לביים את ההיסטוריה
לביים את ההיסטוריה
1/05/2005

בעידן שבו יורדת כנראה קרנה של הקריאה, הסרט הדוקומנטרי הוא אולי הערוץ היחיד שדרכו יכול הקהל הרחב לגשת להיסטוריה, אחרי שעזב את בית הספר. דבר זה מטיל אחריות עצומה על יוצר הסרטים הדוקומנטריים, ואני רוצה לבחון כאן את המלכודות והקשיים העיקריים שלו

 

אלן רוזנטל

פרופ' אלן רוזנטל מן האוניברסיטה העברית הוא יוצר סרטים דוקומנטריים, זכה בפרס על הפקה ובימוי הסידרה "מורשת"; לאחרונה יצא סרטו "הטיהור האחרון של סטלין"

 

 

הנרי פורד, השנון ביזמים, אמר פעם ש"היסטוריה היא לוקשים".  הפוסט-מודרניסטים נחפזים גם הם לומר שאין דבר כזה, היסטוריה, שהיא אינה קיימת, ואם היא קיימת, היא נרטיב אחר, מבלבל. ובכל זאת, בשנת 1983 הדליקו מיליוני בני אדם בכל רחבי ארצות הברית את הטלוויזיה שלהם לצפות בסדרה של חברת WGBH, "וייטנאם: היסטוריה לטלוויזיה" (Vietnam: a Television History). ניכר בהחלט, שבתודעת הצופים הללו ההיסטוריה חיה ובועטת, ואם אין היא קיימת הרי הם, לפחות, יחד עם מיליונים באנגליה ובצרפת, נהנים מהאשליה שהיא קיימת. אמנם יש אחדים, שהערותיהם משייכות אותם למחנה של הנרי פורד. למשל הארגון AIM  (Accuracy in the Media, דיוק באמצעי התקשורת), שלא אמר שהיסטוריה היא לוקשים, אבל בהחלט סבר שהסדרה על וייטנאם היא בעיקרה זבל חד-צדדי.

הצפייה ב"וייטנאם" לא היה אופנה חולפת. עשר שנים לפני כן זכתה הסדרה הבריטית "העולם במלחמה" (The World at War) של ערוץ תמזה (Thames) לקהל צופים עצום. היא הקרינה 26 פרקים על מלחמת העולם השנייה; ולפניה ריתקה הסדרה "ניצחון בלב ים" (Victory at Sea) מיליוני צופים שרצו לראות גרסה מעניינת של אמריקה במלחמה.

נראה שסדרות טלוויזיה היסטוריות צצות כפטריות אחרי הגשם. הן אתנו, לטוב או לרע. רבים הכותבים והאקדמאים הרציניים שהבחינו בתופעה זו וכתבו עליה, מרוברט רוזנסטון (Rosenstone) וג'ון אוקונר (O’Connor), עד ברנט טופלין (Toplin) והיידן וייט (White). הם הקדישו זמן רב לדיון בצדדים היותר תיאורטיים ומטרידים של סוגת הטלוויזיה הזאת. במאמר זה ברצוני לעיין בנושא מזווית אחרת. אני מבקש לבחון אותו מנקודת מבטו של יוצר הסרטים. אני מבקש להסביר איך ומדוע אנו מפיקים סרטים כאלה, מהם האתגרים שלפנינו, באילו בעיות אנו נתקלים, מדוע אנו עושים מה שאנו עושים, איך אנחנו מתמודדים עם שאלות של דיוק, אובייקטיביות וכדומה.

 

                                              *

 

יש דרכים רבות להביט בהיסטוריה: כשיח, כדיסציפלינה, כאזהרה, כפרובוקציה, כשדה-קרב של רעיונות, וכן הלאה. יוצרי סרטים מכירים את הדרכים הללו, אבל הם נמשכים בעיקר לרעיון ההיסטוריה כבידור. הם יודעים שהרבה לפני שבאו לעולם מלומדים, אקדמאים, חוקרים ובני-פלוגתא, נמשכו בני אדם למושג העבר, לזיכרון, להבנת מוצאם ומקורותיהם. אנשים כמו טקיטוס, יוסף בן מתתיהו, פרוקופיוס וויליאם מטרואה כתבו למען אדוניהם, אבל בד בבד כתבו גם למען כל יודע קרוא. כתביהם, גם אם לא היו רבי מכר, לכדו בהחלט את דמיון העם. כמו הומרוס, עסקו רובם בקרבות ובמלכים, אבל מדי פעם חרגו מתחום זה. וכך, לצד רשימותיו על מלחמות הוונדאלים, יכול פרוקופיוס לכתוב גם את ההיסטוריה הסודית שלו, שהיתה יכולה להתחרות בזמנו עם סודותיה של הנסיכה דיאנה. בהמשך הדרך קיבלנו את "תולדות" מאת הולינשד (Hollinshed), שנתנו השראה לשייקספיר, ואת יצירתו המדהימה של אדוארד גיבון (Gibbon), "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" (The Decline and Fall of the Roman Empire).

כתבים אלה התיימרו להיות מחקרים היסטוריים רציניים, שנועדו למגוון קוראים. הם טיפלו בעיקר בפוליטיקה, במדינאות ובדמויות בעלות אישיות צבעונית. הם עסקו ברגשות, בהתלהבות, והקפידו להוסיף ליצירותיהם ברק של דרמה. כן, כותביהם היו גם בדרנים. אילו חיו בתקופה אחרת, אפשר בהחלט לראותם כותבים את התסריט ל"הוונדאלים באים", סדרה של שמונה פרקים בהפקה משותפת של BBC ו-WGBH, או "המלחמות הגאליות של יוליוס קיסר", סדרה של שישה פרקים בהנחיית אליסטר קוק ומל גיבסון.

ההיסטוריה - המבט לאחור וניתוח העבר - נעשתה אחת הסוגות הבסיסיות בסרט הדוקומנטרי הטלוויזיוני. בסדרה על מלחמת וייטנאם הושקעו 4.5 מיליוני דולר, בסדרה "קולומבוס" וב"מלחמה הקרה" (The Cold War) של ערוץ טרנר הושקעו שמונה מיליון, וב"מורשת" של WNET ובסדרות של קן ברנס (Burns) על מלחמת האזרחים ועל הבייסבול הושקעו 10 מיליון דולר. נראה שזה עסק שמעורב בו כסף רב.

יש סדרות, כמו "עליית האדם" (The Ascent of Man), "ציוויליזציה" (Civilization) ו"מורשת" (Heritage), שבחנו את התקדמותה הכללית של האנושות. רבות אחרות התמקדו במלחמות, בעיקר מלחמותיה של השתי המאות האחרונות - מ"מלחמת האזרחים" של קן ברנס, דרך  "ניצחון בלב ים", "מלחמת האזרחים בספרד" (The Spanish Civil War), ו"העולם במלחמה" (World at War) עד "המלחמה הקרה", (להכניס תרגום)   "אירלנד: הצרות" (Ireland: the Troubles), "המלחמה הבלתי ידועה" (The Unknown War) על ברית המועצות בתקופת מלחמת העולם השנייה, ו"ויטנאם: היסטוריה לטלוויזיה". זו רשימה חלקית בלבד.

יש הסברים רבים לשכיחות נושא המלחמה - מזמינותו החומר עד צרכים חברתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים של הקהל. סרטי מלחמה, הואיל והם מציגים את העימות בין בני אדם במצבו הקיצוני ביותר, מרתקים את הקהל, ולעתים קרובות, אם כי לא תמיד, מושכים אותו מבחינה לאומנית. כל זה דרמטי, מבדר וטוב לרייטינג.

יוצרי סרטים עצמאיים ראו גם הם בעבר טריטוריה הראויה לבדיקה. הם כיסו ספורט, מוסיקה ואמנויות. רבים מהם ריכזו את מאמציהם בניתוחים חברתיים ופוליטיים, עם דגש על תולדות המקופחים, בהם הומוסקסואלים, נשים ואמריקאים אפריקאים, או תולדות השמאל הרדיקלי והאיגודים המקצועיים. אמנם ראינו סדרות כמו "עיניים לגביע" (Eyes on the Prize) ו"בייסבול" (Baseball), אך אנו מוצאים גם יצירות אינדיבידואליות יוצאות מהכלל כמו "נערות האיגוד" (Union Maids), "רוזי המברגת" (Rosie the Riveter) ו"האמהות של כיכר מאיו" (Las Madres: the Mothers of Plaza de Mayo).

ברור שההיסטוריה, כפי שהוצגה בטלוויזיה בסרטים דוקומנטריים, נעשתה האמצעי העיקרי, ואולי החשוב ביותר, העומד היום לרשות הקהל הרחב ללמוד משהו על העבר. בעידן שבו יורדת כנראה קרנה של הקריאה, הסרט הדוקומנטרי הוא אולי הערוץ היחיד שדרכו יכולים אנשים לגשת להיסטוריה, אחרי שעזבו את בית הספר. דבר זה מטיל אחריות עצומה על יוצר הסרטים הדוקומנטריים, ואני רוצה לבחון כאן את המלכודות והקשיים העיקריים שלו. קשיים אלה הן בעלי אופי מעשי, אך גם תיאורטי-אידיאולוגי. הקשיים המעשיים כוללים שימוש בפרשנות, בארכיונים, במסגור התוכניות, שימוש במומחים, בעדים ובקריינים, ושיקולים כספיים. הקשיים התיאורטיים-אידיאולוגיים נוגעים בדרך כלל לפרשנות, סמכות, פתחון-פה וקבילות. מובן שההפרדה בין סוגי הבעיות קשה ביותר, כי הם כרוכים זה בזה.

יוצרי סרטים מטפלים בהיסטוריה באמצעות סוגות: הסרט העלילתי, הדוקודרמה, והסרט הדוקומנטרי. לכל אחד יתרונות וחסרונות. במאמר זה אתייחס בעיקר לסרט הדוקומנטרי, אבל אעיף מבט חטוף גם אל הצורות האחרות.

לאור סרטיו של זאנוק (Zanuck), ולאחר שנחשפנו בשנה האחרונה לסרטים העלילתיים "אלכסנדר", "טרויה" ו"הפסיון", אפשר להבין מדוע לועגים כל כך להיסטוריה שמפיקה הוליווד. שוב ושוב אומרים לנו ש"היסטוריה מיתית אינה היסטוריה אמיתית". אבל אני סבור שאנו נחפזים קצת ושוכחים שלא רק הוליווד מייצרת סרטים, אלא גם אירופה. המדובר ביוצרי סרטים כמו פיטר ווטקינס (Watkins) וקוסטה גבראס (Gavras).

הטעות שלנו היא שאנו מחפשים עובדות מדויקות בסרט העלילתי ההיסטורי. סרטים כמו "אמיסטד" (Amistad), או "מייקל קולינס" (Michael Collins), או "רשימת שינדלר" (Schindler's List), מצטיינים בכך שהם מעלים את זיכרון התקופה, המקום, ובעיות מפתח רחבות-הקף. גם בכך יש ערך-מה לשימור חיותו של הזיכרון. אך אני מסתייג מסרטים כמו "להציל את טוראי ראיין" (Saving Private Ryan), שטוענים לשקף משהו ממלחמת העולם השנייה, ובעצם הם בידור גרידא ואינם מספרים דבר על הבעיות שמאחורי הקרבות.

הדוקודרמה הטלוויזיונית, שחזור המבוסס על עובדות, יכולה למלא גם היא תפקיד בהעברת המשמעות של ההיסטוריה ורוחה. הדוקודרמה של HBO "ענני סופה" (The Gathering Storm) עוררה לחיים, בצורה מבריקה ומדויקת מאוד, את ניסיונותיו של צ'רצ'יל, לפני המלחמה, להזהיר את אנגליה מפני סכנות המיליטריזם הגרמני. גם ב"הפלישה" (Invasion) של לזלי וודהד (Woodhead) נעשתה מלאכת-מחשבת בשחזור הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה בשנת 1968.

אני רואה הבדל במניעים בין דוקודרמות בריטיות לאמריקאיות. רוב הדוקודרמות מארה"ב מופקות במחלקות הדרמה והבידור של חברות הטלוויזיה. באנגליה, רוב הדוקודרמות מופקות על ידי המחלקות הדוקומנטריות וצוותי החדשות. מטרתם היא חקירה עיתונאית, כאמרתו המפורסמת של לזלי וודהד. נראה שזה סוג של חוסר ברירה: מכיוון שלא היינו כאשר התרחשו המאורעות בגרמניה, בפולין או ברוסיה, נשחזר את האירועים בעזרת יומנים, עדים, תעודות וכדומה, בדיוק רב ככל האפשר.

 

                                              *

 

וכאן אנו מגיעים לסרט הדוקומנטרי ההיסטורי. יש ויכוח שנוגע לנו, עושי הסרטים, באופן מעשי, ויש לקיימו לעומק. זהו הקרב המתמשך והמיותר בין יוצרי הסרטים לבין ההיסטוריונים המקצועיים. על הפרק עומדת השאלה, אם סרט דוקומנטרי יכול לטפל בהיסטוריה בצורה רצינית. התשובה לא היתה תמיד חיובית, ומיד מתייצבות לפנינו שתי בעיות מזויפות. מצד אחד, מאמינים יוצרי סרטים רבים שההיסטוריון חרד רק לדיוק, ושלדייק פירושו לשעמם. מצד שני נטען שיוצרי סרטים דוקומנטריים דואגים רק לבידור, ושלבדר פירושו לעוות. שתי ההנחות הלא-מדויקות הללו נובעות מכשלונם של יוצרי הסרטים וההיסטוריונים להבין איך פועל הצד האחר.

ההיסטוריונים מסננים עובדות, אוספים ראיות וכותבים הערות שוליים. הם מעוניינים במחקר, במציאת נתיבים, בבדיקת סיבתיות וברעיונות חדשים. ספר אחד מסתמך על קודמיו. בכל ספר מקפידים על הערות השוליים, ואם לא הבנת, אתה יכול תמיד לחזור ולקרוא פרק קודם. מה שהם מייצרים זו היסטוריה מבוססת על מלים. אבל למען מי? קהלם העיקרי הוא עמיתיהם, ההיסטוריונים והאקדמאים. לעומת זאת, יוצרי סרטים מפיקים היסטוריה ויזואלית, מטרותיהם אחרות והם פונים לקהלים שונים. כשמבינים זאת, כל הוויכוחים מתבטלים מאליהם.

כשאני מפיק סרט היסטוריה אני שואל את עצמי שתי שאלות. מה אני רוצה לעשות, ולמען מי. התשובה לשאלה הראשונה היא, שאני רוצה לחבר את הצופים שלי למציאות היסטורית. אני רוצה לשדר, בעזרת כלים אמנותיים מסוימים, רעיונות חשובים לאנשים שאינם יודעים הרבה על הנושא. אני רוצה לעודד את הצופים לשאול שאלות אחרי הצפייה. אני רוצה לספר סיפור מעניין, שיפנה גם לשכל וגם ללב. אני רוצה לחבר את הצופים עם העבר באופן שאקדמאים אינם יכולים לעשות. אני רוצה לעזור להם לשמר את הזיכרון חי. לעתים קרובות אני רוצה להזכיר קטע היסטוריה שנשכח, או שהתעלמו ממנו ושנראה לי חשוב. ברור, אם נשוב לטיעון הפוסט-מודרני, שאיני יכול לתת להם מציאות. אבל יש ביכולתי לספר להם עליה דברים מסוימים שישפיעו אולי על עצמיותם ועל האופן שהם רואים את העולם.

אתייחס שוב לוויכוח עם ההיסטוריונים כדי להבהיר משהו, אחת ולתמיד. היסטוריונים עוסקים במחקר טהור, בסינון ראיות, בקביעת עובדות וקשרים סיבתיים. אנשים רבים סבורים שזה גם תפקידו של יוצר הסרטים. אני נוטה לא להסכים עם דעה זו. יוצר הסרטים אינו מתעניין במטרות המחקר של ההיסטוריון. אין זו מלאכתו העיקרית. יוצר הסרטים יכול פעמים רבות לתקן פרספקטיבות היסטוריות, לסייע לקהל להביט בעבר מזווית קצת שונה, ולהדגיש את חשיבותם האמיתית של אירועים מסוימים. לדוגמה, הסדרה "העולם במלחמה" זיעזעה במקצת את הקהל הבריטי כאשר רמזה שבמלחמת האוויר, בקרב על בריטניה, ניצחו הבריטים יותר בזכות השימוש היעיל בראדאר מאשר בזכות העליונות או אומץ לבם של הטייסים הבריטיים. הקהל הזדעזע מאוד גם מהטענה, הידועה היטב להיסטוריונים, שבסופו של דבר יכלו הרוסים לנצח את הגרמנים בכוחות עצמם, בלי הבריטים, האמריקאים והקנדים.

סרטו של מרסל אופולס (Ophuls), "הצער והחמלה" (Le chagrin et la pitie), עורר בציבור הצרפתי עוינות עזה משום שתקף את הדעה המקובלת, ש-90 אחוז מהצרפתים התנגדו לכיבוש הגרמני ותמכו במחתרת הרזיסטנס. סרטו של אופולס הוכיח שזו אגדה, והצהרת הסרט נתמכה במחקרים שנעשו אחר כך. סרט דוקומנטרי שהופק באחרונה, "הקרב על ברלין" (The Battle for Berlin), שאל שאלה שמעולם לא העליתי על דעתי: מדוע הקריב סטלין חיילים רבים כל כך בחפזונו להגיע ראשון לברלין? התשובה היא שהוא רצה להיות הראשון שתהיה לו גישה למחקר הגרעיני שנעשה אז בגרמניה. זו היתה הבחנה מעניינת, שרק צופים מעטים חשבו עליה לפניו כן.

שניים מסרטי-שלי, גם אם לא עסקו במחקר חשוב, סייעו גם הם, כך אני רוצה להאמין, בתיקון גישות היסטוריות. במשך שנים סחרו הנאצים בלשון נקייה. במשפט נירנברג טענו כמה פושעי מלחמה גרמנים, מהבכירים ביותר, שהמלים "הפתרון הסופי" התייחסו רק להעברת היהודים ברכבות למזרח פולין.  בסרט  "אייכמן, הזכרונות הסודיים" (Eichmann: the Secret Memoirs), אותו ביימתי יחד עם ניסים מוסק, הראינו את יומניו של אייכמן, שם הוא רשם בפרוטרוט את שיטות ההונאה שבאמצעותן מלים כמו "הפתרון הסופי" נועדו להסוות את רצח העם. כשעסקתי במחקר לקראת סרטי האחרון "הטיהור האחרון של סטלין" (Stalin’s Last Purge), גיליתי שמשפט הרופאים הידוע לשמצה, משנת 1953, לא היה, כפי שסברו בדרך כלל, תוכנית ליצור דמוניזציה של היהודים ברוסיה, אלא היה חלק מתוכנית רחבה יותר שנועדה לאפשר לסטלין לטהר את השירות החשאי שלו, הקג"ב, ולחסל את כל יריביו הפוליטיים האפשריים, כמו בריה ומיקויאן. היסטוריונים יודעים זאת, אבל הציבור אינו יודע. אחת ממטרות הסרט שלי היתה להראות לקהל את כוונתם האמיתית של תככי סטלין.

כיוצר סרטים אני שואל גם שאלה אחרת חיונית: מיהו הקהל שלי, למען מי אני עושה את הסרט? ותשובתי היא: הקהל הכללי של צופי הטלוויזיה, שמבקש ללמוד וגם להתבדר. אינני מפיק את סרטיי למען קהל אקדמי, וזה כל ההבדל שבעולם.

ההיסטוריונים מתעניינים בצד המורכב והרב-ממדי של העבר. הם רוצים לבחון אותו מזוויות רבות. הם רוצים הקף אנציקלופדי. וגם, כפי שאמרתי, הם כותבים בעיקר למען עמיתיהם. ובכל זאת, מאמר שפורסם לאחרונה, מאת דרק איצן (Dirk Eitzen), מראה בבירור שהקהל העממי רוצה משהו שונה לחלוטין ממה שיוצרים מההיסטוריונים. בראש וראשונה הוא רוצה חוויה רגשית עזה. היא יכולה להיות חלופית (vicarious), אסתטית, או יכולה להעניק תחושת השתייכות לקבוצה מסוימת. שאלת הזהות היא המפתח. הקהל רוצה לראות את עצמו ואת המיתוסים שלו. מכאן הפופולריות של "מי אתה לדעתך?" (Who Do You Think You Are?) (אילנות יוחסין), "הבית הקולוניאלי" (The Colonial House) (כיצד חיינו), ו"בריטים דגולים" (Great Britons). ואם נרחיב את היריעה, אנשים סיפרו שהצפייה ב"שואה" סייעה להם להתפתח, או קירבה אותם לאנשים אחרים. מי שצפו ב"צער והחמלה" הזדעזעו מהאדישות שהפגינה הבורגנות הצרפתית כלפי האנטישמיות הנאצית.

אני מרגיש שהקהל העממי, שלמענו אני עמל, דוחה ניסויי צורה. סרטו של אלקס קוקס (Cox), "ווקר" (Walker) על הרפתקותיו של ויליאם ווקר בניקרגואה במאה ה-19, סרט מלא המצאות, סיפורי אלף לילה ולילה ופקפוק בהיסטוריה, מעולם לא מצא לו קהל. סרטה של ג'יל גודמילוב (Godmilow) "הרחק מפולין" (Far From Poland) (1984) גם הוא זכה רק להתעניינות של מיעוט. ב"היטלר, סרט מגרמניה" (Hitler, a Film from Germany) שיחזר הנס יורגן זיברברג (Syberberg) את עולם הרייך השלישי באולפן הקלטות עם בובות, שחקנים וחפצים. חובבי הניסויים הקולנועיים העריצו את הסרט, אבל הקהל העממי התרחק מהם.

 את כל הדברים הללו עלי לקלוט ולהבין לפני שאני מתחיל בהפקת סרטיי. הבעיה של יוצר הסרט ההיסטורי היא איך לחבר בין הקהל לבין העבר באופן כזה, שההיסטוריונים האקדמאים אינם יכולים לעשות, וגם לבדר אותו, ועם זאת לשמור על יושרה אינטלקטואלית כך שהסרטים ייחשבו בעלי-ערך גם בעיני ההיסטוריונים.

כמדריך בסיסי לשמירה על יושרה קולנועית והיסטורית אני משתמש בכללים שהציע דולנד ואט (Watt), במסה המצוינת שלו "ההיסטוריה על המסך הציבורי" (History on the Public Screen). ואט טען, שיש שלושה עקרונות שיוצר סרטים רציני צריך להקפיד עליהם. ראשית, הנושא צריך להיות מכוסה במלואו, תוך התחשבות במגבלות כמו אורך התוכנית והחומר הנתון. שנית, ההשקפה על הנושא חייבת להיות אובייקטיבית, לפי ההגדרה המקובלת של מושג זה, וכפי שמבינים אותו ההיסטוריונים המקצועיים. אסור שהסרט יהיה משוחד, מוטה אידיאולוגית, או קרוב לתעמולה. אסור שתהיה הטיה ברורה או ניתנת לזיהוי. שלישית, העובדות המתוארות חייבות להיות מדויקות ותואמות את מצבו הנוכחי של המחקר ההיסטורי. השערות ומסקנות הן לגיטימיות, אבל רק אם הן מוצגות ככאלה.

אם מקפידים על ההצעות של ואט, אפשר להימנע מרוב המלכודות. נראה שהדבר ברור, ועם זאת חברות השידור מפרות כללים אלה שוב ושוב. בשנת 1978 שודרה ב-12 ערים בארצות הברית סידרה של 20 פרקים ושמה "המלחמה הבלתי ידועה". הסדרה התבססה על המלחמה והקרבות בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית בשנים 1941 עד 1945. הרעיון נראה מצוין. אבל רוב הסדרה מזייפת ומסלפת את ההיסטוריה. אנו שומעים מעט על הטרור של סטלין, על הטעויות שעשה במלחמה. תחת זאת אנו מקבלים שיר-הלל פשטני לאידיאלים של ברית המועצות ולמנהיגותו המשיחית של סטלין. בדומה לכך, בסוף שנות השבעים ובתחילת השמונים, שידרה הטלוויזיה הישראלית סדרה של 19 פרקים על תולדות הציונות, "עמוד האש". סדרה זו היתה פחות משוחדת מ"המלחמה הבלתי ידועה", ואף על פי כן נטתה להציג השקפה חד-צדדית ובעייתית על האירועים שהובילו להקמתה של מדינת ישראל. למרבה האירוניה, מאוחר יותר שודרה סדרה ישראלית ושמה "תקומה" על תולדות ישראל משנת 1948 ועד היום. הביקורת שנמתחה עליה בחוגי הממשלה היתה, שהיא יותר מדי פרו-ערבית ואנטי-ציונית.

האם יכלו יוצרי הסרטים להימנע משגיאות כאלה? אני מאמין שכן, אילו הקפידו על הנחיותיו של דונאלד ואט ואילו התייעצו בהיסטוריון מעולה אחד או שניים. אבל גם זה לא סייע בידי המפיקים של "וייטנאם", שהקבוצה השמרנית AIM (דיוק באמצעי התקשורת) תקפה אותם.  AIM חלקה על נקודות פרשנות רבות, וטענה שהסדרה הסתמכה על תעמולה כחומר מקור, ושהשתמשה במתרגם וביועץ פרו-קומוניסטיים. ברור ששום סרט בנושא כה שנוי במחלוקת אינו יכול להימנע מקצת משוא-פנים. כפי שכל יוצר סרטים יודע, בחירת המלים, התמונות, ואופי העריכה, כולם מכוונים את הצופה למסקנות מסוימות. אבל מה שקיבלנו בסדרת "וייטנאם" היה פרשנות, לא היסטוריה מוחלטת. השיטות שהסרט נקט היו גלויות מאוד, הדעות שהובעו בו היו מגוונות, ונוכח הקשיים הרבים אני סבור שהסדרה עמדה בקריטריונים שקבע ואט.

בשאלת השימוש ביועצים להיסטוריה, הדעות משתנות בקיצוניות  רבה. מרסל אופולס בז לשימוש במומחים להיסטוריה. אולי נבע הדבר מכך שרוב סרטיו מתבססים על ראיונות ועל זיכרונם של אנשים. כאשר מדובר בסרט מסוג מסה, אני סבור שהיועץ חיוני. סרטי-שלי, יש בהם יותר קריינות וניתוח מבסרטיו של אופולס ובסרטים אחרים, ואף שאני עצמי עושה מחקר רב, אני פונה תמיד למומחים לקבל עצות כלליות, ומבקש מהם שיקראו את התסריט. לעתים קרובות הם מגלים שגיאות שהיו מביכות אותי מאוד אילו המשכתי בהפקה בלעדיהם. אתן שתי דוגמאות.

כרגע אני משלים את הסרט "הטיהור האחרון של סטלין", הדן במזימה המדומיינת שלפיה תכננו שישה רופאים יהודים להרעיל את סטלין ופקידים גבוהים בפוליטבירו. בספר מחקר חשוב שהשתמשתי בו נכתב, שהתוכנית היתה להוציא את הרופאים להורג בפומבי, בכיכר האדומה. הכנסתי תוכנית זו לתסריט. אבל לא נמצא מומחה שיסכים לאשר זאת. כאשר בדקתי את ספר המחקר ראיתי שלא ניתנה לכך כל אסמכתה. באי רצון, סילקתי את פרט הזה מהתסריט.

עוד נקודה שעלתה במחקר היתה התייחסות חוזרת ונשנית לתוכניתו המאוחרת יותר של סטלין, להגלות את כל יהודי מוסקבה, כחצי מיליון במספר, לקזחסטאן ולסיביר. זה היה סיפור מדהים ומזעזע, אילו היה נכון. עשרות אנשים שראיינתי אישרו את הסיפור. איש אחד אפילו סיפר לי שהאסירים בגולאג דיברו על כך והודיעו לו, שראו כיצד בונים מחנות חדשים לגולים שיבואו. אבל כל המומחים שהתייעצתי אתם אמרו לי שהסיפור לא אומת מעולם, ושלא נמצא שום מסמך המעיד עליו. מאוד לא רציתי להניח לסיפור, כי הוא האיר את דרך המחשבה ואת הפרנויה של התקופה, אבל שיניתי את הניסוח העובדתי בתסריט, ל"שמועות רבות שנפוצו..." וכו'.

 

                                             *

 

יש אילוץ ייחודי ליוצרי סרטי היסטוריה, ובעיקר מסוג המסה הפוליטית, והוא השאלה הקשה של קריינות. איך היא מתקשרת לסרט, מה היא צריכה לכלול, ולמי יש להפנות אותה. מרגע שמבינים את טיבה של קריינות, ומה היא יכולה ואינה יכולה לעשות, רבות מהשאלות על הסרט הדוקומנטרי ההיסטורי, בעיקר השאלות ששואלים היסטוריונים, נמוגות חיש מהר.

יוצרי סרטים רבים נרתעים מקריינות. כמו אמיל דה אנטוניו (Antonio), הם רואים בה פעמים רבות מניפולציה פשיסטית. בסרטים כמו "רדיו ביקיני" (Radio Bikini) של רוברט סטון (Stone), למשל,  או "הלב והשכל" (Hearts and Minds) של פיטר דייוויס, התחמקו היוצרים מקריינות ורצו שהמשמעות תוסק מהצגת חומרי ארכיון זה לעומת זה. אני חושב ששיטה זו מניפולטיבית לא פחות מהקריינות, ומעדיף שהדברים שאני רוצה לומר ושאני מאמין בהם יהיו ברורים.

רוב ההפקות הדוקומנטריות ההיסטוריות, להוציא את התיאטרון הדוקומנטרי (Theater documentaries), אורכן כ-50 דקות. סרטים ל-PBS מקבלים רשות לתוספת זמן קטנה. סרטים דוקומנטריים לטלוויזיה הגרמנית אורכם 43 דקות. אבל אין אתה מכניס לסרט קריינות מקיר לקיר. למעשה, עומדות לך כ-20 דקות, או 1,500 מלים, לצורכי קריינות. ואם תנסה להגיד יותר, או להיות מסובך מדי, או צפוף, לא זו בלבד שהצופים לא יבינו, הם גם יכבו את הטלוויזיה או יעברו לתוכנית אחרת.

חשיבותה של מגבלה זו היא בכך, שיוצר הסרטים, בהבדל מההיסטוריון המקצועי, נאלץ לעתים קרובות להשמיט פרטים חשובים ועניינים ראשיים, הנוגעים בנושא שבו הוא או היא מטפלים. ראשית, אין די זמן לאלה בתוכנית. שנית, כפי שאמר הבמאי פיטר דייוויס (Davis), באמרה שנעשתה מפורסמת, "המדיום מתפקד כמו פואטיקה, לא כמו אנציקלופדיה". הבמאי מתחבט בבחירות קשות: מה להכניס ומה להוציא. לפני זמן מה עשינו, ניסים מוסק ואנוכי,  שני סרטים של שעה אחת, המבוססים על יומניו של אדולף אייכמן ומסע ההשמדה של הנאצים נגד היהודים. במקור הכננו שני תסריטים של 72 עמודים כל אחד. כדי להקיף את הנושא, רצינו גם כיסוי של מעשי הנאצים בסלובקיה, בדנמרק וביוון. כללנו ניתוח מעמיק של השירותים החשאיים הנאציים והאס-אס, והרבה מדברי עמיתיו של אייכמן, כמו רודולף הס, מפקד אושוויץ. בסופו של דבר הצטמצמו התסריטים ל-27 עמודים כל אחד. כל מה שהזכרתי זה עתה הושמט.

התסריטים הללו נכתבו לטלוויזיה. הקהל רוצה סיפורים וצורה דרמטית מרשימה. יוצרי הסרטים יודעים שההיסטוריה אינה פשוטה כל כך, שאין התחלות וסיומים ברורים. לצופי הטלוויזיה אין זמן להרהורים, סיפור רודף סיפור. אסטרטגיות מסוימות מצליחות יותר מאחרות. הקריינות חייבת להיות קצרה. תפקידה בדרך כלל לעורר את התודעה, לא לשטוח עובדות. בעזרת הקריינות קל ליצור אווירה והלוך-רוח. וקל יחסית לספר סיפורים ואנקדוטות. מה שנעשה קשה ביותר הוא להציג רעיונות מופשטים ולנתח בפרוטרוט אירועים.

באחרונה התלבטתי בעניין זה בסרטי על סטלין והטיהור האחרון שלו. רעיון הטיהור התפתח מתסבוכת שלמה של מאורעות: מותם בבית החולים של שני קומוניסטים בכירים, האשמות רבות נגד אנשי הקג"ב, ישיבות סודיות רבות של הפוליטבירו, הרשעות שנחתמו. הקריינות שהסבירה את כל הדברים הללו הסתכמה במלים הבאות:

"בעקבות מותו של אטינגר בבית הכלא, התגבשה מזימה ערמומית במוחו של סטלין. הוא ימציא קשר דמיוני שקשרו רופאים יהודים, במטרה לרצוח מנהיגים בקרמלין, ואז יטען שהמשטרה החשאית סירבה לחקור את החשדות. כך אפשר יהיה לטהר הן את היהודים והן את הקג"ב".

הקריינות בסרט דוקומנטרי היסטורי לטלוויזיה מופנית לקהל המוני. אבל הקהל אינו הומוגני. הוא מתפצל. יש אנשים שיודעים הכל על הנושא; אחרים אינם יודעים דבר. בני 70 מכירים קצת את אירועי מלחמת העולם השנייה, ווטרגייט ומלחמת וייטנאם. בשביל תלמיד בית ספר, אלה אירועים פרה-היסטוריים. כשיוצר סרטים כותב קריינות, הוא צריך להתחשב בשני הקהלים. הוא או היא אינם יכולים לזלזל בראשון, או להניח שהשני יודע. הקריינות נעשית לאמנות הפשרה המיומנת.

 

                                             *

 

בשאלת הקשיים המעשיים של יוצרי הסרטים ההיסטוריים, ברצוני לדון בשני עניינים חיוניים: האתגר הוויזואלי, והשימוש או השימוש לרעה בעדים ובעדויות בעל-פה.

מי שראה סרט שהיטלר נראה בו נושא נאום ברייכסטג, או נואם לפני ההמוני מעריצים בנירנברג, לא יפקפק בכך שהתמונות משקפות היטב משהו מרוח התקופה, משהו שאי אפשר להעביר בדו"חות כתובים. כפי שהעירו רוברט הרצשטיין (Herzstein) ואחרים, חלק לא מבוטל מהצלחתו של היטלר נזקף ליכולתו המדהימה להניע קהלים עצומים ברטוריקה שלו. הרבה מהמניירות ומהדמגוגיה שלו צולמו והדבר מסייע במידה רבה להבין את האיש. אבל התמונה הנעה לא רק נותנת לנו חומר בסיסי מרתק, היא גם מציבה הרבה בעיות ודילמות.

הדילמה הראשונה היא החומר הארכיוני המעניין ביותר מבחינה ויזואלית, אך הבלתי רלוונטי מבחינה היסטורית. מעניין אולי לצפות בקרבות טנקים במלחמת העולם הראשונה או השנייה, אבל באלה אין תובנה רבה למשמעותם של האירועים. זו צרתו של הסרט "להציל את טוראי ראיין". לעומת זאת, מעמד החתימה על הברית בין ברית המועצות לגרמניה, בידי מולוטוב וריבנטרופ, ב-1939, הוא אירוע משעמם מהבחינה הוויזואלית, אבל הוא בעל משמעות היסטורית מכריעה.

הקושי השני, שניכר יותר ויותר בטלוויזיה, הוא השימוש לרעה בחומרי ארכיון וציטוט מסולף מהם. זה קורה כשמשתמשים בצילומים משנות השלושים בצורה רשלנית, לספק רקע לסרט על שנות העשרים או הארבעים, או שמשתמשים בצילומי פעילות מלחמה באפגניסטן בסרט על מלחמת עיראק האחרונה. אני רוצה להזכיר קטע ידוע מאוד. היטלר וסגנו, הפילדמרשל גרינג, עומדים על גזוזטרה וסוקרים את ההמון, כ-100 אלף איש, המצטופף בכיכר העיר. הקהל באקסטזה, מריע, רוקע ברגליים, מוחא כפיים ומצדיע במועל יד. גרינג משתומם. היטלר מביט בחיוך. ראיתי את החומר הזה מוקרן כדי להדגים את עליית היטלר לשלטון בשנת 1933. ראיתי אותו מוקרן כהדגמה להתלהבות הגרמנית מניצחונו של היטלר על צרפת בשנת 1940. החומר משמש, בלי קשר לתאריך האירוע, כאלמנט-צבע כללי. אבל האירוע צולם בהלנפלאץ, בווינה, במארס 1938, והוא מציג את האוסטרים, לא את הגרמנים, מקבלים בברכה את היטלר אחרי כניסתו לארצם.

בעיה אחרת היא להבין את מקור החומר שמשתמשים בו. לדוגמה, קטע מסרט עלילתי מוכנס לסרט כאילו היה יומן חדשות. באחרונה ראיתי סרט דוקומנטרי רוסי על מלחמת העולם השנייה. בין השאר הציג הסרט טבח שעשו הגרמנים ברוסים ואת התנגדות הקורבנות. הקטע היה מרגש ומזוויע, אבל בעלי טביעת עין ראו מיד, שהחומר מזויף.

בשנת 1967 הפיק הבי-בי-סי סרט דוקומנטרי המנציח את המהפכה הרוסית (1917) ואת שנותיו של לנין כמנהיג. היו בו לכאורה יומני חדשות נהדרים, ובהם ההתקפות על ארמון החורף. אבל לא היו אלה יומני חדשות אלא חומר לא מזוהה מהסרט העלילתי של אייזנשטיין (Eisenstein), "אוקטובר".

לבדוק את מקור החומר פירושו גם לשקול היכן, מי, איך ולאיזו מטרה צילמו חומר ליומני חדשות, חומר שנראה לכאורה עובדתי. הגבול שבין יומן חדשות לתעמולה נחצה לעתים קרובות. אין בעיה אם הקהל מבין זאת, אבל יש לזה השלכות חמורות אם הוא אינו מבין. די בשתי דוגמאות. נעשו סרטים רבים על חיי היהודים בגטאות תחת המשטר הנאצי. רובם משתמשים בחומר שצילמו הנאצים, כי זה מה שיש. רוב החומר מוצג כתיעוד חדשות אובייקטיבי, בלי לומר שהסרט צולם בידי הנאצים ונועד במקור להציג את דיוקן היהודים בצורה שלילית ומשפילה. בסרט של פריץ היפלר (Hippler) "היהודי הנצחי" (The Eternal Jews) יש סצינות מבוימות לאין-ספור, על סעודות עליזות ושחיטת בהמות כשרה. כל זה מוצג כאילו היה חומר אותנטי.

הצד השני של המטבע הוא שבמדיום הוויזואלי, העדר חומר מוכן עשוי להוליך לעיוות קשה של ההיסטוריה. עד אמצע שנות השבעים של המאה ה-20, היסטוריונים רבים של השואה רמזו כי שישה מיליוני היהודים שנרצחו הלכו אל מותם "כצאן לטבח". למעשה, היו מרידות והתקוממויות ביותר מ-110 גטאות. אירועים אלה לא צולמו מעולם בידי הנאצים, ולכן התעלמו מהם יוצרי הסרטים לעתים תכופות מדי, וכמוהם גם ההיסטוריונים. במשפט הדיבה שיזם ההיסטוריון דייוויד אירווינג (Irving) לפני כמה שנים הוא הכחיש את קיומו של מחנה אושוויץ כגיא הריגה. לדבריו, תאי הגזים היו מקלטים תת-קרקעיים. הביאו לי תמונות וסרטים של הרציחות, דרש. דרישה בלתי אפשרית, כי הנאצים מעולם לא צילמו את הזוועות האלה. וכך, אם אין סרט, מאליו מוכח שההיסטוריה אינה קיימת והאירועים נמחקים מהתיעוד. אבל אירווינג הפסיד במשפט. תיעוד היסטורי מסוגים אחרים, ועדויות של עדים, הכריעו נגדו.

הערתי האחרונה בעניין החומר הוויזואלי היא קטנה אך חשובה. לעתים קרובות ההיסטוריה הוויזואלית עלולה להיות פגומה, לא מפני שלא היה אפשר לצלם אירועים או פעולות, או שלא היה רצוי מבחינה פוליטית לצלמם (כמו הרציחות במחנות המוות), אלא מפני שהאנשים שיכלו לצלם חשבו שהאירועים אינם חשובים דיים. דוגמה המוזכרת פעמים רבות היא הימנעותם של מפיקי יומני החדשות לתעד את המשפט שבו נטבע המונח "מסך הברזל" בנאומו שנשא וינסטון צ'רצ'יל אחרי המלחמה בפולטון, מיזורי. אבל בימינו אלה, כשאנו יכולים לצפות בנשיא ארצות הברית הקורא סיפור בגן ילדים, אולי סביר פחות שתקלה כזאת תקרה.

גם השימוש בעדים מסייע בהחייאת ההיסטוריה הוויזואלית. העדים מספקים צבע, אווירה ואנקדוטות מרתקות. הם עוטים בשר על עצמות ההיסטוריה, מגבירים את מעורבותו של הקהל ונותנים לנו משב מרוח התקופה. לפעמים הם מעידים עדות מפורשת יותר, ומספקים ראיות ברורות לעובדות העיקריות עצמן. לפעמים הם משלימים את התמונה, לפעמים סותרים אותה. ב"העולם במלחמה", לדוגמה, מתואר שילוח טורפדו באחד הקרבות באוקיינוס האטלנטי. תחילה מתארים אותו עדים גרמנים, ואחר כך משלימים את התמונה עדים בריטים, שהיו על סיפון אניית המטרה. ב"וייטנאם", לעומת זאת, אנו רואים שימוש תכוף בעדויות מנוגדות או סותרות. בפרק "אמריקה אוחזת במושכות" (America Takes Charge), לדוגמה, מתאר חייל אמריקאי פשיטה שהשתתף בה על כפר וייטנאמי, ואחר כך מתוארת אותה פשיטה מפי איכר וייטנאמי, אבל דיווחיהם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.

בחירת העדים היא מכריעה אם העד הוא סמכות היחידה בשאלות רחבות יותר שבהן ההיסטוריה שנויה במחלוקת. שתי סדרות על תולדות פלשתין יכולות לשמש כדוגמה טובה. הן "פלשתין: שנות המנדט" (Palestine: the Mandate Years) שהפיק ערוץ תמזה, והן "עמוד האש" שהפיקה הטלוויזיה הישראלית, מטפלות במנוסת האוכלוסייה הערבית מחיפה בשנת 1947. ב"פלשתין" מספר על האירוע קצין בריטי בדימוס, המגלה עוינות רבה כלפי היהודים וסימפתיה גדולה כלפי הערבים, וטוען שהערבים אולצו לעזוב. ב"עמוד האש" מופיע עד ישראלי, רב אלוף יגאל ידין, ונזכר איך עמדו יהודים והתחננו לפני הערבים להישאר. ברור שכאן נחוץ היה יועץ מקצועי, כדי להתעלות מעל להצהרות העדים ולהנחות את הסרט לכיוון המצב האמיתי שהיה אז.

בעיה אחת היא שהזיכרון לקוי. לפעמים אנשים שוכחים, מדמיינים או מסלפים, לא בזדון אלא מפאת גילם והריחוק מהאירועים. אבל זו בעיה פעוטה, בהשוואה לצורך בהסתמכות בלעדית על עדויות כשיטה להימנע מקריינות ומאקדמיזציה יתרה. רשתות טלוויזיה מסתמכות בדרך כלל על הקריינות שתתווה את התיזה העיקרית, והעדים משמשים רק כדי "להבריק" את הטקסט. יוצרי סרטים עצמאיים מעדיפים, כך נראה, ללכת בכיוון הפוך. רבים מהם מפיקים סרטי היסטוריה שבעל-פה, הנסמכים כמעט בלעדית על עדים, ומצמצמים את הקריינות למינימום. בהשוואה לסרטי היסטוריה של הרשתות, הסגנון אישי יותר ומתאפיין בהשתתפות בצער ובמחויבות רבה יותר. רשימת הסרטים מסוג זה אין-סופית, וכוללת את "תינוקות ודגלים" (With Babies and Banners), "הפועלים הבינלאומיים" (The Wobblies), "רואים אדום" (Seeing Red), "נערות האיגוד" (Union Maids) ו"המאבק הטוב" (The Good Fight).

הבעיה היא שרבים מהסרטים העצמאיים הללו פשוט אינם עומדים בקריטריונים של מחקר היסטורי. הם מציגים אנשים חמים וכריזמטיים ששובים את לבנו, וגוזרים גזירה שווה בין הזיכרון להיסטוריה. אין בכך די. לעתים קרובות הם מציגים ביוגרפיות קבוצתיות שאף פעם לא מתגבשות לכלל ניתוח היסטורי רציני, ומציגים גרסה רומנטית ובלתי ביקורתית של העבר. עובדות מושמטות, מקרים קשים נשכחים; פוליטיקה שלומיאלית נדחקת הצדה.

סרטים כמו "רואים אדום" על הקומוניזם בארצות הברית, ו"פייט טוב" על המתנדבים לבריגדת לינקולן במלחמת האזרחים בספרד, הופקו מנקודת מבט שמאלית. זה לא דבר רע בהכרח. אבל הפגם הגדול שלהם הוא, שהם נכשלים בניתוח המציאות הקשה של מדיניות החוץ הסובייטית לפני מלחמת העולם השנייה, ומציגים תמונה משוחדת מאוד של ההיסטוריה. התוצאה היא שאנו מקבלים מיתולוגיזציה חדשה של ההיסטוריה.

מדברי עד כה אפשר להתרשם שאני מתעניין רק בהיסטוריה פוליטית, אף שההיסטוריה חובקת תחומים רבים. באופן אישי אכן יש לי נטייה להיסטוריה פוליטית, אבל גדלתי גם על טרוויליאן (G.M. Trevelyan) ואני מכיר בחשיבות ההיסטוריה החברתית ובצורך בסרטים בעניין זה. כאן אני תמים דעים עם ההיסטוריון תומפסון (E.P. Thompson), שכתב: "אנו צריכים להיאבק נגד הפטרנליזם העצום של הדורות הבאים", המתמקדים בהיסטוריה של האליטות ובעלי העוצמה, וזונחים את חוויית היומיום. אבל הבעיות שיש ליוצרי הסרטים בסוגה זו שונות במקצת מהבעיות של יוצרי הסרטים הפוליטיים, ויש להקדיש הרצאה נפרדת לנושא זה.

ובכל זאת מעניין שדווקא הסרטים ההיסטוריים-חברתיים, סרטים על מיניות, משפחה, חינוך, תנאי מחיה, צמיחת הטכנולוגיה וכיוצא באלה, הם השולטים במסכינו בעת האחרונה. לכן, ברצוני לנסות לשער לאן מתקדם כל זה, ולהציע כמה הערות טנטטיביות על העתיד.

אני חושב שאנו נעים לסוג פופוליסטי של סרט שבו הקהל, כמו בסרט "הבית האדוארדיאני" (The Edwardian House), בעצם רוצה להיות נוכח בהיסטוריה ולחוות אותה. כפי אמר לי לאחרונה חברי, ג'ון קורנר (Corner), "השפעת טלוויזיית המציאות reality TV ניכרת כאן מאוד. נוכחים, זה אומר שכבר לא קביל להרהר בהיסטוריה (מקום, אירוע, אדם) כתופעה משמעותית אך נעדרת". למעשה, מה שהוא אומר הוא שהיום אתה חייב לקבל את האשליה שאתה מתנסה ממש בעבר.

תוכניות כאלה הן פופולריות מאוד, אבל אני מרגיש שחלק מהדחף לשחזר את העבר כחוויה חלופית (vicarious experience) הוא מטורף למדי. בסרט "צוות המפציץ" (Bomber Crew), למשל, התבקשו ילדיהם של ותיקי מלחמת העולם השנייה לטוס במשימת-דמה, לראות איך הם מתמודדים פסיכולוגית עם החוויה. בסרט שובצו צילומים של גיחות הפצצה אמיתיות משנת 1945. בסרט אחר התבקשו מתנדבים להיכנס לשוחות דמויות אלה של מלחמת העולם הראשונה, ולחיות בהן ימים אחדים. הואיל והם לא הורעלו בגז, לא הופגזו ולא ספגו אש מקלעים רצחנית, היו לי קצת ספקות ביחס לערכה של החוויה. אבל הפילם קיבל יופי של רייטינג. סרט אחר, "הספינה", הכניס מתנדבים והיסטוריונים להעתק של ספינת רב-החובל קוק. הם התבקשו לחיות את חיי הסיפון. היסטוריונים אמנם מחו על כך שחלק ממה שהוסרט לא היה ריאליסטי, אבל שאר הצוות עשה חיים משוגעים. אני חושב שאפשר היה לקרוא לסרט "האח הגדול עולה לסיפון".

בעצם אומרים לנו כאן, שהיסטוריה היא כיף אם לא מתייחסים אליה ברצינות רבה מדי. עמדה זו נתמכת בבירור בהצלחתן של כל הסדרות מסוג מסתרי-ההיסטוריה שמפיקים ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק וערוץ דיסקברי, שם מספר לנו העתק של הריסון פורד, עם מקטרת בפיו, על סודות קברו של תות-אנח-אמון. לתוספת כיף אתה יכול גם להתענג על "צעצועי בנים" וללמוד על תולדות התעופה או מרוצי המכוניות.

כל זה מהנה למדי, אבל מֵידָע-בִּידוּר כזה טומן בחובו את סכנת טמטום ההיסטוריה, ונראה לי שזו מגמת העתיד המסתמנת. זו מגמה שבה אנו מספקים בידור במקום לעורר חשיבה. לרוע המזל, נראה לי שמגמה זו משפיעה גם על הסרט ההיסטורי הפוליטי. אני חושב כאן על התוכניות שבהן ידידיו או מכריו של אדם מפורסם מעלים לפנינו זיכרונות. למשל, טראודל יונגה (Traudl Junge), מזכירתו של היטלר, מגלה לנו מעדנות איזה אוהב ילדים גדול היה היטלר, ובתוכנית ששודרה באחרונה ושמה "מדברים על אייכמן" (Talking About Eichmann) מספרת לנו עוזרתו איזה ג'נטלמן הוא היה, ועל הרגעים המתוקים שבהם אדולף היה מוציא את כינורו והיא את האקורדיון שלה, ושניהם היו מנגנים ואלסים של שטראוס.

בהביטנו אל העתיד יש לדון בהשפעתה של הטכנולוגיה על מה שאנחנו רואים ועשויים לראות. בעניין זה אני מתעודד וגם מפחד. אני מתעודד כי יש היום מצלמות וידאו זולות ומערכות עריכה דיגיטליות פשוטות למדי כמו Final Cut Pro, ואנשים שאינם מקצועיים יכולים להפיק סרטים משלהם על העבר, על המשפחה, על מסורות, על הזיכרון. הכוח אינו נתון עוד בידי חברת השידור המקצועית. זה נהדר.

מצד שני, מדאיג אותי השימוש הגובר בטכנולוגיית CGI, הדמיה גרפית ממוחשבת, computer graphic imaging. נראה שטכנולוגיה זו משמשת יותר ויותר סרטים היסטוריים. לאחרונה ראיתי סרט על הקרב על מלטה, שבו המטוסים הגרמניים התוקפים נוצרו במחשב. מבחינה ויזואלית הסצינה מדהימה ומאוד מציאותית. אבל זהו בדיוק שורש הבעיה. אם אין אנו יכולים להבדיל בין סרט ארכיון לתמונות מחשב, איך נוכל להפריד אירוע אמיתי מאירוע מדומיין? כל המושגים שלנו על ראיות ויזואליות נעשים מפוקפקים ובעייתיים.

מצב זה קשור גם בשחזורים דרמטיים, שמופיעים במידה הולכת וגדלה בסרט ההיסטורי, כדי ליצור נוכחות ומיידיות. כאשר ברור שהסצינה מבוימת, כמו למשל לינקולן הקורא את נאום גטיסברג, אין בעיה, חוץ משאלת הטעם והמלאכותיות. אבל במקומות שמעמידים פנים שהחומר ארכיוני, אותנטי, אנחנו בצרות צרורות. אולי הפתרון הוא סימון: להודיע לצופים בבירור מה אתה עושה.

צריך אם כן לשאול מהי המטרה שלנו כלפי העתיד, כאשר אנו מפיקים סרט על העבר. אני מבקש להציע טנטטיבית שלושה דברים. אנו צריכים למשוך קהל גדול יותר. אנו צריכים לבדוק ביתר קפידה את האסטרטגיות שלנו בהפקת סרטים. ואנו צריכים להרחיב את תחום הנושאים שלנו. מחקר שעשה באחרונה ערוץ היסטוריה בארה"ב קבע כי 80% ויותר מצופי סרטי ההיסטוריה הם גברים. איני יודע אם המחקר הקיף את כל הרשתות, או רק את ערוץ היסטוריה, אבל בכל מקרה המספר מחריד. קהל עצום של נשים "מפוספס" או מוזנח, ושומה עלינו לגלות מדוע. אנחנו חייבים למשוך אותן לתוכניות שלנו.

אנו צריכים גם לבחון מחדש את האסטרטגיות שלנו בהפקת סרטים. איני דוחף ליותר ניסויים, מפני שאינני חושב שזה מצליח אצל הקהל הרחב, אבל אני מאמין שעלינו להיות מעט פחות פשטניים. אנחנו לא מוכרחים לעטוף יפה כל כך את הסיפורים שלנו. אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות יותר מורכבים ולהניח לקהל לראות את הקצוות הפרומים של ההיסטוריה. עלינו להשאיר מקום לקהל הנבון כדי שיוכל לנשום, להיכנס למרחב ההיסטוריה ולהסיק מסקנות משלו.

ולבסוף, עלינו להרחיב את היריעה, להביט אל האופק, לפתוח את השיח. רוב הסדרות הדוקומנטריות ההיסטוריות שהצליחו בעבר עסקו במלחמות בין אומות, ובמלחמות מוצהרות ובלתי מוצהרות בתוך אומות. בנקודה זו בהתפתחות שלנו אנו מביטים בסוג אחר של מלחמה... מלחמה בין תרבויות, או כפי שניסח זאת סמואל פ. הנטינגטון (Huntington), התנגשות בין ציוויליזציות. ואם מלחמה היא מלה בוטה מדי, נאמר שאלה מחלוקות וסכסוכים העשויים לאיים על קיומנו. אבל כפי שהוכח במלחמות אפגניסטאן ועיראק, אנו נכנסים למלחמות ולהתנגשויות הללו בלי לדעת כמעט דבר על היריב שלנו, תרבותו, רעיונותיו, מחשבותיו והרקע שלו - האמיתיים, לא השטחיים. ואם אנחנו יודעים מעט על ההיסטוריה והתרבות של ערב הסעודית או אפגניסטאן, הרי ערב הסעודית ואפגניסטאן יודעות עוד פחות עלינו. זה המקום, כך אני מאמין, שאליו צריך להיכנס יוצר הסרטים ההיסטוריים. ומהר. הוא חייב להסביר מיהם העומדים מולנו, מאין הם באים ולאן הם רוצים לכתב. נראה לי שזה האתגר העיקרי העומד לפנינו.

אמרתי קודם שאנו, יוצרי הסרטים ההיסטוריים, הננו בדרנים. אני מקווה מאוד שהבנתם שבעצם אמרתי רק חצי אמת. האמת היא שאנו יוצרי הסרטים רוצים גם ללמד, להאיר עיניים ולשפר את המצב. זה טבעו של הסרט הדוקומנטרי. אפשר להגדיר אותו לפי דרך הפקתו, אבל אפשר להגדירו גם לפי מטרותיו... כן, מטרתנו היא לעורר פרובוקציה, להבהיר ולשאול שאלות קשות כדי ליצור עולם טוב יותר. ואנו מאמינים בכנות, בלב שלם, שלמידה מהעבר ועל העבר לא רק מסייעת לנו להימנע משגיאות מסוימות, אלא מסייעת לנו להתמודד עם דבר מסוים בלתי-ודאי, הדבר הבלתי-ודאי הזה ששמו עתיד.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד