אמת התיעוד, שקר הריאליטי
אמת התיעוד, שקר הריאליטי
1/05/2005

בניגוד לעולם המסוגר והמתוצפת מכל עבר של תוכניות הריאליטי, סרטי התעודה פותחים חלון לעולם, אותו עולם החומק במאמצים רבים מעריצות הטלוויזיה

 

שירי צור

שירי צור במאית קולנוע

 

בזמן שלימדתי קולנוע דוקומנטרי, ביקשו ממני הסטודנטים להגדיר מהו בעצם סרט תיעודי. זו בעיה לא פשוטה כלל, שכן כל ניסיונותיי למצוא הגדרות הכוללות את המושגים "מציאות", "חיים", "אמת" ו"נקודת מבט", פגשו סיבוכים וסתירות שידעה המטאפיזיקה בשלושת אלפי שנות התפלספות. לאחר דיונים והתפלפלויות בחרתי להסתפק ברעיון פשוט וחלקי, ולפיו "סרט דוקומנטרי הוא סרט שבו אנשים חיים את הסיפור של עצמם". חשבתי לתומי שמדובר בנוסחה בהירה המעוררת למחשבה.

אך הרעיון החזיק מעמד זמן קצר בלבד, כי מרגע שהחלו להקרין תוכניות מציאות למיניהן, היה ברור שמדובר אמנם ב"אנשים החיים את הסיפור של עצמם", אך לבטח לא היו אלה סרטי תעודה. מדוע? גם תוכניות תחקיר וחדשות כמו "עובדה" או "יומן שישי" החלו להתהדר בתואר "תוכניות תעודה". גם פה מדובר ב"אנשים החיים את עצמם". אך שוב, אין אלה סרטים דוקומנטריים, באותו מובן שבו צריך לדעתי להבין את הז'אנר הזה, שפורח בישראל ומביא לה כבוד בארץ ובעולם.

*

ביחס לכתבות, ההבחנה יכולה להיעשות ביתר קלות. לא מדובר רק בהבדלים באורך הסרט אלא בעיקר באופן העשייה, בשפה. הסרט הדוקומנטרי משתייך לעולם הקולנוע, גם אם הוא מוקרן בטלוויזיה. השפה התיעודית, המשלבת סאונד ותמונה  לבלי הפרד, היא מקור של החוויה האמנותית. הכתבות, לעומת זאת, נוטות להיות פשוטות יותר בכך שנוהגים לפרש בהן את התמונה: הקריינות "מספרת" לצופה מה רואות עיניו ומוסיפה, פעמים רבות, את מה שעליו להסיק. בעיקרון, את "מבט" או "עובדה" ודומיהם יכולים "לראות" גם עיוורים. דקויות מסוימות לבטח יאבדו לעיוור, אך הרעיונות העיקריים יועברו בדיוק כמו בתוכנית רדיו. כל זאת משום שהעיקרון המנחה את הכתבות הטלוויזיוניות הוא שהעברת האינפורמציה היא המטרה, ולצורך זה יש לנקוט את האמצעים הברורים ביותר (וכמו שיודע כל מורה, על כל רעיון ראוי לחזור לפחות פעמיים).

לפני כמה שנים רווח הביטוי הלעגני "מסעודה משדרות", כשם כללי לצופה הממוצע. הכוונה היתה לעקרת בית קשת יום וחסרת השכלה (לכן מזרחית ופרובינציאלית) שהעברית שבפיה פשוטה ושעיקר עיסוקה בעת הצפייה בטלוויזיה (אם אינה מנמנמת) הוא לגהץ ולבשל. לעיניה של אותה אשה מדומה מכוונים המשדרים והאסתטיקה (ה"שפה") של הטלוויזיה המסחרית. בשעות צפיית השיא של מסעודה ובני משפחתה, לא יהיו בטלוויזיה כותרות ולא יהיו סרטים הדורשים צפייה מרוכזת ללא הסחות דעת. מכאן הפריחה של תוכניות הבידור (והתיעוד הבידורי שארחיב עליו את הדיבור בהמשך), ובעיקר הטיפול הרדיופוני באינפורמציה.

נסו לבדוק אם גם מסעודה (ואולי סווטלנה תהיה יותר עדכנית היום?) תקלוט את המסר: כל שעליכם לעשות הוא לעצום את עיניכם או להתרחק למטבח ולהתחיל בגיהוץ או בשטיפת כלים. תיווכחו לדעת שכמעט דבר לא ייעלם מעיניכם. אם תרגישו צורך להתקרב למסך, להפסיק את עיסוקכם, להקדיש את תשומת הלב למה שעיניכם רואות, סביר להניח שאתם עומדים לפני רגע דוקומנטרי ואולי אפילו סרט תיעודי ממש.  יהיה זה לבטח בשעה מאוד מאוחרת של הערב, לא בשעת צפיית השיא.

ניקח למשל את הסרט "מחסומים", של יואב שמיר - יותר משעה של סצנות מהווי המחסומים בגדה המערבית. כתבה על מחסומים היתה מסתכמת לבטח בצילום תמציתי ("ויז'ואל" בלשון המקצוע) של מחסום אחד (ובאין תקציב או אישורים, גם תמונות ארכיון יספקו את העורך), וקריין ימסור מידע של נושא הכתבה, המחסום: עיכובים, היתקלויות, מפגעים או אירוע אחר. מישהו היה מעלה על דעתו כתבה שנעשית על שגרת המחסומים? על היומיום הרגיל? היכן המידע ברוטינה?

גדולתו של הסרט "מחסומים" בכך שהוא מנע מאתנו את הקריינות המפרשנת ו"עייף" אותנו בחוויית העמידה במחסום משני צדדיו. לא היה זה ביקור חד-פעמי של הבמאי במקום שהניב שעה של סרט (כמו אותם הבזקי צילומים חדשותיים של זירת אירוע). להפך. "מחסומים" העביר גם את מידת השקדנות של עושה הסרט, שלא חשש לפקוד יומיום אותם מקומות וניסה להעביר לנו את אשר ראה והיה  עד לו. בכך מילא את ייעודו העיקרי של הסרט הדוקומנטרי, שאינו מחויב רק למידע ולדיווח אמת, אלא גם לחוויה. הלא רק באמצעות ההזדהות של הצופה, הנובעת מסיטואציה הקולונעית (המגלמת בתוכה קונפליקט ערכי כלשהו) מתחילים לעבוד גלגלי השיניים של "תיאטרון המוסר", כדברי אריסטו; בדיוק כמו בסרט או במחזה טוב. הצופה נדרש לעבודה ביקורתית באמצעות הרגש והמחשבה. הוא חש את הדברים פעם מצדו של החייל ופעם מצדם של הפלשתינאים, וחוזר חלילה, עד שמתגבשת דעתו. זוהי צפייה אקטיבית המותירה לצופה מקום של כבוד.

אין להסיק מכך שקיומה של קריינות בסרט עושה אותו מיד לסרט עיתונאי ולא קולנועי. השאלות האמיתיות הן מה תפקידה של הקריינות (אינפורמטיבית או מפרשנת), והאם היא תורמת או מכבידה על התמונה.

*

ז'אנר טלוויזיוני נוסף המנסה להסתופף בצלם המכובד של הסרטים התיעודיים הוא תוכניות הריאליטי. מכיוון שמדובר ב"אנשים אמיתיים המשחקים את הסיפור של עצמם", היה אפשר להתפתות ולהאמין שמדובר כאן במציאות. אבל אין אשליה גדולה מזו. אין בתוכניות מסוג "המתמחה", "השגריר" או "הווילה" כדי ללמדנו (כשורשו הלטיני של המונח דוקומנטרה: "הדבר שעוזר ללמד") דבר על "החיים האמיתיים" (כשם אחת הסדרות הפופולריות של הז'אנר). לכל היותר נוכל ללמוד על חייה האמיתיים של הטלוויזיה ועל מנגנוניה. תוכניות המציאות אינן מספקות "עדות", שזה תנאי הכרחי לסרט תעודה, כנרמז לנו בשורש העברי של המונח. בתוכניות ריאליטי אין חשיבות לבמאי, לתסריטאי או ליוצר. אין חשיבות לברית התיעודית המקורית בין האדם שראה ומקבל עליו את המשימה להראות, לבין הצופה. תוכניות הריאליטי הן מוצרים יתומים מאב ואם. היתמות הזאת היא פגם מוסרי, כי אין כל אחריות אישית על מי שיצר את המסמך. הדבר פוגע בראש ובראשונה באמינותו. זה דומה למכתב אנונימי: מי ערב לאמיתותו? אולי מדובר רק באינטרסים שקריים (או במקרה של הטלוויזיה, אינטרסים מסחריים בלבד)?.

אך לפני שנזדרז להסיק מסקנות, נבחן את המאפיינים הצורניים (הפורמליסטיים) של הריאליטי, בחינה שתוכל להטיל אור על מהותן.

תוכניות המציאות מאופיינות בחלל מסוגר, שמתכנסות בו הדמויות כדי להתחרות ביניהן: וילה מרוחקת, אולם חזרות, חדר ישיבות וכו'. החלל מרושת כולו במצלמות, חלקן נסתרות, והצופה מוזמן להציץ בחיי הדמויות וברגעיהם האינטימיים ביותר. בתוכנית מסוימת נצפו מתחרים המקיימים יחסי מין, ובאחרת נראתה מתמודדת מתפרצת בקללות, כי חשבה שאינה מצולמת.

בחירת החללים מעניינת ובעלת משמעות. אין מדובר רק בשיקולים של הפקה. ברור שזול יותר להפיק תוכנית במקום אחד או באולפן. המסר שמאחורי הסגירות המרושתת הוא עמוק יותר: אם הטלוויזיה נועדה במקור להיות חלון אל העולם, הרי כאן היא הופכת להיות חלון לעולם המנטאלי שהיא יוצרת. יקום מסוגר ובו מצלמה בכל אשר תפנה. זה הסיוט האורווליאני. הגיבורים נעים במקום שדומה ל"עולם הנמלים", הזכור לי מילדותי. בעולם זה, האפשרויות של כל נמלה מוגבלות מלכתחילה. יהיו כמובן אלמנטים "נמליים" במה שיראה הצופה, אך ארוכה הדרך עד נאמנות למציאות חייה של הנמלה בטבע. הצופים בבית מציצים בחיי האנשים כמו מדענים פרוורטיים המביטים בחרקים. לאלה לא נותר אלא להתרוצץ ממקום למקום, בפרנויה מוצדקת מפני הטלוויזיה העוקבת אחריהם בכל מקום.

בסרטו הנבואי playtime מתאר ז'אק טאטי עולם מחר - עיר שכולה מגדלי זכוכית, שתושביה ספונים בבתיהם בבדידות מזהרת וצופים בשקיקה בטלוויזיה. ומה רואות עיניהם, אם לא את המתרחש בבית השכן. כבר בשנת 1967 צפה הבמאי הצרפתי את מידת הניכור הבין-אישי האפשרית בעולם המודרני. כך, גם תוכניות הריאליטי מעצימות את חוסר האינטימיות. הן מאפשרות הצצה חד סיטרית בעולמם של אחרים וקובעות סוג חדש של יחסים בין הצופה למושא צפייתו. יחסים של peeping-tom שלעולם לא ייחשף וימשיך להציץ באובססיביות ובשתיקה. כמו פרסומות, המעודדות אותנו לצרוך ללא אשמה (גם אם המוצר יקר ומשמין), תוכניות הריאלטי עודדות אותנו להשתמש ביכולתנו להיות עבריינים-מציצים בלי להרגיש אשמה.

המסר של לקולנוע הדוקומנטרי הפוך: בניגוד לעולם המסוגר והמתוצפת מכל עבר של תוכניות הפסוודו-מציאות, סרטי התעודה פותחים חלון לעולם, אותו עולם החומק (במאמצים רבים) מעריצות הטלוויזיה, עולם המתקיים גם בלי שיהיה מישהו שיצפה בו.

*

ואולי כובד הראש הזה ביחס לטלוויזיה מוגזם? מה רע בהצצה, אם היא נעשית בהסכמה? אף אחד לא הכריח את המשתתפים להסתגר בווילה או את "השגרירים" להתמודד על התפקיד. אז בואו נסתכל, נהנה ונצחק. נכון שזו אינה המציאות, אבל אפשר להחליט שזה בידור בלבד. גם אני נהנית ומתמכרת לתענוגות ההצצה האלה. פרקי "השגריר" סיפקו לי (באצטלה של תחקיר למאמר זה) רגעי צפייה מהנים, אך גם לא מעט רגעי אשמה, שכן מדובר במשחק טלוויזיה אכזרי-משהו.

מהו העולם הנשקף ממסך הריאליטי? עולם שבו אדם לאדם זאב, מציאות שבה אין מקום לאחווה ולשיתוף, אלא רק לתחרות של מתמודד אחד באחר, שבה כל אמצעי הלחימה כשרים. במבוך הזאבים הזה, הנרטיב היחידי הוא תחרותי וה"גזר" המובטח בסוף הוא פרס - כסף ("רצים לדירה"), תהילה ("כוכב נולד"), ג'וב נכסף ("השגריר", "המתמחה"), או בחורה נאה ("קחי אותי שרון"). סוג זה של שעשועונים הוא באמת דימוי לאספקט מסוים של ה"ריאליטי" בחיינו, כי אלה בדיוק ערכי היסוד של העולם המערבי הקפיטליסטי שבו חיה ופורחת הטלוויזיה המסחרית, דוגמת ערוץ 2 שלנו. "הסיפור האמיתי" הוא תחרות, תחרות ושוב תחרות. לא פלא שתוכנית הריאליטי הראשונה נקראה "הישרדות". 

בפרודיה המצוינת על סוג התוכניות הזה, שנעשתה ב"ארץ נהדרת", רצונם של המתמודדים שבר את השיא של כל הזמנים, כשכל אחד מבני משפחת בוסקילה מוסקונה (שהמליצו להעיף מהתוכנית כל אחד מבני משפחתם), היו מוכנים לממש פשוטו כמשמעו את הביטוי העממי "למכור את האמא שלהם". האבסורד הגדול היה שבסחרור הריאליטי לא היה ברור כלל מה מובטח למנצח. אולי ההנאה מדריסת האחר היא כה גדולה, שהפרס אינו חשוב כלל? ואולי עצם ההישרדות, עד לתוכנית האחרונה, היא היא הפרס הגדול?

הסרטים הדוקומנטריים, לעומת זאת, מתעניינים גם בחלשים ובאנשי השוליים. לא כל סיפור טוב הוא סיפור הצלחה. ב"דרומה"  של ג'ולי שלז ודורון צברי, מתמודדות פועלות מפעל טקסטיל עם הקשיים הכלכליים במקום עבודתן. אלה נשים קשות יום ורחוקות מאוד מהדימוי המצליחני של תוכניות הריאליטי. סיפור מאבקן (ההישרדות האמיתית) לנהל בעצמן את המפעל, לאחר שנסגר, מסתיים בכישלון. זה לא הופך את "דרומה" לסרט רע. הוא מתעד ברגישות רבה עולם של אנשים שחיים בדרמות שלא מסתיימות ב"הפי אנד". גיבורת "דרומה", חבצלת אינגבר ממצפה רמון, היא ניגודו המוחלט של מנצח "השגריר", איתן שוורץ  הצפונבוני.

במרכז כל דרמה טובה, דוקומנטרית או בדויה, יש קונפליקט. השתלטות תוכניות הריאליטי על מסך הטלוויזיה יוצרת מצב, שמגוון הקונפליקטים האנושיים (שסרטים תיעודיים מיטיבים לתאר מנקודות מבט כה שונות) מצטמצם לסוג אחד של התמודדות של אדם נגד רעהו. זו ראייה דלה ומצערת של החיים, הנראים מבעד למסך הטלוויזיה כמראה מחמיאה למנגנוני כלכלת השוק.

*

 העולם התחרותי שתוכניות הריאליטי מקדמות הוא דרך מתוחכמת לתת בידי הצופה את האשליה שיש בידיו כוח. במחי s.m.s. אחד, יוצאו צביקה או מהרטה מהמשחק (יהיו "מתים"). זוהי המקבילה המודרנית לשעשועי הגלדיאטורים העתיקים. הנערים והנערות ישחקו לפנינו ואנו נעיף, נחזיר, נחייה או נמית. איזו אדנות. ממקומו בכורסה יכול הצופה לברוא ולהרוס עולמות, בקליק אחד.

אשליית הכוח היא לב לבה של הפופולריות שקוצרות התוכניות אלו, מסך העשן של בעלי הכוח האמיתי. כי הכוח להחיות או להמית קנדידט-מריונטה אינו כוח אמיתי. הכוח האמיתי נמצא בידי האדונים (בעלי ההון הגדול) השולטים בערוצי הצפייה ובתוכנן של הפרסומות.

נוצרת אשליה של תיעוד מציאות, שהיא מדומה לחלוטין, כי היא אינה קיימת מחוץ למניפולציה. אין דבר אמיתי מחוץ למה שמצוי בטלוויזיה. בכך מתקרבות תוכניות הריאליטי לסרטי הבדיון יותר מאשר לסרטים הדוקומנטריים.

הקולנוע הדוקומנטרי קורא לסוג אחר של יחסים עם מושאי הצפייה שלו. אין כאן אינטראקטיביות המדומה, אלא הפעלה של אמצעי זול ועשיר הרבה יותר - הדמיון. הצופה הקולנועי (בניגוד ל"טלוויזיוני") לא צריך להרוג או לגרש מהמרקע. ההנאה שבצפייה נעוצה באפשרויות הגורל שנפרסות לפניו. הוא אינו נוטל את הגורל לידיו, הוא מפרש אותו, ובכך מבטא את החירות שלו. זהו החופש המהותי לחשוב, להרגיש, לחלום, העומד בבסיס כל חוויה אסתטית עמוקה.

בסרט ששפתו קולנועית (לא שפה טלוויזיונית), ויהיה זה תיעוד או בדיון,  הצופה מובל לתוך סיפור. זה רעיון הנרטיב שהוא "שביל של תמונות", דימויים (שברא היוצר) המוביל למפגש פורה בין המסך החיצוני למסך הפנימי בכל אחד ואחד. בתוכניות הריאליטי אין נרטיב כזה, יש שלד דרמטי של נרטיב - סיפור ההישרדות הדורסני. השאר לא ממש חשוב (ולכן נשאר פתוח), כי המנצח האמיתי הוא המנגנון, מנגנון השליטה על הצופה, המדמה שהוא שולט במריונטות על המסך.

מבחינה זו, האשמה שחשים בעת צפייה בריאליטי מוצדקת: היא נובעת מן ההנאה הלא-מוסרית מסבלם של הדחויים, מהמציצנות החד סיטרית ומאשליית הכוח. לעניין זה מתייחס המבקר והתיאורטיקן פרנסואה נינה בספרו Lepreuve du reel a lecran    ("מבחן המציאות על המסך"): "היחס של תוכניות הריאליטי לסרט הדוקומנטרי הוא כיחס סרטי הפורנו לfilms d'amour".

*

בבואי לנסות ולסמן את המאפיינים העמוקים של הסרטים הדוקומנטריים אני נתקלת בקשיים גדולים, כי ניתן לצפות בסרטים אלה כמעט רק בטלוויזיה הביתית, שהיא בית לסוגים שונים של תכנים ושפות. אבל לא המסך המסוים (ביתי או ציבורי) הופך תוכן ל"סרט", אלא השפה שבה הוא מדבר עם צופיו. כלומר, סוג האינטראקציה שהוא יוצר.

הסרט הדוקומנטרי קורא לצפייה אקטיבית, במובן זה שהוא מעורר למחשבה ולביקורת. העולם הנשקף מהיצירה התיעודית הוא מורכב ובעיקר מפתיע, בהשוואה לעולם הנשקף מתוכניות המציאות (הפסוודו תיעודיות) הנוטה להיות בינארי ונתון למניפולציה.

החיבור בין הרשתות המסחריות (זכייניות ערוץ 2, הלוויין והכבלים) לבין תוכניות הריאליטי הוא טבעי ומובן מאליו. באותה המידה, היה טבעי שהביקורת החברתית (המערערת את הסדר הקיים) המובנית בתפיסה התיעודית, תמצא את ביתה דווקא בשירות הציבורי. בעולם אידיאלי זה, יקבלו משלמי האגרה תמורה מלאה לכספם בתוכניות שישקפו את המגוון הרוחני האנושי בישראל ובעולם.

אבל רשות השידור בישראל אינה מהווה דוגמה לעצמאות מיוחלת זאת. בין ערוץ 1, הכפוף לאינטרסים של הממשלה, לבין הערוצים המסחריים הכפופים לאינטרסים של בעלי ההון, נותר הצופה הסקרן מופסד. האפשרויות ליהנות מפירות התעשייה המקומית הנפלאה נדחקות לשעות צפייה בלתי אפשרויות, במקבצים בלתי ניתנים לעיכול, במסגרת ימי הזיכרון והשואה.

וכל זאת, אולי בשל כך העשייה פורחת. יוצרים וצופים רוצים לספק את הרעב הגדול למציאות אחרת.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד