על חצי הכוס המלאה
על חצי הכוס המלאה

פרופ' מרדכי קרמניצר מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית והמכון הישראלי לדמוקרטיה

 

חלק ניכר ממצאי הסקר יכולים להתפרש דווקא כתודעה דמוקרטית  מפותחת; הדאגה אינה במקום בו נמצא הנוער, אלא במקומה של הדמוקרטיה הישראלית

 

החידוש העיקרי במדד הדמוקרטיה הישראלית 2004 מתבטא בהוספת סקר של עמדות הנוער וניתוחו, תוך השוואתו לסקר העמדות הכללי. בהבדל מקריאות אחרות של הסקר, אני סבור כי ניתן לשאוב מידה לא מעטה של עידוד מממצאי הסקרים, בצד דאגה העולה ממקצת הנתונים. 

בתמצית הממצאים נכתב, בין השאר, כי "ממצא מדאיג במיוחד הוא כמיהתו של רוב הנוער (60%) למנהיגים חזקים... והרגשתם של למעלה ממחצית מבני הנוער כי פוליטיקאים אינם נוטים להתחשב בדעתם של האזרחים". ראוי לשים לב שהכמיהה למנהיגים חזקים לאורך השנים לא נבחנה בעקביות לפי אותה שאלה. בשנים 1984 ו-1995 היתה השאלה: "יש דעה האומרת שכדי להתגבר על הבעיות הקשות של המדינה, צריך לשנות לחלוטין את המשטר הפוליטי בישראל ולהקים משטר חזק של מנהיגים שלא יהיו תלויים במפלגות. אחרים חושבים כי צריך להשאיר את המצב כמו שהוא. מה דעתך?" לעומת זאת, בסקר הדמוקרטיה הנוכחי נוסחה השאלה: "מספר מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים". ברור שהשאלות הן שונות לחלוטין, ואינן מאפשרות השוואה של ממש של הממצאים. 

יתר-על-כן, בשים לב למשבר המשילות שבו נתונה ישראל (אינדיקציה לכך ניתן למצוא בעובדה ש-78% מן הנשאלים סבורים שהדרך שהממשלה מטפלת בבעיות אינה טובה) ולשעת החירום שבו היא נתונה, אין לשלול את ההערכה בדבר החשיבות המיוחדת של מנהיגות חזקה, העולה אף על חשיבותם של דיונים וחוקים. עמדה כזו יכולה להינקט גם על ידי דמוקרטים מובהקים, ואין בה לדעתי כדי להדאיג. מה גם ש-84% מבני הנוער מסכימים שמשטר דמוקרטי הוא דבר רצוי לישראל. הוא הדין בהרגשתם של רבים מבני הנוער, שהפוליטיקאים אינם נוטים להתחשב בדעת האזרחים. אין זו אמירה נורמטיבית כי אם תיאורית. האם ניתן לקבוע כי ההפך הוא הנכון? ואם לא, מדוע היגד המתאר את המציאות הנו היגד לא-דמוקרטי? גם בהיגדים "לחברי הכנסת לא איכפת מה הציבור הרחב חושב", "כדי להגיע היום לצמרת הפוליטית בישראל צריך להיות מושחת", "לא חשוב בעבור מי מצביעים, זה לא משנה את המצב", אינני רואה היגדים לא-דמוקרטיים כשלעצמם (בהיעדר ראיה לאי נכונותם), אף כי יש להם השלכה בעייתית, שאעמוד עליה בהמשך.

 בעניין חופש הביטוי נשאלו שתי שאלות. הראשונה: "אני תומך בחופש ביטוי לכל האנשים ללא קשר לעמדותיהם?" לכך הסכימו 73%  מבני הנוער. השנייה: "יש לאסור על נואם לבטא בפומבי ביקורת חריפה נגד מדינת ישראל". לכך הסכימו 57% מבני הנוער (בהשוואה ל-49% מהנשאלים בסקר הכללי) . העמדה השנייה היא בעייתית מבחינה דמוקרטית, אך היא מחייבת בחינה מדוקדקת יותר. אפשר שניסוח השאלה מעורר את הרושם שמדובר בהתבטאויות שהן על גבול הבגידה במדינה. ראוי  גם לזכור שלפי החוק אצלנו (שהוא, אולי, הפגימה הקשה ביותר בדמוקרטיה הישראלית), ניתן לפסול רשימת מועמדים לכנסת או מועמד לכנסת אם הם תומכים, למשל, בשלילת אופייה היהודי של המדינה, ובני הנוער מתחנכים לאורו-צילו של חוק זה. שאלה משמעותית הרבה יותר היתה צריכה להתייחס לביקורת חריפה על הממשלה או הכנסת.

גם התמונה הנוגעת למחאה והתנגדות נראית בעיניי יותר חיובית מאשר לעורכי הסקר. רוב הנוער, כמו הרוב הכללי  (77% ו-78% בהתאמה) מסכימים  לכך שבשום מצב לא ניתן להצדיק שימוש באלימות להשגת מטרות פוליטיות. רוב גדול במיוחד (92% ו-85% בהתאמה) היה מציית או מפגין חוקית אם היתה מתקבלת החלטה בממשלה ובכנסת, הנוגדת את דעתו בנושא שטחים וביטחון.

גישה שונה נוקט הנוער בשאלה של תמיכה, להבדיל מעשייה אישית, בסרבנות. 57% גורסים כי אסור לחייל לסרב למלא פקודה לפנות מתנחלים בגלל מוסר אישי או אידיאולוגיה, ואותו שיעור סבור כך לגבי סירובו של חייל לשרת בשטחים בגלל מדיניות ישראל כלפי הפלשתינאים. בנקודה זו שונה גם הסקר הכללי - האחוזים המקבילים הם 75 ו-71. התמיכה בסרבנות אינה צריכה להתפרש באורח פשוט כאנטי דמוקרטית. מדובר כאן בהתנגשות בין שני ערכים שהדמוקרטיה מחויבת להם: כיבוד הכרעות רוב וחופש המצפון. העובדה שחלק משמעותי מן הנוער מעדיף את חופש המצפון על פני כיבוד הכרעת הרוב (לא ברמה של התנהגות אישית, אלא של התייחסות להתנהגות של אחרים) אינה מלמדת, לכן, על עמדה אנטי דמוקרטית. יש בה גם כדי להטיל ספק בנכונות הקביעה, שתפיסתם של בני הנוער את הדמוקרטיה היא צרה ופורמליסטית.

גם בהקשרים אחרים מתבקשת, לדעתי, קריאה חיובית של הממצאים. כך, לדוגמה, הגידול בחוסר שביעות הרצון מן הדמוקרטיה הישראלית ובעמדה שישראל פחות מדי דמוקרטית, בהשוואה לשנה קודמת (55% לעומת 49% בסקר הכללי ו-47% בקרב בני הנוער לשאלה הראשונה; 44% לעומת 33% בסקר הכללי ו-48% בקרב בני הנוער לשאלה השנייה); גידול בעמדה שאין די שוויון חברתי וכלכלי בארץ והתחזקות התמיכה בגישה סוציאליסטית (אני מניח שהנשאלים מבינים בכך מחויבות גדולה יותר של המדינה כלפי החלשים ושוויון בהזדמנויות); גידול באי הסכמה לשלילת סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוק שחוקקה הכנסת והתחזקות האמון בבית המשפט; הגידול באי ההסכמה לכך שגברים הם מנהיגים פוליטיים מוצלחים יותר מנשים.

מעניינת במיוחד היא העמדה העולה מהסקר ביחס לעמדות של עולים חדשים, המגלות מחויבות גדולה יותר מאשר ילידי הארץ כלפי חופש הביטוי וכלפי שוויון לערבים. רק 28% מבין בני הנוער העולים מסכימים כי יש לאסור על נואם לבקר בחריפות את המדינה, לעומת 48%  מבין בני הנוער היהודים ו-39% מבין בני הנוער הערבים. 41% מבין בני הנוער העולים אינם מסכימים כי על הממשלה לעודד הגירת ערבים מן הארץ, לעומת כשליש בלבד מבין בני הנוער היהודים.

*

גם בהסתכלות חיובית על הממצאים, לא ניתן להתעלם משתי חולשות מרכזיות של הדמוקרטיה הישראלית (בנוסף להיותה דמוקרטיה כובשת): היחס של הציבור היהודי לאזרחיה הערבים של המדינה והירידה בהשתתפות הפוליטית. מדאיג שרק 41% מבין היהודים מתנגדים  לכך שעל הממשלה לעודד הגירת ערבים מהארץ, ורק 34% מקרב בני הנוער היהודים מתנגדים לכך; מידת התמיכה בקיום שוויון זכויות מלא ליהודים וערבים אזרחי המדינה הוא 64% בסקר הכללי ו-60% בקרב בני הנוער. עם זאת, ניתן לראות גם בתחום זה מגמה של שיפור בקרב הציבור היהודי הכללי: חל גידול של ממש בשיעור התומכים בשוויון זכויות מלא (של 11%, בהשוואה לשנה קודמת ובעיצומו של מאבק בטרור). חל גם גידול בהכרה שערביי ישראל מקופחים לעומת האזרחים היהודיים (ב-9%)  ובתמיכה בצירוף מפלגות ערביות לממשלה (7%). מצער ומדאיג שעמדות בני הנוער בעניין השוויון לערבים, ככלל, הן פחות חיוביות (אמנם במקצת)  בהשוואה למבוגרים היהודים.

מקור לדאגה צריכים להיות הנתונים בדבר מידת העניין והמעורבות של בני הנוער בפוליטיקה, שהיא נמוכה במידה משמעותית מזו של המבוגרים. אם מצרפים לכך את התפיסות הרווחות ולפיהן האנשים המנהלים את המדינה דואגים לאינטרסים הפרטיים שלהם ולא לטובת הכלל, כדי להגיע לצמרת הפוליטית צריך להיות מושחת, ובעיקר שאין חשיבות לאיזו מפלגה מצביעים - מתקבלת תמונה עגומה מבחינת התנאים הדרושים למעורבות והשתתפות פוליטית, החיוניות לדמוקרטיה.

ההתנהלות הפוליטית של ראש הממשלה בשנים האחרונות, החל במסעי בחירות ללא מצע פוליטי של ממש, שאיפשרו תמיכה בו הן של הימין והן של המרכז, והמשך במהלכים המנוגדים לעמדת מפלגתו - מגבירים את תחושת חוסר האמון כלפי הפוליטיקה, ומסכנים את הנכונות להשתתף בבחירות ובחיים הפוליטיים. כאשר ראש הממשלה מסמל  את קץ המחויבות האידיאולוגית  ("אבי ההתנחלויות" שמבקש לפנות התנחלויות ללא תמורה וללא הסכם), כאשר התנהלותו האישית-משפחתית מהווה מופת שלילי ומפלגת האופוזיציה הגדולה אינה מתפקדת ככזו - הסכנה שתהליך הדמוקרטי יתרוקן מתוכנו כתובה על הקיר. גם בתחום הדמוקרטיה טוב הציבור הישראלי ממנהיגיו. האם יהיה בכוחו להצמיח מנהיגות טובה יותר, גם מחויבת יותר לערכי הדמוקרטיה? או שמא תוסיף המנהיגות להחליש את הדמוקרטיה הישראלית?

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד