של מי הבלוג הזה לעזאזל
של מי הבלוג הזה לעזאזל

כרמל וייסמן היא  מרצה במסלול האקדמי של המכללה למנהל ובמרכז הבינתחומי,  לשעבר עיתונאית בתחום האינטרנט וההיי-טק במעריב, נענע ו-וואלה

 

ז'אנר הבלוגים, המיוסד על קיומה של טכנולוגיה שבה כולם מדברים, אינו יכול להבטיח שמישהו יקשיב. איש אינו מסוגל להתמודד עם מציאות שבה כולם מחוברים זה לזה ומתקשרים בכל נושא. באופן פרדוקסלי, מצב אוטופי זה של תקשורת הוא מצב שאין בו תקשורת כלל

 

"ישרא-בלוג": קווים לדמותה של קהילה וירטואלית ישראלית

 

בחמש השנים האחרונות בולטת תופעת הבלוגים (בלוג - שיבוש סלנג של web log) כז'אנר מוביל באינטרנט, הן במובן הצורני של רשומות קצרות המתעדכנות באופן שוטף בפורמט כרונולוגי הפוך, והן במובן התוכני של כתיבה אישית, בלתי פורמלית בעלת אופי יומנאי, במגוון נושאים. כל רשומה מתוארכת כזו מכונה "פוסט" (post, הטיה: posting). לפיכך בלוג מצוי על התפר שבין אפליקציה לתוכן, ומאחר שמקובל לצרף אליו תגובות, הוא משיק לז'אנרים של פורום. אפליקציות קוד פתוח כמו wiki ומהווה חלק מהעולם הרעיוני של תוכנות חברתיות (social software).

הז'אנר התפתח בהדרגה מאז 1997 והבחין עצמו מאתרים אישיים גרידא בפורמט, בקצב העדכון ובאופי האינטראקציה. בראשית ימי הרשת שררו אמונות אוטופיות על יכולתה של הטכנולוגיה החדשה לשחרר אותנו ממגבלות מוסדיות ולחבר אותנו לתודעה קולקטיבית שוויונית. אך עד מהרה שיעתקו עצמם לרשת המוסדות הכלכליים והתקשורתיים המוכרים. ז'אנר הבלוגים, הצובר פופולריות, מחזיר חלק מהכוח לידי הנמענים/הגולשים ומאפשר להם להפוך למוענים ויוצרי תוכן. הבלוגים צוברים מעמד של תקשורת אלטרנטיבית הצומחת מלמטה וזוכה לכבוד מהתקשורת המסורתית, שאף משתמשת בה כמקור מידע.

 

                                              *

 

ההתייחסות המחקרית והתקשורתית לתופעת הבלוגים התמקדה עד כה בהיבטים שונים הנובעים מתפקודה של פלטפורמת בלוגים כקהילה וירטואלית, או בבלוגים כז'אנר (מקור חדשות, יומן או ספרות). הגדרת ה"קומון סנס" של בלוג מתייחסת אליו כאל סוג של יומן אישי, או ז'אנר כתיבה אישי, גם כשמדובר בעיסוק בביקורת קולנוע ופרסומות, ספרות, פוליטיקה או סאטירה בגוון אישי. הלכה למעשה, אתרים רבים שאינם עונים להגדרה זו מגדירים את עצמם כבלוג: הוצאות ספרים מחזיקות בלוג שמספר על אחורי הקלעים של מלאכת ההוצאה, עובדים מנהלים בלוגים באתרי החברה, בעידוד הבוס. ישנם מטרו-בלוגים שבהם תושבי מטרופולין מסוים תורמים המלצות וסיפורים הקשורים לעירם, ולערוץ המחשבים של ווינט יש בלוג שהקוראים יכולים למסור בו על חדשות בתחום. הגבול בין בלוג לז'אנרים אחרים של תכנים ברשת הולך ומיטשטש. גופים מסחריים משתמשים בהגדרת הבלוג בצורה רחבה לצורכיהם. לפיכך, הבלוג מוגדר כשילוב של מאפיינים טכנולוגיים ונורמות מתגבשות.

מחקרים אקדמיים ראשונים על בלוגים מתלבטים בשאלה האם פלטפורמת בלוגים היא קהילה וירטואלית. הדבר אינו מובן מאליו. יש פלטפורמות בלוגים בארה"ב שהנורמות שהתגבשו בהן אינן עונות על הקריטריונים מקובלים של קהילה בספרות הסוציולוגית. בעשר השנים האחרונות נכנס המונח "סייברספייס" לשיח היומיומי שלנו כמרחב מחיה מנטלי, שהווייתו אינה נופלת מההוויה החושית-גופנית. אבל מרחב זה אינו עשוי מקשה אחת, ופלטפורמות טכנולוגיות שונות מסמנות ומסמלות בו טריטוריות שונות. בשיח בין בלוגרים, בולטות המטאפורות הגיאוגרפיות בהקשר זה: כאשר פלטפורמת הבלוגים הקטנה "מייבלוג" נסגרה, חלק מהבלוגרים פתחו את בלוגיהם מחדש בקהילה הגדולה יותר, "ישרא-בלוג".

אופן התנהלותם בפלטפורמה החדשה והשיח ביניהם מעלים על הדעת שיח של מי שהיגרו מהכפר אל העיר בתקופת המהפכה התעשייתית, והם שומרים על זהות תרבותית או תת-קהילתית מובחנת בעזרת web ring, טבעת של קישורים הדדיים. הם מדברים על "מייבלוג" כעל כפר הקטן והעני שנאלצו לנטוש ועל "ישרא-בלוג" כעל "העיר הגדולה והסואנת" שנאלצו להגר אליה. עידו קינן, כתב nrg-מעריב ובלוגר ותיק ב"ישרא-בלוג", השווה התנהלות זו לתת-התרבות של העלייה הרוסית החדשה, שבוחרת להסתגר במקום להיטמע בהלכות המקום. אתר בלוגים אחר, "רשימות", פועל על פי מודל של סינון הכותבים, מיקוד של התכנים ועיצוב מינימליסטי ו"נקי". "רשימות" נתפסת בעיני בלוגרים אחרים כפלטפורמה אליטיסטית וזוכה למטאפורות שיח כדוגמת "הצפונים" או "רמת אביב ג'".

הבלוג האישי נתפס כסוג של בית פרטי, והיחס בין הבלוגים הוא יחס של שכנות. בלוגרים רבים משתמשים בכותרות בסגנון "נאים השכנים בעיני", "בשכונה" או "בפנים" (לעומת "בחוץ", פלטפורמות בלוגים אחרות) לרשימת הקישורים לבלוגים אחרים שהם קוראים. הם משתמשים במטאפורות של כניסה ויציאה מהבלוג וכשהם רבים עם אחד המגיבים הם מבקשים ממנו "לעוף מפה ולא לחזור לבלוג הזה".

אופי הנוכחות בבלוג היא שאלה מעניינת, שכן אין לבלוגר שליטה על מי שקורא אותו. בדרך כלל, יש סוג של סתימת פיות טקסטואלית ושלילה סמלית של הזכות להגיב (שבעלי מנוי בתשלום יכולים גם לאכוף אותה טכנולוגית). לפיכך, מי שרוצה שיידעו שהוא "ביקר", נאלץ להנכיח את עצמו בהשארת תגובה, ולו הסתמית ביותר. אך האם חלוקה של מרחב "גיאוגרפי" משותף בסייברספייס מספיקה להגדיר קהילה? ב"ישרא-בלוג", הפלטפורמה הגדולה בישראל, קשה לדבר על קהילה אחת. לפעמים נראה שמדובר במעין אומה ללא לאומיות, שמתקיימות בה תת-קהילות דינמיות, שחלקן אף תלויות זמן והקשר.

 

                                              *

 

 "ישרא-בלוג" הוקמה באוגוסט 2001. מאז הקמתה נפתחו בה כ-55 אלף בלוגים. 35 אלף מהם קיימים היום, אך רק 5,000 מתוכם פעילים ברמת עדכון של פעם בחודש לפחות. בכל חודש נפתחים כ-2,000 בלוגים חדשים וכ-500 נמחקים על ידי הבעלים שלהם. לאחר שלוש שנות פעילות, באתר יש מעל 530 אלף פוסטים וכמעט ארבעה מיליון תגובות. בכל 45 שניות נשמר פוסט חדש. אפשר להתייחס לנתונים אלו כאל נתוניה הדמוגרפיים של האומה הטכנו-גיאוגרפית הזאת.

בשנה הראשונה לקיומה של הפלטפורמה, מספרים ותיקי הבלוגרים, שררה בה תחושה של כפר קטן, שבו כולם מכירים את כולם. קוימו פגישות של בלוגרים במציאות. ככל שהפלטפורמה התרחבה ונפתחו עוד אלפי בלוגים, הפגישות  התמעטו ואת מקומן תפסו פגישות חבריות בקבוצות מצומצמות. כשמדברים היום על משהו שקורה "בקהילה", מתכוונים שהוא משפיע על מעגל קבוע של כותבים בולטים בלבד. אך כמו "בחיים", הם המרכז שמתייחס לעצמו כאל הכלל, בדומה לטענות על אי הכללת הפריפריה בשיח הלאומי והתייחסות  ל"מדינת תל אביב" כאל המדינה כולה.

לפעמים, קהילה נוצרת או נעשית מודעת לעצמה כקהילה על רקע משבר. ג'וליאן דיבל היתה אחת החוקרות הראשונות שהצביעו על דפוס זה בקהילות וירטואליות, במחקרה על "אונס וירטואלי", בסביבת המשחק הטקסטואלית LambadaMoo. במקרה זה, משתתפי המשחק תיפקדו כקהילה, באופן הטיפול שלהם בשחקן שעשה שימוש לרעה בטכנולוגיה, שפגע במשתתפת והותיר אותה חסרת אונים. גם ב"ישרא-בלוג" ניתן להבחין בהתגבשות גרעין של קהילה כוללת, והתגבשות תת-קהילות, תוך כדי או בעקבות משברים. משברים אישיים על רקע רומנטי או פסיכולוגיסטי גרמו להתגבשות קהילות קטנות סביב אחד הכותבים, לפעמים באופן זמני בלבד.

שני משברים כוללניים יותר ראויים לציון בהקשר זה: מותה של בלוגרית בפיגוע והעברתה של "ישרא-בלוג" לחסותו של פורטל "נענע". משברים אלו נשאו אופי כלכלי ולאומי, ולכן נגעו לציבור רחב יותר של בלוגרים וסימנו את גבולותיה הווירטואליים של הקהילה.

טל קרמן (בת 19), שנהרגה במארס 2003 בפיגוע באוטובוס בחיפה, כתבה בלוג ב"ישרא-בלוג". לאחר מותה גלשו בלוגרים רבים לקרוא את יומנה בדיעבד, ומתגובותיהם ניתן לאפיין תחושה של קהילה. המדובר בבלוגרים שלא קראו אותה קודם והביעו אשמה על שהיא "חייתה" מתחת לאפם והם לא באו להכיר אותה. ממאות התגובות המתייפחות ניתן להבין כי התחושות כלפיה נבעו ישירות מעצם היותה בלוגרית בפלטפורמה ספציפית זו, מעבר להיותה קורבן פיגוע. כותבים רבים חזרו לבלוג ודיברו על החוויה במונחים של נוכחות בפיסה מחייה של טל, כמו לבוא לשבעה או לעלות לקבר של "אחת משלנו", בלוגרית ב"ישרא-בלוג", שלא תעדכן עוד. "תעדכני מלמעלה" מציעה מישהי. ומישהי אחרת מציעה לאבא שלה להמשיך לעדכן במקומה.

ביוני 2004 הועברה "ישרא-בלוג" לחסותו ולשרתיו של פורטל "נענע", בבעלות נטוויז'ן. מאז, סרגל הכלים של נענע מופיע בכל בלוג ובראש כל בלוג מופיעה פרסומת אחת מטעם נענע. במקרה זה, "ישרא-בלוג" חשפה לראשונה מנגנון התארגנות קהילתית. אף בלוגר לא רצה פרסומות בבלוג שלו וגם לא לוגו זר שיפגום בעיצוב שלו, או בלשונם: "אני שותה את התה שלי בלי נענע, תודה".  הבלוגרים הציפו את בעל הפלטפורמה, יריב חבוט, בפניות, ופתחו בלוג מחאה נגד המעבר ל"נענע", שבו קראו להשבתה של "ישרא-בלוג". הם דרשו מכל הכותבים לא לעדכן דבר במשך יום אחד. רבים איימו שינטשו את "ישרא-בלוג" לטובת פלטפורמה אחרת, מתוך מחשבה שהדבר יפגע באינטרס המסחרי של "נענע". מכיוון שמדובר היה באינטרס כלכלי באופיו, שיתוף הפעולה של כותבים רבים כל כך היה מרשים ו"נענע" נסוגה מתוכניותיה באופן חלקי.

*

מחקרים אקדמיים שעשו בשנות התשעים ברנדה דנט ואחרים, הציגו את התקשורת מתווכת-המחשב כהכלאה בין תקשורת של תרבות-כתב לתקשורת של תרבות אוראלית. גם בקהילות הווירטואליות שנחקרו בלטו צורות תקשורת ופולקלור שאפיינו חברות אוראליות, כמו רכילות, שמועות, תרבות כיכר שוק, מספרי סיפורים. כאמור, לא כל פלטפורמת בלוגים מתנהלת כקהילה וירטואלית. הדבר תלוי ברמת וסוגי האינטראקציה בין הכותבים. אווירת השיח ב"ישרא-בלוג" מזכירה התנהלות של קהילה וירטואלית סינכרונית, או פורום לוהט במיוחד: השיח דחוס וחושני - אהבה, שנאה התלהמות, תמיכה והתפלפלות משמשות בו בערבוביה. יש מקום להשוות בין תרבות הדיבור של יהודים ושיח החוצפה הישראלי לבין תרבות הדיבור ב"ישרא-בלוג".

השיטוט בין הבלוגים ב"ישרא-בלוג" נדמה לפעמים כמו שהייה בחדר אוכל של קיבוץ או חזרה בזמן לשטעטל ססגוני במיוחד. לאווירת השטעטל תורמים חמישה בלוגים המתנהלים ביידיש, בלוג גמילות החסדים "המלאכים של זאזי", ובלוגים רבים אחרים שמציעים עזרה הדדית ושירותי עיצוב חינם לבלוגרים. תמונות בבלוג, המשמשות כקישורי מעבר לרשימות שונות, או לבלוגים אחרים, מכונים בעגה הבלוגית "כפתורים"; וכשמישהו מציע לי את שירותי הכפתורים שלו, אני רואה אותו בעיני רוחי כחייט בעיירה של פעם. ותיקי הבלוגרים מספרים גם על מגבית שנעשתה בין כדי לסייע כספית לבלוגרית אהודה שהיתה במצוקה כלכלית. 

למרות הדחיסות והקריצה לעבר היהודי, השמרנות האורתודוקסית היא מאתנו והלאה. חלק ניכר מהכותבות הנועזות ביותר ב"ישרא-בלוג" הן בלוגריות דתיות-לאומיות בשנות העשרים לחייהן. הן תת-קהילה עצמאית שמקיימת קשרים חברתיים גם בעולם האופליין.

היבט "יהודי" ייחודי נוסף הם היחסים של כותבי "ישרא-בלוג" עם בעל הפלטפורמה, יריב חבוט. מנהלה הטכני ויוצרה של הפלטרפומה הוא לרוב דמות "שקופה למשתמש" ואינו מעורב בחיי הקהילה; אך בקהילה יהודית-ישראלית זו, היחס ליריב בא לידי ביטוי בשלל תארים: אלוהים, מלך, אב הבית ואולי יותר מכל - אבא. "ח'ברה, אני גאה בכם, זו הפעם הראשונה שאתם מתארגנים כקהילה אמיתית, אמנם הפעם זה היה נגדי אבל בפעם הבאה מי יודע", כותב יריב בבלוגו האישי, לאחר פרשת המעבר ל"נענע", בנימה השמורה לאב המחנך את בניו. "יש יותר משתמשים תובעניים, הישראלי הממוצע חושב שאני חייב לו משהו. אבל זה הבייבי שלי, וגם אם הוא בוכה וצורח אני לא יכול לזנוח אותו", הוא אומר בהזדמנות אחרת בראיון ל"הארץ".

מעניין לעמוד על היחסים האלה דווקא בהקשר היהודי, של קהילה הזקוקה להנחיה, לדמות אב ואל, דמות שמנהלים עמה יחסי אהבה-שנאה, מכוונים אליה תלונות והתקפות ורואים בה כתובת לכל האשמה; אך גם תלויים בה, "מתפללים" אליה בבקשות שונות וממהרים להחליף כל משטמה בדאגה כנה, כשמתברר שיריב במילואים בשטחים. ליחסים האלה אין אח ורע בקהילות בלוגים בחו"ל.

אחד ממאפייניהן של קהילות עבר מסורתיות, יהודיות ואחרות, הוא סגירות הקהילה. אחת התופעות המעניינות ביותר ב"ישרא-בלוג" היא סגירותה של קהילה המתקיימת מעל גבי פלטפורמה ציבורית הפתוחה לעיני כל. סגירות זו באה לידי ביטוי ראשוני בנוהג של בלוגרים לקרוא אלה את אלה ולהגיב זה לזה, וכמעט אין השתתפות פעילה של קוראים מחוץ לקהילה. "ישרא-בלוג" היא פלטפורמה שוויונית ופתוחה לכל; תיאורטית, כל אחד מאתנו יכול לפתוח בה בלוג, הצטרפותו תתקבל בחום ויצופה ממנו "לקפוץ לשכנים" ולהגיב בבלוגיהם. אבל אבוי למי שאין לו "כתובת" ב"ישרא-בלוג" ובכל זאת הוא קורא בבלוגים ונוטל חלק בשרשרת התגובות. דמויות עקביות בעלות כתובת דו"אל גלויה יתקבלו כלגיטימיים לקבוצה הנדירה של "מגיבים ללא בלוג", ויש כאלו שהפכו לחלק מהקהילה מעצם ההשתתפות הזאת ונפגשו גם עם חברי קהילה באופליין; אך כאשר הדמות אינה עקבית ואין לה פרט מזהה, היא נחשדת מיד כחבר קהילה שמתחזה, כדי לומר דברים שלא העז לומר בשמו וזוכה ליחס צונן, חשדני ואף עוין במקרים מסוימים.

ידוע כי המדיום האינטרנטי מטשטש גבולות בין מרחב ציבורי למרחב פרטי. נראה כי ז'אנר הבלוגים תורם למתח בין המרחבים הללו. הבלוגרים הישראלים תופסים את הפלטפורמה שהם פועלים בה, כמו גם פלטפורמות בלוגים אחרות, כמרחב פרטי, בניגוד לאתרים של גופי תקשורת ממוסדים, שנתפסים כמרחב ציבורי. באופן כללי, בלוגרים שואפים להיקרא ולהיות פופולריים בקרב בלוגרים אחרים, לעתים קרובות הם יתאמצו לקדם את עצמם ולזכות בקישורים אצל אחרים, או בהופעה בטבלת הפופולריות הפנימית של הפלטפורמה. עם זאת, הם עשויים להגיב בבהלה, עד כדי מחיקת הבלוג, לסיקור תקשורתי באחד מאתרי האינטרנט הממוסדים.

בראשית שנת 2003, ארז ארליכמן, כותב הבלוג הפופולרי "הכביסה של ברז", התבקש ע"י ווינט-מחשבים לכתוב טור שבועי בשם "היומנאים", שיסקר בלוגים מעניינים. על אף שהטור נכתב במתכונת צנועה של המלצת קריאה, הוא עורר עליו את זעמם של בלוגרים רבים, שזעקו על החדירה לפרטיותם. חלק מהבלוגרים שהומלצו סגרו את בלוגם ואחרים בחרו בפתרונות מחאה יצירתיים יותר, כמו החלטתה של "שירה מותק" לפרסם מעתה רק פוסטים עם תמונות של גרביים.

*

בקהילות וירטואליות שהתקיימו בז'אנרים אינטרנטיים אחרים, הענישה החמורה ביותר היתה בדרך כלל נידוי מהקהילה. זה היה גם עונשו של האנס הווירטואלי מ-LambadMoo שהוזכר לעיל. ב"ישרא-בלוג", הענישה החמורה והאיום הגדול ביותר הוא "אאוטינג" (Outing), חשיפת הזהות האמיתית של הדמות הבדויה.

משחקי הזהות אונליין נחקרו רבות ביחס לצ'אטים ופורומים מסוגים שונים, על ידי שרי טורקל, ברנדה דנט ואחרים. לכאורה, לבלוג כז'אנר אין מה לחדש מנקודת המבט של הקשר בין דמות מציאותית לדמות בדויה. עם זאת, דמות בדויה בעלת קיום רציף ומתמשך יותר, שכותבת את חייה בבלוג, היא בעלת עומק רב יותר, ולכן יש לה אולי מחויבות אתית גדולה יותר לקהילה שהיא פועלת בתוכה. ניתוח תוכן של כמה מהשערוריות האחרונות ב"ישרא-בלוג", סביב בלוגים פיקטיביים, עשוי לאשש קביעה זו. כמו כן, קיומה הרציף ועומקה של הדמות בז'אנר הבלוג מאפשר טיפולוגיה מגוונת יותר מהקוטביות שבהיות הדמות אמיתית או בדויה. יש דמויות בדויות ויש דמויות אמיתיות שרק שמן בדוי, יש דמויות נחבאות או בדויות למחצה ועוד; ב"ישרא-בלוג" התפתחו נורמות אתיות בלתי פורמליות ביחס לגבולות המשחק והמחויבות של דמויות ברמות הבדיה השונות.

חידוש שעולם הבלוגים עשוי להציע למחקר הזהויות הקיים יבוא מנקודת מבט שאינה מתייחסת בהכרח לקשר בין מציאות האונליין והאופליין; הוא יתייחס לדמות הבדויה כדמות אוטונומית, חסרת מחויבות לדמות שכותבת אותה ולדמויות שמצויות עמה באינטראקציה. הבלוגר "סבסטיאן" הוא דמות מעניינת שמקדמת גישה כזאת ומתייחסת לדמות בדויה בבלוג כאל "ספרות שחיה חיים רגילים". לסופר אין מחויבות אתית לרצח שביצעה דמות ספרותית, ולא תמיד הוא יוצר דמות ספרותית שמייצגת פן אישיותי שלו. סבסטיאן וכמה דמויות בדויות אחרות קיימו כנס דמויות בדויות אונליין, שבמסגרתו דמות בדויה התבקשה להתחזות לדמות בדויה אחרת ולחקות את סגנון הכתיבה שלה, והקוראים התבקשו לנחש את זהות השניים. התפיסה של הדמות הבדויה כדמות אוטונומית היא פוסט-מודרנית ומעניינת, אך עשויה להיות מסוכנת מבחינה אתית. סבסטיאן זכה לביקורות מבלוגרים אחרים, על כך שהוא "ייצוג של התבונה הטהורה" המתעלם לגמרי מהרגשות ומהיחסים המתפתחים בין הדמויות.

*

סוזן הרינג חקרה בשנתיים האחרונות קהילות בלוגים בארה"ב ומצאה כי פרופיל הבלוגר האמריקאי הוא גבר, לבן, צעיר ומשכיל; הפרופיל עולה בקנה אחד עם פרופיל הגולשים הראשונים ברשת ופרופיל ההאקר של שנות התשעים. בלוגרים אלו כותבים בדרך כלל בלוגים בעלי אופי פחות אישי. מחוץ לארה"ב התמונה שונה: מרבית הבלוגים הם בעלי אופי אישי ומרבית הבלוגרים הם בני נוער. אתר הבלוגים הפופולרי ביותר בצרפת שייך לתחנת רדיו פופולרית, ואוכלוסייתו מורכבת מתמהיל אתני הטרוגני של בני נוער. רבים מהדיונים בה עוסקים במאבקים פנימיים ושיח גזעני. ב"ישרא-בלוג" הישראלי, התמונה מעניינת עוד יותר. להלן התפלגות הגילים ב-13,000 בלוגים בלבד שדיווחו על כך:

מתחת לגיל 15: 19%

15-19: 59%

20-29: 16%

30-39: 4%

מעל 40: 2%

יש להביא בחשבון את הנטייה לשקר בעניין הגיל, בייחוד בשני קצוות הסקאלה, ואת הבלבול של חלק מהבלוגרים בין גילם לגיל פתיחת הבלוג. ועדיין נראה כי מדובר בתופעה של נוער, גם אם הכותבים הבולטים הם בגילים 20-35 ויש הרבה יותר כותבים בסביבות גילאי 40-50. נתון מעניין נוסף הוא שרק שליש מהבלוגרים מדווחים כזכרים, ומספרם יורד בהתמדה. "ישרא-בלוג" הוא מגרשן הביתי של הנערות המתבגרות.

משחקיות (playfulness), אמנות ויצירתיות אונליין היו ממאפייניה של קהילת החלוץ של גולשי האינטרנט בתחילת שנות התשעים. הם היו מוקד למחקרים רבים שעסקו בתרבות ההאקרים. ההאקרים השתמשו בפונטים בצורה יצירתית כדי ליצור לעצמם כינויים ייחודיים והמציאו שפת כתיבה שונה באנגלית, שחוקיה התפרסמו ב"מילון ההאקרים". בימינו, כשחלקים נרחבים יותר מהאוכלוסייה גולשים ברשת, ואולי הודות לתיווכה של תרבות הסלולרי ושפת הכתיבה של הודעות הטקסט, נראה שהמשחקיות הטקסטואלית עוברת למגרשן של הנערות המתבגרות. מאות הנערות הללו זכו ב"ישרא-בלוג" לכינוי "פקצות" (ביחיד: פקצה), ראשי תיבות של "פריחה קטנה וצעקנית". מסימני ההיכר של בלוג של פקצה הוא עיצוב צעקני ומרובה "כפתורים" מנצנצים, ושימוש יצירתי בפונטים ובמקשי מקלדת אחרים. כך, לדוגמה, כותבת את שמה הבלוגרית "קרימנלית": קר*מ*[ל*ת. וכך כותבת את שמה הבלוגרית "מסטולה": M0ט!לה. משחקיות הפונטים כה רווחת שאף הומצא "פונט פקצה" רשמי, שניתן להורדה למחשב האישי.

סגנון הכתיבה בגוף הבלוג של נערות אלו דומה לסגנון הכתיבה המקוצר של הודעות הטקסט הסלולריות. ל"פקצות" יש גם מאפיינים "התנהגותיים" אונליין: הן תאבות תשומת לב (צומי, בלשונן) ופרסום, הן נוהגות לבקר בבלוגים אחרים ולקדם את עצמן בלי לקרוא כלל את תוכנו, בתגובות בסגנון "בלוג נחמד, מוזמנת לשלי". הן מלאות ביטחון עצמי (או בלשונן "אני פ33ה ומ!שלמת"). הפקצות מצויות במאבק מתמיד עם סוגי בני נוער אחרים, המכונים "הפריקים" או "הגותיים/השרוטים", שגם הם בעלי בולטות ב"ישרא-בלוג" ומחשיבים את עצמם לנוער "איכותי" יותר.

רבות מהנערות הללו, שמתקשות בכתיבה ללא שגיאות כתיב, שולטות ברזי תוכנות גרפיות ומכינות כפתורים ועיצובים של בלוגים לכל דורש, ללא תמורה מלבד קרדיט או מחמאה מפורשת. מדיניות העיצובים לבלוגים מתנהלת בשיטה של gift economy שמזכירה את פרקטיקות הקוד הפתוח ומוסיפה עוד ממד לחלחול תרבות ההאקרים לתרבות הנוער המיינסטרימית.

*

פלטפורמת (או שמא אפשר לומר כבר קהילת) "ישרא-בלוג" גיבשה לעצמה נורמות וטקסים העושים שימוש בטכנולוגיה להפקה של תוצרים חברתיים. למשל: נהוג לחגוג יום הולדת לבלוג ולציין באופן חגיגי נקודות ציון טכנולוגיות, כגון 10,000 כניסות לבלוג. הקאונטר המצוי בתחתית כל בלוג הפך לסוג של מד דופק או שעון, שחלק ניכר מהבלוגרים משתעבד לתקתוקו ולפעמים עושה מאמצים פעילים לקדמו ליעד נכסף. הקאונטר נתפס יותר מכל כפידבק והשיח עליו שאול מהעולם הטלוויזיוני של רייטינג. רבים מהבלוגרים מדווחים על עיסוק אובססיבי ואף התמכרות ל-counter האישי שלהם, ורבים משדרגים למנוי בתשלום ולו כדי לעקוב אחר סטטיסטיקות מורכבות יותר של בלוגם.

בדף הראשי של "ישרא-בלוג" מתפרסמת בקביעות טבלה של "בלוגים שעשו עניין בחודש האחרון". הטבלה מתעדכנת באופן אוטומטי, תוך שקלול מדדי פעילות בבלוג. הבלוגרים בטבלה זוכים ליחס של סלבריטיז ולכינוי "בלוגר מפורסם". זו טבלת הרייטינג הרשמית של "ישרא-בלוג". בלוגרים נהנים כש"מפורסמים" כאלה מגיבים אצלם או מקשרים אליהם וחשים שהדבר מעניק להם מעמד.

רבים מהטקסים החברתיים שהתבססו כנורמה ב"ישרא-בלוג" שאולים מהז'אנר הטלוויזיוני. הבלוגרים מקיימים תדיר עשרות תחרויות ושעשועונים במתכונת טלוויזיונית אינטראקטיבית. רובן תחרויות עיצובים, אך יש שתי תחרויות קבועות ובולטות שראויות לתשומת לב: האחת היא תחרות האוסקר של הבלוגים, יוזמה של בלוגר בן 18 המכונה "פיסטוק", שאף גייס חסות של חברה מסחרית חיצונית לתחרות; והשנייה היא תחרות מלכת היופי של "ישרא-בלוג", המנוהלת על ידי יונתן קסלר, בלוגר בן 9, ופתוחה גם לגברים באותה הקטגוריה, שכן בלוגר או בלוגרית הם מאותו המין לצורך העניין.

אופי הנראוּת בז'אנר טקסטואלי כזה היא תופעה מעניינת כשלעצמה, שכן מדובר בסביבה נעדרת גוף, כשהמוצג לראווה (ה-spectacle) הוא הנשמה, המחשבה. ועדיין, מלכת היופי של "ישרא-בלוג" אינה הכותבת המוכשרת או האישית ביותר, אלא זו ששלחה את התמונה היפה ביותר לתחרות, או שיש לה יותר חברים בלוגרים שהצביעו בשבילה.

 

*

 

חוקרי תרבות ומודלים סמיוטיים הגדירו טקסט תקשורתי כפונקציה של מערכת יחסים בין יוצר לקהלו. מוצר תקשורתי מוגדר כטקסט רק כאשר יש קהל המצוי באינטראקציה פרשנית עמו. בטקסטים אינטרנטיים אינטראקטיביים גדל משקלו וחלקו של הקהל בטקסט באופן קיצוני, עד כדי הפקעת הטקסט מיוצרו. באתר "בננות", למשל, ידוע כי מאמרי המערכת מעניינים הרבה פחות מהשיח שמתפתח עליהם בתגובות, וקוראים רבים באים רק כדי לקרוא את התגובות, שבהן מצוי הסיפור כולו בנושא שהיוצר פתח לדיון. ב"ישרא-בלוג" קיימת תופעה דומה המקדמת את הרעיון צעד אחד הלאה: לכאורה יש לבלוג "בעלים", אך התגובות לכל פוסט הם חלק בלתי נפרד מהטקסט, שלפעמים מפקיע את המשמעות המקורית מידי יוצר הטקסט ומשפיע על הרשומה המקורית (עדכונה, מחיקתה) או על הנושאים הבאים שבעל הבלוג יעסוק בהם. כדבריה של הבלוגרית המכונה "זו ש": "בלוג אינו שייך רק לכותב שלו אלא גם למגיבים שלו ואין לאף אחד זכות למחוק את הבלוג שלו כי הוא מוחק גם את דבריהם של אחרים שהיו שותפים ליצירה הזו. זה כמו לשרוף ספרים".

רבים ממחקרי ההשפעה המוקדמים של ריצ'ארד דייוויס או בריאן לודר בדקו את הקשר בין אינטרנט לדמוקרטיה ישירה. אחת מאכזבותיהם היתה שלמרות קיומה של טכנולוגיה שבה כולם מדברים, אין לנו טכנולוגיה שגורמת למישהו להקשיב. עוזרו הפרלמנטרי של ח"כ אהוד יתום פתח השנה בלוג ב"ישרא-בלוג", כדי לתקשר באופן ישיר עם בוחריו. הבלוג הוצף מיד בתגובות זועמות, אך מושכלות, שתקפו אותו על פרשות עבר ודרשו הסברים. העוזר נבהל ומחק את הבלוג בתוך יומיים. רולאן בארת דיבר על הטירוף הפוטנציאלי הטמון בכך שלכל אדם תהיה מצלמה ביד והמציאות תכה בנו במלוא עוצמתה מכל עבר. ניתן לשאול מטאפורה זו גם לתחום המלים והדעות. נראה שאיש אינו מסוגל להתמודד עם מציאות שבה כולם מחוברים זה לזה ומתקשרים בכל נושא. באופן פרדוקסלי, מצב אוטופי זה של תקשורת הוא מצב שאין בו תקשורת כלל.

מחקר התקשורת עסק תקופה ארוכה בטכניקות להעברת מסר ובהשפעתו. אבל עולם התקשורת הפוסט-מודרני, המגולם בטכנולוגיות התקשורת החדשות, מזמין מבט אחר על התקשורת כקונספט, ועל מטרתה. ג'ורג' מאירסון הציג בספרו "היידיגר, הברמס והטלפון הנייד" את הטכנולוגיה כחושפת את "פניה האמיתיים" של התקשורת הבין-אישית: תקשורת עם עצמנו ולמען עצמנו בלבד. לטענתו, המסר הסמוי שיצרניות הטכנולוגיות החדשות משדרות, במסעות הפרסום שלהן, הוא שמטרת התקשורת אינה להעביר מסר ולהשפיע על אחרים אלא להתחבר לעצמנו, שתקשורת היא אישית ומתווכת-טכנולוגיה. ואכן, רבים מהבלוגרים המצהירים שהם כותבים למען עצמם ולשם פורקן אישי, מתעקשים לכתוב בפלטפורמה ציבורית כדי להשתמש בקהל לצורך אישור עצמי או רפלקסיה. מדיניות התגובות שלהם בבלוגים אחרים דומה. הם מרוכזים בהשמעת המסר שלהם לעצמם, ללא עניין בפרשנות של אחרים לתגובותיהם.

אחת התופעות הרווחות והמוכחשות ביותר ב"ישרא-בלוג" היא שבלוגרים רבים לא באמת קוראים את החברים שלהם. פעמים רבות הם מגיבים בלי לקרוא את כל הרשומה, וודאי בלי לקרוא תגובות אחרות. כל בלוגר רוצה "לצאת בסדר" עם שכניו, שהוא מחבב באמת ובתמים, אך אינו עומד בקצב העדכונים שלהם. כשהוא כבר קורא אחת הרשומות, אין לו סבלנות לעיין ב-70 תגובות לה. רבות מהפעולות התקשורתיות של הבלוגרים אינן עוסקות במסרים. הם מגיבים כדי להנכיח את עצמם, כדי לבטא אכפתיות לחבריהם, ותוכן התגובה משני. התקשורת הופכת לפעולה חברתית, לריטואל. התגובה כשלעצמה משרתת את צרכיו האישיים של הבלוגר, או את חלקו באינטראקציה עם חבריו.

במרחב שבו היוצר מאבד בהדרגה את השליטה בטקסט שלו, הוא מוצא עצמו נאבק על המסר התקשורתי, אם היה לו כזה. הבלוגינג הוא מציאות של מאבק תקשורתי ובלוגרים נאלצים לעשות מאמץ רב בתגובות אצל אחרים ובתזמונים המתאימים, כדי שאנשים ייחשפו למסר שלהם. אם הם יגיעו מאוחר מדי ויהיו יותר מדי תגובות, רק אנשים מעטים יקראו אותם והמסר לא יעבור. המסר, מונח תקשורתי בסיסי כל כך, מאותגר ונשחק בתרבות התקשורת החדשה הזאת.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד