אין לי כמיהה להשתמש בסמים
אין לי כמיהה להשתמש בסמים
2/10/2005

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבו של עבריין משתקם אצל חברו, שכבר עבר את השיקום, הוא "צורת ההתבטאות שלו". המשתקם קישר זאת מיד לתפיסת העולם שהשתנתה. מודעות לתפקיד השפה בתהליך השיקום עשויה לתרום ולסייע לאנשי טיפול ולעבריינים

 

תמי יאיר

ד "ר תמי יאיר, מלמדת במחלקה להבעה עברית ובחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. ויז'ואלס:

 

ללשון יש תפקיד חשוב בשיקומם של עבריינים. בתהליך השיקום חלים שינויים בלשונם הדבורה של העבריינים, וחלים שינויים בתפיסת עולמם. במחקר שבו נבדקו ראיונות עם 20 עבריינים בשנים 2000-1998 (יאיר, תשס"ד), נעשתה השוואה בין אסירים בהווה לעבריינים הנמצאים בתהליך שיקום. כל העבריינים שרואיינו היו גברים בגילים 47-35, ילידי הארץ או כאלה שעלו לארץ עד גיל עשר. עשרה מהם אסירים בכלא "השרון", ועשרה אסירים לשעבר, שבזמן המחקר שהו בהוסטל "גגון" בתל אביב-יפו. המרואיינים נבחרו מתוך הכלא ומתוך ההוסטל באקראי, אבל כולם שהו בכלא חצי שנה לפחות, והרקע הסוציו-אקונומי של כל המרואיינים הוא נמוך עד בינוני; לא רואיין אף לא עבריין צווארון לבן אחד.

בראיונות עם העבריינים הורגש בבירור ההבדל בין שתי הקבוצות, ברצון להתראיין. מצד העבריינים בשיקום, היה שיתוף פעולה מלא והם הביעו נכונות רבה להתראיין. ניתן להסביר את הנכונות לשיתוף הפעולה בכך ששיחות הן חלק בלתי נפרד מתהליך השיקום בהוסטל. לעומת זאת, המרואיינים בכלא לא גילו נכונות רבה לשתף פעולה, ולפעמים הביעו עוינות תחילה. כדי להתגבר על העוינות הובהר לאסירים שהשיחות אינן מטעם נציגי הכלא, ובתחילת כל שיחה אף הוקלט ברשמקול משפט המבהיר שהשיחה נעשית בעילום שם, ושהיא לא תועבר לשלטונות הכלא. 

במאמר זה, המבוסס על המחקר המוזכר, תהיה התייחסות לשלושה תחומים עיקריים: רמה לשונית, תבניות חוזרות ומטא-לשון אצל עבריינים.

 

                                             *

 

רמה לשונית

בלשון הדבורה יש פחות הקפדה על חוקי הדקדוק הנורמטיבי מאשר בלשון הכתובה (Biber et al, 1999: 1121), וחוסר הקפדה זה מאפיין את אופני ההפקה של השפה הדבורה אצל כל סוגי הדוברים, יהיו מיומנים בדיבור ככל שיהיו (יציב, 2003: 153). לכן קשה למצוא רמה לשונית גבוהה בדיבורו החופשי של כל אדם, אלא אם כן דיבורו מתוכנן בהקשר רשמי. יחד עם זאת, גם בדיבור ניתן למצוא בשפתו של אדם שפה גבוהה, משום שזו לפעמים שפה השגורה בפיו. לפעמים מטרתו היא להרשים את המאזין. בשפתם של המשתקמים נמצאו מרכיבים של שפה גבוהה.

נמצא שעבריינים הנתונים בתהליך שיקום משתמשים באופן מובהק יותר מעבריינים בכלא בשמות עצם נדירים. הם מעדיפים להשתמש במבעים פחות פשוטים, אף על פי שיש להם אפשרות לבחור חלופה אחרת. למשל, במקום "רצון" יש שימוש בשם העצם "כמיהה": "אין לי כמיהה להשתמש בסמים, פשוט יש לי כמיהה יותר להצליח"; במקום "כלום" נעשה שימוש בשם העצם "מאום": "אין לי מאום בחוץ". דוגמות נוספות: המשתקמים מעדיפים לומר "דפוס" במקום "התנהגות"; "מועקה" במקום "לחץ נפשי"; "מרי" במקום "מרד". לבחירתם הסגנונית של המשתקמים יש משמעות - הם נוטים להשתמש במבעים המצביעים על פורמאליות, וברצונם להראות למראיין שיש להם שפה עשירה המעידה על ידע כללי רחב.  

מאפיין נוסף המעיד על רמה לשונית גבוהה נמצא אצל המשתקמים, והוא שימוש בסמיכות דבוקה. לדוגמה, במקום לומר "תיק של שימוש עצמי" אמר המרואיין בשיקום: "יש לי תיק שימוש עצמי". מרואיין אחר אמר: "אני מסיים... שנת דיירות" ולא "שנה של דיירות". דברי מרואיין נוסף: "ראיתי שכבר התחלתי לעשות ת'דברים שתמיד פחדתי ממנם, זה לגנוב... זה היה רגע השינוי" - הדובר אינו משתמש במבע "הרגע של השינוי" אלא בצורה המעידה על רמה לשונית גבוהה יותר (יש לציין שבאותו משפט הוא משתמש בצורה שאינה תקנית, "ממנם"). סמיכות דבוקה מעידה על ידיעת צורות פורמאליות ועל יכולת שימוש בהן. המשתקמים משתמשים בצירופים אלו באופן מובהק יותר מהאסירים, מכיוון שבתהליך השיקום נטמעים בהם מרכיבים לשוניים המביעים פורמאליות. כמו כן, המרואיינים בשיקום מודעים לחשיבות השפה בהשתייכות לחברה הנורמטיבית, וזו גם אחת הסיבות לכך שהם מפגינים שימוש רב יותר בסמיכות דבוקה.

לעומת המרכיבים הלשוניים המעידים על רמה לשונית גבוהה בקרב המשתקמים, בשפתם של העבריינים השוהים בכלא יש שימוש רב יותר, באופן מובהק, במרכיבים המעידים על רמה לשונית נמוכה.  חשוב לציין כי גם בלשונם של המשתקמים יש מרכיבים המעידים על רמה לשונית נמוכה, ובלשונם של האסירים יש מרכיבים המעידים על רמה לשונית גבוהה. עם זאת, מובהקות של רמה לשונית גבוהה נמצאה אצל המשתקמים, ומובהקות של רמה לשונית נמוכה נמצאה אצל האסירים.

עבריינים בכלא משתמשים יותר בשמות עצם המוגדרים כסלנג. אין הכוונה לסלנג הספציפי לעבריינים, אלא לביטויי סלנג הרווחים בחברה הכללית, ואשר הפכו לנחלת הכלל. לדוגמה: "השימוש [בסמים] חפיף, לא רציני"; "צריך להיות קצת חרטט אתם"; "היה פאשלה לפני יומיים פה"; "הכל בולשיט אחד גדול"; "אין לי את הסטופ"; "קצת טרללה פה ושם". השימוש הרב בסלנג בקרב האסירים בכלא מצביע על תפיסת עולם קלילה ובעלת אופי מרדני יותר מתפיסת העולם של הרוצים להשתקם. 

כאשר הם מדברים על חייהם העברייניים, האסירים בכלא משתמשים במלים ובצירופים מאוצר המלים המאפיין את העולם העברייני, אוצר מלים שהוא קוד המלכד את הקבוצה. המדובר בסלנג פנימי של קבוצת העבריינים ולא בסלנג הרווח בחברה הכללית. למבעים עברייניים אלה יש קצב המצאה מהיר, והם משתנים תדיר עקב השימוש האינטנסיבי בהם. יתר על כן, בשל האינטראקציה בין העבריינים לנציגי הממסד (שוטרים, סוהרים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים) ואנשים אחרים מהחברה הכללית, חלק ממבעים אלו נמצא בשימוש בחברה הכללית. הכוונה למלים כמו: "חומר", "סוטול", "מסטול", המתייחסים לסמים ולאפקט שהם יוצרים; "לשבת", "בחוץ", "בפנים", המתייחסים להימצאות בין כותלי הכלא או מחוצה לו; ועוד.

עם זאת, בראיונות חשפו המרואיינים מבעים עברייניים שאינם נפוצים או מוכרים בחברה הכללית. דוגמות: "הם דלוקים עליי במערכת" (להיות דלוק על... במערכת - לעקוב אחר צעדיו של עבריין מסוים, בדרך כלל הכוונה לאנשי המשטרה); "מטר שמונים, שמה אין פרוטקציה" (מטר שמונים - קבר [הכוונה בדברי המרואיין, שלא חשוב מהו מעמדו של אדם ומה כוחו, כאשר יגיע יומו מידת הקבר שלו תהיה שווה למידת קבר של כל אדם אחר, קטן כגדול]); "נותנים לו לגמור" (לתת לגמור - להעלים עין מכך שאדם צורך סמים, ובכך לקרב אותו לאט לאט אל מותו); "הוא הוציא דיבור" (להוציא דיבור - להלשין, לספר דבר סוד, ובכך לגרום לפגיעה באדם מסוים); "נפלתי בהרגשה. בנאדם שנופל בהרגשה, הוא לא יודע איפה ללכת" (ליפול בהרגשה - להרגיש תחושת חוסר אונים). השימוש הרב במבעים עברייניים בקרב האסירים מעיד על הזדהותם עם תפיסת העולם העבריינית וריחוק מהממסד העוין. לעומת זאת, אצל המשתקמים השימוש במבעים אלה מועט יחסית, משום שהם אינם מזדהים עוד עם כל המרכיבים של תפיסת העולם העבריינית, וברצונם להיות חלק מהחברה הכללית. 

בשפתם של העבריינים בכלא נמצא מאפיין נוסף המצביע על רמה לשונית נמוכה. יותר מעבריינים בשיקום הם משתמשים במלת הסיבה הלא נורמטיבית "למה/למה ש...", ובמלת התוצאה הלא נורמטיבית "אז". מלים אלו משמשות בשפת הדיבור הנמוכה. דוגמות מלשונם של האסירים: "ביקשתי לעבור [כלא], אנשים לפניי עוברים... למה הם כן? למה שהם צועקים?!"; "זה שנתפס בלי הסמים שיאכל אותה, למה הם רוצים אותי, הם לא רוצים אותו"; "אני ביקשתי לעבוד בגעש, אז אני עובד"; "בעברי היה לי ניסיונות התאבדות... אז הם לא לקחו ריזיקה, הם ממש שמים שכל רבע שעה, עשרים דקות, יבוא סוהר". שימוש זה הוא ראיה לתפיסת עולם הכוללת מרכיבים בעלי מאפיינים מהלשון הדבורה הנמוכה, חוסר פורמאליות, שימוש פחות מורכב בשפה והפגנה של לשון חופשית ומשוחררת ממעצורים. אמנם גם בכלא וגם בשיקום יש מרכיבים כאלה, אך בכלא ביטוים רב יותר באופן מובהק.

בשתי קבוצות העבריינים יש שימוש בלשון נמוכה לצד לשון גבוהה, ממצא המצביע על עירוב משלבים שהוא סוג סגנוני של לשון נמוכה (שלזינגר, תש"ס: 264). יחד עם זאת, כאשר עבריינים עוברים תהליך שיקום, סממני השפה הנמוכה מתמעטים, ולצדם מתרבים סממנים של שפה גבוהה.

 

                                                *

 

תבניות חוזרות

בלשון הדבורה יש חזרות רבות. לחזרות בדיבור יש תפקידים שונים, ובהם: שמירה על לכידות, הדגשה ועזרה במיקוד הטיעונים, שכנוע. יתירה מזאת, פעמים רבות, החזרות מכוונות לרגשותיו של המאזין. אם כן, תבניות חוזרות עוזרות לבניית אופי הטקסט, ומחדדות את נקודות המוצא השונות של התוכן החוזר (van-Dijk, 1980).

מעיון בראיונות עם העבריינים עולה כי יש בשפתם חזרות של מלים ושל צירופים האופייניים לעובדים סוציאליים, לפסיכולוגים ולאנשי טיפול נוספים. חזרות אלו רבות יותר בקרב עבריינים בשיקום באופן מובהק, שכן אנשי הטיפול משתמשים במבעים מהז'רגון המקצועי שלהם כשהם מטפלים במשתקמים, והמשתקמים מטמיעים מבעים אלו בשפתם. אחת המלים בלשון המטפלים החוזרות בשפת העבריינים היא "מודעות". המודעות עוזרת להתגבר על מכשולים; אם התהליך העובר על האדם אינו מודע ואינו מובע באמצעות מלים, לא ניתן יהיה להרהר על התהליך, ואי אפשר יהיה ללמוד ממנו (Ogden, 1990). כאשר המשתקמים מדברים על תרומת השיקום, הם מציינים שאחד הדברים החשובים שלמדו הוא להיות מודעים לתהליכים שקורים בחייהם ובנפשם. דוגמות מלשונם: "הבית הזה [הוסטל השיקום] נתן לי המון: מודעות, לקבל את עצמי..."; "הרבה שנים שאני מפסיק [להשתמש בסמים] לכמה שנים אבל... לא עם הרבה מודעות"; "להכיר את עצמי זה המודעות". בתהליך השיקום, המודעות עשויה לנתב את התנהגותם של המשתקמים לדרך הרצויה ולעזור להם להתגבר על המכשולים הנערמים בדרכם החדשה. השימוש במלה "מודעות" עוזרת למשתקם להיות מודע יותר לתהליך שהוא עובר.   

בנוסף לכך, על פי גישות טיפול מסוימות, יש עולם נורמטיבי ויש הסוטים ממנו. העבריינות כסטייה יכולה להיתפס לפעמים כבעיית חיים או כמחלה, והתייחסות כזו נמצא גם בשפתם של העבריינים עצמם. המשתקמים משתמשים במשפטים כמו: "אף פעם לא ידעתי שלי יש בעיית חיים"; "לא ידעתי על המחלה שלי... מחלת ההתמכרות"; "זה המחלה שלנו... לשנות את הנטייה לחשוב באופן פסימי"; "גם להם יש בעיה... היתה בעיה של חיים". בתהליך השיקום מנסים להבין, יחד עם העבריין, את הקשר הסיבתי לעבריינותו. מנסים להראות לעבריין שאין שרירותיות אלא סיבתיות, וניתן לכוון את ההתנהגות על ידי שינוי באדם עצמו. על בעיה ועל מחלה ניתן להתגבר ולהגיע לפתרון, ולכן אין לעבריין קושי לקבל הגדרות אלו כהסבר לעבריינותו.

קיימים מבעים נוספים האופייניים לאנשי הטיפול והנמצאים בשימוש בלשונם של העבריינים משתי הקבוצות (כלא ושיקום) ללא הבדלים מובהקים. מבעים אלו הם: "התמודדות" ו"נורמטיביות". המטפלים מנסים להטמיע במטופליהם את חשיבות ההתמודדות האישית ואת חשיבות ההתנהגות הנורמטיבית, ותוך כדי התהליך, המבעים "התמודדות" ו"נורמטיביות" נטמעים אף הם בשפת העבריינים. דוגמות: "למדתי שיש דברים שאני לא יכול לשנות. צריך להתמודד אתם"; "אני מתמודד עם הרצונות שלי"; "המניאק הוא משהו חיובי, כאילו, זה להיות נורמטיבי, ולחיות כמו כולם"; "ידעתי רק שפה אחרת. לא שפה נורמטיבית איך שמדברים".

יתירה מזאת, העבריין חש לעתים שהחברה הכללית שונה מהחברה העבריינית, ואם הוא רוצה להיכלל בה, עליו ללמוד מחדש כיצד לכלכל צעדיו. הוא צריך לקבל על עצמו ערכים ונורמות חדשים, ולעבור למעשה תהליך של רה-סוציאליזציה. המטפל משתמש לא אחת בדימוי התינוק שעושה צעדים ראשונים בעולם כדי לתאר את תהליך השחבור מחדש, ודימוי זה משתרש לפעמים בשפת המטופלים: "מה היא תסכים לך עכשיו למשוך איזה תינוק, אתה כמו תינוק, הרי. מי תיקח אותך כאיזה תינוק..." - המרואיין מהכלא רוצה לומר שכדי להשתקם, על העבריינים להיות בקשר עם אנשים שאינם מהחברה העבריינית, ואם הוא רוצה להיות בקשר רציני עם בחורה, כדאי שהבחורה לא תהיה שייכת לחברה העבריינית. באותו משפט הוא משמיע התמרמרות ואף ציניות באומרו כי אף בחורה כזו לא תסכים לקשור את חייה עם עבריין כמוהו, וכי בעולם של החברה הכללית הוא לא יידע להסתדר טוב יותר מתינוק שרק נולד; "החברים שהיו פה [בהוסטל] היו רגילים לראות אנשים שעולים במדרגות על ארבע ומבקשים מטרנה" - עבריין זה מעיד על עצמו שהוא הגיע לשיקום עם ביטחון עצמי רב יותר מהאחרים שהגיעו לשיקום, הוא לא ביקש עזרה לעתים קרובות, ולכן היתה איזו עוינות כלפיו מהמשתקמים האחרים,  התלותיים יותר. הוא מתאר את המשתקמים התלותיים כתינוקות הזקוקים לטיפול מידי אחרים. מבעים העוסקים בדימוי התינוק ניתן למצוא ללא הבדל מובהק בשתי קבוצות העבריינים, אם כי בכלא מרואיין אחד בלבד השתמש במבע זה לעומת חמישה משתמשים בשיקום. כלומר, אצל המשתקמים יש מגמה זהירה של שימוש בדימוי התינוק יותר מאשר אצל האסירים.

תבנית חוזרת שכן נמצאה בשימוש גבוה באופן מובהק בקרב המשתקמים היא השימוש במבנה תחבירי שבו חלקים מסוימים במשפט חוזרים על עצמם, ויוצרים מעין מבנה מיוחד וסגור. בלשון קבוצות המחקר נמצאו מבני משפטים בעלי מבעים חוזרים שונים, אך שימוש גבוה באופן מובהק בשיקום נמצא במשפט בעל החלק החוזר "אם זה". דוגמות: "המקום הזה [הוסטל השיקום] נתן לי המון... אם זה חום, אם זה תשומת לב, אם זה אהבה..." - המבע החוזר "אם זה" מדגיש את חשיבות ההוסטל בעיני המשתקם. עוד דוגמה: "הוסטל... הוא עוזר לי... אם זה לטאטא רצפה... אם זה להתמודד בחוץ, מכל הבחינות, אם זה ללמוד מודעות, אם זה חופשות" - מודגשת העזרה שמקבלים בעת השהות בהוסטל. הדגשה של הנושא ניתן למצוא גם בדוגמה הבאה: "הייתי אלים. אם זה ברחוב, אם זה בבית" - העבריין המשתקם מדגיש באמצעות המבע החוזר את העובדה שהוא היה אלים מאוד בכל מקום ומקום. כלומר, כאשר מצרפים את כל חלקי המשפט, מתקבלת תמונה אחת כוללת של המסר שהדובר רוצה להעביר. כך מבהיר הדובר את תפיסת עולמו, מדגיש אותה ומנסה לשכנע את המאזין.

לעומת האמור לעיל, יש תבניות חוזרות ששימושן רב דווקא בכלא, באופן מובהק. סוג אחד של תבניות חוזרות כאלה הוא שימוש בשאלות אישור. הכוונה לשאלות רטוריות בעיקרן, לבקשת אשרור מהמאזין ולשכנועו. דוגמה: "לספר את זה בושה, נכון?" - המרואיין מהכלא מציין שבושה לספר שהוא אינו יודע לקרוא ולכתוב, ומיד הוא מחפש אישור לדבריו מצד המאזין. כמו כן, לשאלת האישור כאן תפקיד נוסף, והוא הדגשת הרקע המשותף של הדובר למאזין - בחברתנו זו בושה להיות אנאלפבית. דוגמה נוספת: "קודם כל אני האשם. זה לא נכון?" - האסיר מחפש אישור לדעה שהעבריין הוא האשם העיקרי בעבריינותו, והוא מדגיש את הרקע המשותף לדובר ולמאזין, שאדם צריך לקחת אחריות על מעשיו. עוד דוגמה: "ותביני באמת, אה?" - אסיר זה חוזר ואומר שהוא חף מפשע. לדבריו, אם היו קוראים את הכתוב בתיקו, היו מבינים מיד שהוא כלוא על לא עוול בכפו. שאלת האישור מביעה רצון לדעת אם המאזין עוקב אחר הנאמר. הדובר בוחן את תגובתו של המאזין ומחפש בה אישור לחזק את ביטחונו. 

תבנית חוזרת אחרת המצויה בשימוש רב יותר בכלא באופן מובהק, היא השימוש במבעים המתייחסים ל"הם" - אנשי הממסד, ול"הם" - העבריינים האחרים. העבריינים משתמשים במלים "הם"/"אנחנו" לציון השתייכות לקבוצה מסוימת. העבריין בכלא יוצא נגד הממסד ומפריד עצמו מכל מה שקשור בממסד, ומתייחס לשייכים לממסד כאל "הם". מפתיע הוא שהעבריין בכלא מפריד עצמו גם משאר העבריינים, ואף אליהם הוא מתייחס כאל "הם". הפרדה בין העבריין לבין הממסד מובעת במשפטים כמו "הם נורא שקרנים", "זה המציאות - הם עבריינים עם רשיון", ו"עכשיו צריך להיות, לדוגמה, ביקורת של נציב, אז פתאום הם צובעים את כל הבית סוהר בלבן. אבל איפה היה לפני כן? למה לא יבואו בהפתעות?!". בכל הדוגמות שהוזכרו מובעות תחושות שליליות כלפי הממסד באמצעות השימוש במבע "הם", הנושא מטען ריגושי גבוה. לדעת הדוברים, נציגי הממסד הם שקרנים, עבריינים ומטפחים את בית הסוהר רק כאשר יש ביקור של מפקחים.

כאמור, העבריין אף עושה הפרדה בינו לשאר העבריינים. הפרדה זו מובעת במשפטים כמו "זה מגעיל לראות את כל האנשים האלה. איך שהם מתנהגים, איך הם נראים" - אסיר זה טוען שהוא אינו משתמש בסמים כמו שאר העבריינים בכלא, ומגעיל אותו לראות כיצד האסירים מתנהגים עקב צריכת סמים. אסיר אחר אומר: "לגבי חינוך אני רואה שכולם ממש... רובם אנאלפביתים" - אסיר זה רואה עצמו משכיל יותר משאר העבריינים. בתחילה הוא רוצה לומר שכולם אנאלפביתים, אך מיד הוא מבין את משמעות דבריו, מתקן ואומר שהרוב אנאלפביתים. העבריין בכלא מפריד עצמו מכלל העבריינים.

אולי למי שאינו שייך לקבוצה זו נראה כי העבריינים הם קבוצה אחת היוצאת נגד הממסד, אבל מהדוגמות שהוזכרו מבינים שגם בתוך קבוצת העבריינים, כל עבריין רואה עצמו כאישיות נפרדת, כאינדיבידואל ולא כחלק מקבוצה. אמנם מפתיע הממצא שדווקא האסירים מפרידים עצמם משאר העבריינים, ואילו אצל המשתקמים אין הפרדה כזו. היינו מצפים שהמשתקמים יפרידו עצמם משאר העבריינים, מכיוון שהם מאמצים דרך חדשה ונפרדים מדרכם העבריינית הישנה ומהעבריינים המייצגים אותה. יחד עם זאת, המשתקם כנראה אינו חש עוינות רבה, והוא אינו חש צורך להביע אותה באמצעות הפרדתו משאר העבריינים.

אם כן, בשפת העבריינים שבכלא יש תבניות חוזרות המצביעות על הפרדה בין העבריינים לבין הממסד ונציגיו יותר מאשר בשיקום (שאלות אישור, יחסי "הם"/"אנחנו"), ואילו בשיקום יש יותר תבניות חוזרות המצביעות על רצון להתקרב לחברה הכללית (מבעים מהז'רגון המקצועי-טיפולי, מבנה משפט בעל מבעים חוזרים).

 

                                              *

 

מטא-לשון

משמעות המונח "מטא-לשון" הוא שימוש בלשון לתיאור מבנה הלשון (Gombert, 1992: 1-2; Crystal, 1997: 239). הדובר אומר דבר-מה, ומיד מעיר הערה לגבי מה שאמר. שימוש במטא-לשון מעיד על רמת מודעות לשונית גבוהה. באופן כללי נמצא, שעבריינים בתהליך שיקום משתמשים יותר במבעים מטא-לשוניים.

נמצא כי העבריינים בשיקום משתמשים באופן מובהק יותר מהעבריינים בכלא בצירופים "אפשר להגיד" ו"מה שנקרא". צירופים אלו מביעים הסתייגות מהנאמר במשפט. דוגמה: "חשמלאי בבית הסוהר הוא... נהנה מאמון טוטלי אפשר להגיד" - הדובר טוען שאסיר העובד כחשמלאי בכלא נהנה מאמון טוטלי. יחד עם זאת, באותו משפט הוא מסייג את טענתו, והוא אינו תומך לחלוטין בטענה. ההסתייגות מובעת באמצעות הצירוף "אפשר להגיד". כך גם בדוגמה הבאה: "...המקום עצמו. המסגרת, מה שנקרא" - המבע "מה שנקרא" מכיל פועל סביל חסר נטייה, ופועל סביל זה מחזק את הנייטרליות של הטענה, עושה אותה פחות אישית. כך הדובר יכול לקבל את טענתו בהסתייגות קלה. דוגמה נוספת: "...לתת לעצמי הזדמנות אחרונה כאילו, להציל את החיים שלי, מה שנקרא" - ייתכן שהמבע "להציל את החיים שלי" נשמע לדובר כתיאור גורף מדיי, ולכן הוא מוסיף את המבע "מה שנקרא". הוספת מבע זה גורמת לו לחוש שסמכות נייטרלית מחזקת את טענתו.

 המשתקמים מאמצים ללשונם מבעים הנפוצים בחברה הכללית, אבל מבעים אלו חורגים לפעמים ממשלבם הרגיל. אי לכך מוסיפים המשתקמים צירוף המביע הסתייגות כמו "אפשר להגיד" או "מה שנקרא", וכך הם מרגישים נוחות כלפי אמירתם.

גם בלשונם של העבריינים בכלא יש הסתייגות, ונמצא שהשימוש של האסירים בפסוקיות מסייגות רב יותר מאשר בשיקום באופן מובהק. דוגמה: "אינני רוצה להגיד שהחברה בחוץ היא אכזרית והיא רעה, אבל אנשים לא כל כך סימפטיים לקבל אסיר שמשתחרר מבית סוהר" - המרואיין בחר בטענה מכלילה כדי לעורר רושם רב. הוא מסייג את טענתו, משום שטענה מכלילה מעין זו עלולה לחטוא לאמת, והסיוג שומר על אמיתות הטענה. עוד דוגמה: "אני פושע? אני גורם נזק? מי אתם?! אין לי חס וחלילה נגד אף אחד מהם... סך הכל אני רואה את השטח" - מרואיין זה דווקא מסכים לחלוטין עם דבריו, אך כדי לא להרתיע את המאזין, הוא משלב בדבריו אמירה מרככת. דוגמה נוספת: "האוכל נקרא, סליחה על הביטוי, נקרא חרא, אבל טוב מאשר חרא בלבן" - גם כאן הדובר מסכים לחלוטין עם טענתו, אבל הוא משלב בדבריו אמירה מרככת לצד אירוניה. מכאן שמרואייני הכלא עושים שימוש בפסוקיות מסייגות כדי להבליע אמירה שלילית על החברה הכללית או על הממסד, ואילו מרואייני השיקום משתמשים בצירופים המביעים הסתייגות כדי לנסות להתקרב לחברה הכללית ולהשתייך אליה.

בלשונם של המרואיינים נמצאה הנגנה (=אינטונציה) מודגשת בהברות מוטעמות. כלומר, כאשר המרואיין סיפר דבר הנוגע לו אישית ומעסיק אותו, הוא הדגיש לעתים הברה המוטעמת במלה החשובה לו באותו משפט או קטע נתון. נמצא כי בקרב המשתקמים, ההנגנה רבה יותר מאשר בקרב האסירים באופן מובהק, גם כאשר ההנגנה מציינת תחושות חיוביות וגם כאשר היא מציינת תחושות שליליות. המרואיינים בשיקום מביעים באמצעות ההנגנה שביעות רצון והערכה עצמית כלפי עצמם על שהם מצליחים להתמודד בעצמם עם הקשיים הניצבים בדרכם. דוגמות: "חוש הומור... אני משתמש בזה המון, גם היום שאני נמצא בחוץ"; "אני דווקא בא לעיר שלי, ומפה אני מתמודד". כמו כן, המשתקמים משתמשים בהנגנה מודגשת לתיאור רגעים חיוביים שהיו להם בעבר: "ההורים שלי... הם חזרו עם הרבה פרי וירק"; "אף אחד לא היה מתייחס אליי... היחידי שהיה מוכן זה הוא. הוא". כאמור, גם כאשר המשתקמים רוצים להביע תחושות שליליות, הם משתמשים בהנגנה מודגשת. הם מביעים קשיים וחששות לגבי חייהם בהווה ובעתיד, והם מביעים גם את תחושת אי שביעות רצונם מחייהם העברייניים בעבר. דוגמות: "אתה אחרי חמש שנים רוצה קצת אוויר"; "קשה לי להאמין שהם [אנשי החברה הכללית] יקבלו אותי חזרה"; "לא היה לי כלום"; "עשיתי דברים יותר מגעילים מאלה ש... שהיו בזבל".

בסעיף אחד של ההנגנה דווקא נמצא שימוש רב יותר בכלא מאשר בשיקום באופן מובהק, והוא לציון התמרמרות כלפי הממסד. דוגמות: "מפכ"לי משטרה חשודים בקבלת שוחד, אז את אומרת - רגע, אין פה שחיתות?"; "...המנהלת תשב פה על ידך, אני יגיד לך שהבית סוהר הכי טוב שבעולם. יותר טוב מהבית, מה אני, אני מפחד". שימוש בהנגנה מודגשת בהברות מוטעמות מצביע על לגיטימציה לדבר על תחושות ולהביען באמצעות רגש. ייתכן שהאסירים חוששים להביע את רגשותיהם, ולכן ההנגנה המודגשת רבה יותר בקרב המשתקמים, אבל כשמדובר בהתמרמרות כלפי הממסד, רגשותיהם השליליים של האסירים מובעים באופן ספונטני, והם רבים יותר באופן מובהק מאשר אצל המשתקמים.

תחום אחר שבו נמצא שימוש רב יותר בשיקום באופן מובהק, הוא תחום הפרגמטיקה. המשתקמים משתמשים בפרפרזה או בהסבר מילולי כדי להסביר מלה מסוימת שהם עצמם אמרו. דוגמות: "...כי מה זה נרקומן? נרקומן הוא שקרן, הוא רמאי"; "נפלתי בהרגשה. מה זה הרגשה... בנאדם שנופל בהרגשה, הוא לא יודע איפה ללכת"; "קשה לי לקבל ת'מניאק. עכשיו, 'מניאק' זה קונוטציה של מניאק, זה שלילי, זה... זבאלה יעני". כאשר הדובר מסביר מלה שהוא אומר, הוא למעשה רוצה להסביר למאזין את האינטרפטציה שלו לאותה מלה, ולקבל את התגובה הרצויה לו מהמאזין, והיא הבנת עמדתו של הדובר. בתהליך השיקום העבריין לומד להיות יותר מודע לעצמו, ובתוך כך לומד להתייחס לדברי עצמו ולהבהיר אותם.

   בקרב האסירים בכלא נמצא שימוש רב באופן מובהק במבעים המתייחסים להסתכלות על החיים דרך עיניהם. דוגמות: "אני אומר - במקום שלי אני יותר טוב מהרבה"; "אני אומר - האנשים עושים את המקום". המבע "אני אומר" נוקט לשון מדבר, והטענה המושמעת אחריו נדמית כאקסיומה. כלומר, מבחינתו הסובייקטיבית של המוען, הטענות מביעות עמדה אובייקטיבית. לדובר בכלא חשוב יותר להביע את עמדותיו כעובדתיות, ולהראות כיצד הוא תופס את החיים ומהי זווית ראייתו, משום שהוא חש שיש מתרס המפריד בין שני עולמות.

מבעים המנסים ליצור אמינות וקירבה נמצאו אף הם בשימוש גבוה בכלא באופן מובהק. הדובר בכלא חש צורך ליצור אמינות וקירבה כדי לתת ביטוי להשקפותיו. דוגמות: "בואי נדבר ת'כלס, לא למדתי בחיים"; "אני מדבר אתך, אני ישר"; "אני לא מתבייש להגיד שאני מפחד גם". באמצעות המבעים: "בואי נדבר ת'כלס", "אני מדבר אתך, אני ישר", "אני לא מתבייש להגיד", הדובר נכנס באופן ישיר לטקסט, והוא מבטא אמירה ישירה המתייחסת לכנותו. כך מודגשת הקירבה בין הדובר למאזין, ומורגש רצונו של הדובר לקבל משוב על דבריו.

יש לציין כי באופן כללי, העבריינים בשיקום משתמשים במבעים מטא-לשוניים יותר מאשר העבריינים בכלא. למשתקמים יש מודעות רבה יותר להתנהגותם, ובכלל זה - מודעות רבה יותר לשפתם. יחד עם זאת, השימוש במבעים מטא-לשוניים מצביע על תפיסת עולם בעלת מרכיבים רגשיים, ובמקומות מסוימים מרכיבים אלו בולטים יותר דווקא בכלא.

 

                                             *

 

    לסיכום, בלשונן של שתי קבוצות העבריינים יש מאפיינים לשוניים המתבטאים בשימוש ברמה לשונית שונה, בתבניות חוזרות ובמטא-לשון. למאפיינים לשוניים אלו יש חשיבות רבה בתהליך השיקום ובמעברו של הפרט מהחברה העבריינית לחברה הנורמטיבית. תפיסת העולם של העבריינים בכלא ובשיקום היא בעלת מרכיבים רגשיים, והיא גם כוללת מודעות להשקפת עולמם. יחד עם זאת, ניכר הבדל בין תפיסת עולמם של העבריינים בכלא לתפיסת עולמם של העבריינים העוברים תהליך שיקום. בתפיסת העולם של העבריינים בכלא קיימים מרכיבים של מרידה בממסד ובנציגיו, המלווים לעתים בעוינות ובהתמרמרות. האסיר מביע סגירות וחוסר רצון לחשוף את עצמו, והוא עושה הפרדה לא רק בינו לממסד, אלא גם בינו לעבריינים אחרים. לעומת זאת, בתפיסת העולם של העבריינים בתהליך שיקום, קיימת הזדהות עם מרכיבים מתפיסת העולם הנורמטיבית, והמשתקמים מאמצים סממנים מתפיסת עולם זו. סממנים אלו מבטאים, מצד אחד, את תפיסת העולם החדשה והנורמטיבית הנרקמת אצל המשתקמים, ומצד אחר הם מעצבים את תפיסת עולמם החדשה.

     בשתי קבוצות העבריינים ניכרת פנייה לרגשותיו של הנמען כדי לשכנעו. האסירים בכלא אינם ששים לחשוף את עולמם הפנימי, אך הם רוצים שהנמען ינסה להבין את מרידתם בממסד, וכך יראה אותם כפחות מאיימים, ואולי אף יגלה אמפתיה כלפיהם. העבריינים העוברים תהליך שיקום מביעים את רצונם להתקרב לחברה הכללית ולהתקבל אליה. הם משתמשים במרכיבים לשוניים השייכים לחברה הנורמטיבית כדי להפגין ידע במבעים מתפיסת עולם זו, וכדי להוכיח שעולם הידע שלהם הוא אותו עולם ידע הקיים בחברה הנורמטיבית. מטרתם היא לשכנע את הנמען שהם יכולים להשתייך לחברה הכללית. 

      אם כן, קיים שוני בלשונם של עבריינים בכלא לעומת לשונם של עבריינים בשיקום. השוני מעיד למעשה על שינוי בתפיסת העולם, שחל אצל עבריינים בתהליך השיקום, ואחד הביטויים לשינוי זה הוא שינוי בשפה. יש לציין שחלק ממרואייני השיקום אכן מעלים טענה זו.

    מהדברים הבאים של המשתקמים ניתן להיווכח בחשיבות שינוי השפה כאשר רוצים להשתקם: "ידעתי רק שפה אחרת. לא שפה נורמטיבית, איך שמדברים, שפה טובה"; "[בהוסטל צריך] לא לקלל, לא להשתמש במלים גסים". יתר על כן, מדבריו הבאים של המרואיין בשיקום מובע השינוי בשפה שחל אצל חברו: "באתי לאשפוזית... ואז בא חבר... להעביר מסר שמה באשפוזית... ושראיתי אותו התפלאתי... מצורת ההתבטאות שלו ומצורת החשיבה שלו... היציבה שלו, הלבוש שלו, הניקיון שלו, ה... המון המון דברים" - המרואיין מציין שהוא התפעל מחברו העבריין שהשתקם ומעביר הרצאות בנושא. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבו בשינוי אצל חברו הוא "צורת ההתבטאות", כלומר, המרואיין זיהה מיד שינוי חיובי בלשונו של חברו שהשתקם, והוא אף קישר זאת לתפיסת עולמו שהשתנתה - מיד לאחר שהוא מדבר על כך שצורת ההתבטאות השתנתה, הוא מדבר על צורת החשיבה של חברו, שהשתנתה אף היא. מכאן, מודעות לתפקיד החשוב שיש לשפה בתהליך השיקום עשויה לתרום ולסייע לאנשי טיפול ולעבריינים הרוצים להשתקם כאחד.

 

 

ביבליוגרפיה

יאיר, ת'. תשס"ד. מאפייני לשונם של עבריינים בכלא ובשיקום. עבודת ד"ר. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.

יציב, א'. 2003. הציר הפרדיגמטי ותרומתו לחקר השיח הדבור. העברית שפה חיה ג: 166-153.

שלזינגר, י'. תש"ס. לשונות העיתון. באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.

Biber, D., Johansson, S., Leech, G. and Finegan, S. 1999. Grammar of Spoken and Written English. Harlow: Longman.

      Crystal, D. 1997. A Dictionary of Linguistics and Phonetics. Oxford: Blackwell.

van-Dijk, T. A. 1980. Macrostructure: An Interdisciplinary Study of Global Structures in  Discourse, Interaction and Cognition. New Jersey: Lawrence Erlbaum. 

    Gombert, J. E. 1992. Metalinguistic Development. New York: Harvester, Wheat and     

         Sheaf.                                                                                                                  

Ogden, T. 1990. The Matrix of the Mind. Northvale: J. Aronson.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד