאומית (שורק, שם). בכתבה שלפנינו משמשים ייצוגים כאלה להצגה מאיימת של האוהדים.

 

ג.

צילום המשחק במגרש הכדורגל

סדן:

הפרשנים מנו 20 אלף אוהדים של סכנין. נציגים של מיליון ערבים ישראלים. כל עוד הניצחון נראה מובטח, שפעו כולם אחוות עמים. אבל אז קרה הבלתי צפוי. הפועל חיפה מבקיעה שער. לכמה דקות כואבות נראה היה שמלאי התקוות וההבטחות והצהרות האחווה יורד לטמיון. לפתע נראו הרבה פרצופים זועמים והם לא הבטיחו טובות.

צילום האוהדים, על רקע דגלים ועליהם כתובות בערבית. המצלמה מציגה בתקריב גוש צפוף של אנשים צועקים, חלקם מחווים תנועות מגונות כלפי המצלמה. ברקע - קריאות בערבית.

בדוגמה זו מתבסס סדן על המעבר הטבעי בין המשמעים בשדות הסמנטיים של ספורט ופוליטיקה כדי להציב מבנה רטורי שבו משובצת הערה אירונית בין שתי קביעות  ישירות:

קביעה ראשונה: האוהדים הם נציגים של מיליון ערבים ישראלים.

קביעה שנייה: לפתע נראו הרבה פרצופים זועמים והם לא הבטיחו טובות.

בין הקביעה הראשונה לקביעה השנייה משובצת הערה אירונית, המבוססת על צירופים כבולים: "תקוות והבטחות"... ובעיקר "הצהרות אחווה". צירוף זה מובא כמשלים לשימוש האירוני ב"אחוות עמים", שמוצג במשפט הקודם ומלעיג על השימוש השחוק בביטוי אידיאולוגי שכבר איבד מכוחו (סוציאליזם, ציונות ואחוות עמים). ההערה האירונית, המתייחסת ל"נציגים של מיליון ערבים ישראלים", משמשת כקישור המתראה כמציע השתלשלות טבעית של נסיבות. בכך מבטל הצירוף: קביעה-משפט אירוני מפליל-קביעה את אפשרויות הפיוס הטמונות בספורט, והקישור למשפט הבא מציג באופן "טבעי" הפסד במשחק כמעורר כעס שבבסיסו מאבק לאומי. מכאן המסגור הסתום, החותם לכאורה: "והם לא הבטיחו טובות" (אותם נציגים של מיליון ערבים).

מבנה זה מחוזק ומגובה בתבנית ההמרה: אכזבת אוהדי קבוצת כדורגל מצולמת כהפגנה פוליטית. אפקט זה מוצג באמצעות עריכה של קטעים מתוך המשחק: צילום קטעי השיא של המשחק; תגובת האוהדים: קריאות בערבית, דגלים עם כתובות בערבית, צילום מקרוב של קבוצת גברים, קומפוזיציה צפופה, "רעש" חזותי ומילולי, והתקרבות מאיימת למצלמה .

 

ד.

צילום הבקעת השער השני, שקבע את ניצחונה של בני סכנין, וצילום תגובת הקהל

סדן: ברגעים כאלה אין, פשוט אין כלום חוץ מכדורגל. לכאורה שוכחים הכל, אבל לא הכל.

קטע חיצוני: אשה בורחת בבכי מביתה במחנה הפליטים רפיח / מעבר חד למואפק חלאילה, המדבר על רקע שמחת הניצחון בסכנין

מוואפק חלאילה:

נכון, הם גם מרגישים, הם האחים שלנו, הם העם שלנו, אבל בתוך הכאב אנחנו רוצים גם כן לראות איזה שמחה, האור בקצה המנהרה. אולי בעתיד יהיה אופטימיות, יהיה משהו חדש, אולי נרגיש תקווה לעתיד.

שילוב קטע חיצוני כהטחת אשמה: הצופים רואים את הקטע שצולם ברפיח, ואילו בפני חלאילה מוצגת שאלה, שאינה מושמעת לצופים. כשהוא משיב, הוא מצולם על רקע חגיגות הניצחון בסכנין. בכך מואשמים הוא וחברי קהילתו, הערבים הישראלים, באטימות לב ובחוסר הומניות, בעוד עושי הפעולה ברפיח, בדומה לקבוצת הכדורגל הישראלית היריבה, מועלמים.

בקוד הבלתי כתוב של יחסי ערבים-יהודי בישראל, גילויי לאומיות פלשתינית בזירה הציבורית נחשבים פרקטיקת מחאה והתרסה נגד יהודים (שורק, שם). השאלה (הבלתי נשמעת) שהופנתה לחלאילה, על כן, מעמידה במבחן לא הוגן את ניסיונו להתנהל לפי הקוד הזה.

 

                                          *

 

מחמוד ראליה (עיתונאי): "בליגת הכדורגל, המרב שהשגנו הוא לכפות תיקו על הרוב היהודי. אבל לליגת ההתקבלות הלאומית אנחנו, המיעוט הגדול למדינה, לעולם אפילו לא ניכנס. לעולם לא!" (קסל וקלושנדלר,  העולם על פי בני סכנין, "הארץ", 1 ביוני 2005).

זכייתה של קבוצת בני סכנין בגביע המדינה שימשה במאמר זה דוגמה, טעונה במיוחד מטבע הווייתה, למודל רטורי המקשר בין שלוש רמות מסלימות של שכנוע המעוגנות בתופעה לשונית. מארג הקישורים בין ספורט, פוליטיקה, מלחמה ודת, תועל בכתבה זו לכינונו של מסגור מפליל המעוגן בארבע תימות טעונות: דת, זהות לאומית, שכול וזיכרון, והאשמה בחוסר הומניות.

"הכדורגל", כותב פרשן הספורט זוהיר בהלול (בהלול, 2003), "אולי משנה ומקרב. הוא בוודאי קטליזטור להידוק יחסים בין-אישיים. הוא אולי גורם להאנשה וממזער דמוניזציה, הוא מעצב מציאות אחרת ואולי  משנה דעות, אך הוא בוודאי לא תחליף למדיניות שוויונית". בכתבה שבה דנו, נעזר הכתב בדגם הרטורי שהציב כדי להציג את הזהויות החלופיות, ה"לא לאומיות", המצויות בידי הערבים הישראלים, כמו הזהות הדתית או החמולתית (שורק 2003), כצופנות סכנה או כפרימיטיביות. בכך הוא מונע כל פרשנות לזהות של קבוצת בני סכנין ואוהדיה, למעט זו הלאומנית.

לסיום, הנה דברים מאירי עיניים שכתב אוהד בני סכנין באתר האינטרנט sport5.co.il ערב המשחק:

"היום הוא יום מולדת שלי 18.5.75 ...איך אפשר לשכוח יום כזה, כשנציגת המגזר מתמודדת על אחד התוארים החשובים לה ולמגזר...עבורי זו המתנה הכי יפה אי פעם שקיבלתי, מקבל , אקבל, אם סח'נין כמובן תזכה בגביע של המדינה.

אווירה נחמדה יש, קהל אדיר נמצא, נשמה ולחימה על המגרש דרושה, מחזיקים אצבעות בכל המגזר, נשאר דבר קטן קטן והוא גול או שניים של לימה או אסולין או עבאס סואן ואנחנו בשוויון זכויות. ולא יהיה לנו כמובן טענות:)"

 

 

מקורות

בן סימון, דניאל. עבאס סואן הוא אולי כוכב הנבחרת, אבל בירושלים הוא עוד שחקן ערבי. הארץ, 5 באפריל 2005.

קסל, ג'רולד ופייר קלושנדלר. העולם על פי סכנין. הארץ 1 ביוני 2005

מכתבי קוראים שהתפרסמו ב  sport5.co.il ב18- במאי 2005

בהלול, זוהיר (2003). פצצה מתקתקת בקונכיית הספורט.  פנים 23, גיליון 25.

בן-פורת, אמיר (2003). כדורגל ולאומיות. תל-אביב: רסלינג.

בן-פורת, אמיר (2002). ממשחק לסחורה: הכדורגל הישראלי - 1999.  שדה בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון.

ויצטום, ד' (2004). 'כתבת הטלוויזיה וההיסטוריה'. בראשית, ח', שלמה זנד ומשה צימרמן (עורכים). קולנוע וזיכרון: יחסים מסוכנים? ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

ויצמן, א' (תשנ"ח). אמת או בדיה? דיבור ישיר בעיתונות היומית הכתובה. בלשנות עברית 43, עמ'  29 -42.

סוברן, תמר (1994). שדות סמנטיים: עיון בלשני-פילוסופי בקשרי משמעות. ירושלים: מאגנס.

שורק, תמיר (2003). דו קיום באיצטדיון הלאומי. פנים 23, גליון 25.

Miller M. and McHoul A (1998) “Introduction to Popular Culture and Everyday Life” in  Popular Culture and Everyday Life. London, Sage. Pp.1-27.

Nichols, B. (1991). Representing reality: Issues and concepts in documentary. Bloomington: Indiana University Press. 

Polley, M. (1998). Moving the Goalpost. New York: Routledge.

Renov, M. (1993).Towards a poetics of Documentary (pp. 12-36) . In  Renov, M. (Ed.). Theorizing Documentary. London and New York: Routledge.

Wells, L. and Martin Lister (2001). Seeing beyond belief: Cultural Studies as an approach to analyzing the visual. In Van Leeuwen, T. and Carey Jewitt (Eds) .Handbook of Visual Analysis. London: Sage

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
21/11/2018
היום תעלה להצבעה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק ...
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד