איפה בית הכנסת של הדמוקרטיה בח
איפה בית הכנסת של הדמוקרטיה בח

פרופ' אסא כשר מהחוג לפילוסופיה באניברסיטת תל אביב

 

איפה בית הכנסת של הדמוקרטיה בחיי הילדים?

התמונה המצטיירת מהסקר היא שאין לנוער, כמו שאין לרבים מן האזרחים, כמו שאין לחלק ממוסדות השלטון, תפיסה אחראית מגובשת, אפשר לקרוא לה גם "מוצדקת" או "נכונה", של טיב הדמוקרטיה

 

כל דבר שמצטייר על פי הסקר באור שאיננו חיובי, בין שנדלקת נורית אדומה ובין שלא, בעיניי אינו מקור לתלונות אל הנוער. אני לא רוצה לתלות את הקולר בצווארם של הנערים והנערות בשום עניין. אמנם הם אנשים מתבגרים, ממש לא ילדים, ובהרבה פרמטרים הם מבוגרים, ממש כמו המבוגרים, אבל בשאלות שעומדות על הפרק הם במידה רבה מאוד תוצרי החינוך שלהם והאווירה שבה הם מתחנכים. לכן, אם מתגלות אצלם תופעות לא רצויות, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איך גרמנו לזה שהם יגלו תופעות כאלה. לא לבוא אליהם בטרוניה ולבכות את מר מצבם.

על יסוד הניסיון המצטבר והממושך שלי עם אזרחים צעירים, סטודנטים וחיילים, אני מאמין שאנחנו מדברים על קבוצת אנשים שיש להם תכונות מופלאות, מעוררות קנאה וממלאות התפעלות, אבל יש בהם גם תופעות מעציבות שאנחנו צריכים לשאול איך הגענו אליהן, ואיך אנחנו מתקדמים מכאן כדי להתגבר עליהן, לתקן את הקלקלה שביסוד כל אחת מהן. הצעירים צריכים לקבל מאתנו עזרה והדרכה. אנחנו צריכים לשכנע אותם לשאת באחריות. הם אינם אמורים לקבל מאתנו שום כתב אישום.

כשאנחנו מדברים על הנוער אנחנו צריכים לזכור שכל העמדות שלהם  עתידות להתגבש כך או אחרת, אחרי שיעברו פילטר מאוד משמעותי שהם עתידים לעבור דרכו, הוא הצבא. אנחנו יודעים שבהרבה פרמטרים, העמדות בכניסה לצבא והעמדות ביציאה ממנו הן שונות. בחלק משמעותי של הפרמטרים, חרף התמונות שמצטיירות לפעמים בתקשורת ובמקומות אחרים, אנחנו יודעים, שמנקודות המבט של ערכי הדמוקרטיה ועקרונות המוסר וכיוצא באלה, הפילטר הזה משפר ולא מקלקל. לכן, במקומות שבהם התמונה מדאיגה, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, מה יקרה לנוער, שיש לו נתונים כאלה לפני הצבא, אחרי שיעבור את הפילטר של החינוך  הצבאי בכללו, על כל האינטראקציות הצבאיות, שיש להן אלמנטים מחנכים.

התמונה המצטיירת מן הסקר היא שאין לנוער, כמו שאין לרבים מן האזרחים, כמו שאין לחלק ממוסדות השלטון, תפיסה אחראית, מגובשת, אפשר לקרוא לה גם "מוצדקת" או "נכונה", של טיב הדמוקרטיה. לא הייתי רוצה להבחין בין "דמוקרטיה פורמלית" ל"דמוקרטיה מהותית", כי לא הייתי רוצה לקרוא בשם "דמוקרטיה" למה שנקרא "דמוקרטיה פורמלית". מי שתפיסת הדמוקרטיה שיש לו היא רק קטלוג של סממנים, מי שמסתפק בכך שיש בית משפט עליון ויש חוקי יסוד, שעדיין לא מהווים חוקה מלאה, ויש פרלמנט ובחירות ועיתונות חופשית, ועוד כמה סממנים כאלה, מי שחושב שזאת דמוקרטיה, אני מוכן להגיד לו, על פי תפיסות פילוסופיות ידועות של דמוקרטיה, בתוך המסורת של "האמנה האזרחית", שכל מה שנראה לו ממהות הדמוקרטיה, הוא רק סממן של עקרונות מוסריים, בעומק היסודות של המשטר.

העקרונות הם העיקר, הסממנים רק מבטאים אותם. כמובן, כשאחד הסממנים חסר, אנחנו יודעים שמשהו עמוק לקוי, אבל גם כשכל הסממנים  מופיעים, זה עדיין לא אומר שלפנינו דמוקרטיה של ממש. זה עדיין יכול להיות משהו מאוד רעוע. אנחנו רואים שלנוער אין תפיסה כזאת. המלה "דמוקרטיה" צריכה להיות נושאת תכנים מוסריים. התוכן העיקרי הוא שלטון ההגינות בחיים המשותפים של האזרחים. שלטון ההגינות מתבטא בזכויות האזרח מצד אחד  ובשלטון הרוב מצד אחר. זכויות האזרח צריכות להיות אמנם בגבולות, אבל רחבים ככל האפשר, הודות לזהירות הראויה בתחימה שלהם. שלטון הרוב צריך להתבטא בצורה הוגנת ולא בצורה סתמית. יש לנו כאן מערכת שלמה של רעיונות שצריך להבין אותם, להסכים אתם, להזדהות אתם, אם אנחנו רוצים לחנך אזרחים לדמוקרטיה. וכשאנחנו מודדים את הזיקה לדמוקרטיה, אנחנו צריכים למדוד את מידת הנאמנות לרעיונות הללו, לעקרונות המוסריים, לא רק לסממנים הפוליטיים.

*

יש בסקר כמה מדדים רלוונטיים. התוצאה המצטיירת היא כנראה שאין כאן תפיסה כללית בעלת סממנים של שבחי הטוטליטריות. אפילו הרצון למנהיג חזק עדיין לא מגיע לממדים של רצון לוותר על הדמוקרטיה, להחליף אותה בשלטון אחר. אבל יש כאן תמונה של אנשים שמתעסקים בנושא חשוב להפליא בחייהם, באורח החיים האזרחי שלהם, בצורה מאוד שטחית. הם מתעסקים בזה כך כי מלמדים אותם לעשות את זה כך.

אפשר לראות את התוצאות של העדר תפיסה משמעותית בכמה נקודות. אני רוצה להזכיר בקיצור נמרץ שלוש מהן. יש תופעה אחת שבאמת הפתיעה אותי מאוד, דווקא מאלה שלא קראתי עליהם בתקשורת לפני כמה ימים, כשפורסמו לראשונה תוצאות של הסקר. כששואלים את הנוער, במקרה של התנגשות בין הרעיון של מדינה דמוקרטית לצווי ההלכה, כלומר, הרעיון של מדינה יהודית במובן של יהודית על פי ההלכה, רק כמה עשרות אחוזים אומרים שהם יעדיפו את הדמוקרטיה על צווי ההלכה. זה דבר מפליא מאוד. אילו היה מדובר במדינה יהודית במובן של הלאומיות היהודית, והשאלה היתה האם תעדיף את הדמוקרטיה על הביטוי הלאומי של העם היהודי, הייתי מבין למה הנוער מסוגל לתת עדיפות לרעיון העצמאות הלאומית על פני רעיון הדמוקרטיה, שהיא בשבילו חבילת סממנים. אבל כשמדובר בצווי ההלכה, רוב הנוער אינו מוכן להגיד שהמשטר הדמוקרטי קודם לצווי ההלכה, שהם צווים של צורת חיים אזרחית אפשרית, אבל צורת חיים שלא אמורה להיות מחייבת, והיא אכן לא מחייבת בחיינו האזרחיים, וזה מפליא. בעיני זה מעיד על אי הבנה עמוקה של רעיונות הדמוקרטיה.

התפיסה של מדינה יהודית ודמוקרטית היא תפיסה שצריכה ליבון, איך  מחזיקים בשני האלמנטים האלה בבת אחת. אני חושב שאפשר להחזיק בהם בבת אחת ואפשר לפרש אותם כך שלא תהיה סתירה ביניהם. אבל כשאתה מדבר על עקרונות הדמוקרטיה מצד אחד ועל עמדה ספציפית של קבוצות מסוימות בתוך האוכלוסייה מצד שני, זה כאילו היו אומרים לנו, אם תהיה התנגשות בין הדמוקרטיה לבין עקרונות הקיבוץ, אז מה יותר חשוב, הדמוקרטיה או עקרונות הקיבוץ? אני חושב שבמדינה דמוקרטית אתה תצטרך להגיד: עקרונות הקיבוץ, כמו הרבה עקרונות אחרים, הם עקרונות לגיטימיים ויכול לחיות על פיהם מי שרוצה בהם; אבל כשאתה בא להסתכל על העקרונות שלפיהם חיים כלל האזרחים, אתה לא נותן לתפיסה פרטיקולרית כזאת, אפילו שהיא לגיטימית, מעמד שעולה על התפיסה המשותפת של הדמוקרטיה.

התשובה בסקר מעידה על השוואת הדמוקרטיה לעמדות פרטיקולריות, כלומר, על ראיית הדמוקרטיה כעוד קו בספקטרום העמדות. זאת תפיסה לא נכונה. הדמוקרטיה באה להיות צורה שבה מארגן הספקטרום הזה את החיים המשותפים שלו, ולא עוד קו בספקטרום הדעות. הדמוקרטיה היא צורת החיים המשותפת של הקווים השונים בספקטרום הדעות.

*

יש פה בעיה שאם מתעמקים בה, היא נראית סממן מן הסממנים של היעדר תפיסת דמוקרטיה. זוהי בעיית האמון בתקשורת. יש פה אמון מופרז בתקשורת, לפי טעמי. כשאנחנו מסתכלים בשאלה מדוע התקשורת זוכה ליותר אמון מכל אלה שבאים אחריה, כולל האורגנים הפוליטיים, אני לא חושב שיש לנו תשובה של ממש הנותנת בסיס מוצק להגיד, שאפשר לסמוך על התקשורת יותר מאשר על האורגנים הפוליטיים. כששואלים את העיתונאים עצמם, בסקר שהתפרסם בעיתון "העין השביעית", רואים שהם אומרים שאי אפשר לסמוך על התקשורת כשמדובר על פרמטרים שונים של הסתמכות. אני חושב שהתקשורת הצליחה למכור לנוער את הסיסמה, את התדמית, של "כלב השמירה של הדמוקרטיה". הם לא יודעים מהי דמוקרטיה, אבל הם יודעים שדמוקרטיה זה מה שהתקשורת שומרת עליו. והם צורכים את התקשורת הזאת, שנעשתה אצלנו ענף של עסקי הבידור, ולכן מתגבש אצלם הרעיון האבסורדי, שמה שהענף הזה של עסקי הבידור שומר עליו זה הדמוקרטיה.

כשאנחנו מסתכלים על הסיסמה הזאת של התקשורת בתור כלב השמירה של הדמוקרטיה, אנחנו צריכים לברר אותה. ראשית, אנחנו צריכים לברר אם היא נכונה בתור תיאור עובדתי של התקשורת. אני חושב שהתקשורת לא עומדת בדרישות התפקיד הזה. שנית, אני גם חושב שזה לא התפקיד הראוי לה. בעיקרו של דבר, אני חושב שצריכת התקשורת כמות שהיא מחלישה בנוער את התפיסות הראויות של הדמוקרטיה. היא לא משקפת אחריות, היא בוודאי לא יוצרת תודעה של חובת האזרח לשאת באחריות לנעשה בשמו ולשמו.

נקודה שלישית, והיא אולי המשמעותית ביותר, היא הסרבנות. אנשים צריכים להבין שבמדינה דמוקרטית חיילים יידרשו, בתור אלה ששייכים לזרוע ממלכתית שמתנהלת על ידי הממשלה, למלא פקודות חוקיות, גם אם הן יהיו מימוש של מדיניות שהם לא מזדהים אתה. ככה פועלת מדינה דמוקרטית. הרבה אנשים בזרועות הממשלה והשלטון מבצעים מדיניות שאולי אינם מזדהים אתה, וזה לא נותן להם שום הצדקה לקחת לעצמם פטור מההסדרים הדמוקרטיים של מילוי הפקודות כאשר הן חוקיות.

כשאנחנו מסתכלים על הסרבנות, אנחנו צריכים לומר שיש כאן תופעות שצריכות להדאיג אותנו מאוד. כשאנחנו משווים את הסרבנות של שנות השמונים הראשונות לסרבנות של ימינו, אנחנו מתעלמים מהעובדה שקרה משהו בדרך. היה לנו תהליך חברתי שהצביע על מגמות עומק נסתרות, תהליך שיצר דייסה מאוד סמיכה של עמדות פוליטיות ונכונות לעבור בשמן על החוק. התהליך הזה גרם לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון. אחרי שאירע האסון הזה של הרצח, אנחנו לא ראינו תהליכים חברתיים של סיבוב פרסה, של התרחקות מהדייסות האלה, מן התערובת הנפיצה של עבריינות אידיאולוגית עם עמדה פוליטית, שיכולה להיות לגיטימית כשלעצמה. אם 40% ויותר מהנוער מביעים אהדה לסרבנות משני הצדדים, יש כאן עוד אי הבנה חשובה ומכרעת, אי הבנה של מהות הדמוקרטיה. וראוי לזכור, כי הדקויות של עולם הסרבנות, במישור העיוני, הן לא אלה שמפרנסות את רוח הדיון הציבורי, מפני שבו פועלים כוחות גסים שאינם מניחים מקום לדקויות. כשאתה יוצר לגיטימציה לדייסה אחת של עמדות פוליטיות, ונכונות לעבור בשמן על החוק, מיד נוצרת לגיטימציה לכל הדייסות המקבילות. האבחנות הדקות בין דייסה לדייסה לא פועלות במישור הדיון הציבורי. על הסכנה הזאת לא נתנו את הדעת.

אני מכיר את פעילותו של המכון הישראלי לדמוקרטיה בבתי הספר, וגם הייתי שותף לה כמה פעמים. זאת החזית, לא רק מפני שמדובר בנוער, אלא גם מפני  שמדובר במבוגרים של הדור הבא. כאן המקום להזכיר בעיה אחת בתחומי בתי הספר, כשמדובר בדמוקרטיה, והיא שאנחנו מלמדים את הנוער דמוקרטיה, אבל לא נותנים אפשרות לחוות את החוויה של חיי האזרח במדינה הדמוקרטית.

אם בבית ספר ממלכתי-דתי רוצים ללמד אנשים להתפלל, רוצים שיכירו את צורת החיים הזאת שנקראת תפילה, לא נותנים להם שיעורים על הסידור ובזה מסיימים את מאמץ ההיכרות, אלא בונים להם בתוך בית הספר בית כנסת, והם נכנסים לבית הכנסת כשהם מגיעים לגיל המתאים, והם רואים איך חיים את החלק הזה של מערכת הערכים שמגדלים אותם עליה.

כיוצא בזה אנחנו צריכים לעשות בדבר הדמוקרטיה. איפה בית הכנסת של הדמוקרטיה בחיי הילדים? איפה המקום, בחברת הילדים, ההורים והמורים, שבו הילדים רואים מה פירוש להיות בעל זכויות, מה פירוש להיות בעל אחריות, מה פירוש להשתתף בהליכים הוגנים במסגרת קבלת החלטות קולקטיביות, מה פירוש לסמן את הגבולות של הזכויות האישיות, מה פירוש להיות רגיש לזכויות של קבוצות מיעוט, וכיוצא בזה. אנחנו צריכים לגרום לילדים לחיות בחברת בית הספר בצורה כזאת, שחלק ניכר מן החיים שם יהיו באמת ובמידת האפשר בעלי אופי דמוקרטי.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד