גברים ונשים ביד הלשון
גברים ונשים ביד הלשון
2/10/2005

לשון הנשים הערביות בישראל כוללת מרכיבים רבים השונים מלשון הגברים, בכל תחומי מבנה השפה, ובעיקר באוצר המלים ובשימושיהן הסמנטיים והפרגמטיים. אך מכיוון שמעמד הנשים משתנה, בעתיד נראה שינויים נוספים, שיהיו "חדשניים" ויתקרבו ללשון הגברים

 

יהודית רוזנהויז

קרדיט: ד"ר יהודית רוזנהויז היא בלשנית, מלמדת בטכניון ובאוניברסיטת חיפה, עוסקת בחקר הערבית המדוברת, העברית והאנגלית

 

במחצית השנייה של המאה ה-20 התרבו המחקרים הלשוניים הדנים בהבדלים בין לשון גברים ונשים בשפות שונות, בהן עברית וערבית. חלק מהמחקרים נעשו ממניעים פמיניסטיים, כגון אלה שמעלים את עניין קיפוח הנשים בחברות וארצות רבות. חקר לשון הנשים התחיל בהצבעה על הבדלים בין לשון הנשים "המסומננת" לבין המודל המקובל של הלשון, שהיה לשון הגברים שנחשבה "בלתי מסומננת". לאחר מכן התפתח המחקר להשוואה בין לשון נשים וגברים, וגם לחקר לשון הגברים כבעלת תכונות ייחודיות.

מאמר זה מתרכז בפן הלשוני של נושא זה, המתייחס ללשון הערבית כפי שהיא מדוברת בעיקר בארץ, בלי לעסוק בצדדים "הפמיניסטיים". יצוין כי התקדמות בחקר לשון הנשים דוברות הערבית ניכרת רק ברבע האחרון של המאה ה-20, וגם עתה המחקרים בעניין מעטים יחסית. השוואות בין לשון גברים ונשים בערבית מעטות עוד יותר, אם כי ניתן למצוא הערות על ההבדלים בין לשון נשים וגברים. יש להניח שהדבר קשור בקיומם של הבדלים חברתיים בין נשים וגברים בחברה הערבית.

לאחר שנדון ברקע החברתי של החיים במגזר הערבי בארץ, המחולל גם הבדלים לשוניים, נביא דוגמות של הבדלים בין לשון הנשים והגברים בערבית מכל תחומי הלשון: הפונולוגיה, המורפולוגיה והתחביר, הסמנטיקה, אוצר המלים והפרגמטיקה. הדוגמאות נחקרו בעבודות קודמות שלנו Rosenhouse, 1998, 2001a, 2001b)) ושל חוקרים אחרים (Abu Haidar, 1988, 1991, Henkin, 2002).

 

                                               *

 

סקירה לשונית של מבנה השפה הערבית מבחינת ציון המין

כבר בתחילה יצוין כי בשפה הערבית יש שני רבדים עיקריים: השפה הספרותית והשפה המדוברת. מצב זה, המכונה דיגלוסיה, משקף תכונות לשוניות רבות, אבל המבנים הבסיסיים משותפים לשני סוגי השפה. להלן נתרכז בפרטים הקשורים להבדלים בין לשון נשים וגברים בערבית, שבחלקם דומים למבנה השפה העברית.

השפה הערבית מבחינה בשני מינים - זכר ונקבה ללא "מין נייטרלי" (כמו בשפות הודו-אירופיות, לדוגמה). הבחנה זו מתקיימת בתחום המורפולוגיה בערבית הספרותית והמדוברת (כמו בעברית) בגופי היחיד והרבים במערכות השם והפועל, בתיאורים ובכינויים. שמות העצם וצורות הבסיס של הפועל הם במין זכר והם בלתי מסומננים, ואילו צורות הנקבה מסומננות לרוב מבחינה מורפולוגית על-ידי סיומות שונות, בהתאם לקטגוריה של המלה (שם, פועל, כינוי או תואר שם). לסיומות אלה צורות מגוונות (ורבות ממספר סיומות הנקבה בעברית). עם זאת, יש מלים מעטות (שמות עצם וגם תארי שם) שנחשבות למין נקבה אבל הן נעדרות סיומת נקבה (לדוגמה: שמש shams - , מלחמהHarb - , בית - dar, שוק - suq); מלים כאלה נחשבות מלים שמיות עתיקות. ישנן מלים מעטות (שמות עצם וגם תארי שם) המסתיימות בסיומת "נקבה" אבל נחשבות לזכר (כגון: רמאי, פיקח, ממולח - dahiya; מתנה - Tiyya; ח'ליף - (xalifa. גם צורות הזכר של קטגוריית שמות המספר מקבלות "סיומות נקבה" בערבית הספרותית (כמו בעברית); בערבית המדוברת קיבלו שמות המספר תפקיד מבחין מבחינה תחבירית ולא מורפולוגית, אך ההבחנה בין הצורות (בלי/עם סיומת) קיימת. דוגמאות למשקלי שמות עצם ותיאורי שם בערבית המדוברת ראו בטבלה 1, ודוגמאות לפעלים, לשמות ולתארים בזכר ובנקבה בערבית המדוברת ראו בטבלה 2.

 

טבלה 1. דוגמאות למשקלי שמות עצם ושמות תואר בערבית

 

שמות תואר

שמות עצם

משקל בסיסי (ללא מוספיות):

פרח 'שמח', עטש 'צמא'

משקל בסיסי (ללא מוספיות): ולד 'ילד', רג'ל 'איש',

משקל פעיל: כביר 'גדול', כרים 'נדיב', בטיא 'איטי', נשיט 'פעיל', ג'ריח 'פצוע'

משקל פעיל: נבי 'נביא'

משקל פעיל (עם דגש בע' הפועל): ח'ויף 'פחדן'

משקל פעאל (עם דגש בע' הפועל): פעאל 'פעיל'

משקל בעלי מלאכה: נג'אר 'נגר'

ח'יאט 'חייט', ח'דאם 'משרת'

משקל פעלאן: פרחאן 'שמח'

זעלאן 'כועס, עצוב'

תעבאן 'עייף', ג'ועאן 'רעב'

עטשאן 'צמא', כסלאן 'עצלן'

משקל בינוני פועל (שמני):

שאער 'משורר', כאתב 'סופר', חארס 'שומר',     מעלם 'מורה, מעסיק'

מחאמי 'עו"ד'

משקל בעלי מום וצבעים:

אטרש 'חירש', אעמא 'עיוור'

אחמר 'אדום', אסמר 'חום'

משקל בינוני פעול (שמני):

מנדוב 'ציר, נציג'

מאזון 'מורשה דתי לעריכת נישואין'

משקל השתייכות (נסבה):

נצראוי 'מנצרת', טברי 'טברייני'

משקל ומוספיות: רסול 'שליח'

זלמה  'גבר', אנסאן 'איש, אדם'

 

טבלה 2. דוגמאות לפעלים, לשמות עצם ולתארים בזכר ובנקבה בערבית מדוברת

 

נקבה

זכר

מין

כתבת

כתב

פועל בעבר

בתכתב

ביכתב

פועל בעתיד

כלבה

כלב

שם עצם

כבירה

כביר

תואר "רגיל"

טרשא

אטרש

תואר למומים/צבעים

וחדה, תנתין

ואחד, תנין

שם מספר

הי

הו

כינויי גוף

האדי

האדא

כינויי רמז

 

מבחינה תחבירית, כללי ההתאמה הם שונים בערבית הספרותית ובערבית המדוברת, ותלויים גם בסדר המלים במשפט וגם במין הנושא. גורמים נוספים שמשפיעים על כללי ההתאמה החלים על הנושא הם תכונותיו הסמנטיות (חי או דומם), וקטגוריות המספר (יחיד, זוגי או רבים). דוגמאות למשפטים פועליים ושמניים בערבית ספרותית ראו בטבלה 3.   טבלה 3. דוגמאות לכללי ההתאמה בערבית הספרותית (בעזרת מלים בעברית)

 

משפטים שמניים (נשוא לא פועל)

משפטים שמניים (הפועל אחרי הנושא)

משפטים פועליים (הפועל לפני הנושא)

האיש גבוה

(ש)שהאיש הלך

הלך האיש

שני האנשים גבוהים (זוגי ז.)

(ש)שני האנשים הלכו (זוגי ז.)

הלך שני האנשים

האנשים גבוהים

(ש)האנשים הלכו (ר.ז.)

הלך האנשים

האישה גבוהה

(ש)האישה הלכה (י.נ.)

הלכה הבת

שתי הנשים גבוהות (זוגי נ.)

(ש)שתי הנשים הלכו (זוגי נ.)

הלכה שתי הבנות

הנשים גבוהות

(ש)הנשים הלכו (ר.נ.)

הלכה הנשים

הכלב גבוה

(ש)הכלב הלך

הלך הכלב

הכלבים גבוהה / גבוהים

(ש)הכלבים הלכה/הלכו (ר.ז.)

הלכה / הלכו הכלבים

 

בערבית המדוברת כללי ההתאמה בין נושא לנשוא פשוטים יותר, וכך הנשוא הפועלי של נושא זכר בריבוי יהיה לרוב בריבוי (ללא תלות בסדר המילים במשפט), אך אפשרית גם צורת נ.י., ותואר שם (נשוא ולוואי) גם אם אינו מתאר בני אדם יהיה לרוב בריבוי.

בערבית המדוברת כללי ההתאמה מושפעים יותר מההיגיון (common sense) של הדוברים. סדר המלים במשפט, או תכונותיו הסמנטיות של הנושא, אינם משפיעים באותה צורה על המבע.

 

מבנה החברה הערבית ושינויים שחלים בה היום

מבנה החברה הערבית הוא פטריארכלי מובהק: לגבר מעמד הבכורה בחברה בכלל ובמשפחה בפרט. הדבר מתבטא אפילו בכינויים וביחס המופגן לזכרים במשפחה ובחברה. "כבוד המשפחה" הוא מושג בסיסי בחברה הערבית מקדמת דנא, והוא משפיע על כל צורות ההתנהגות של האדם, שכן התנהגות נאותה (של הגברים ושל הנשים) תורמת לכבוד המשפחה. צניעות הנשים תורמת לכבוד המשפחה, ומשום כך הן נשמעות לכללי ההתנהגות של החברה ושומרות על כבודן וצניעותן בפרישתן מחברת גברים שאינם בני משפחתן הקרובה (ראו התפיסה היהודית של "כבודה של בת מלך פנימה"). סיפורי העם והמשלים בערבית משקפים בבהירות את היחס הזה לנשים (לדוגמה ר' מירון וחבריו 1993, 1996). רוב הנקודות האלה קיימות בדרגות שונות גם בחברות לשון אחרות.

בישראל, האוכלוסייה הערבית חיה בכפרים ובערים. נשים כפריות עובדות גם מחוץ לביתן, בשדה. אין הן תמיד סגורות ומסוגרות בביתן. אבל קשרים ותקשורת עם גברים שאינם בני המשפחה נמנעים במסגרת זו ואינם רצויים בדרך כלל. ילדות שיחקו עם ילדים רק עד שהיו לנערות בגיל ההתבגרות. אז נכנסו הביתה והחלו לעסוק בעבודות הבית, יחד עם אמהותיהן ויתר נשות המשפחה. בערים המצב דומה, אך העבודות בחוץ אינן עבודות שדה, אלא במפעלי תעשייה המצריכים כוח עבודה זול יחסית ואמין. גם היום אנחנו רואים נשים המוסעות מהבית בתחבורה מאורגנת למקום עבודתן (מפעל תעשייתי או לעבודות ניקיון במוסד כלשהו) וחזרה הביתה, בלי אפשרות לצאת ממסגרת זו. גם במקום העבודה הן נמצאות בעיקר בחברת נשים ומעט מאוד בחברת גברים. גם היום, שיעור הנשים הערביות בארץ העובדות נמוך משיעור הגברים העובדים בחברה הערבית, ונמוך משיעור הנשים העובדות בחברה היהודית.

מתחילת המאה ה-20 ועד זמננו נשתמרו שירים וריקודי עם לנשים ולגברים, שרבים מהם נאספים היום במסגרת מחקר הפולקלור הערבי, ולא רק במסגרת לימוד השפה (ר' כדוגמה מן התקופה האחרונה את אוסף השירים אצל חורי, 1999, וכןRosenhouse, 2001b ).

בעקבות השפעת המערב על ארצות אגן הים התיכון, בעיקר מתחילת המאה ה-19, חלו שינויים במעמד האשה בחברה הערבית. מערכת החינוך שהתפתחה בישראל בעקבות חוק חינוך החובה היתה גורם חשוב בכיוון זה. מערכת בתי הספר התפשטה והתרחבה בקרב הבנות, שהתחילו לקבל השכלה פורמלית. נוצרו דורות של נשים בעלות השכלה, שחלקן הגיעו למדרגת יוצרות בחברה שמחוץ לביתן. גם המבנה הכלכלי החדש השפיע על יציאת נשים לעבודה בחוץ. רוב המקצועות שבהן מועסקות נשים הם: עובדות לא מיומנות בתעשייה ובשירותים, מורות, ועובדות משרד הבריאות והרווחה (אחיות, מזכירות). היום יש גם רופאות, סופרות, משוררות ואמניות אחרות (ר' נספח 1). נוסיף כי גורם הדת, או ההשתייכות לעדה, הוא רכיב חשוב בעניין זה, ובמיוחד בישראל. המוסלמים נחשבים שמרנים יותר מהנוצרים, ושיעור הנשים הנוצריות בעלות השכלה הגבוהה גדול יותר משיעור הנשים המוסלמיות. גם תעסוקת הנוצריות מחוץ לבית נפוצה יותר מזו של המוסלמיות (ר' נספח 1).

 

דוגמאות להבדלים בין לשון נשים ולשון גברים

פונולוגיה

הגאים מסוימים במערכת הפונולוגית של השפה המדוברת נחשבים למאפייני להגים וקבוצות להגים. הם גם מאפיינים הבדלים חברתיים כגון אלה שנידונים כאן לגבי הלהגים המדוברים בארץ. ההגה החשוב מכולם הוא ההגה /q/. בלהגים שונים של מקומות וקבוצות אוכלוסייה (בארץ ובחו"ל) הוא נהגה באחת מן הצורות הבאות:q/  ,? g, ğ,  /ķ,חלק מצורות היגוי אלה קשור בהבחנה בין גברים ונשים.

היות ש/q/  ענבלית היא צורת ההיגוי של הערבית "הקלאסית", היא נהגית בעיקר בפי גברים בעלי השכלה, וחלקית גם בפי נשים שקיבלו השכלה. אבל זה גם הגה שנחשב כפרי, ולכן נהגה גם בפי גברים כפריים (לאו דווקא משכילים). העיצור /?/ (המבוטא כמו האל"ף העיצורית בעברית), נחשב למאפיין את צורת ההיגוי של ההגה /q/ בפי העירוניים בארץ, ולכן גברים וגם נשים במקומות אלה הוגים אותו כך. ההגיים /g, ğ/ (/ğ/ נהגית כמו במילה " ג'ורג'") מאפיינים להגי בדווים באזורים שונים בארץ, אך גם להגים כפריים באזורים מסוימים בגליל, במרכז הארץ ובדרומה (שמקורם בהשפעת להגים בדווים). ההגה /ķ/ (/k/ אחורית אך לא בדיוק כמו /q/) מאפיין את הלהג של נצרת, ואף כי תפוצתו נמוכה היום, עדיין ניתן לשמוע אותו בפי תושבים רבים (בעיקר גברים) בנצרת.

ידועים מקרים שבמשפחה אחת (בגליל, ובמקומות אחרים שנחקרו) האב, האם, הבן והבת הוגים את ההגה /q/ בצורות שונות, לפי המשתנים הראשיים אצל כל אחד מהם. בדרך כלל, האב והבן יהגו את ההגה הזה באותו אופן (גברי או משכילי /q/או /g/), האם תהגה אותו בצורה "המסורתית"  /g/ או  המדוברת-היוקרתית /?/  ואילו הבת הצעירה יותר תהגה אותו בצורה המקומית (המדוברת) היוקרתית (העירונית) /?/ או המשכילית  /q/, לפי גילה והשכלתה.

רכיב פונולוגי נוסף שמבחין בין גברים ונשים קשור בעיצורים הנחציים. אלה מהווים קבוצה פונולוגית/פונטית של כארבעה עיצורים (לפחות), שבערבית הספרותית הם נהגים תוך לחיצה על האפיגלוטיס והיצרות בלוע. היגוי זה כרוך במאמץ מיוחד (בהשוואה לעיצורים בלתי-נחציים) ולכן גם נרכש מאוחר יחסית על-ידי ילדים (Rosenhouse, 2000). אצל המבוגרים נמצא, שבעיקר אצל הנשים מיטשטשת ההבחנה בין העיצורים הנחציים ומקבילותיהם שאינן נחציות. במקומות מסוימים, כמו מצרים, אך גם בארץ, תכונה זו מוכרת לגברים והם מתייחסים אליה כאל תכונה נשית. לפעמים גם מגנים אותה כאשר גברים מדברים כך. עם זאת, נראה שתכונה זו מתפשטת באופן כללי בלהגים הערביים, גם אצל גברים.

דוגמה שלישית בתחום זה היא בתחום הפרוזודיה, ובאמנות כתיבת השירה. במחקרנו Rosenhouse, 1995)) על סיפורי נשים וגברים בדווים ולא-בדווים מצאנו כי דגמי הנגנה של נשים הם בעלי טווח רחב יותר מזה של הגברים מבחינת עלייה וירידה בגובה הטון, דבר שמתבטא בסטיות תקן גבוהות יותר אצל הנשים מאשר אצל הגברים.

 

מורפולוגיה ותחביר

תופעת השימוש בלשון זכר במקום בלשון נקבה בלשון נשים באזור "המשולש" בארץ, נחקרה על-ידי דביאת, 2004 )ור' Rosenhouse and Dbayyat, 2004). חלק ניכר מן הנשים המבוגרות, הנשים הצעירות ללא תלות בהשכלתן או במצבן הסוציו-אקונומי, והנערות שעודן תלמידות תיכון, משתמשות לעתים מזומנות בצורת הזכר במקום בצורת הנקבה כאשר הן מדברות על עצמן (דהיינו, בגוף ראשון יחיד). נשים ונערות כאלה אומרות לדוגמה "אני יודע", "אני עייף", "אני חולה", "אני בא", וכו'. שימוש זה בצורת הזכר הוא ספונטני, תדיר, וללא תחושה נלווית שמשהו לא בסדר בדיבור.

תופעה זו מתבטאת במלים המתייחסות לאדם (שמות עצם), ובעיקר במשקלים רבים של שם התואר. בגליל, התופעה איננה קיימת למעשה, וברוב המקרים שנבדקו במחקר הנ"ל היא גם לא מוכרת. לחץ חברתי של דוברי להגים, שצורת הביטוי הזאת אינה קיימת בהם, עשוי לגרום לנשים במשולש להפסיק לדבר כך. יחס הגברים במשולש לתופעה זו טרם נחקר, אבל ידוע שלפחות חלק מהם מכירים אותה. ייתכן שהתופעה קיימת גם במקומות מסוימים בירדן ובמרוקו, על פי עדויות בעל פה, אבל שם היא טרם נחקרה. עוד נציין כי בגליל יש עדויות לשימוש במבנה זה בלשון נשים זקנות דווקא. ניתן לשער שהיקף התופעה היה גדול יותר בעבר, ושהיא נעלמה בגליל ונותרה במשולש.

בהקשר זה נזכיר כי גם (Beaumont (1987 מצא הבדלים בין נשים זקנות וצעירות שהיגרו לקנדה במידת ההטמעה בערבית של צורות ריבוי של מלים שאולות מאנגלית, וייחס אותם לשמרנותן של הקשישות ולפתיחותן של הצעירות יותר.

תופעה אחרת, אצל נשים יוצאות בגדאד שהיגרו לאנגליה (Abu Haidar, 1991), היא השימוש במילת שאלה בסוף משפט השאלה במקום בתחילתו. מבנה זה אופייני ללהגים במצרים אבל לא בעיראק. באותו מחקר נמצא שהנשים, אך לא הגברים, הפיקו משפטי שאלה רבים כ"הד" או שאלות רטוריות לפני שענו על מה שנשאלו. גם תופעה זו קיימת במצרים, ובמידה ידועה גם בישראל ובמקומות אחרים, אבל לא כתופעה מחייבת או מיוחדת לנשים. גם בעיראק הדבר הוא עניין של בחירה לשונית.

הנקין Henkin, 2002)) מצאה שגם השימוש בזמני הפועל שונה אצל נשים וגברים בדווים בנגב, כשהם מספרים סיפורים (ור' גם להלן).

 

לקסיקון, פרגמטיקה ומבנה השיח

ככלל, במחקרים נמצא כי אוצר המלים של הנשים שונה מזה של הגברים. וזה תלוי בכמה דברים. ראשית, על פי המחקר, נושאי השיח של הנשים שונים מאלה של הגברים. גם אבו חיידר (Abu Haidar, 1991) מציינת כי אוצר המלים המתארות צורות ותבניות, כמו בהתייחסות לאריגים ולתפירה (גוונים שונים, דוגמאות הבד - מפוספס, מנוקד, וכו'), עשיר אצל הנשים הרבה יותר מאצל הגברים. מכיוון שנשים וגברים חיים במידה רבה במעגלים נפרדים, נוצר אוצר מלים שימושי שונה. אבו חיידר (שם) הביאה דוגמאות למבנים ולשימושים לשוניים בפי נשים מבגדאד. לדוגמה, מלים כמו xa:yib, magru:d שמשמעותן "מסכן" מקבלות אצל הנשים שם קונוטציה של זלזול או בוז, שאיננה קיימת בלשון הגברים. במחקר אחר נמצאו גם הבדלים בין מלים המתייחסות לנשים (בפנייה אליהן ובדיבור עליהן, כגון גברת, אשה, אשת איש, נערהsitt, sayyida, Hurma, mara, bint,)  וכו'), באופן שאצל הנשים והגברים מלים מסוימות מקבלות קונוטציות שונות של שלילה או חיוב (Abd El-Jawad, 1981). 

קטגוריה לשונית אחרת כוללת ביטויים, משלים, ברכות, קריאות צער, אכזבה, הפתעה וכו'. אוצר מלים זה מגוון ביותר בשפה הערבית. אבל חלק גדול מביטויים כאלה משמש רק בפי הנשים, וגברים ערבים לא ישתמשו בהם באופן רגיל, אלא אם הם מחקים נשים או רוצים ללעוג להן. מאידך גיסא, ביטויים רבים מיוחדים לגברים והם בבחינת טאבו לנשים. הדבר נמצא בלהגים ערביים רבים, לא רק בארץ אלא גם במקומות אחרים שנחקרו, כמו מצרים, ירדן, צפון אפריקה, וגם אצל יהודים (ילידי תימן ועיראק). פיאמנטה (1983:53) מציין, לדוגמה, כי גברים בתימן אומרים sho:le:m מן המלה העברית "שלום", בעוד הנשים, שאינן יודעות עברית, יברכו בערבית כגון -ke:f SbaHti? -ySabbHich be-l-‘a:fiya (איך קמת בבוקר? יקימך (אלוהים) בבריאות).  

הנקין חקרה את סיפוריהם של גברים ונשים בנגב והראתה שגם סוגות הסיפור וגם דרכי הסיפור שונות אצל שני המינים (הנקין, 2000): דרך הסיפור נובעת חלקית מהסוגות השונות, כי הגברים מספרים בעיקר אגדות (סיפורי גבורה היסטוריים בחלקם על ציידים וגיבורים בני השבט וכו'), ואילו הנשים  מספרות בעיקר סיפורי עם (על בעלי חיים, יצורים דמיוניים וכו'). לדוברים משני המינים משותפות דרכי סיפור היוצרות עם הקהל דיאלוג ערני. אבל הגברים משתמשים בסגנון דינאמי, ביצועי וקולני, ואצל הנשים הסיפור הוא יותר נרטיבי, רגשי, חזותי ופחות ביצועי (סגנון סיפור דומה לכך ניתן למצוא גם בפי בדווים מהגליל אצל Rosenhouse, (1984.

 

                                           *

 

ההבדלים הלשוניים המתקיימים בפי הנשים והגברים דוברי הערבית אינם אמורים להפתיע חוקרי סוציו-לינגוויסטיקה. הם קיימים בשפה זו כמו גם בשפות אחרות. ההבדלים ניכרים במידה רבה בדיבור החי, ולכן התמקדנו במצב בערבית המדוברת. יש הבדלים לשוניים (או שמא "סגנוניים") אצל נשים וגברים הכותבים בלשון הספרותית החדישה, כמובן, אך אלה מחייבים התייחסות נפרדת.

הדוגמאות שהובאו כאן משקפות את כל התחומים המבניים הקיימים בכל שפה - פונולוגיה, מורפולוגיה, תחביר, אוצר המלים, סמנטיקה ומבנה השיח. חלק מן הדוגמות נמצאות גם בלהגים ערביים רבים בארצות אחרות, וחלקן מיוחד ללהגים מעטים או מיוחדים יותר. באופן כללי ניתן לומר שבערבית יש שפה מיוחדת לנשים, השונה מזו של הגברים.

הדיון בהבחנה בין לשון נשים ללשון גברים בערבית כרוך בשתי בעיות עקרוניות:

א. מהי "שפת היוקרה" בפיהם של דוברי הערבית ודוברות הערבית - האם היא השפה הספרותית, או שפה מדוברת מקומית כלשהי? בחקר הדיגלוסיה Ferguson 1959)) תוארה הערבית המדוברת כשפה "נמוכה", והספרותית תוארה כשפה "גבוהה". מאז נמצא במחקרים (כגון (Ibrahim, 1986  שהשפה הגבוהה בחברה הערבית עשויה להיות להג מקומי כלשהו. מה שמייחד את הערבית הוא שאין שפת יוקרה מדוברת אחת לכל דוברי הלהגים, גם לא במדינה שדובריה הם דוברי ערבית ילידיים. שיקולים שונים של יוקרה עשויים להביא לתוצאות שונות אצל בני משפחה בני מין וגיל שונים, כפי שתואר לעיל בעניין הגיית ה- /q/ .

ב. באיזו "מדיניות" ינקטו נשים דוברות ערבית - האם בשפת היוקרה של הגברים (השפה המדוברת המקומית או הערבית הספרותית) או בשפה אחרת, שמיוחדת להן? בספר כגון זה של Chambers (1995) נמצא התייחסות להבדלים בלשון נשים וגברים כנובעים מהבדלי המין. צ'מברס גם מצטט (שם) את Labov (1982)  הטוען כי "נראה שבמקומות שבאופן מסורתי נשים לא מילאו תפקיד ראשי בחיים הציבוריים, הציפיות התרבותיות יובילו אותן להגיב בחוזקה על נורמות לשוניות של התרבות השלטת"Labov, 1982:79) , תרגום: י"ר).

תבנית זו עשויה לשקף על פי לאבוב "תחום שפה משותף בין המזרח הקרוב ומזרח אסיה, שטח לשוני שפיתח תבנית ברורה של העדפה מינית, הנובע, כנראה, מהשפעה איסלאמית" ,Labov, 1983:7) תרגום: י"ר). בינתיים נמצא כי יש הבדלים רבים בין לשון נשים וגברים גם במערב, ונראה כי להבחנה זו יש תימוכין על בסיס הבדלי מין ולאו דווקא עקב הבדלי תרבות או גיאוגרפיה. ואולם היל )המצוטטת אצל Abu Haidar (1991), ללא ציון מקור המובאה) כותבת כי "נשים הן שמרניות יותר מגברים במקרה של גיוון יציב, אך חדשניות יותר (מהגברים, י"ר) במקרה של שינויים מתהווים, במיוחד אם השינוי (כרוך ב-) הידמות לנורמה אליטיסטית" (תרגום: י"ר).

אבו חיידר (:361991) מוסיפה כי נשים החשות עצמן משמרות את תרבות העבר שומרות כנראה גם על תכונותיהן הלשוניות יותר מנשים החיות בתנאים ניידים יותר. נשים שיש להן קשרים רבים יותר מהשמרניות הנ"ל עם העולם החיצון,  והגברים שבו, יהיו חדשניות יותר מגברים השייכים לאותן קבוצות סוציו-אקונומיות. גם (Beaumont (1987 התייחס בצורה דומה לדבר שבדק, והבחין בין שמרנותן של הקשישות לפתיחותן של הצעירות יותר.

התכונות הלשוניות תלויות-הגיל מצויות אצל גברים ואצל נשים. עניינים אלה נחקרים יותר ויותר בתקופה האחרונה, כפי שניתן לראות בספרות. בנוסף לכך, הבדלים לשוניים בין נשים מבוגרות לצעירות קשורים גם לתנאי החיים. הנשים הצעירות הן בדרך כלל משכילות יותר מהנשים המבוגרות, אמהותיהן וסבותיהן. החינוך בבית הספר הערבי בארץ מביא את הנערות לדרגת ידע לשוני דומה לזו של הנערים, אם לא גבוהה יותר (כפי שראינו בנתוני השנתון הסטטיסטי לישראל). בקיאותן בשפה הערבית הספרותית, ולא רק בשפה המדוברת, משפיעה על צורת התבטאותן בכל התחומים. השתלבות במעגל העבודה מקרב את הנשים לשימוש בתכונות לשוניות דומות לאלה של הגברים. העיצור /q/ אצל נשים עירוניות עובדות רבות בארץ מופק לעתים קרובות כ-/?/, שהוא אופן ההיגוי הנורמלי בשפה המדוברת "העירונית", כמתואר בספרים על הערבית המדוברת בארץ (ספרים אלה לא הבחינו בדרך כלל בין לשון נשים ללשון גברים, ומחבריהם התייחסו מן הסתם לשפתם של הגברים העירוניים, שלרוב היה להם קשר אתם). עם זאת, במקומות רבים נשמר ההיגוי "המקורי" (המקומי) של העיצור (הזה ואחרים), כך שנוצרת הבחנה בין לשון הנשים והגברים.

התכונה המורפולוגית-תחבירית של שימוש בלשון זכר במקום בנקבה במשולש, שתוארה לעיל, עשויה לשקף הידמות של לשון הנשים ללשון הגברים (כעין "חיקוי מתוך התבטלות"?). תופעה זו נמצאת במידה רבה אצל הנשים המבוגרות ב"משולש" לא פחות, ואולי יותר, מאשר אצל נשים צעירות ונערות. לכן, בפי נשים צעירות אין לראות בה תוצאה של השכלה ואוריינות, או רצון להידמות לגברים משיקולים סוציו-אקונומיים. ייתכן גם שהדבר משקף תופעה קדומה יותר, ולכן הוא נמצא יציב אצל הנשים המבוגרות יותר במשולש. עם זאת, התופעה מבודדת למדי ואינה נפוצה באזורים אחרים בארץ. לכן יש להבחין בין השימוש בה בפי נשים צעירות ונערות, הלומדות אותה מבנות הדור הקודם, לבין תופעות אחרות של הידמות ללשון גברים, כגון המעבר להיגוי /q/  כ- /q/, שמופיעות אצל נשים הדוברות להגים אחרים בארץ.

לסיכום: מהממצאים שהעלינו נראה שבאופן כללי, לשון נשים כוללת מרכיבים לשוניים רבים השונים מלשון הגברים, בכל תחומי מבנה השפה, ובעיקר באוצר המלים ובשימושיהן הסמנטיים והפרגמטיים. מבחינה זו ניתן לדבר על לשון נשים שונה מלשון הגברים. תמונה זו דומה לתמונה המתקבלת בשפות אחרות. עם זאת, יש להבחין בין התכונות הלשוניות הנחקרות (הדומות והשונות אצל גברים ונשים), מאחר שהן עשויות לנבוע מגורמים שונים במקומות שונים.

מכיוון שמעמד הנשים במגזר הערבי בארץ (ובעולם) משתנה, סביר להניח שנראה בעתיד שינויים נוספים בשפת הנשים הערביות. שינויים אלה יהיו, כנראה, "חדשניים" ויתקרבו ללשון הגברים. בכל מקרה יהיה צורך לבדוק מה מקור השינויים, כדי למנוע מצבים כמו התופעה במשולש, ששימוש בלשון זכר במקום נקבה נראה כחידוש, אף שהוא משקף אולי תכונה כללית מוקדמת יותר שנעלמה במקומות אחרים.

 

                                               *

 

נספח 1.  נתונים על החינוך ועל תעסוקת נשים במגזר הערבי (עם השוואות חלקיות לגברים וליהודים) על-פי נתוני הלשכה הישראלית לסטטיסטיקה

 

אוכלוסייה בשנת 2000: מוסלמים - 82%,  נוצרים ודרוזים - 9% כל אחד.

 

חינוך:

התפלגות שיעור ההרשמה למוסדות חינוך בגיל 2-17 באחוזים לשנת 1999-2000

גיל                     2         3         4        5      6-13    14-17

מגזר ערבי                       6%    34%     43%    79%    97%     79%

מגזר יהודי          67%   82%     96%    90%    98%    96%

 

התפלגות שנות הלימוד במגזר הערבית בשנת 1970 ובשנת 2000

שנות לימוד           0         1-8      9-12      13+ 

שנת 1970            32%     53%      13%     2%

בשנת 2000          % 8       27%      50%     15%

 

נשירה מביה"ס תיכוניים ערביים

בשנת 1970 בנות היו 33% מתלמידי בי"ס תיכוניים ערביים.

בשנת 2000 בנות הן 51% מתלמידי בי"ס תיכוניים ערביים.

נשירת בנים: מכיתה ט'  21%  מכיתה י' 16%  מכיתה י"א 12%

נשירת בנות: מכיתה ט'   8%   מכיתה י' 6%    מכיתה י"א 6%                            

בסה"כ, נשירת תלמידים ערבים מבי"ס תיכוניים: 12% (בבי"ס יהודיים מס' הנושרים בסה"כ: 6%).    

 

תעודת בגרות בשנת 2000

זכאים לתעודת בגרות במגזר הערבי 46% מהתלמידים (ו-52% מהתלמידים במגזר היהודי).

מבין תלמידי המגזר הערבי קיבלו תעודת בגרות: 51% מהבנות ו-39% מהבנים.

"אחוז התלמידים הנוצרים מקבלי תעודת בגרות הרבה יותר גבוה מאשר אצל כל הקבוצות האחרות (מוסלמים, דרוזים ויהודים)" (במקור לא מצוינים לצד משפט זה אחוזים או הבדלים תלויי-מין).

 

התפלגות סטודנטים ערביים ב-1999:

ב1999- היו 7200 סטודנטים ערביים: 4300 מוסלמים, 900 דרוזים ו-200 נוצרים.

 

השכלה של נשים עובדות:

השכלה של 15+ שנים     64% מהנשים העובדות

השכלה של 5-8 שנים     כ-9% מהנשים העובדות

 

השוואת שנות לימוד של נשים וגברים ערבים ויהודים

שנות לימוד           0-4    5-8    9-12   13+     

נשים ערביות        2%    9%     14%   45%       

נשים יהודיות        8%    20%  49%    71%

גברים ערבים       26%   60%   65%    68%               

גברים יהודים        19%  40%   57%    72%

 

תעסוקת נשים וגברים ערבים ויהודים

נשים נוצריות עובדות    26%       גברים נוצרים עובדים    62%

נשים דרוזיות עובדות    17%       גברים דרוזים עובדים 53% (בלי להתחשב

  בעובדים בצבא וכו')

נשים מוסלמיות עובדות  13%       גברים מוסלמים עובדים  62%

נשים בדוויות בדרום      6%         גברים בדווים בדרום      49%

 

ענפי תעסוקה                              בהוראה   בריאות ורווחה   בתעשייה

תעסוקת נשים ערביות:      36%        16%               16% 

תעסוקת נשים יהודיות:      21%       17%               11%

 

שיעור כללי של תעסוקת נשים:

במגזר הערבי:  15% מהאוכלוסייה   במגזר היהודי:  53% מהאוכלוסייה

 

 

מראי מקום

דביאת, נ. (2004) שימוש בלשון זכר במקום בלשון נקבה בפי נשים דוברות ערבית בגליל ובמשולש עבודת מ.א., החוג לליקויים בתקשורת, אוניברסיטת תל-אביב.

חורי, ג'ריס, )1999). השיר העממי הפלסטיני בגליל, עבודת  מ.א., אוניברסיטת חיפה

מירון י. ור. כבהה (1993) אגדות הואדי, גבעת חביבה

מירון י., כ. שחאדה, ונ. מסארווה (1996) גרגר הרימון,האישה בסיפורי העם הערביים, גבעת חביבה

 

 

Abu Haidar, F. (1988) “Male-female linguistic variation in a Baghdadi community,” in: Irvine, A.K., Serjeant, RB. And Rex Smith, G (eds.) A Miscellany of Middle Eastern Articles, in Memoriam Thomas Muir Johnstone 1924-1983, London: Longman’s

 

Abu Haidar, F. (1991) “Language and sex: The case of expatriate Iraqis”, in: Kaye, A.S. (ed.) In Honor of Wolf Leslau on the Occasion of his 85th Birthday, Vol. 1 Wiesbaden: Harrassowitz.

 

Avishur, Y. (1987) Women’s Songs. Or Yehuda: Center of the Babylon heritage and the Institute for the Study of the Babylon Jewry (in Hebrew).

 

Beaumont, J.C. (1987) “L’emprut en arabe marocain: Facteurs sociolinguistiques d’integration”, McGill Working Papers in Linguistics, 4 (2) 53-88.

Chambers, J.K. (1995) Sociolinguistic Theory, Oxford: Blackwell

Coates, J. (2003) Men Talk, Oxford: Blackwell

Ferguson, C.A. (1959) “Diglossia,” Word, 15: 325-345.

Henkin, R. (2000) “Narrative Styles of Negev Bedouin Men and Women,” Studi di Dalettologia Araba, in: Oriente Moderno, XIX (LXXX) n. s.: 59-81.

Henkin, R. (2002) “Tense switching in narratives of Negev Bedouin men and women” in: A. Youssi, F. Benjalloun, M. Dahbi and Z. Iraqi-Sinaceur (eds.) Aspects of the Dialects of Arabic Today, Proceedings of the 4th Conference of AIDA, Marrakesh, april 2000, Rabat: Ampatril, pp. 288-298.

Ibrahim, M. (1986) “Standard and prestige language: A problem in Arabic socio-linguistics”, Anthropological Linguistics, 1: 115-126.

Labov, W. (1982) “Building on empirical foundations” in: W. P. Lehman ad Y. Malkiel (eds.) Perspectives on Historical Linguistics, Amsterdam and Philadelphia; John Benjamnis 79-92.

Labov, W. (1983) “Language structure and social structure” Paper presented at the Conference on Qualitative and Quantitative Approaches to Social Theory, The University of Chicago.

Piamenta, M. (1983) Islam in Everyday Arabic Speech, Leiden: Brill

Piamenta, M. (1979) The Muslim Conception of God and Human Welfare as Reflected in Everyday Arabic Speech, Leiden: Brill.

Ratzabi, Y (1974) “Love songs relating to the Women of San‘a,” Folklore Research Studies 4: 75-120 (in Hebrew).

Rosenhouse, J. (1984) The Bedouin Arabic Dialects General Problems and a Close Analysis of North Israel Bedouin Arabic Dialects. Wiesbaden: Harrassowitz

Rosenhouse, J. (1995) “Features of intonation in Bedouin Arabic narratives of the Galilee (Northern Israel), in: Dialectologia Arabica: A collection of Articles in Honour of the Sixtieth Birthday of Professor Heiki Palva, Studia Oeientalia, No. 75, Helsinki

Rosenhouse, J. (1998) “Women’s speech and language variation in Arabic dialects” Al-‘Arabiyya, Journal of the American Association of Teachers of Arabic, 31: 123-152.

Rosenhouse, J. (2000) “The acquisition of Arabic as mother tongue (mainly in Israel)” Oriente Moderno, XLX (LXXX) n.s. 1-2000: 119-151.

Rosenhouse, J. (2001a) “A comparative analysis of stories narrated by Bedouin and sedentary male and female speakers” Zeitschrift fr arabische Linguistik, 39: 64-83.

Rosenhouse, J. (2001b) “A comparative study of women’s wedding songs in colloquial Arabic” Estudios de Dialectologia Norteafricana y Andalusi, 5: 1-18.

Rosenhouse, J. and N. Dbayyat (2004). “Gender in Arabic and the use of masculine instead of feminine forms in females’ colloquial Arabic in Israel” paper presented at NACAL 32 (March, 2004) San Diego, USA.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד