כשאף אחד לא יודע שאתה כלב
כשאף אחד לא יודע שאתה כלב

מורן כרמון,בת 25, משפטנית וכותבת. ברשת מצאתי: בן זוג, קריירה, חברות נפש, דירה ושתי
חתולות."

 

הגבול בין ה"אני" ל"אחר" מיטשטש, ככל שדמות בן-השיח וירטואלית יותר. יש אם כן יחס הפוך בין הרצון לבטא את עצמנו ולחוות רגש בעוצמות גבוהות, לבין יכולתנו לקיים אינטראקציה אמיתית עם הזולת. הפער הבלתי נסבל הזה הוא הגורם העיקרי לגילויי תסכול ורוע ברשת

 

"כמה קל להשמיד באנונימיות מוחלטת", אומרת אריאנה מלמד, מהכותבות הבולטות באתר האינטרנט ynet, ומשרטטת קווים לדמותו של הרוע הווירטואלי. "כמה קל להיות בריונט, בריון של רשת. המונים-המונים הם שורצים כאן ב-Ynet ובמקומות אחרים ברחבי האינטרנט הישראלי". מלמד לא צריכה ללכת רחוק כדי להביא דוגמאות לתופעה: "אחרי שבריונטים הצטערו על כך שמשפחתי לא הושמדה בשואה, הציעו לי להתאבד בשתיית רעל, לחבור לאויבי ארצי, להתנצר, להתאסלם, להתאייד וסתם למות בפיגוע הבא - וכל זה מפני שלא הסכימו לדעה שהבאתי כאן -  חיפשתי את המקור להתלהמות, את הסיבה שבגללה נשרפים לאנשים פיוזים במוח כשהם מתיישבים לכתוב".

נדמה שאין כל צורך להציג את הרוע ברשת. תגובות נאצה משולחות רסן הפכו לאחד ממאפייניהם הבולטים של הפורטלים הגדולים, וצחצוחי חרבות מרושעים הם שגרה יומיומית לחבריהן של קהילות וירטואליות. ההסבר שמציעה מלמד לתופעה מבוסס על השוואה בין העוינות האינטרנטית לבין תופעת הזעם בכבישים. "הסוציולוגים יודעים לספר שאנחנו יצורים חברתיים, ושחלק מן העכבות שמונעות מאתנו להרוג זה את זה בסיטונות נובעות מעצם העובדה שיש לנו קשר עין זה עם זה, שאנחנו מכירים בקיומו של זולת ובזכויותיו, ואפילו בכך שהוא ממש כמונו ולכן ראוי לכבוד ולהערכה, ברגע שאנחנו רואים אותו ומפענחים את שפת גופו", היא כותבת. "כשאנחנו לא יוצרים קשר עין, העכבות נעלמות לרגע, והברייה הפרימיטיבית שבתוכנו מתעוררת ותובעת פעולה". במקרה זה, ה"פעולה" היא נאצות באמצעות המחשב האישי, בחסות השם הבדוי. "כי הרי - כך אני רוצה להאמין", מסכמת מלמד, "במפגש אנושי אמיתי 'תמר' לא היתה מציעה לי בקול רם, בנוכחות בני אדם, לשתות רעל ולפטור אותי מנוכחותה. במפגש אמיתי, זה היה מתחיל בלחיצת יד ובברכת שלום ובחיוך שמפוגג כעסים, ובכל הטקס החברתי שנועד לעשות את החיים במחיצת הזולת לנסבלים יותר".

 

                                              *

 

אינני סבורה שהתופעה המתוארת, היד הקלה על המקלדת לעומת הזהירות המאפיינת מפגש פנים מול פנים, ייחודית דווקא לכתיבה ברשת. מבקר מסעדות שכותב טור בעיתון תחת שמו המלא, למשל, ידווח לקוראיו ללא עכבות על סלט החסה הגרוע שטעם בחייו, אך יהסס אולי להשמיע אותה ביקורת בוטה לפני המלצר מולו. ובכל זאת, מלמד בהחלט לא לבד. רבים מקורבנות חצי הרעל הווירטואליים מייחסים ל"אנונימיות המוחלטת" את הסיבה לריבוי גילויי הרוע בה. חלקם אף מערערים על הלגיטימיות של השמעת ביקורת ללא התייצבות שמית מאחוריה. "האנונימיות מאפשרת לאנשים לא לעמוד מאחורי דברים, לא לקחת אחריות על מידע שהם מפיצים או עמדות שהם מביעים; להתחזות, להפיץ מידע שגוי בכוונה תחילה, לעשות מניפולציות וכן הלאה", מונה פרופ' נעמה כרמי את תחלואי האנונימיות, שבסופו של דבר הביאו אותה לחסום את האפשרות להגיב באתרה האישי. וזאת, כמובן, רשימה חלקית בלבד, כי פוטנציאל הפגיעה הגדול-יותר הוא דווקא של מגיבים שעומדים מאחורי הדברים שהם כותבים, ויודעים לכוון היטב לנקודות התורפה של מושא ביקורתם, אבל יעזו להפגין את אומץ לבם וחדות לשונם רק מאחורי מסיכת ה"ללא שם".

נדמה שאין חולק כי כתיבה גלויה תחת שמנו בעולם יוצרת מנגנון משתק, הכפוף לא רק לאחריות משפטית, אלא בעיקר לאימת ה"מה יגידו" ושאר לחצים חברתיים. כתיבה אנונימית, לעומתה, אינה מחויבת לדבר מלבד עצמה, וככזו היא נוטה להיות פוגענית ומרושעת. בכל זאת, אני מבקשת להסתייג מהטענה הרואה בחירות האנונימיות מקור למפגעי הרוע הווירטואליים, משתי סיבות עיקריות. ראשית, אינני מחזיקה בתפיסת עולם הובסיאנית העומדת בבסיס משנה זו, ולפיה האנונימיות חושפת את טבעם האמיתי של בני האדם, כזאבים או כ"בריות פרימיטיביות" זה לזה. הסיבה השנייה להסתייגות, הרלוונטיות יותר לענייננו, היא שבאזורים אחרים ברשת, ויעידו עשרות אלפי קבוצות דיון ובלוגים ישראליים, צומחת, לאור או בצל האנונימיות, כתיבה חיובית, יצירתית ואינטימית מאין כמותה.

הרוע, כך אני מבקשת לטעון במאמר, הוא לא יותר מתופעת לוואי, עדות לעוצמת הרגשות שמעוררת האינטראקציה הווירטואלית אצל המשתמש היחיד, ובעיקר - עדות למרחק שאנו מוכנים לעשות כדי להתבטא, להישמע ולהיראות, ולכאב והתסכול שאנחנו חווים כאשר גם במדיום האינטראקטיבי ביותר העומד לרשותנו, אנו כושלים במשימתנו זו שוב ושוב.

         

                                              *

 

אולי נפתח במה שנדמה כמעט מובן מאליו: ההשוואה בין הזעם בכבישים לזעם באינטרנט חוטאת למהותן המנוגדת של שתי הפעולות. נסיעה בכביש אינה מטרה לעצמה, אלא אמצעי  להשבת המטרה, הגעה למקום היעד. לכן שאיפתו העיקרית של הנהג היא שהדרך ליעד תעבור עליו במהירות האפשרית וללא תקלות, ובהקשר זה, תיאורה של מלמד את תחושת "הזעם, החרון והקבס" שנוצרים אצל נהג כאשר המכונית שלפניו מאיטה באופן לא סביר, נאמן למציאות. הפרטיות שמאפשר חלל המכונית אכן "משחררת מעכבות", היא מאפשרת לנהגים מתוסכלים לבטא את "התגובה שיוצאת מכל פרופורציה, את הקללות ואת האלימות הכבושה המתפרצת מהם פתאום". אבל המצב שונה לגמרי כאשר הזעם מתעורר במסגרת השיח הווירטואלי. בניגוד לנהג בכביש, שכל מבוקשו לנתק קשר ממכוניות אחרות ולהתקדם בדרכו, הגולש שנכנס לאתר ynet קורא את כתבתה של אריאנה מלמד וטורח להוסיף לה תגובה משלו, דווקא מעוניין מאוד לקיים אינטראקציה. למעשה, האינטראקציה היא תכלית מעשיו.

אבל גם כשמדובר במדיום אינטראקטיבי כמו הרשת, האינטראקציה אינה מובנת מאליה. ראשית, על אף שהרשת היא מדיום שוויוני לכאורה, המאפשר לכולם להגיב ומרופף מחיצות ממוסדות של כותב-קורא, בבואו להוסיף תגובה לכתבה של מלמד הגולש נמצא תמיד בעמדת נחיתות. לעולם לא יהיה הוא על הבמה המרכזית, המקום תפוס  על ידי מלמד, ולו נותר מקום רק בעמדת המעודדים (או המקללים) מהיציע.

שנית, יש עוד מאות גולשים כמו אותו גולש המבקש אינטראקציה, ועל כולם נגזר להסתופף למרגלות כתבתה של מלמד, שם יתקוטטו זה עם זה על הזכות להיקרא. כיצד תצליח דווקא תגובה 89, נניח, למשוך את תשומת לב הגולשים האחרים? פתרון אפשרי, המיושם בהרחבה בטוקבקים, בכל הפורטלים הגדולים, הוא שימוש אינטנסיבי, לפעמים עד גיחוך, באמצעים צורניים, כמו אותיות מוגדלות או סימני קריאה. פתרון פופולרי אחר הוא שיווק עצמי נמרץ מסוג "חייבים להיכנס!!!!!1!" או "כנסו!!! משהו שאף אחד לא יודע!!!1". כיצד תצליח אותה תגובה לזכות בתשומת לב הכותבת, היוקרתית במיוחד? ממש כפי שזה עבד בבית ספר יסודי, כשהתעורר הצורך להסב את תשומת לב המורה באמצעות התנהגות לא-נורמטיבית: קללות ואיחולי מיתה, כפי שהוכיחה מלמד במאמרה, עושים זאת היטב. לא אתפלא אם המגיבים שזיהו את פירות השמצותיהם בין ציטוטיה, חשו גאווה גדולה על ההד של דבריהם. בכל זאת, לא כל יום הם זוכים לעשות את כל הדרך משולי הבמה למרכזה.

כאשר בוחנים מקרוב את יחסי הכוחות בין הכותבים הרשמיים מטעם ynet, או כל פורטל גדול אחר, לבין הגולשים המגיבים בהם, מגלים למעשה ש"הבריונים" האמיתיים הם דווקא הכותבים מטעם. בעצם ההזדמנות שניתנת להם להשמיע את דעתם על הבמה המרכזית, בעוד האחרים ניזונים מפירורי הטוקבקים, בלי שתהיה להם היכולת הטכנית להגיב באופן ישיר זה לזה. יש לציין שיוצא הדופן הוא אתר האינטרנט של מעריב, nrg, שם מצויה הפונקציה הטכנית המאפשרת למגיבים לשרשר את תגובותיהם. נוצרת היררכיה בלתי ניתנת לגישור, שאינה מאפשרת דיון אמיתי. כותב המאמר ממילא אינו מגיב לדברי קוראיו באמצעות מנגנון התגובות, כך שלמגיב אין דרך לדעת אם המסר הגיע ליעדו. באינטרנט, אם אינך נשמע אינך קיים. הצעקה, אם כן, היא קודם כל דרך לשרוד. ובמנגנון ההישרדות של הטוקבקיסטים, אם צריך - וצריך - צועקים. ואם לא הקשיבו לך בפעם הקודמת, וסביר להניח שלא הקשיבו, צעק בקול רם יותר. וכאשר נכשלים הניסיונות להשיג את ההתייחסות המבוקשת, גוברים הכעס והתסכול והתגובות נעשות קיצוניות ומכוערות יותר.

 

                                             *

 

כלל מספר אחת בכללי הנטיקט, האתיקה של הרשת, אומר: "זכרו את האנושי". פרופ' כרמי מפרשת את הכלל כמה ש"מנחה אותנו לא לשכוח שמאחורי החזות הבלתי-אישית של המחשב, שדרכו אנו מתקשרים, נמצאים אנשים אמיתיים, בשר ודם". אבל במאבקי ההישרדות שנוצרו בג'ונגל הטוקבקים, שם החזק זוכה להכרה, האפשרות לנהל אינטראקציה אנושית ומכובדת כמעט אינה קיימת. בדברים אלו אין בכוונתי להצדיק, כמובן, את תרבות התגובות האלימה, אלא רק לנסות ולעמוד על סיבתה. נדמה שמפרספקטיבה זו, השמה דגש על חולשת המגיב האלים ולא על בריונותו (אפשר כמובן לטעון שכל בריון הוא ביסודו אדם חלש), גם האנונימיות מאבדת מהעוצמה המיוחסת לה, והופכת ביטוי ל"אפסות" המגיב לעומת "גדולת" הכותב.

האם באמת משנה לאריאנה מלמד, או לכל כותב אחר, אם שם המגיב מס' 106 הוא "דני מזרחי מתל אביב" או דווקא "יוסי לוי מירושלים"? כך או כך הוא אלמוני, לא רק בעיני הכותב ויתר הגולשים, אלא קודם כל בעיני עצמו. לשם "אריאנה מלמד" יש חשיבות ומשקל, משום שהיא דמות ידועה, המזוהה עם תחומי עניין ומומחיות מסוימים ועם דעות. אבל דני מזרחי מתל אביב, בבואו לפרסם את תגובתו בתחתית הרשימה, עשוי להרגיש עצמו קטן ונחות יותר מבריון וחזק. הוא עשוי לסבור שלשמו אין חשיבות ולכן, מובס, יסתיר את זהותו, האנונימית כמו כל ניק שיבחר לעצמו, ויקווה שמאחורי הניק היחיד בעל הפוטנציאל להיות מישהו, "ללא שם", יהיה מי שיתעניין במה שיש לו לומר.

מעניין לראות שתרבות ה"פליימינג" - הלהטת ויכוח באמצעות הערות אישיות ופוגעניות - נפוצה הרבה יותר בתגובות למאמרים בפורטלים הגדולים, ופחות בתגובות דומות באתרים עצמאיים כמו "אייל הקורא" ו"עין הדג". יריב מוהר מציע הסבר לכך במאמר שפורסם באתר וואלה!: "בניגוד לפורטלים הגדולים, באתרים העצמאיים התהום בין הכותב למגיבים איננה כה גדולה ולא מעוררת זעם אנטי-אליטיסטי כה רב: כאן הכל מכירים את כותב המאמר עוד כשהיה טוקבקיסט קטן, והוא עצמו משתתף פעיל בוויכוח סביב הטקסט שכתב ומגיב לתגובות. הדיאלקטיקה האינטראקטיבית הזאת היא לפעמים מקור לרעיונות בוסר או לווכחנות קנטרנית על זוטות, כמו גם מקור לא אכזב להתעלקות סמנטית על דקויות סרק, אבל בסוף היא מניבה רעננות אינטלקטואלית מדהימה, קפדנות ורוחב אופקים שחסרים לא פעם במדורי התרבות המסחריים, בעלי הנטייה למונוליטיות מחשבתית ולדקדנטיות זחוחה. אולי בפרפרזה צינית על 'קוראי פלייבוי' כתב 'ניק אחד' ב'עין הדג': 'אני קורא את ynet בשביל התגובות'. מעבר לדחקות על ynet יש פה גם לעג סמוי אפשרי נוסף - לעג להגמוניה של גרפומנים מסוימים על פני אחרים. כלומר, לעג לעצם הקונספט של החלוקה הנוקשה כותבים/קוראים בעידן האינטרנט והטוקבקים. כאילו שמבקשים הטוקבקיסטים להלאים את בוקסת המאמר ולהפוך אותה לתגובה הראשונות בשרשרת תגובות א-לה כל פורום מפותח אחר".

בשנות התשעים חזה טים ברנדס לי, ממציא ה-www, שהרשת תהפוך למדיום של כותבים-קוראים, ושכיוון זרימת המידע בה יהיה מ"למטה" "למעלה". כפי שציין בצדק מוהר,  בפורטלים הגדולים זה לא קרה. ב-ynet ובדומיו נשמרת התבנית המאפיינת את העיתונות הממוסדת של כותבים בלבד. לקוראים-מגיבים אין מקום אמיתי לבטא את עצמם, והזעם והתסכול מתבטאים ברפש מילולי המוטח לכל עבר. הפורומים והבלוגים הוכיחו ששינוי טכנולוגי, היוצר מקום אמיתי להתבטאות של הפרט, מאפשר תרבות כתיבה אחרת ברשת.

 

                                              *

 

קריקטורה ידועה ב"ניו יורקר" תיארה כלב יושב ליד מחשב ואומר לכלב שלצדו: "באינטרנט, אף אחד לא יודע שאתה כלב". אבל השאלה האמיתית, כפי שמוכיחים עשרות אלפי הכותבים בפורומים ובבלוגים, היא "אם אף אחד לא יודע שאתה כלב, בשביל מה לטרוח?".

דווקא בחסות האנונימיות של הרשת מתפתחת בפורומים, ובעיקר בבלוגים שמאפשרים לכל כותב במה משל עצמו, תרבות מרתקת של התערטלות נפשית. במקומות האלה, הכתיבה האנונימית מוחלפת בכתיבה פסבדונית. רוב הכותבים אמנם יוצרים לעצמם זהות בדויה, אך זהות זו מלווה אותם לאורך זמן ומאפשרת לייחס להם תכונות אופי והיסטוריה אישית ולגבש סביבם קהילה וירטואלית תומכת. דווקא תחת הזהות האלטרנטיבית מרגישים הכותבים קרובים יותר ל"אני" שלהם. משוחררים מכבלי זהותם בעולם, ניתנת להם ההזדמנות לחשוף צדדים נסתרים בעולמם הפנימי, צדדים שבדרך כלל אינם באים במגע עם העולם החיצון.

"זה מתחיל מצורך של אדם להביע את עצמו, לארגן את העולם הנפשי שלו בתוך הכאוס של עולם משתנה וביזארי שבו הצפה של חוויות תסכולים וחרדות פוקדים את האדם המודרני", כך מסביר את הבלוגים ד"ר ארנון רולניק, פסיכולוג קליני שחוקר את האינטראקציה בין הטכנולוגי לאנושי, בראיון למוסף "הארץ". אבל לא סתם הוצא היומן האישי מהמגירה ופורסם במדיום להמונים: "יש לי צורך בקהל", מספרת "זו ש", אחת מהבלוגריות המוערכות ביותר ברשת הישראלית, באותו ראיון. "בהתחלה לא כתבתי אל מישהו. היום אני מתייחסת אל העובדה שיש לי קהלחשוב לי שיאהבו אותי, שיכירו ביכולותיי. אחרי שגיליתי את חומם הנעים של הזרקורים אני בספק אם הייתי יכולה לחזור לכתוב למגירה. זו הרגשה נעימה, כאילו מישהו מלטף אותי, קורא כל מלה שכתבתי. הבלוג הוא כלי הביטוי שלי, הוא נותן לי אינטראקציה הרבה יותר אישית ומיידית עם מי שקורא אותי".

הבלוגים הצליחו להעניק לכותביהם מה שכל סימני הקריאה בתגובות ב-ynet לא יצליחו לתת לעולם: הכרה, התייחסות ותמיכה. אבל לאלה יש מחיר, והוא התלות הגוברת של כותב הבלוג באהדת הקהל. בדומה למאמרים בפורטלים הגדולים, גם לבלוג יש כותב אחד שיכול לשנות את הטקסט ולמחוק תגובות, אבל בשונה מהפורטלים, קהל הקוראים בבלוג - שמורכב לעתים קרובות מכותבי בלוגים אחרים - הוא כה דומיננטי ומשפיע, שיש כותבים הרואים בו שותף מלא ליצירה, ולכן גם לתהליכים הנפשיים שעוברים עליהם. ד"ר רולניק: "ברגע שכתבת את העולם הרגשי שלך, אתה מתחיל להתעסק בשאלה מי יקרא את זה. ברגע שמישהו מגיב לתוכן רגשי שכתבת הוא כבר נהפך לדמות חשובה בחייך, זה גורם להתקשרות רגשית. זה מתחיל להיראות כמו משהו שמשמש לתקשורת בין אנשים. באופן זה הופכת הכתיבה באינטרנט מדיאלוג עם העצמי לדיאלוג עם העולם. האינטרנט גילה לנו סוג חדש של אינטימיות, שמבוססת דווקא על אנונימיות. אנשים נפתחים בצורה יוצאת דופן דווקא הודות לזה שהם לא מכירים את מי שהם כותבים  אליו, וחשים קשר רגשי חזק לדמויות וירטואליות".

"אינטימיות שמבוססת על אנונימיות", אלה כנראה מילות המפתח. השאלה היא עד כמה ניתן להרגיש, להזדהות ולתמוך בדמות בדויה ואנונימית, דרך מסכים ומקלדות? לעתים קרובות נראה שלא יותר מדי. אחד המראות הנפוצים ברשת, שזכה לכינוי "תופעת החיבוקים האוטומטיים",  הוא טור תגובות בתחתיתו של קטע עצוב או קודר, שבו מציעים המגיבים "חיבוק וירטואלי" לכותב. חלקם אף מצהירים הצהרת אהבה מהדהדת. הבעיה שהכותב האהוב יתקל בה כשינסה להמיר את הרגשות הווירטואליים בתמיכה החוצה את גבולות המדיום, היא שאינפלציית הרגשות ברשת מרקיעה שחקים. הקלות שהבעת תמיכה או חיבה מאפשרת גם חוסר התחייבות.  בחיינו אנו שקולים יותר במתן חיבוקים ואהבות, בעיקר משום שאנו יודעים שעלינו לגבות אותם בתמיכה אמיתית, המצריכה אנרגיה. תמיכה רגשית כזאת שמורת לקרובים לנו. ברשת  אפשר להעניק אהבה חסרת כיסוי לכל זר.

מותר גם לשאול אם חיבוקים וירטואליים אמנם מבטאים אינטימיות. מי שעוקב אחרי בעלי בלוגים או חברים בקהילה וירטואלית לאורך זמן, לומד להכיר גם את הצדדים החלשים יותר שלהם, את הטעויות הנשנות ואת "הנקודה העיוורת" שלהם. ובכל זאת, לעתים נדירות בלבד נמצא ברשת ביקורת אמיתית, מעמיקה, שמאפשרת לאדם לגדול ולצמוח, למרות כל החשיפה. אחת הבלוגריות האהובות ברשת הישראלית מספרת תדיר על הכשלונות שלה עם גברים, וזוכה בשל כך לשפע גילויי תמיכה. אף לא אחד מהמעודדים אינו טורח להעיר לבלוגרית הכאובה, שהיא עצמה נושאת בחלק גדול מהאחריות לכשלונות, דבר הגלוי לעין בפרטים שהיא מנדבת. ואולי בצדק. מגיב שיעז לשקף לבעלת הבלוג אמת פחות מחמיאה, יואשם בהתנכלות ויהפוך שעיר לעזאזל. המעודדים מהיציע ישמחו להתאחד ולהשתיקו בגידופים ואיומים, וכך להגן על הבלוגרית המסכנה מהרשע ולהוכיח שוב את נאמנותם הריקה. הקוד המוסכם הוא "חיבוק" לכל כישלון ותמיכה אוטומטית בכל בחירה, אפילו זו בחירה מוטעית והרסנית. מה שנראה כאינטימיות הוא בעצם מחווה מזויפת, שאין בה אינטראקציה אנושית אמיתית. נראה שכמו בטוקבקים לכתבות ב-Ynet, גם בבלוגים ובקהילות הווירטואליות אנחנו מדברים במידה רבה עם עצמנו.

עמדה על כך בחריפות הבלוגרית הפופולרית שלומית אהרונסון, בבלוגה "לשאוף לנשוף". תחת הכותרת "עשרה דברים שאני שונאת בכם" הטיחה בקוראיה הנאמנים קצת ביקורת בונה. בין הדברים שהיא שונאת הזכירה אהרונסון את "המגיבים המחבקים באוטומט": "כשפרסמתי את הסיפור הראשון שלי באינטרנט, בפורום 'מהמגירה לדיסק' של יואל [כינוי לאתר IOL ז"ל - מ"כ], קיבלתי המון תגובות אוהדות, ותגובה אחת איומה. מי שכתב את התגובה האיומה היה יאיר לא-לפרסום, הוא היחיד שאני זוכרת את שמו. אחר כך כתבתי בעוד מקומות. הייתי רוצה להגיד שהתרגלתי לתגובות מרושעות, אבל זה לא יהיה נכון, מה שלמדתי הוא שכל הרוע לא קשור אלי, אבל מה? גם כל הטוב שמורעף לא קשור אלי. בשביל רוב הקוראים אני לא יותר מאשר דמות בדויה, וזה בסדר גמור. כשאתם מזדהים אתי, אתם מזדהים עם עצמכם. כשאתם כועסים עלי, אתם כועסים על היבלת שלכם שאני דרכתי עליה. אני רק הטריגר כאן. הבעיה מתחילה כשלוקחים את התגובות ממש ברצינות כשאני חושבת על זה בהיגיון, כמה בלוגרים יש כאן שממש איכפת לי מהם? כאלה שאם ייוודע לי שקרה להם משהו אני באמת אצטער? מתי מעט, ורובם המוחלט מהווה חלק מחיי האמיתיים. אולי אני חסרת לב, או אולי אני מודעת למגבלות המדיה".

ההשוואה בין אהבה לשנאה ברשת עשויה לשפוך אור על הרוע הווירטואלי. כפי שעולה מדבריה של אהרונסון, מקום ההתרחשות החברתית העיקרי ברשת אינו דפי HTML מעוצבים, או על גבי שרתים מרוחקים. ההתרחשות האמיתית מתחוללת בראש כל אחד מהמשתתפים. כאשר האינטראקציה המתקיימת בין גולשים - בספירות ציבוריות כמו הפורומים והבלוגים או בספירה הפרטית באמצעות תוכנות מסרים מיידיים כמו ICQ - נעשית במלים בלבד, הנטייה היא להשלים את הפרטים החסרים בראש. יוצא, שככל שאנו יודעים פחות על הגולשת המסתורית שפגשנו אתמול באחד הצ'טים, קל לנו יותר להשליך עליה את התכונות הרצויות לנו ולהתאהב בה. דמות האשה המושלמת או הגבר המושלם שאנו יוצרים בפנטזיות שלנו, לפעמים בלי משים, משמשת לנו מודל לכל זר שנפגוש ברשת. ברשת, אם כן, אנחנו מתאהבים לעתים קרובות בעצמנו, במאוויינו הכמוסים, בפנטזיות הכי גדולות שלנו. לכן אהבות ברשת הן מושלמות כל כך, עד שהן פוגשות מציאות ומתנפצות.

מאהבות ברשת ניתן ללמוד גם על שנאות ברשת, צריך רק להחליף את המלה "פנטזיות" במלה "פחדים". גם בהקשר השלילי, דלות המלים היא מנוף להגברת ההד הפנימי, הדימוי העצמי הנמוך, החרדות ואימת הנטישה. כל שתיקה של הצד השני לשיח הווירטואלי יכולה להתפרש, שלא בצדק, כדחייה, לגלוג או בוז, ולעורר תגובה מתגוננת ותוקפנית. הגבול בין ה"אני" ל"אחר" מיטשטש ככל שדמות בן-השיח "וירטואלית" יותר. המסקנה היא, אם כן, שככל שהתקשורת בין אנשים היא מבוססת-רשת יותר, התקשורת היא בעלת אינטראקטיביות נמוכה יותר. ככל שאנו יודעים פחות על הזולת, אנחנו מדברים יותר עם עצמנו. ודווקא אז, כשהתקשורת היא עקרה וחד-צדדית, היא נחווית בעוצמות הגבוהות ביותר, משום שאנחנו חווים את עצמנו במלוא העוצמה.

התוצאה היא יחס הפוך בין הרצון לבטא את עצמנו ולחוות רגש בעוצמות גבוהות, לבין יכולתנו לקיים אינטראקציה אמיתית עם הזולת ברשת. הפער הבלתי נסבל הזה הוא, לדעתי, הגורם העיקרי לגילויי תסכול ורוע ברשת. כאשר אין לאן להוליך את הרצון להתבטא ולהישמע, כאשר מגבלות המדיום מונעות הושטת יד ונגיעה במי שמעבר למסך, המוצא הנפוץ הוא להגיע לקיצוניות ולנסות להכאיב לו, בין שהוא אריאנה מלמד ובין שהוא בלוגר מדהים שהתאהבתי בו הבוקר. בריוני הרשת, אם כן, הם לא יותר מהצד האפל של כל מה שאנחנו אוהבים ברשת.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד