הילדה שלך ו
הילדה שלך ו

 

עו"ד ד"ר יובל קרניאל הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים ובית הספר לתקשורת במכללה למנהל. בעל טור במגזין המקוון "דה מרקר"

 

האינטרנט משנה לא רק את המציאות הארכיטקטונית והפיזית, אלא גם את התרבות והערכים שלנו, ולכן גם את המשפט

 

"המהממת" מאוד עסוקה. היא יושבת בחדרה ברעננה, מול מסך המחשב החדש שאבא קנה לה ליום הולדתה ה-14. היא מצ'וטטת. לפני שבועיים פגשה בצ'ט את "הנשר", גבר בוגר ומאוד מעניין, חכם ומסתורי שטייל בכל העולם. הנשר, כך נדמה לה, מבין אותה היטב. הרבה יותר טוב מאבא ומאמא ומהחברים המשעממים בכיתה. אחרי שבועיים של שיחות נפש אל תוך הלילה, עם נגיעות של ארוטיקה, הוא מציע לה להיפגש. לבד.

התסריט הזה, והדומים לו, המתרחש מדי יום בעולם, הוא המנוע העיקרי מאחורי העיסוק המשפטי באינטרנט. הפחד מהלא נודע והסכנה הנשקפת לקטינים הנחשפים לפורנוגרפיה ופדופיליה, הם שגוררים את עולם המשפט לעיסוקו הגמלוני והמגושם באינטרנט ובנעשה בו.

 

                                              *

 

הדעות עדיין חלוקות בשאלה אם אנו חווים "מהפכה" של ממש או רק אבולוציה. אבל לדעתי, רשת האינטרנט משנה את העולם וחוללת טלטלה גדולה גם בעולם המשפט. המושגים הבסיסיים ביותר שעליהם נשענת השיטה המשפטית משתנים. מושגים של זמן, מקום, זהות, מציאות, ריבונות וכללי התנהגות, משנים את משמעותם, ומחייבים שינוי דרמטי בעולם המשפט.

כדרכם של משפטנים, מחוקקים ובתי משפט, השינוי הוא איטי. כל צעד קדימה מלווה בשניים לאחור. המשפט מתבסס על נסיון העבר, על התקדים, על המסורת, ההיררכיה, ונבנה בידי מבוגרים, זקני השבט שעיסוקם ועניינם הוא הצבת גבולות. האינטרנט הוא ההפך הגמור. הרשת הוקמה על ידי צעירים, יש מאין, על בסיס חדש ולא מוכר. הרוח המנשבת בה היא אנרכיסטית, אוניברסלית, חוצה גבולות והיררכיות, פוסט מודרנית בנשמתה וחסרת גבולות באופייה. עמד על כך פרופ' לורנס לסיג, מאוניברסיטת סטנפורד, מהמשפטנים המבריקים של עידן האינטרנט. לדבריו, האינטרנט החליף את חוקי הטבע בקוד התוכנה. המציאות השתנתה ואתה הערכים והנורמות שלנו.

את המהפכה הגלומה באינטרנט ומשמעותה לעולם המשפט אפשר ללמוד מהטיפול בחרדה שבה פתחנו, החרדה הקשורה לילדים הנחשפים לפורנוגרפיה, ומהטיפול בפרטיות שהפכה לאנונימיות.

מרגע לידת האינטרנט הבינו הורים ומחנכים שנפל דבר. בעולם הפיזי המוכר ניתן להשגיח על נגישות ילדים למה שנתפס כתוכן מזיק. כך, למשל, במסגרות דתיות וחרדיות אפשר למנוע מילדים להתרועע עם בנות עד הנישואים. אפשר למנוע או להקשות על ילד מפגש עם אדם זר, או רכישת חוברת פורנוגרפית. בעולם הפיזי לא יכול הילד להסתיר את היותו ילד וקשה לו לפרוץ את הגבולות שסימנו לו הוריו ומחנכיו. מציאות זו מאפשרת פיקוח מתמיד על מעשיו ועל התכנים שהוא נחשף להם.

באינטרנט, לעומת זאת, כמאמר הקריקטורה המפורסמת (כלב ניצב מול מסך מחשב ואומר לחברו: "באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב"), לא יודעים שאתה ילד. האינטרנט המציא מחדש את  האנונימיות. אף אחד לא יודע אם הגולשת "המהממת" שנכנסה לאתר, לפורום, או לצ'ט, היא כיפה אדומה, וכמובן אף אחד גם לא יודע אם הגולש הנוסף שנכנס לאותו מקום הוא הסבתא או הזאב.

האינטרנט מאיים לחשוף את הילדים לעולם שלא הכירו, לשנות את גבולות העולם המוכר להם, ומציב סכנה של ממש לחינוכם של קטינים ואולי לביטחונם האישי.

 

                                          *

 

עולם הכללים והנורמות המכוונים את מעשינו והתנהגותנו בחברה מורכב מארבעה יסודות. היסוד הראשון הוא הנורמה בחברה ובתרבות שבהן אנו חיים. היסוד השני הוא המציאות הפיזית, או בשמה המוכר ברשת, "הארכיטקטורה". היסוד השלישי הוא השוק, כלומר המחיר של מוצרים ושירותים. היסוד הרביעי, שאינו תמיד החשוב ביותר, הוא החוק הפורמלי. השילוב של הארבעת הוא המכוון את התנהגות הפרט.

ניקח דוגמה קטנה שלא מעולם האינטרנט.  אפשר לחוקק חוקים רבים שקובעים את הזכות לשוויון של אדם הרתוק לכסא גלגלים. ברור לכל כי הנורמה של שוויון תבוא לידי ביטוי רק כאשר ההתייחסות החברתית המקובלת לנכה תהיה כאל אדם שווה זכויות (הנורמה החברתית); כאשר המציאות הפיזית תאפשר גישה נוחה של כסא הגלגלים לכל מקום ציבורי (הארכיטקטורה); וכאשר בשוק העבודה יהיה ביקוש זהה לנכה ולמי שאינו נכה (השוק הכלכלי). המשפטן החכם, המנסה לעצב התנהגות, יפנה אם כן ליסודות האלה, ולא יסתפק בקביעת הנורמה הפורמלית והמופשטת של שוויון. הוא יפנה למציאות ויקבע, למשל, את החובה להתקין מסלולי גישה ומעליות לנכים; יפנה לשוק העבודה ויאסור על אפליה של נכה בקבלה לעבודה; יפנה אל התודעה החברתית וינסה להחדיר לתוכנית הלימודים את היחס לכבוד האדם באשר הוא אדם. 

כדי לעצב נורמה משפטית ראויה, שתצליח במשימתה לכוון התנהגות, יש להכיר היטב את המציאות שבה היא עוסקת, להכיר במגבלות הנורמה הפורמלית ובחשיבות הגורמים האחרים המשפיעים על ההתנהגות, שהוזכרו לעיל.

הצד השני של אותו מטבע הוא, שכאשר חלים שינויים במרכיבים האחרים המכוונים את מעשינו, יש צורך בשינוי והתאמה של הכלל המשפטי העוסק בהם. לכן, לא ראוי ולא ניתן לדבוק באותם חוקים ונורמות משפטיות במציאות משתנה. החוק, למרות התדמית שלו, של אוסף בלתי משתנה של כללים ישנים העוברים מדור לדור ומשקפים ערכים יציבים של אמת וצדק, הוא יצור משתנה תדיר ומסתגל לסביבה. אפילו ההלכה היהודית, הנחשבת דוגמה לחוק שקפא וסובל מהסתיידות קשה, אינה יכולה לשרוד ולשרת את הדבקים בה, אלא בדרך של התאמה לזמן ולמקום, בפרשנות מתמדת ושינוי זוחל.

הכלים המסורתיים של המשפט, הפרשנות של החוק והשינוי הזוחל בחוק עצמו, עשויים בדרך כלל לאזן בין הדרישה ליציבות ולצורך בשינוי. אבל כאשר חל שינוי גדול במציאות עצמה, הכלים המשפטיים נמתחים עד קצה גבול היכולת, ולפעמים נשברים. זה המצב המשפטי היום בנוגע לאינטרנט.

המציאות השתנתה באופן פתאומי. עולם וירטואלי ודיגיטלי מחליף במהירות את העולם הפיזי והאנלוגי שבו חיינו. המרחקים נעלמים והגבולות הגיאוגרפיים נמחקים. הזמן נעשה נזיל. את הפרטיות הפיזית החליפה האנונימיות (החלקית) של הדמות הווירטואלית שלנו. העולם הפרטי של כל אדם התרחב פתאום, גדל והתעצם. היכולת לתקשר עם אנשים זרים עברה תפנית של ממש. המתווכים נעלמים: התקשורת ישירה, המידע זמין ממקורותיו, סחר אלקטרוני מחליף את הקניות בחנות. כל אלה שינו את כל הפרמטרים. הנורמה החברתית-תרבותית נתונה בתהליך שינוי. 

איך כל זה משפיע על הילדים? ומה ניתן לעשות כדי להפחית את הסכנה? מה המשפט עושה ומה הוא יכול וצריך לעשות?

הילדים גילו במהרה את המציאות הוירטואלית והם שולטים בה באופן מלא. האנונימיות מעניקה להם תחושה של פרטיות והגנה. הם יושבים בחדרם הבטוח. הדלת סגורה. להורים (שלמדו לכבד את פרטיות ילדיהם) אסור להיכנס. "מה אתה עושה בחדר  כל היום?" שואלת אמא. אני במחשב, עונה הילד. "עם מי את מדברת כל הלילה", שואל אבא. "עם חברים מהכיתה", והדלת נסגרת. הפורנוגרפיה נגישה בלחיצת כפתור. גם אתרי פדופילים. כולם גולשים באינטרנט, כולם נחשפים לפורנוגרפיה וכולם מצ'טטים עם כולם. כבר בגיל 12.

השוק הכלכלי השתנה גם הוא, בעקבות הטכנולוגיה. מגזין פלייבוי עולה עשרות שקלים, האתרים באינטרנט הם בחינם. הנגישות לקטינים מלאה. 

השליטה והנגישות של הילדים משפיעים באופן עמוק עוד יותר על התרבות והנורמה החברתית. הסמכות ההורית בירידה, אפילו בצניחה חופשית. הילד בקיא יותר בהלכות העולם החדש. "קץ הילדות" של ניל פוסטמן מקבל ממד חדש. הילד מלמד את אמו לשלוח SMS, וחוסם את דרכה למחשב באמצעות סיסמה פרטית. האם ניתן לשמר את הערכים והכללים המונעים מילדים גישה לפורנוגרפיה ומרחיקים אותם מסכנת הפדופילים?

 

                                              *

 

הפרטיות היתה ערך מרכזי בעולם המודרני, הישן, של המאה ה-20. זכות האדם שלא יחדרו לביתו, לצנעת חייו, לעולמו האישי, לסודותיו, היא הבסיס לזהות האישית של הפרט ולקשרים החברתיים בעולם המודרני. ההבחנה היסודית ביותר בעולם הישן היא בין הפרטי לציבורי, בין האישי לחברתי, בין הגלוי לסמוי מן העין.  כל זה הולך ונעלם.

בעולם הווירטואלי אין עוד הבחנה בין הפנים לחוץ, בין הבית לכיכר, בין האישי לציבורי. החיים כולם וירטואליים, והם נעשים ברשת הדיגיטלית, השייכת לכולם. הסודות הכמוסים והאישיים ביותר נמצאים ברשת, בפורום או בצ'ט. את שיחות הטלפון שלנו בעניינים הרגישים ביותר אנו מנהלים בטלפון הנייד, בנסיעה באוטובוס או בישיבה בבית קפה. מצלמות קטנות, נייחות וניידות, נמצאות בכל מקום ואנו יודעים שמצלמים אותנו, בכביש 6, בבנק, בביטוח לאומי ועל חוף הים (גם במלתחות). הפרטיות איבדה את מקומה לחשיפה המלאה. כולם רוצים להיות "כוכב נולד", ואם לא בטלוויזיה, לפחות בבלוג באינטרנט, או בווילה בערוץ הלוויין. חשוף, גלוי, לעיני כל. כל הזמן.

את הפרטיות החליפה האנונימיות החלקית של האינטרנט. אני חי ברשת, חושף את סודותיי בצ'ט עם אנשים זרים, גולש באתרים למבוגרים, קונה ספרים באמאזון, מעיר הערות בוטות בטוקבק, ומתחיל עם ילדות קטנות בפורומים. כל זה תחת המעטה דק של "הנסיך הלבן5".

האנונימיות היא אשליה של פרטיות. אשליה חולפת. ואולי בכלל אין בה צורך, שהרי בדרך כלל, בשלב כלשהו, נחשף המסווה. ומה קורה אז? כלום לא קורה. מתברר ש"הנסיך הלבן 5" הוא האיש מהדלת ממול. באמת מאוד מפתיע. חשבנו שהוא בכלל "הנשר הגדול3". כולם גולשים ברשת, ופועלים פחות או יותר באותם פרמטרים. אין כמעט צורך בפרטיות, כי אבדה הבושה. הפרטיות נועדה לכסות על מה שאנו מתביישים בו, רוצים להסתירו, יודעים שחשיפתו יכולה לפגוע בנו. בעולם פוסט מודרני אין מקום לבושה. הכל הולך. ההומוסקסואל יכול לצאת מהארון, גם הנימפומנית. אבדן הבושה אינו בהכרח תופעה שלילית. החברה היום הרבה יותר פתוחה לאחר, לחריג, ובוודאי לכל אלה כשהם רק גולשים ברשת.

גבול האנונימיות הוא גבולו של המשפט הפלילי. שם, חשיפה יכולה לפגוע בנו. שם אנו רוצים פרטיות. אבל זה בדיוק המקום שבו נגמרת האנונימיות. כל בית משפט יורה לחשוף את זהות פדופיל, גם זה שהתחבא מאחורי דמות וירטואלית. הטכנולוגיה מאפשרת לספקי הגישה לאינטרנט (ISP  ) לדעת בדיוק מאיזה מחשב פעלה הדמות, ולחשוף את זהותה. כפי שאמרנו, האנונימיות באינטרנט היא חלקית, והיא בעיקר אשליה. את המידע על הדמות הווירטואלית ניתן לאסוף בקלות, וברגע המכריע גם לחשוף את העומד מאחוריה. הפרטיות מדומה. הכל מתועד. הכל נמצא במאגרי המידע. במקרים רבים יש גם מי שמקליט ואוגר את המידע. 

למרות כל זה, האנונימיות מעניקה תחושה של חופש. כמו במסיבת פורים. כולם במסכות ולכן הכל מותר. נגד המצב הזה הקימו הורים ומחנכים קול זעקה, שהגיע עד לקונגרס הפדרלי בארה"ב, ולאחרונה גם לכנסת בישראל.

 

                                              *

 

החקיקה האמריקאית הנוגעת לאינטרנט היא בעיקרה ניסיון מתמשך להתמודד עם החרדות של הורים ומחנכים, ולהקשות על נגישות קטינים לפורנוגרפיה, או ביתר דיוק, ל"חומרים מגונים העלולים לפגוע בקטינים". החשש מחדירת חומר פורנוגרפי, פדופילי ומאיים לחיי קטינים אינו חשש שווא. התקשורת האמריקאית מלאה בסיפורים מהכרוניקה הפלילית, שעניינם מפגשים מיניים, חלקם אלימים, בין גברים מבוגרים לקטינות שהכירו ופיתו בצ'ט באינטרנט. אתר מיוחד, למשל, מתעד את הסיוטים של משתמשי המחשב ומפרט כל חודש את המקרים שבהם מפגשים ברשת הביאו לפגישות פליליות מחוצה לה. בספטמבר 2004 מפרט האתר ארבעה מקרים. גבר בן  31 מניו יורק שהכיר ברשת בת 14 ופיתה אותה ליחסי מין; רופא בן 32  מרוד איילנד שקיים במשך שנה יחסים עם בת 14 שהכיר ברשת; בחור בין 19 שפיתה בת 13; מקרה מאנגליה, שבחור בן 27 שלח תמונות עירום שלו לנערה בת 15 ומאוחר יותר פגש אותה במוטל וקיים עמה יחסי מין.

החוק הראשון בעניין זה חוקק בשנת 1996. הוא התאפיין בכך שהיה מנותק לחלוטין מהמציאות הטכנולוגית ונבע מהבנה חלקית בלבד של התופעה החדשה יחסית (אז) של האינטרנט. החוק אסר על שידור חומרים מגונים לקטינים באינטרנט. מיד אחרי החקיקה הגישה האגודה האמריקאית לזכויות האזרח עתירה לבית המשפט, בטענה של פגיעה בחופש הביטוי. בית המשפט העליון בארה"ב החליט, בשנת 1997, בהחלטה מנומקת וחשובה שניתנה פה אחד, שכל חקיקה הנוגעת לאינטרנט צריכה להביא בחשבון את מאפייניה הארכיטקטוניים והטכנולוגיים של הרשת, ואת השלכות החקיקה על השימוש בה. בית המשפט פסק כי החוק משנת 1996 (שנקראCommunication Decency Act (CDA) ) פוגע פגיעה קשה ולא חוקתית בחופש הביטוי, כי הרשת פתוחה לכולם, וקטינים יכולים להיכנס לכל אתר. לכן החוק אוסר, למעשה, העברה באינטרנט של ביטוי ומידע המיועד למבוגרים, ומוריד את הביטוי המותר באינטרנט לרמה של ביטוי המיועד לקטינים.

בית המשפט עמד על כך שהחוק, במתכונת הרחבה שבה נוסח, אוסר על הפצה ברשת של אמנות קלאסית הכוללת עירום נשי או הצגה של יחסי מין; אוסר פרסום והפצה של ספרות חשובה העוסקת בארוטיקה, ומידע רפואי חיוני. בית המשפט ביטל את החוק ושלח את המחוקקים ללמוד את עולם האינטרנט, לפני שהם מטילים איסורים דרקוניים על הביטוי החופשי.

הקונגרס האמריקאי הרים את הכפפה. התופעה של קטינים החשופים לפורנוגרפיה המשיכה להסעיר ולהטריד את אמריקה, והביאה לחקיקת חוק חדש, בשנת 1998. החוק, שחתם עליו הנשיא קלינטון, ניסה להפיק לקחים מפסיקת בית המשפט העליון ולהתאים את האיסורים למדיום החדש ולפסיקתם של השופטים. החוק החדש (Child Online Protection Act (COPA), קבע איסור פלילי על הצגה באינטרנט (הפעם רק ב www ולא בכל אמצעי התקשורת ברשת), של חומרים המזיקים לקטינים. כדי לצמצם את האיסור  ולהבטיח את עמידתו במבחן השיפוטי, הוגבל האיסור לגופים מסחריים הפועלים למטרות רווח. הוא לא כלל ספריות ציבוריות, מוזיאונים ובתי חולים ציבוריים. וכדי לאפשר הצגה של חומרים המותרים למבוגרים בלבד, כלל החוק החדש הגנה מיוחדת למי שמציג חומרים המיועדים למבוגרים בלבד ומבטיח שהנכנסים לאתרים אלה הם מבוגרים בלבד. 

הדבר נקרא בארה"ב שיטת התיחום (zoning).  האתרים המיועדים למבוגרים בלבד  נדרשים, לפי החוק, להיות מתוחמים באמצעים טכנולוגיים, כך שתימנע גישת קטינים. איך ניתן לעשות זאת? החוק מציע שתי אפשרויות: באמצעות דרישה לשימוש בכרטיס אשראי;  ובאמצעי סביר אחר האפשרי מבחינה טכנולוגית (למשל, הזדהות מראש של המבוגר וקבלת קוד סודי, או באמצעות חתימה אלקטרונית).

גם לאחר חקיקת החוק הזה מיהר הארגון האמריקאי לזכויות האדם לבית המשפט. לאחרונה, ב-29 ביוני 2004, לאחר הליכים שנמשכו שנים ארוכות, החליט בית המשפט העליון שגם חקיקה זו אינה תואמת את החוקה האמריקאית, ופוגעת פגיעה קשה ומיותרת בתיקון הראשון, הקובע את הזכות לחופש ביטוי.

בית המשפט העליון בארה"ב קבע, בעקבות פסיקת בית המשפט הפדרלי של פילדלפיה באותו עניין, את עליונות הערך של חופש הביטוי באינטרנט, וביטל גם את החוק החדש. בית המשפט קבע כי אין עדיין טכנולוגיה יעילה לתיחום, שבעזרתה יכולים הדוברים ובעלי האתרים למנוע קטינים מחשיפה לחומרים פוגעים ומגונים, ולמנוע את הפגיעה בקטינים, בלי להכביד על מבוגרים את הגישה לביטוי המוגן. פגיעה זו בזכותם של מבוגרים היא פגיעה בחופש הביטוי, במידה העולה על הנדרש.

הנימוקים העיקריים לפסילת החוק הם:

החוק מונע  ממבוגרים שאין להם כרטיס אשראי גישה לביטויים למבוגרים.

החוק מכביד על, ולמעשה אוסר, נגישות של קטינים לכל ביטוי אינטראקטיבי, שהרי כל תקשורת אינטראקטיבית יכולה לכלול, בשלב זה או אחר, חומר מגונה או פוגע.

החוק מרתיע מבוגרים מגישה לחומר למבוגרים בלבד, ויוצר עלות נוספת לגישה לחומר זה, אף שמדובר בחומר המוגן על ידי החוקה ומותר להפצה.

החוק גורם לפגיעה בפרטיות בכך שהוא מחייב את המבוגר להזדהות כאשר הוא נכנס לאתרים למבוגרים.

החוק מכביד כספית על הדוברים והאתרים הכוללים חומרים למבוגרים, הנדרשים להקים מנגנוני תיחום, ומהווה צנזורה עצמית בגורמו לוויתור על חלק מהתכנים.

נימוק מרכזי נוסף הוא, שאין בחוק כדי למנוע את גישתם של הקטינים לאתרים המופעלים בחו"ל, שהחוק האמריקאי לא חל עליהם.

בית המשפט מפנה את המחוקק (וההורים) לשיטה אחרת של הגנה על קטינים, הקרויה "סינון", הפוגעת פחות, לדעתו, בחופש הביטוי. בשיטה זו אין הגבלה על הדוברים ובעלי האתרים, אלא יש טכנולוגיה שמפעילים משתמשי הקצה ("ההורים") כדי לחסום או לסנן החוצה תכנים אסורים.

מה שבית המשפט אומר הוא, שאין עדיין טכנולוגיה יעילה לאכוף את האיסורים בדרך של "תיחום", ושהחוק לא מעשי. כל מה שהחקיקה יכולה לעשות הוא לפגוע בביטוי המוגן ובמבוגרים המבקשים להפיץ ולקבל מידע לגיטימי, בלי לפתור באמת את בעיית נגישות הקטינים לחומר הפוגע.

 

                                               *

 

אם  לתרגם את הדיון המשפטי בארה"ב לעניינו של מאמר זה, ניתן לסכם את המצב המשפטי כך. חופש הביטוי נגזר היום מהארכיטקטורה של רשת האינטרנט. כל אחד יכול היום להיות דובר באינטרנט, וכל אדם, גם קטין, יכול לגשת לחומרים שהיו בעבר תחת הגבלה ומוצנעים. מבחינה טכנולוגית, ועל פי הארכיטקטורה של הרשת, אי אפשר למנוע נגישות קטינים לחומרים למבוגרים בלבד, בלי להגביל באופן חמור את נגישותם של המבוגרים לאותם חומרים, או בלי לפגוע באנונימיות, כלומר, במה שנשאר מהפרטיות של אותם מבוגרים. הדרך הטכנולוגית המוצעת היא להתקין על מחשבים הילדים תוכנות של "סינון" החוסמות את החומרים הפוגעים. בשביל זה צריך לפתח תוכנות יעילות, והורים נדרשים להבין במחשבים לא פחות מילדיהם. שני התנאים האלה לא מתקיימים עדיין.

האינטרנט חושף לפנינו את הקשרים המורכבים בין שני הערכים המודרניים שעליהם אנו רוצים להגן: חופש ביטוי ופרטיות. באופן מסורתי היה נהוג לדבר על מתח בין שני הערכים, שמשני צדי המתרס: מצד אחד חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, המושכים לכיוון חשיפה, גילוי ופרסום פרטים מצנעת חייו של האדם (לרוב איש-ציבור או סלבריטי); מצד שני, זכותו של אדם לפרטיות, כלומר איסור חדירה ואיסור פרסום פרטים על חייו.

האינטרנט טורף את הקלפים. הפרטיות הפכה לאנונימיות, והיא נחשבת היום הדבר שמאפשר לאדם את הביטוי החופשי. כך, למשל, הצורך להזדהות בכניסה לאתר למבוגרים בלבד, או החובה לתת מספר כרטיס אשראי, נתפסים, בצדק, כפגיעה בחופש הביטוי  ובזכותו של אדם לקבל מידע. 

האינטרנט הביא לפריחה מדהימה של חופש הביטוי. כל אחד יכול לבטא כל דבר ולהגיע בקלות למידע עצום. האינטרנט הביא גם למותה של הפרטיות. הכל דיגיטאלי והכל מתועד.  המידע, פרטי ואישי ככל שיהיה, יוצא בסוף לאור.

המאבק נגד פדופיליה ופורנוגרפיה לקטינים ברשת הוא מאבק הכרוך בפגיעה בערכים של חופש הביטוי והפרטיות. המציאות הפיזית זימנה לנו הבחנות ברורות, ידועות וגלויות בין מבוגר לקטין, ואיפשרה לקיים הבחנה נורמטיבית בין זכויות מבוגר, לזכויותיו הפחותות של הקטין, בתחומי חופש הביטוי והפרטיות. המציאות הווירטואלית החדשה שינתה את המציאות. באינטרנט אי אפשר להבחין בקלות בין מבוגר לקטין. כל טכניקה שתבחין ביניהם באופן ודאי כרוכה באובדן פרטיות, באבדן אנונימיות ובהגדלת המעקב והשליטה של החברה בתושביה המבוגרים והקטינים כאחד. הפתרון לכך הוא לכן, לא טכנולוגי, אלא חברתי וערכי, ונוגע למעמדם של קטינים בחברה המודרנית ולסמכותם של הורים, ויכולתם לפקח על חיי הקטינים.

המועצה לשלום הילד העבירה לאחרונה למשרד המשפטים הצעה לתקן את החוק נגד הטרדה מינית, ולכלול בו גם צ'ט בעל מאפיינים מיניים בין מבוגר לקטין שלא מלאו לו 14 שנים. הכוונה כמובן רצויה, אך המציאות החדשה באינטרנט מבלבלת וקשה לטיפול משפטי. 

באינטרנט, אף אחד לא יודע שאתה כלב, וקשה לדעת מי המבוגר ומי הקטין; ואולי שניהם מתחזים ומסתתרים מאחורי דמות וירטואלית? המשטרה לא יכולה ולא צריכה לעסוק במעקבים באינטרנט אחר שיחות אנשים פרטיים, ובהטמנת פח למצ'טטים.  ממילא תעלה השאלה המשפטית, האם שיחה מגונה של דמות וירטואלית עם שוטר בן 35 שהתחזה לילדה בת 12, היא עבירה. גם במציאות החדשה אין עדיין תחליף למעורבות ולסמכות ההורים. המשמעות היא שהורים הרוצים להגן על ילדיהם צריכים להכיר את המציאות החדשה ולקבוע גבולות לילדיהם בעניינים של פרטיות וחופש ביטוי ברשת. בעולם וירטואלי שאי אפשר להבחין בו בין מבוגר לקטין, ההורים צריכים להקפיד על ההבחנה, גם במחיר הגבלת החופש של הילד. האלטרנטיבה לפיקוח הורים היא הפיקוח של המדינה על כלל הגולשים, שפירושו פגיעה קשה יותר בפרטיות ובחופש הביטוי של מבוגרים. בית המשפט העליון בארה"ב קבע שזה עומד בניגוד לחוקה. גם אני חושב שלא ניתן ולא רצוי להפוך את כולנו לילדים. המשמעות החברתית והתרבותית העמוקה של כל זה היא, שהילדים שלנו יהפכו מהר עוד יותר למבוגרים.

המשפט לא יכול לשנות את המציאות ולא את התרבות וערכיה, אלא רק לשקף אותם. כל שניתן לעשות הוא לצייד את ההורים בכלים, טכנולוגיים ומשפטיים, שיאפשרו להם, לפחות בתקופת המעבר שאנו חיים בה, לממש את אחריותם כהורים ולנסות להגן על ילדיהם מהסכנות האורבות להם במרחב הווירטואלי הפתוח. כלים אלה הם כנראה תוכנות החסימה והסינון.

הדיון המשפטי הבא יהיה כנראה בשאלת סמכותם של ההורים לאכוף על ילדיהם, נגד רצונם, שימוש בתוכנות אלה. הדיון הזה יוביל אותנו קרוב יותר להכרה שהאינטרנט משנה לא רק את המציאות הארכיטקטונית והפיזית, אלא גם את התרבות והערכים שלנו, ולכן גם את המשפט.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד