לתפוס את הפרלובים
לתפוס את הפרלובים

שימוש בווידיאו הביתי מביא לידי ביטוי קיצוני את השאלות שיוצרי קולנוע תיעודיים שאלו את עצמם תמיד: "עד כמה אנחנו מתעדים ועד כמה אנחנו מציצים?" אבל סרטים ביתיים, המעניקים לצופה תחושה של נקודת מבט פנימית, שאינה רק מתעדת אלא גם נובעת מזווית הראייה של גיבורי הסרט, יכולים להיות בעלי עוצמה אדירה

 

אורי בן דוב

אורי בן דוב הוא עורך, תסריטאי, במאי ומורה לקולנוע

 

הבמאי המפורסם פרנסיס פורד קופולה אמר פעם, כי אמנות הקולנוע לא תגיע למיצויה המלא עד שהכלים לעשיית קולנוע לא יהיו זמינים לכל אדם. עד שהמצלמה תהיה זמינה כמו עט, הוא אמר, כך שכל מי שרוצה לעשות סרט יוכל לעשות זאת, באותה הקלות שבה הוא יכול לכתוב, הקולנוע לא ישלים את הפיכתו לאמנות.

המצאת הווידיאו, הפיכתו לפורמט ביתי וההתפתחויות הטכנולוגיות הבלתי פוסקות בתחום, מקרבות את חזונו של קופולה למימוש. כבר היום, במחיר נמוך יחסית, ניתן לרכוש מצלמת וידאו דיגיטאלי (DV) המצלמת באיכות שידור טלוויזיונית, ועל כל מחשב ביתי ניתן, בהשקעה לא גדולה, להקים עמדת עריכה ממוחשבת. צרפו לערכה חצובה קלה ומיקרופון דש, וקבלתם צוות צילום של איש אחד: זול (יחסית), קומפקטי, ונטול כבלים תקציביים ואמנותיים של גופי הקולנוע והטלוויזיה הממוסדים. 

אבל למהפכת הווידיאו משמעות רחבה יותר מהוזלת תנאי ההפקה. הפיכתם של אמצעי הווידיאו לזמינים שינתה את דרך העשייה של סרטים תיעודיים. יותר מכך, חדירתם של אמצעים אלה לבתי הצופים בסרטים אלו, שינתה לחלוטין את הדרך שכולנו תופסים סרטים. 

 

                                            *

 

אפשר להדגים את השינוי באופן התפיסה של סרטים לפני ואחרי הופעת הווידיאו הביתי, בהשוואה בין הילדות שלי ושל בני דורי, שנולדו בשנות השבעים, לילדות של הילדים הנולדים היום. להורי, למשל, שהתחתנו בשנות השישים, אין סרט חתונה, צעדי הראשונים מתועדים בסרטי שמונה מ"מ קצרצרים, ותיעוד טקסים והצגות בית הספר הוא בתמונות סטילס בלבד. הילדות שלי קפואה באלבומים וקמה לתחייה רק בזיכרון, מטושטשת ומעורפלת.

  הווידיאו הביתי שינה את כל זה. האחיין שלי, בן השנתיים, יוכל תמיד לראות סרט DVD של חתונת הוריו. בעשרות קלטות המסודרות בארון מיוחד מתועדים רגעים חשובים בחייו - בואו הביתה מבית החולים, הברית, אמבטיה ראשונה, ושנייה, ושלישית, זחילות אינסופיות וצעדים ראשונים... דקות ארוכות המנציחות את תהליך גדילתו. הזיכרון שלו יורכב לא רק ממה שהמסננת המסתורית של המוח האנושי תטביע בו, אלא גם מעשרות הסרטים שבהם הוא נראה, מבחוץ, עושה את צעדיו הראשונים בעולם.

במלים אחרות, הווידיאו הביתי הפך כמעט כל אחד לבמאי של סרט תיעודי, סרט שהנושא שלו הוא חיי הבמאי, או, לעתים קרובות, חיי בנו או בתו של הבמאי. קניית מצלמת וידיאו הפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו, ובשנים האחרונות מתרבים והולכים גם אלו המשתעשעים בעריכה. לתוכנת ההפעלה חלונות, למשל, מצורפת תוכנת עריכה פשוטה, המאפשרת לכל אחד לערוך סרטים ביתיים. הווידיאו מחליף את תמונות הסטילס, את רישום הזיכרונות בכתב ובמקרים קיצוניים יותר, שבהם אגע בהמשך, את היומן האישי.

התיעוד הזה יצר עולם משל עצמו: עולם הסרטים הביתיים. תוכניות טלוויזיה ("פיספוסים", למשל) משתמשות בחומרים ביתיים, מהדורות החדשות משתמשות בתיעודיים כאלו אם יש בהם עניין מיוחד (תיעוד רצח רבין, לדוגמה, שנעשה בידי אדם פרטי במצלמת חובבים), ועשרות אנשי מקצוע מתפרנסים מצילומי אירועים ומעריכת החומרים הביתיים לסרטים פרטיים. בחתונות, ימי הולדת ומסיבות פרידה מהבוס, הקרנת סרט תיעודי על גיבור הערב היא כמעט הכרח. גם סרטי זיכרון נפוצים יותר ויותר.

לפני כשנה סיימתי עשיית סרט זיכרון כזה. מושא הסרט היה אב משפחה, שמת בשיבה טובה. המרכזיות שלו בחיי משפחתו, בנותיו ונכדיו, והחלל שהותיר עם מותו, הניעו את אלמנתו ליצור סרט שינציח אותו. זוהי משפחה מתועדת היטב, עם אלבומי תמונות מסודרים, מסמכים מתויקים וסרטים משפחתיים הן בפילם (שמונה מ"מ) והן בווידיאו. התוצאה, לאחר עבודת נמלים של איסוף ועריכה, היתה סרט מפואר ורחב היקף, שתיאר את חיי האיש מילדותו וכמעט עד יום מותו. הוא הוקרן באזכרה במלאת שנה למותו וגרם להתרגשות רבה.

בשלב עריכה מתקדם שאלה אותי האלמנה, יוזמת הסרט, האם נראה לי שיש עניין בהקרנה שלו בציבור. המנוח היה דמות מוכרת מאוד בקהילה שלו ועסק גם בעניינים פוליטיים ברמה הארצית, אם כי מאחורי הקלעים. התשובה שלי היתה שלילית. הנימוק היה שסרט העוסק באיש מצליח, עם משפחה מוצלחת, שמת בשיבה טובה, לא יעניין איש. לא היתה שום דרמה בסרט, דרמה שהיא הבסיס לכל סרט, עלילתי או תיעודי.

זהו משל לכל הסרטים הביתיים כמעט. הם נטולי דרמה לחלוטין. ממש כמו בתמונות הסטילס, גם בסרטי הווידיאו כולם מחייכים. אין מריבות ואין חיכוכים. כשאלו מתחילים, הצלם יפסיק בדרך כלל לצלם. בסרטים הביתיים מתועדים רגעים של נחת ונועם, אירועים משמחים ומפגשים מרגשים. היסטוריון מהעתיד שיצפה בהם עלול לחשוב שחיי המופיעים בהם מורכבים ממסיבות וחתונות, בריתות וימי הולדת. הסרטים האלה מסכמים את השיאים ומסתירים את הקשיים. אחרי הכל, מי מעוניין לתעד ריבים משפחתיים למען הדורות הבאים?

רוב המתעדים הביתיים אינם רוצים בסיפור החורג מעבר לסיפור המשפחתי בשיאו. לבעלי העניין, סרט חתונה, הופעה של ילד או טיול באלפים, יכול להיות מרתק, אבל בשביל רובנו מדובר בטריוויאליות משעממת. המתעדים אינם מספרים סיפור: הם אינם נוקטים עמדה או מביטים באירועים מפרספקטיבה המעניקה להם משמעות. הם רק מחפשים את הזווית הטובה ביותר לצלם. העטים, שעליהם דיבר קופולה, חולקו לנו, והסיפורים שבחרנו לכתוב בהם בנאליים להחריד. 

אלא שהפתח נפתח. המצלמה נכנסה הביתה והפעם בן משפחה מחזיק אותה. המשפחה, מקור לכוח ולכאב והגרעין של הקהילה, הכניסה הביתה, מבלי משים כמעט, מצלמה מתעדת.

*

המשפחה, כפי שהוכח לא פעם ביצירות אמנות, ספרות וקולנוע, היא בסיס איתן לדרמה. לכולנו יש משפחות. לכולנו זיכרונות דרמטיים על מאבקי כוחות, כישלונות והצלחות, בתוך סיר הלחץ המשפחתי. סיפורים משפחתיים הם מקור להזדהות ורגש, כך שסרטים ביתיים שיביאו את הדרמות, הגדולות והקטנות, של החיים, הם בעלי פוטנציאל להיות מרתקים, מעוררי הזדהות ובעלי עוצמה רגשית גדולה. דוגמה מובהקת לכך היא הסרט התיעודי האמריקאי "לתפוס את הפרידמנים", בבימוי של אנדרו ג'רקי. 

הנה מה שקורה שש דקות אחרי ש"לתפוס את הפרידמנים" מתחיל: דייוויד פרידמן יושב על מדרגות מלבנים אדומות. הבמאי שואל אותו על פרידת הוריו ודייוויד אומר שיש דברים שעליהם הוא אינו רוצה לדבר. התמונה מתחלפת ברכות לתמונה פסטורלית של כביש גישה לעיירה אמריקאית, עצים משני צדדיו. זוהי הכניסה לגרייט-נק, העיירה שבה גרו הפרידמנים ובה הסיפור שלהם התרחש.

בשש הדקות שחלפו מתחילת הסרט הכרנו שטחית את משפחת פרידמן: איליין, ארני ושלושת בניהם. למדנו שארני מת, שלפני כן התגרש מאיליין, וראינו מספר רב מאוד (יחסית לשש דקות) של סרטים ביתיים פרטיים של הפרידמנים (כולל סיקוונס כותרות הפתיחה, המשלב את הסרטים האלה על רקע של מוזיקה עליזה). אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר, אבל שום דבר לא יכול להכין אותנו למה שעומד לקרות עכשיו. 

חזרה לתמונה הפסטורלית: כביש גישה מעוטר עצים. מוזיקה שקטה, מכונית חולפת. המצלמה עולה למעלה, אל צמרות העצים, עד שהשמיים מכסים את המסך. את כחול השמים מחליף מסך כחול מוכר: מסך הפעלה של מכשיר וידיאו. בפינה השמאלית למטה מופיע סימן ה"פליי". ומהצילום המסוגנן להפליא אנחנו עוברים למשהו אחר לגמרי.

לתמונה לוקח רגע להתייצב, כמו בקלטת וידיאו לא טובה, ואנחנו רואים את דייוויד פרידמן, בצילום שהוא ללא ספק צילום ביתי, יושב על מיטה ומנפנף לשלום למצלמה המוצבת מולו. התאריך בפינה מסגיר שאנחנו בנובמבר של שנת 88'. כותרת מופיעה: זהו יומן הוידיאו של דייוויד. הוא לבוש גופיה ותחתונים, וזה מה שהוא אומר:

"זה פרטי, אז אם אתם לא אני אתם לא אמורים לראות את זה כי זו סיטואציה פרטית ביני לבין עצמי. זה בין אני היום לאני שבעתיד. אז כבו את זה. על תסתכלו. זה פרטי".

אבל הבמאי או העורך אינם "מכבים את זה", לא חותכים למשהו אחר. אנחנו עומדים להציץ לתוך רגע אינטימי עד מבוכה של איש שאיננו מכירים כלל, ואנחנו ממש לא מתכוונים לעצום עיניים או לצאת מהאולם. הוא יושב שם, לבוש בגדים תחתונים, על מיטה: עייף, מוזנח, על סף בכי. הוא לא התכוון שמאות אלפי צופים ברחבי העולם יראו אותו ככה. הוא הצטלם בשביל עצמו, ואנחנו מציצים. דייוויד ממשיך: הוא מקלל את המשטרה במשפט ארוך וכועס, ורק אז הסצנה נחתכת.

זו בסך הכל דקה אחת, שמעבירה אותנו מהפתיחה המשפחתית לסיפור הסרט: האשמתם של ארני פרידמן ובנו ג'סי בפדופיליה ובאונס נערים צעירים. אבל מעבר לכך, היא הכנה. הכנה להצצה שאנחנו עומדים להיות שותפים לה, מכאן והלאה, לתוך ביתם הפרטי של הפרידמנים, בשעותיהם הקשות ביותר. "לתפוס את הפרידמנים" הוא סרט המתעד התפרקות של משפחה מול האשמות איומות, והוא עושה זאת, קודם כל, בשימוש בחומרים שצולמו על ידי בני המשפחה. חומרים פרטיים, שנשלפו יותר מעשר שנים אחרי המקרה, ואנחנו מציצים בהם.

אפשר היה לחתוך בעריכה את הקטע האמור, שבו דייוויד מבקש שלא נצפה. אבל השארתו גורמת להצצה שלנו להיות מודעת: מכאן והלאה, אנו עומדים לחדור לחייהם של הפרידמנים. ביודעין אנחנו מתעלמים מהבקשה של דייוויד, גם אם ברור לנו שדייוויד פרידמן של היום אישר את השימוש בקלטת.

"לתפוס את הפרידמנים" הוא דוגמה קיצונית לחדירתה של מצלמת הווידיאו לחיינו. הכוח התיעודי הגדול שלו שואב מכמות גדולה של חומרים שצילמו בני המשפחה עצמם. מהילדות ועד לסיר הלחץ הבלתי אפשרי שיצרו ההאשמות והמשפטים נגד ארני פרידמן ובנו ג'סי. הפרידמנים היו מתעדים אובססיביים, אובססיה שלא נעצרה גם כשהמשפחה התפרקה, לנוכח ההאשמות האיומות. כך אנחנו נחשפים לאירועים משפחתיים במהלך החקירה והמשפט, כמו ארוחות ערב משפחתיות או בילויים משותפים, שאת כולם תיעדו המשפחה. אנחנו רואים את המתח הנורא שבו חיו, את התפרקות הלכידות המשפחתית, את קריסתה של אם המשפחה. זוהי הצצה מכאיבה: כל אחד מהצופים שואל את עצמו מה היה קורה למשפחתו במצב דומה. העובדה שאלה סרטים משפחתיים, שלא צולמו לסרט, גורמת להצצה להיות מודעת וחודרנית. אמנם, ההצצה היא אלמנט בסיסי בחוויית הקולנוע, וניתן לטעון שכל סרט מספק משהו מיצר המציצנות של הצופים, אבל ההצצה בסרטים ביתיים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי קיצוני ב"פרידמנים", היא קשה וקיצונית. מנגנוני ההקהיה והעידון, שמשתמשים בהם בסרטים עלילתיים או בסרטים תיעודיים מבוימים, נעדרים מסרטים משפחתיים. כאשר ארני פרידמן סופג עלבונות קשים מאשתו, והסצנה מצולמת בווידיאו באיכות ביתית, בזווית "הלא נכונה", ללא סגנון ובימוי, התחושה היא שאנחנו עדים לסצנה גולמית, קשה ומכאיבה. 

"לתפוס את הפרידמנים" מדגים, אם כן, כיצד שימוש בווידיאו הביתי מביא לידי ביטוי קיצוני את השאלות שיוצרי קולנוע תיעודיים שאלו את עצמם תמיד: "עד כמה אנחנו מתעדים ועד כמה אנחנו מציצים?", "מה מותר לחשוף ומה אסור?". עליהן נוספו כעת שאלות חדשות: "מתי מותר להקרין לקהל רחב סרט שנעשה לשימוש אישי-ביתי?", "עד כמה אני מוכן לחשוף את משפחתי ואותי כדי לספר סיפור?". אבל "הפרידמנים" מוכיח במובהק דבר נוסף: סרטים ביתיים, המעניקים לצופה תחושה של נקודת מבט פנימית, שאינה רק מתעדת את ההתרחשות, אלא גם נובעת מזווית הראייה של גיבורי הסרט, יכולים להיות בעלי עוצמה אדירה. הוא מוכיח כי הפניית המצלמה פנימה, אל הבית, כשיש לה מסגרת סיפורית נכונה, יכולה להיות בעלת כוח בלתי רגיל. 

 

                                            *

 

הקולנוע התיעודי הישראלי לא חיכה להמצאת הווידיאו כדי להפנות את המצלמה אל האישי והמשפחתי. לצד תיעוד הדרמות הגדולות של החיים במדינת ישראל, מתקיים בעשייה  התיעודית הישראלית מסורת שלמה של סרטים אישיים, פנימיים, המתעדים את הבית.

אבן הפינה של עשייה זו הוא סרטו המונומנטלי של דוד פרלוב "יומן", שנעשה לפני עידן הווידיאו הביתי, בשנים 1973-1983 (פרק מאוחר יותר של היומן, "יומן משופר", משנת 2001, צולם בווידיאו). "יומן" נפרש על פני שישה פרקים (כ-330 דקות) וכשמו כן הוא: יומנו הפרטי של יוצר קולנוע. זוהי הצצה אינטימית לעולמו של פרלוב, משפחתו וביתו.

כשרונו של פרלוב כקולנוען, יחד עם רוחב היריעה של היצירה שלו, הפכו את "יומן" ליצירה שהיא יותר מיומן אישי. כפי שמתואר באתר האינטרנט שהוקם לזכרו (פרלוב מת בשנת 2003), זוהי תערובת של סרטים ביתיים ותיעוד פוליטי. מחד גיסא, עדות מארץ קרועת מלחמות; ויומן משפחתי המתאר את משפחתו והתבגרות בנותיו מאידך גיסא.

פרלוב פנה לעשיית יומן מתוך ייאוש, ייאוש מעשיית סרטים בישראל. לקולו הייחודי ויכולותיו הפיוטיות לא נמצא מקום בתעשיית הקולנוע הישראלית של שנות השבעים. בעת עבודתו כמורה בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, החל לצלם את "יומן". הוא תעד רגעים קשים ורגעי התעלות, שמחה ועצב. הוא תיעד את משפחתו ואת הנוף שבו הוא חי, וזכורים מאוד צילומי ההפגנות שבהן צפה מחלון ביתו, הסמוך לכיכר מלכי ישראל של אז.

הדרמה נוצרת אצלו לא מהתנגשות חזיתית של שני רצונות או שתי אמונות והמאבק ביניהם, אלא מהמתח הנוצר בין ההתרחשות לאדם הצופה בה, פרלוב עצמו. כלומר, כשהמצלמה מציצה למטה, מחלון מגדל הדירות שבו התגורר להפגנה זו או אחרת, הכוח של הסיטואציה נובע מבחירתו של פרלוב להשקיף החוצה ומקולו המתאר, במבטא ברזילאי אופייני, את תחושותיו. הדבר מתעצם עוד יותר כשפרלוב מפנה את המצלמה פנימה: כשהוא מתעד את משפחתו, הוא אינו רק במאי המתאר התבגרות של נערות ישראליות, הוא אב המסתכל בבנותיו גדלות. היכולת שלו להעניק לנו את המבט מנקודת הראייה הרגשית שלו היא שהופכת את "יומן" לסרט שהוא. במלים אחרות, "יומן" הוכיח לנו שאפשר לספר סיפור מבפנים, והוא מדגים איזו עוצמה יש לבמאי שהוא חלק מהותי בהתרחשות ולא רק צופה בה. פרלוב הצליח לצלם את עולמו מתוך פרספקטיבה, ביקורת ואהבה, ולהוכיח שבחיי היומיום טמונים סיפורים קולנועיים מרגשים.

בסופו של דבר הוכר "יומן" כאחת מיצירות המופת של הקולנוע הישראלי. זה סרט תובעני שאינו מתאים לטעמו של הקהל הרחב, אבל הוא זכה להערכה עצומה בארץ ובחו"ל. בשנת 1999 זכה פרלוב בפרס ישראל לקולנוע. אורי קליין, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ", כתב עליו: "גדולתו נבעה מהעובדה שעבודתו היתה פרטית וציבורית בעת ובעונה אחת".

"יומן" הפך ליצירת מפתח בקולנוע התיעודי הישראלי. הופעת הווידיאו, בשנות השמונים, והווידיאו הדיגיטלי בשנות התשעים, יחד עם האידיאל התיעודי שהציב ליוצרי הקולנוע הישראליים, היתה שילוב שקשה לעמוד בפניו: כעת כל מי שחפץ בכך יכול לצלם "יומן" משלו.

התחושה שלי היא כי סרטים המתקראים "אישיים", אלה העוסקים בחייו או בסביבתו הקרובה של היוצר, נפוצים בקולנוע התיעודי הישראלי במידה רבה מאוד, אולי אפילו יותר מדי. יש ביניהם סרטים על גירושין על רקע רצח רבין, היסטוריה משפחתית של ישראלית פלשתינית, ואפילו סרט שלם על הולדת בתו של הבמאי. רבים מהסרטים הללו נופלים למלכודת הסרטים הביתיים. כלומר, לא כל מה שמעניין את הבמאי מעניין את הצופה, ומעטים היוצרים שיש להם יכולת התבוננות שמו לפרלוב. לפעמים נדמה שהדלת שפתח פרלוב, יחד עם האפשרויות הטכנולוגיות של הווידיאו, סינוורו חלק מיוצרי הקולנוע התיעודי הישראלי, והם שכחו את הכלל הבסיסי ביצירה בכלל ובקולנוע בפרט: הצורך בסיפור טוב ובמספר כשרוני. נראה שהטכנולוגיה, הווידיאו, לפעמים משכיחה מאתנו, היוצרים, את ההבדל בין מה שמעניין אותנו למה שמעניין את הצופה. לכאורה, קל מאוד לעשות סרטים וחיינו נראים כל כך מעניינים. זהו פוטנציאל לסרטים נרקיסיסטיים במקרה הטוב ומשעממים במקרה הרע.  

אבל כשהצירוף מתקיים, וסרט אישי-משפחתי מצליח לחשוף אמת עמוקה, לספר סיפור ייחודי או להעניק לסיפור הפנימי מאוד משמעויות אוניברסליות, נוצר קסם. הקסם של הקולנוע התיעודי, שבו חוויית צפייה מעוררת הזדהות ומרגשת משולבת בידיעה שהמדובר בסיפור אמיתי ובהיכרות אינטימית עם אנשים אמיתיים.

כך קורה, למשל, בסרטו של הבמאי עמי אלון, "משפחה ממוצעת עם סרטן", המלווה את אביו ואמו של הבמאי בחודשי המאבק במחלת הסרטן שבה לקה האב. שם הסרט כבר משלב בין הקושי של הסרטים המשפחתיים והייחוד של הסרט הזה: "משפחה ממוצעת" מרמז על הבנאלי והטריוויאלי, המלכודות שציינתי קודם לכן, העומדות בדרכו של מי שמחליט לצלם סרט אישי, אבל התוספת, "עם סרטן", מעידה שהסרט עוסק באירועים קיצוניים, התמודדות עם מחלה ומאבק במוות.

הבמאי אינו מסתפק בכך. בכישרון ובאומץ הוא חושף לפנינו את מערכת היחסים בין הוריו, המשוחחים אתו, מול המצלמה, על הדברים האינטימיים ביותר בחיי הזוגיות שלהם. עוצמתו של הסרט נובעת מהיות הבמאי בנם של הגיבורים. אין כאן תיאור של מאבק וזוגיות בלבד, יש בסרט הזה מסע של בן אל מערכת היחסים של הוריו. סודות נחשפים לפניו, צדדים של הוריו שלא ראה מעולם ולא היה מכיר אלמלא החליט להפנות את המצלמה אל משפחתו. ככל שהאומץ של הבמאי רב יותר, השאלות שלו מעמיקות יותר והתשובות חושפניות יותר, כך מחריפה החדירה שלנו, הצופים, לחייהם. אנו צופים ברגעים קשים מאוד של מחלה ומאבק, ושומעים פרטים אינטימיים, כאלו שהשתיקה יפה להם, בדרך כלל. אבל כמו ב"יומן", גם כאן, כוח רב טמון בכך שהבמאי אינו צופה מהצד אלא הוא חלק מההתרחשות עצמה. העובדה שבן מתעד את מחלת אביו, או שומע מאמו על בגידותיה וכו', היא שמעניקה לסרט הזה את העוצמה שלו.

 אותה סיטואציה עצמה יכולה היתה להיות מתועדת בקלות בבנאליות, ואפילו כקיטש, אבל אומץ לבו של אלון, העובדה ששאל את השאלות האינטימיות ביותר ושבסופו של דבר חקר לעומק את הזוגיות והאהבה של הוריו, מצילה את הסרט ממלכודת זו. הכבוד והאהבה של אלון להוריו, יחד עם הכנות והעוצמה שלהם, היא שמעניקה לסיפור את הפרספקטיבה שעושה אותו מסרט פרידה מהאב, שלא היה מצליח לעניין את הצופה והיה מעניק לו תחושת אי נוחות של מציצן, לסרט העוסק באהבה ובמשפחתיות, בכאב ובמוות, בצורה שמעוררת הזדהות עמוקה ומרתקת את הצופה.

זו כמובן אינה הדוגמה היחידה בקולנוע התיעודי הישראלי לסרט, שבו הסיפור המשפחתי מתעלה למשל אוניברסלי ומעורר הזדהות ורגש.

 

                                               *

 

העיסוק באישי ומשפחתי הוא, אם כן, הליכה על חבל דק. מצד אחד הוא יכול לגלוש לבנאליה וליומרנות, ומצד אחר הוא עשוי לייצר סרטים אינטימיים ומרגשים. הטכנולוגיה, המאפשרת לכל אחד לייצר סרט, כבחזונו של קופולה, לא הקלה את החיפוש אחרי סיפור טוב ומספר טוב. היא רק חידדה את הקושי.

אבל הטכנולוגיה הזאת עשתה דבר נוסף, היא איפשרה לאנשים מאוכלוסיות רחבות, שהיו צופים פסיביים בקולנוע או בטלוויזיה, להפוך ליוצרים, ולאו דווקא ליוצרי סרטים המתמודדים בפסטיבלים ומוקרנים בערוץ 8.

יש עשרות קבוצות טלוויזיה קהילתית ברחבי ישראל, והן מקרינות את התוצרת שלהן בערוץ הטלוויזיה המקומית (ערוץ 25).  יש להן רייטינג מזערי, אבל אנשיהן לא מפסיקים לייצר כתבות וסרטים. במקרה הזה, העשייה היא הישג בפני עצמו, אם מדובר בקבוצת פנסיונרים ואם בתלמידי תיכון, חובבי טבע או יוצרי וידיאו-ארט.

כבר חמש שנים אני מדריך בקבוצות כאלה, בעיקר של אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים (במסגרת מיוחדת של עמותת שק"ל והמרכז העירוני לתקשורת "כגן" בירושלים). הדרכתי קבוצות אנשים המתמודדים עם פיגור קל עד בינוני, פגיעות נפש ומוגבלות פיזית. בכל פעם גיליתי מחדש את התשוקה של האנשים להחזיק מצלמה ולהיות יוצר טלוויזיה. בכל הקרנה פומבית, כשהסרטים מופיעים על המסך הגדול, אני מבין מחדש את המהפך המחשבתי שהם חווים, מצופים ליוצרים. המצלמה היא כוח, הפנייתה לכיוון כזה ולא לאחר היא מעשה של כוח, הבחירה מה ייכנס לפריים ומה לא, זהו כוח, והטכנולוגיה של היום מתחילה להפריט את הכוח הזה. מאז נכנסה הטלוויזיה אל חיינו, התרגלנו לשבת מול המסך ולתת לו לנהל את חיינו, להחליט בשבילנו מה מעניין ומה לא, מי כוכב ומי נבל. טכנולוגית הווידיאו מאפשרת לקבוצות הולכות וגדלות באוכלוסייה להביט במסך מהעבר השני. הם הפכו מצופים פסיביים ליוצרים אקטיביים. כך, כשאדם המתמודד עם מגבלה שכלית יוצר סרט על עצמו, על חייו, כשהוא אוחז במצלמה או מביים, הוא מקבל כוח.

בפרויקט הנוכחי שלי אני מלמד קבוצת כבדי ראייה ועיוורים לעשות סרטים. אנחנו נמצאים בשלבי העריכה האחרונים של הסרט שהם צילמו. אני לא יכול לחשוב על מימוש מדויק יותר לחזון של קופולה. המצלמה מגיעה כעת לכל אחד, גם למי שלא חלם להחזיק אותה, מי שלא חשב שיוכל להשפיע על המופיע על המסך.

הפרופסור לתקשורת דן כספי מבחין בין סרטים שנוצרים על או למען (for) לסרטים שנוצרים על-ידי (by). הוא מבדיל בין סרטים שנוצרים, למשל, על אנשים המתמודדים עם נכות פיזית, לסרטים שנוצרים על ידי אנשים כאלה.

רמתם של סרטים הנוצרים בידי אנשים עם מוגבלויות אינה אחידה, כמובן. חלק מהם סרטים ביתיים לכל דבר, סרטים פנימיים לחלוטין, שאינם מדברים כלל לקהל שאינו מהאוכלוסייה שבה עוסק הסרט. יחד עם זאת, נוצרים במסגרות הללו גם סרטים מרתקים ומרגשים.

למשל, סרטו של אבנר מוסקוביץ', "סליחות", שבו הולך מוסקוביץ', המתמודד עם מגבלה שכלית, להתעמת עם אביו ומשפחתו על ההתעללות הפיזית שעבר בילדותו. הסרט כולו מסופר מנקודת מבטו (גם הקריינות בקולו) ומצולם על ידי חבריו לחוג הווידיאו, כולם אנשים המתמודדים עם מגבלות שכליות.

"סליחות" היה יכול להפוך בקלות לכתבת שער צהובה באחד מעיתוני סוף-השבוע, או לדיווח סוחט דמעות ביומן השבוע של אחד מערוצי הטלוויזיה. אבל הוא סרט מרגש. ראשית בגלל האומץ של מוסקוביץ' להיחשף ולהתעמת עם עברו, אבל בעיקר בגלל יכולתו להכניס אותנו, כבמאי, לתוך העולם שלו, ובגלל ההיכרות שלנו עם הגיבור הייחודי של הסרט ואופיו המאופק והאופטימי. שוב, כמו ב"יומן" או ב"משפחה ממוצעת", עוצמת הסרט הזה וסרטים אחרים שנוצרים במסגרות כאלו, נובעת מנקודת המבט שלהם, מהיותם מסופרים מבפנים ולא מדווחים מבחוץ. גם ב"סליחות", העובדה שהבמאי/גיבור מדבר אלינו, כקריין, בקולו הייחודי, היא חלק מרכזי בחוויית הצפייה. עוצמתם של הסרטים האלו נובעת לא רק מהדרמה שהם מתארים, אלא גם ממי שמתאר אותה, לא רק מהסיפור, אלא גם מהמספר. 

סרטי ה"על ידי" הם סרטים הנוצרים מתוך החוויה עצמה. הם מתעדים אותה מבפנים. הם משרתים את תהליך ההעצמה של היוצר, אבל גם פותחים דלת לצופה שאינו מכיר את החוויה הפנימית שהם מתארים. זהו המכנה המשותף ליוצרי הטלוויזיה הקהילתית שתיארתי, ולבמאי הסרטים האישיים: הם יוצרים סרטים המסתכלים מבפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה. לנקודת המבט הקלאסית של הקולנוע התיעודי, זו שתוארה כ"זבוב על הקיר", כלומר נקודת המבט של הצופה החיצוני, נוספה נקודת מבט חדשה, משמעותית: זו צופה בדברים מבפנים.

אנחנו רק בתחילת התהליך, המצלמות עדיין לא הגיעו למיצוין הטכנולוגי (פורמט חדש, High Definition, מאיים לכבוש את השוק עם מצלמות משוכללות יותר ואיכות צילום גבוהה לאין ערוך), לא כל אדם בכל מקום יכול למצוא את האמצעים ליצירת סרטים, אבל השינוי כבר חל והוא תופס יותר ויותר מקום.

אני משוכנע כי בעתיד נראה יותר ויותר סרטים שצולמו מנקודת המבט האישית ונחווה את הדברים מבפנים. לא פעם יביא הדבר לחוסר פרספקטיבה, טריוויאליות, או בנאליה, אבל מדי פעם נוכל להיות מרותקים לעולם שלא הכרנו, לזווית שלא ראינו מעולם, לעולמות פנימיים שלא שיערנו את קיומם, לקול שיעורר בנו הזדהות עמוקה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד