מדיניות-תרבות בישראל: המצוי, ה
מדיניות-תרבות בישראל: המצוי, ה

הד סלע הוא תלמיד לתואר שלישי במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, ומנהל התוכניות במרכז למוסיקה ירושלים. פרופ' אליהוא כץ הוא פרופ' אמריטוס במחלקה לתקשורת ועיתונאות ובמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, פרופ' בבית הספר לתקשורת על שם אננברג, אוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, וחתן פרס ישראל לתקשורת

 

הציבור הישראלי מרבה לצרוך אמנויות, ועוד יותר מכך מעריך את קיומן ומצדיק את תמיכת המדינה בהן. ואולם, מנגנון התמיכה לוקה בכמה פגמים בסיסיים, ביניהם היעדר תכנון, יישום כושל של קריטריון האיכות, והיעדר מנגנון לקידום יוצרים חדשים ולא ממוסדים. על עקרון התמיכה מאיים עקרון ההפרטה מצד אחד, והשלכות קיצוניות של העמדה הרב תרבותית, העלולות לפורר את המכנה המשותף לעשייה התרבותית בכלל ולתמיכה בה * מאמר מסכם של עיקרי דו"ח מדיניות התרבות

בחינה מחדש של סוגיות בתחום התרבות ומדיניות-התרבות היא דבר בעיתו. הפנאי גדל והולך, העלייה הגדולה מחבר המדינות משתלבת בדרכה בחברה הישראלית, ערוצי הטלוויזיה והרדיו מתרבים, "מרכז הבידור הביתי" נעשה משוכלל ומגוון יותר, מגמות ההפרטה והמסחור פושות בכל, ומולם מתגברים הלחצים הפוליטיים-חברתיים להכרה ולתמיכה בתרבויות עממיות, עדתיות ודתיות. כל אלה שינו ומשנים במהירות את פניה של מפת-התרבות המקומית (והעולמית), ומצדיקים עדכון של ממצאים ומסקנות, אפילו טריים לכאורה.

השורות הבאות הן תמצית חלקית של דו"ח, שהוזמן על ידי קרן ברכה והוכן במכון ון ליר. הדו"ח הוא תוצאה של מחקר, שבו בדקנו את מערך הקשרים בין פעילויות התרבות והאמנות בישראל לבין הרשויות והגורמים התומכים בהן. אגב כך, ניסינו להאיר כמה מהדילמות, הסתירות והמתחים המבניים המלווים את העיסוק העכשווי בתרבות, להציע ניתוח ביקורתי של הקשיים והליקויים המיוחדים למצב בישראל, ולהצביע טנטטיבית על כיווני-פעולה אפשריים לשיפורו. מטרתנו העיקרית היא לספק בסיס לדיון ציבורי מיודע ומעמיק יותר מהקיים, אם בכלל, בנושא מדיניות התרבות בישראל.

מקוצר היריעה, לא נוכל להביא כאן אלא כמה "צימוקים" ו"שורות תחתונות" מתוך הדו"ח הנרחב שחיברנו. לפיכך, נמנענו מלהכביר נתונים, הערות שוליים ומראי מקום; המעוניינים להעמיק מוזמנים לעיין בדו"ח המלא, המתפרסם בימים אלה במכון ון ליר. התקציר הנוכחי נועד אפוא לשמש מעין מבוא חטוף לנושא מדיניות תרבות בכלל, ולהציב בהקשרם הרחב את 11 המאמרים בגיליון זה של "פנים", שהחלו את דרכם כניירות-עמדה שהזמנו לצורך הפרויקט, ואת שני הסקרים המופיעים כאן סקר צריכה ועמדות וסקר היצע שנערכו אף הם בשבילנו. זו גם ההזדמנות להודות מקרב לב למערכת "פנים" ולעורך רוביק רוזנטל על היענותם הנלהבת להצעתנו להקדיש את הגיליון לפרויקט שלנו, ועל שיתוף הפעולה היעיל והנעים בהכנתו.

                                             *

עבודתנו החלה בספטמבר 1997 וארכה כשנה וחצי. עבדנו בשיטה אינדוקטיבית: ככל שצברנו נתונים, רשמים וחומר-רקע, כך העלינו שאלות חדשות וחיפשנו מידע נוסף. מבחינה מתודולוגית, נעזרנו במגוון רחב של אמצעים. ליקטנו ועיינו במספר רב של מקורות ספרים, מאמרים, דו"חות וקטעי עיתונות מהארץ ומהעולם; נועצנו בכמאה מומחים ואינפורמנטים קובעי-מדיניות בעבר ובהווה, מנהלים של מוסדות תרבות, אמנים, מבקרים ונציגים של מגזרים שונים: ערבים-ישראלים, עולים מחבר המדינות, מזרחיים ("ספרדים"), דתיים-לאומיים וצעירים במסגרת תשע קבוצות דיון וכעשרים ראיונות אישיים; הזמנו, כאמור, 11 ניירות עמדה בנושאים רלבנטיים, וקיימנו דיונים ביקורתיים על סמך כמה מהם; ערכנו סקר-עיתונות של ההיצע בתחום התרבות וסקר-אוכלוסין של צריכת תרבות ופנאי ושל עמדות בנושאי תרבות וזהות; השתתפנו כמשקיפים בכמה ישיבות של ועדת ההקצבות במינהל התרבות ושל מדור התיאטרון במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, וביקרנו בעיירה שדרות ובמקומות אחרים, כדי לעמוד מקרוב על המצב מחוץ למרכזים העירוניים הגדולים. 

בסוף התהליך השתדלנו לכרוך את קצות החוטים הרבים שנערמו על שולחננו סביב שלושה-ארבעה  צירים, שהתבררו בהדרגה כמרכזיים, ובמידת-מה חוצים את חלוקת-הדיון המסורתית לרמות של ייצור-הפצה-צריכה.

הציר הראשון הוא המנגנונים הביורוקרטיים בדגש חזק על אלה הממשלתיים – העוסקים בסבסוד תרבות ואמנות, תוך השוואה לדגמי-מימון של מוסדות ציבור בתחומים קרובים (השכלה גבוהה, שידור) ולנוסחאות-תמיכה הנהוגות במדינות אחרות. ברוח הזמן, סוגיה זו נדונה לאורן (או בצלן) של הקריאות הרמות ל"הפרטה", מונח מעורפל, שמרבים לנפנף בו בלי לתת את הדעת לריבוי מובניו והשלכותיו.

הציר השני הן התביעות המתגברות לאימוץ הגישה הרב-תרבותית, כלומר, לגיטימציה ואף קאנוניזציה של מוצרי-תרבות המבטאים מסורות עממיות, עדתיות, דתיות או לאומיות של מגזרים שונים. מתביעות אלה משתמעים שלושה צעדי-מדיניות מעשיים לפחות: חלוקה-מחדש (או הגדלה) של המשאבים המוקצים למימון ציבורי של תרבות ואמנות על פי מפתח סקטוריאלי; הקמת מנגנוני שיפוט ותקצוב נבדלים לכל תרבות (מגזר), שיפעלו על פי קריטריונים נפרדים וייחודיים; ולפעמים, בגרסה הקיצונית, ויתור חלקי או מלא על ערוצי תקשורת והידברות כלל-ארציים, ומתן אפשרות לכל מגזר להסתגר בתוך אוטונומיה תרבותית משלו.

הציר השלישי היא אווירת הרלטיביזם התרבותי, הטשטוש הפוסט-מודרני בין ז'אנרים, סגנונות ודיסציפלינות, והתמורות הדינמיות בדיכוטומיות מסורתיות כמו קאנוני/פופולרי, אמנות/בידור, איכות/רייטינג, ציבורי/מסחרי. איתרנו דפוסים שונים של התמודדות עם המגמות הללו בקרב האמנויות הממוסדות השונות מהטמנת הראש בחול "עד יעבור זעם", לפעמים תוך אימוץ חפוז של פעלולי-שיווק ("הפילהרמונית בג'ינס"), ועד הליכה עם הזרם והתמסחרות-מדעת (תיאטרון). מכל מקום, לכל תחום אמנותי יש היסטוריה משלו ובעיות ייחודיות, שעליהן ניסינו לעמוד.

הציר הרביעי היא סוגיית הפיזור הגיאוגרפי של תרבות ואמנות והבטחת "נגישות שווה" אליהן בכל אזורי הארץ ובכל מגזרי האוכלוסייה. לכאן שייכים עניינים כמו פיתוח תשתית פיזית תחבורה מחד גיסא, אולמות ומתקנים מבוזרים מאידך גיסא; חינוך, סוציאליזציה ובניית-קהל; טיפוח יצירה מקומית חובבנית ומקצועית (ותרומתה האפשרית לחוסן הקהילה ולגאווה המקומית) וכו'.

קל מאוד להבחין שישנה חפיפה ניכרת בין ארבע הנקודות הללו. אין מדובר אפוא במישורים נפרדים של דיון, כי אם בהתבוננות באותן בעיות מזוויות או בדגשים שונים, שרק על חלקם נוכל להתעכב כאן, ונתרכז בעיקר בשתי הנקודות הראשונות.

בהקשר זה, ראוי לומר מלה על המונח "תרבות" עצמו, שתחולתו אינה מוסכמת כלל ולו הגדרות רבות ומתחרות. כפי שכבר רמזנו, אין עסקינן בתרבות במובן האנתרופולוגי, קרי, מכלול הנורמות וההתנהגויות בעלות מטען סמלי של יחידים, ארגונים או קבוצות בחברה. מאידך גיסא, לא הגבלנו את עצמנו לעיסוק בלעדי בתרבות במובן הקלאסי של Kultur הגרמנית, קרי, מיטב המחשבה והיצירה האנושית לדורותיה. אם נטינו יותר לקוטב השני, ובפרט לאמנויות הממוסדות (ועוד יותר מכך לאמנויות-הבמה), הרי זה משום שחלק-הארי של תקציב התרבות ה"רשמי" של מדינת ישראל מופנה, בצדק או שלא בצדק, לתחומים אלה, ומקובל לחשוב שבהיעדר סבסוד ציבורי אין להם תקומה. ואולם בדקנו גם, לפחות במה שנוגע לדפוסי בילוי הפנאי של האוכלוסייה, השתתפות בשורה של פעילויות אחרות, כגון: מופעי בידור וספורט, תחביבים וטיולים, צפייה בטלוויזיה, קריאת עיתונים וספרים, מפגשים עם משפחה וחברים ואפילו גלישה באינטרנט ועלייה לקברות צדיקים.

התמקדנו אפוא באמנויות-הבמה, בקולנוע ובמוזיאונים, אבל העמדנו אותם בהקשר הרחב יותר של "תרבות הפנאי", בעקבות המחקרים המקיפים של מכון גוטמן בשנים 1970 ו1990- על תרבות הפנאי בישראל. מניה וביה, נגענו גם בהיבטים של תרבות "אנתרופולוגית", שהרי יש קשרים ברורים בין ערכיה של חברה לבין ביטוים ולו על דרך השלילה או הפולמוס באמנויות, ובין מדיניות התרבות של מדינה לבין יעדיה, מפורשים או מובלעים.

תחילה שקלנו את המחלוקת העקרונית בשאלה אם צריכה המדינה לתמוך בתרבות ובאמנות, מחלוקת המשותפת לעולם המערבי כולו. לא קשה לחשוב על נימוקים נגד סבסוד ציבורי של תרבות ואמנות; נמנה כמה סוגים טיפוסיים (שחלקם, אגב, סותרים זה את זה).

נימוק ראשון: התמיכה היא שיטה של הממשלה להעמיק את שליטתה בחברה ולהגביל את החופש האמנותי. אכן, יש הטוענים שסבסוד האמנויות בצרפת הוא כה ריכוזי ומסיבי, עדכי תרבות הפכה שם כמעט לשם נרדף לתעמולה. החוקה הגרמנית, לעומת זאת, הטמיעה את הלקח של עליית הנאציזם בכך שהיא אוסרת על הממשלה הפדרלית (אך לא על ממשלות המחוזות) לממן תרבות או להתערב בה בצורה כלשהי.

נימוק שני: יש הצדקה עקרונית לתמיכה, אבל ממשלות טרם מצאו דרכים לעשות זאת בצורה יעילה, אפקטיבית או שוויונית; לממשלה אין כלים להבחין בין אמנות טובה לגרועה. כתוצאה מכך, ומחשש שאי-תמיכה תתפרש כצנזורה, התמיכה נעשית ללא הבחנה. לחלופין, בהיעדר קריטריונים של איכות, עשויה הממשלה לתמוך דווקא במי שכבר מצליח וממילא זקוק פחות לסיוע. בפרט, הבלבול בין איכות לבין פופולריות יוצר הטיה לטובת אמנויות הבמה (שאותן אפשר למדוד על פי ביצועי הקופה). כל זה מוליד, או מעמיק, את תפיסת האמנויות כמוצרי צריכה, ולא כדבר מה האמור לרגש או לאתגר.

נימוק שלישי: אמנים ויוצרים הם דמויות שוליות וחריגות בחברה; הם אינם מבטאים ערכים משותפים וזהות לאומית, אלא להפך, נוטים לנשוך את היד שמאכילה אותם.

נימוק רביעי: כסף ממשלתי, המושג בקלות יחסית, גורם לשאננות בגיוס תרומות פרטיות ובייצור הכנסות עצמיות. לחלופין, הוא מוביל לבזבזנות ולהסתאבות: העלאות שכר, ניפוח מספר המועסקים, הקמת מוסדות תרבות מיותרים, שיכבידו עוד יותר על הכיס הציבורי.

נימוק חמישי: תמיכה באמנויות היא העברת כסף מן הכלל (משלמי המסים) אל העשירים (קהלי הבלט והאופרה). יש לתת ל"כוחות השוק", כלומר לטעם הקהל, לקבוע את תוכנם ומתכונתם של חיי התרבות. מימון תרבות אליטיסטית מסלף את התחרות החופשית על כיסו של הציבור, ומבטא יומרה מתנשאת לחנכו בניגוד לרצונו.

                                            *

לא קשה לשער איזו מין תרבות תשתרר תחת שלטון-ללא-מצרים של מלכי הרייטינג והקופה; הטריוויאליזציה של תכנים, הקהיית עוקצם והפיכתם לתוכנית-בידור מתמשכת אחת מוכרות היטב מן השידור המסחרי, בראש וראשונה האמריקאי. ואשר להתנשאות המיוחסת לקובעי הטעם ומחנכי הציבור, לגמרי לא ברור אם היא פטרנליסטית יותר מהדאגה הרחומה ל"מסעודה מאופקים", אותה דמות מיתולוגית שקברניטי השידור המסחרי בארץ מדירים שינה מעיניהם רק כדי לספק את צרכיה הרוחניים (שלא על מנת לקבל פרס). ובכל זאת, עם תום עידן מדינת הרווחה, ממשלות רבות ובראשן ממשלות שמרניות-פטריוטיות, שהיו אמורות להתגאות ביצירה התרבותית של ארצותיהן ולטפחה, מעדיפות לנער את חוצנן מהנטל הכלכלי שבסבסוד האמנויות (והשידור הציבורי), ואגב כך פוטרות את עצמן מאי-הנעימות הכרוכה במימון מבקריהן החצופים ביותר.

אבל כדי שלא ניחשד בדמגוגיה ניאו-מרקסיסטית, נזדרז לשוב אל העובדות. ובכן, גם המדינות הקפיטליסטיות והמופרטות ביותר, דוגמת ארצות-הברית, עודן מכירות בערכן של תרבות ואמנות ותומכות בהן במגוון של דרכים, שסובסידיות ומענקים ישירים הם רק אחת מהן. שיטה בולטת היא הנהגת תמריצי-מס לתורמים: בארה"ב מותר, למטרה זו, לנכות מההכנסה החייבת במס עד 50% ליחידים ועד 10% לתאגידים. במלים אחרות, אדם פרטי התורם עד מחצית מהכנסתו ברוטו ללהקת-המחול החביבה עליו, פטור מתשלום מס על מלוא התרומה. המדינה מוותרת אפוא על חלקה בנתח-הכנסה זה (שעשוי להגיע לשליש או למחצית ממנו), ובעקיפין, תורמת חלק זה לאותה להקה. שיטות אחרות של תמיכה כוללות הלוואות וערבויות למוסדות תרבות, הגנה חוקית על זכויות ומתן פרסים ליוצרים, הגבלות על יבוא ועידוד יצוא של מוצרי תרבות, עריכת מסעות הסברה לעידוד צריכת תרבות, ולפעמים (אפילו בארה"ב!) – בעלות ישירה של המדינה על מוסדות תרבות.

מדוע, אם כן, ממשלות נוהגות כך (או מדוע ראוי שינהגו כך)? מה הם הנימוקים בעד תמיכה ציבורית בתרבות ובאמנות? לעניין זה קיימת משנה כלכלית-חברתית סדורה, שנזכיר בקיצור נמרץ כמה מעיקריה.

כבר לפני שלושים שנה עמדו באומול ובאואן, בספרם המצוטט תדיר "אמנויות-הבמה: הדילמה הכלכלית", על כך שאמנויות-הבמה, בדומה לשירותים עתירי כוח-אדם אחרים (צבא ומשטרה, חינוך, בריאות וכו'), סובלות מן "המחלה של יוקר השירותים החברתיים". מכיוון שתחומי-חיים אחרים מוזלים ומתייעלים בהתמדה הודות לאוטומציה, הרי העלות (במונחי כסף או זמן) הנדרשת להפקה ולצריכה של מופעי מוזיקה, מחול, או תיאטרון מוכרחה לגדול עוד ועוד ביחס למוצרים אחרים; בסופו של דבר, אמנויות-הבמה לא ישרדו בתנאי השוק.

כמובן, טיעון זה לכשעצמו אין בו כדי להצדיק מימון ציבורי; אם התיאטרון מתייקר והולך אפשר פשוט לוותר עליו. ואולם כלכלנים מצביעים גם על שורה של השפעות חיצוניות חיוביות (spillover effects) של האמנויות, השפעות שהשוק הפרטי אינו מביא בחשבון. למשל: יצירה תרבותית שלא-למטרות-רווח משמשת מעבדה לפיתוח חידושים בעבור תעשיות התרבות הרווחיות, בדומה למחקר בסיסי במדע; תמיכה באמנויות דואגת לדורות הבאים, שזכותם למורשתם התרבותית עלולה להישלל, אם הרפרטואר ייקבע על ידי יזמים פרטיים בלבד; תרבות משותפת תורמת ללכידות החברה ולגאווה לאומית; באופן מיידי יותר, פריחת האמנויות יוצרת מקומות עבודה, מושכת תיירים, מגבירה את הפעילות העסקית, ועוד כהנה וכהנה.

אבל הישענות בלעדית על נימוקים כלכליים עלולה להתגלות כחרב-פיפיות, כי הם מזמינים השוואות למגזרים אחרים, שהשקעה ציבורית בהם עשויה להשיג אותם יעדים ביתר הצלחה מאשר האמנויות. ככלות הכל, לא ניתן לנמק באופן משכנע תמיכה באמנויות אלא מנקודת-מוצא הרואה בהן ערך לעצמן, או בלשון הכלכלנים, "מוצרי זכות" (merit goods). האמונה בזכותו של כל אדם ליצור ולצרוך תרבות ואמנות, ובחובתה של המדינה להבטיח זאת, היא המונחת ביסוד ההצדקה לסבסוד ציבורי של תרבות ואמנות; הנימוקים הכלכליים יכולים לכל היותר לשמש תנא דמסייע.

אם כן, החדשות הרעות הן שללא תמיכה ציבורית, האמנויות הקאנוניות, לפחות אמנויות-הבמה, נדונו כנראה לכליה; החדשות הטובות הן, על פי הסקר שערכנו, שהציבור הישראלי מרבה לצרוך אמנויות, ועוד יותר מכך, מעריך את קיומן, מצדיק את סבסודן ואפילו מוכן, עקרונית, ליטול בו חלק פעיל.

כדי לסבר את העין, הנה ממצאים אחדים (הנתונים המלאים מופיעים בהמשך הגיליון, וניתוחם הפרטני בדו"ח שלנו). בשנת 1998, כמחצית מהישראלים היהודים ביקרו ביותר מתחום אמנות אחד (הצגה, קונצרט, מופע מחול, סרט, מוזיאון), וממילא יותר מפעם אחת; כרבע נוסף צרכו תחום אחד בלבד (לפחות פעם אחת), ורק הרבע הנותר לא השתתף כלל (זהו נתון גבוה מאוד בהשוואה לאנגליה, למשל, שרק כרבע מתושביה צורכים אמנויות קאנוניות בכלל; ב1996-, למשל, נרשמו בבריטניה 7 מיליון ביקורים בתיאטרון באוכלוסייה המונה כ60- מיליון, שלא לדבר על תיירים דוברי-אנגלית – ואילו בישראל, שאוכלוסייתה 6 מיליון, נמנו 2 מיליון ביקורים!). יתר על כן, מגמת הירידה בצריכת אמנויות, שהסתמנה בין 1970 ל1990-, נבלמה ואף התהפכה בכל הנוגע לתיאטרון ולמוזיקה קלאסית. ירידה קלה חלה בביקור בקולנוע ובמוזיאונים בהשוואה ל1990- (ועדיין ביקרו בכל אחד מהם כ40%- מהאוכלוסייה היהודית לפחות פעם אחת במרוצת השנה).

אבל מה שמרשים לא פחות הוא, כי שיעור המייחסים חשיבות לקיומן של האמנויות עולה באופן ניכר על שיעור הצורכים אותן בפועל. במלים אחרות, האמנויות נהנות ממה שמכונה בכלכלה "ביקוש אופציה" (option demand), כלומר: גם אלה שמסיבה כלשהי אינם מנצלים את זמינותן, מכירים בערכן ומעוניינים בקיומן. למשל, 71% מהאוכלוסייה היהודית סבורים שקיומו של התיאטרון בארץ "חשוב מאוד", לעומת 41% שביקרו בו בשנה החולפת. אפילו האופרה, "סדין אדום" טבעי למתנגדי האליטיזם, דורגה כ"חשובה מאוד" על ידי 47% מהמשיבים, בעוד שעם המבקרים בה נמנו לא יותר מ5%-! שיעורים גבוהים עוד יותר של הנסקרים סברו שהממשלה צריכה לתמוך באמנויות בכסף, ושוב, הדברים אמורים גם באלה שאינם נוהגים להשתתף בעצמם. לבסוף, כ50%- מהיהודים ו84%- (!) מהערבים הביעו נכונות לתרום אישית למגבית למען האמנויות. דיבורים אמנם לא עולים כסף, ובכל זאת, המספרים הללו נראים מעודדים.

אם כן, הצדקת התמיכה הציבורית מעוגנת היטב לא רק בטיעון הפילוסופי בדבר הזכות לתרבות ובנימוקים הכלכליים הנלווים, כי אם גם בדעת-הקהל, לרבות דעתם של אלה שאינם צרכני תרבות, ואפילו ב"ביקוש" בפועל, הגבוה מזה שבאנגליה ובארה"ב. נעבור עתה לבחינת המנגנון הממשלתי העוסק בתמיכה באמנויות (נקדיש כאן תשומת לב מזערית למקורות אחרים של מימון ציבורי, אף שגם בהם עסקנו לא מעט בדו"ח המלא).

הגופים האמנותיים העיקריים בתחומי התיאטרון, המוזיקה והמחול בישראל 30-40 במספר מקבלים כ55%- מתקציביהם בממוצע ממקורות ציבוריים; מכירות כרטיסים ותרומות אחרות מכסות את 45% הנותרים. חלוקה זו אינה מיוחדת לישראל: גם בבריטניה (ובמדינות אירופיות אחרות) נהוג מימון ציבורי בגובה של כמחצית מעלותם של מוסדות התרבות, ולא במקרה. שורשיה של התמיכה הציבורית באמנויות ובשידור נטועים במסורת האירופית, שבה החליפה חסות המדינה את זו של הכנסייה, הכתר, האצולה והבורגנות (בסדר הזה). אבל אפילו בארה"ב, שלה מסורת חברתית-כלכלית מנוגדת בתכלית, תופסים מקורות שאינם הכנסות עצמיות 40% מתקציב האמנויות (אם כי, הודות לחקיקה המעודדת תרומות, רק 5% ממקורות אלה הם תמיכה ישירה של המדינה).

מעניין לציין, כי האוריינטציה האירופית של ישראל בתחום התרבות (ולא בו בלבד) איננה רק עניין שבעובדה: שני שלישים מהמשיבים לסקר שלנו היו רוצים שחיי התרבות בארץ ידמו לאלה שבמערב אירופה (לעומת קצת פחות ממחצית, הסבורים שכך הדבר היום). לשם השוואה: כרבע מהנסקרים חושבים שחיי התרבות שלנו היום דומים "במידה רבה" לאלה של ארצות-הברית, ורק 14% היו רוצים שכך יהיה. אפילו כשמצרפים לכך את אלה שענו "במידה מסוימת", מתברר, למרבה ההפתעה, שיש פער לטובת המעוניינים בתרבות מערב אירופית! מכל מקום, שיעור המעוניינים בתרבות "ים-תיכונית" (25%) או "מזרחית" (10%) נמוכים בסדרי-גודל מאלה שפניהם למערב.

מתוך כלל התמיכה הציבורית, הממשלה מספקת כשני שלישים, עוד כרבע מגיע מהעיריות והרשויות המקומיות (שחלק מתקציבן מתקבל אף הוא מהממשלה), והעשירית הנותרת, מכספי ציבור אחרים. הממשלה היא אפוא מקור התמיכה העיקרי של האמנויות. המשרד המופקד על נושאי התרבות והאמנות הוא משרד החינוך, אחד המשרדים הגדולים והחזקים בממשלה. חלק זעיר מתקציב המשרד כ3%-, שהם 600 מיליון שקלים בקירוב מיועד לתרבות. כמחצית הסכום הזה מהווה סובסידיה ישירה למוסדות תרבות ואמנות (המחצית השנייה מסבסדת את החברה למתנ"סים, מכללות אזוריות, רשות העתיקות, ספריות ועוד).

התמיכה בתרבות והתקציב המיועד לה אינם מעוגנים בחוק. המנגנון המופקד עליה בתוך משרד החינוך קרוי מינהל התרבות, והיום עומד בראשו עו"ד מיכה ינון, ואליו כפופים האגף לתרבות ולאמנות, הגוף העיקרי במינהל, וכן האגף לתרבות תורנית ושירות הסרטים הישראלי. האגף מורכב ממחלקות, שכל אחת מהן מטפלת בתחום אמנות אחד: תיאטרון, מוזיקה, מחול, מוזיאונים, ספרות, קולנוע, תרבות ערבית וכו'. כל מחלקה פועלת מול מדור מקביל במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, גוף המורכב מאנשי ציבור, אמנים ומומחים. הללו ממונים על ידי השר, שמתוקף תפקידו מכהן כיו"ר המועצה, ומייעצים בהתנדבות לפקידי המינהל בדבר איכותם של מבקשי התמיכה. הגושפנקה של המועצה היא תנאי מוקדם לכל דיון נוסף בבקשות. למוזיאונים ולספריות יש מועצות ציבוריות נפרדות, הפועלות בדומה למדורי המועצה הגדולה יותר, ולפני כחצי שנה התקבל בכנסת חוק הקולנוע המיוחל, שלפיו תוקם מועצה נפרדת גם לקולנוע.

אף כי המוסדות הללו, כמו מוסדות השידור שלנו, בנויים במידה רבה על פי המודל הבריטי, יש ביניהם לבין עמיתיהם האנגליים לפחות שני הבדלים חשובים: ראשית, בבריטניה מופקד על התרבות והאמנות משרד ממשלתי נפרד, מה שמשקף אולי את המשקל המיוחס לתחום. בישראל נוצר מצב כזה רק פעם אחת, ובמקרה, כאשר שולמית אלוני נדחקה ממשרד החינוך לתיק "תקשורת, מדע ואמנויות", שנתפר בשבילה. אחת התוצאות היתה שגב' אלוני הצליחה לגייס תוספת-תקציב נכבדה לאמנויות. עם חילופי השלטון ב1996- והחזרת האמנויות לאחריות שר החינוך, תוספת זו קוצצה ברובה. שנית, מועצת האמנויות האנגלית היא אוטונומית ובעלת-שיניים הרבה יותר מזו שלנו, שכן תקציב האמנויות מצוי בידיה והזרוע המנהלית העוסקת בחלוקתו כפופה אליה ולא למשרד ממשלתי. במלים אחרות, העיקרון של "מטחווי זרוע" (arm’s length) הרחקת האמנויות משליטתם הישירה של פוליטיקאים או פקידים מיושם בבריטניה באופן משכנע בהרבה מאשר בישראל.     

                                              *

התשתית הערכית של המדינה והחברה בישראל מורכבת, היסטורית, משלושה יסודות לפחות: ציונות, יהדות ומערביות. חרף הסתירות הפנימיות היסודות (ובין כמה ממרכיביהם), ועל אף הכרסום שחל בהם מכיוונים שונים, ערכי יסוד אלה מוסיפים לעת-עתה להנחות את מדיניות התרבות של ישראל. בפרט, לענייננו, ביטוים מוטמע, בדרכים מעודנות יותר או פחות, בקריטריונים המשמשים את המועצה והמינהל להערכת בקשות התמיכה המוגשות להם ולחלוקת העוגה הצנועה העומדת לרשותם. כצפוי, הקריטריונים הללו מדברים על קידומה של "רמה גבוהה" בתרבות ובאמנות; פיזור גיאוגרפי והבטחת גישה שווה לתרבות לכל שכבות האוכלוסייה בכל חלקי הארץ; עידוד קליטתם התרבותית של עולים חדשים; עידוד יצירה מקורית ויוצרים צעירים; הבטחת צמיחה והתפתחות מתמדת במוסדות קיימים וחדשים, וכו'.

טיפול הממסד באמנים וביוצרים אנוס מטיבו להיקלע לקשיים ולמתחים, ועלול, גם במקרה הטוב, להתגלות כחיבוק-דוב. ואולם השיטה הישראלית לוקה בכמה פגמים חמורים במיוחד.

בראש וראשונה, קריטריון האיכות מופעל בצורה סלחנית. לעתים קרובות מדורי המועצה מסתפקים במתן ציון "עבר" או "נכשל" (ראו סעיף 2 ברשימת הנימוקים נגד תמיכה ציבורית לעיל). רמת סינון זו מעודדת נדיבות בהמלצות על תמיכה, ובהיעדר משאבים מספיקים, לא תיתכן נדיבות מקבילה בביצוע התמיכה בפועל. ריבוי החברים והדעות בכל מדור במועצה מעודד אף הוא החלטות פשרניות ולא-אמיצות במה שנוגע לאיכות הפונים.

מכיוון שקריטריון האיכות קשה ליישום, ומכל מקום מיושם לקולה, הבקשות מוערכות בעיקר לפי קריטריונים פורמליסטיים: מספר המופעים, מספר המבצעים, היקף הסיורים מחוץ לאולם-הבית וכו'. הללו נוטים להחריף את ההטיה לטובת אמנויות-הבמה הממוסדות, ואת הבלבול בין איכות לבין פופולריות (ושוב, ראו סעיף 2 ברשימת נימוקי-הנגד לעיל).

המינהל ידוע יותר בדאגתו לגופים ותיקים מאשר בעידוד יוזמות חדשות או באיתור וטיפוח ניצני יצירה. לעתים נדירות בלבד מבטלים המינהל והמועצה, או מקצצים משמעותית, תמיכה בגוף שנתמך בקביעות בעבר. למעשה, המדיניות המוצהרת היא לתמוך בגופים חדשים, שעברו את משוכת המועצה, רק אם האגף לתרבות יקבל למטרה זו תוספת תקציב. במלים פשוטות, אין מוציאים ישן מפני חדש.

בהמשך לסעיף 3, גוף חדש המבקש תמיכה צריך להוכיח שהיה רשום כעמותה והצליח להתקיים בכוחות עצמו במשך שנתיים ברמה קבילה של איכות וניהול. אמנם, בטרם עבר בהצלחה את תקופת ההמתנה, יכול גוף כזה לקבל תמיכה אד-הוק לפרויקטים ספציפיים, בסכומים צנועים בהרבה.

אחת התוצאות המעשיות של האמור בסעיפים 3 ו4- היא, שהתיאטרונים, התזמורות, להקות המחול ויתר הגופים הוותיקים והממוסדים כלולים במה שמכונה "בסיס" התקציב, שהוא למעשה חלק הארי שלו, והקצבותיהם מתחדשות מידי שנה בשינויים קלים ובאופן אוטומטי כמעט. לדיונים השוטפים במדורי המועצה יש השפעה ממשית בעיקר על הפירורים המיועדים לפרויקטים קטנים, לפעמים חד-פעמיים, בתחומי האמנות השונים. יתר על כן, מליאת המועצה, בהבדל ממדוריה השונים, איננה מתכנסת כמעט, ואיננה מוזמנת לחוות את דעתה בסוגיות רחבות של מדיניות תרבות.

דאגתה של המדינה להבטחת יציבותה של התשתית המוסדית הקיימת איננה מגונה לכשעצמה, ואפשר להבין את ההיגיון שבה, אבל לא קשה להבחין כי בשיטה זו, דרכם של גופים אמנותיים חדשים, שלא לדבר על יוצרים עצמאיים (לא-ממוסדים) וצעירים, אינה סוגה בשושנים, בלשון המעטה, וזאת לאחר שעברו את מבחני האיכות ואפילו את תקופת ה"הכשרה". זהו מצב תמוה ועגום בתחום כמו אמנות, שחידוש והתחדשות הם נשמת אפו.

אמנם, במרוצת השנים הומצאו פרצות במחסומי הביורוקרטיה, שאפשרו לסבסד גופים שונים ממקורות אחרים. כך, למשל, תיאטרון גשר בראשיתו מומן במשבצת של "אמנים עולים"; מענק ליריד חפצי יודאיקה הוצדק בתור אומנות (craft), אם לא אמנות; כשהמינהל דחה בקשה לסיוע ל"אמנות בשכונות", נמצאו במשרד משאבים להקמת מועצה נפרדת לתרבות בשכונות; מוסדות דתיים יכולים לפנות לאגף לתרבות תורנית, שתקציבו הוגדל באחרונה פי ארבעה ויותר; למוזיאונים ולספריות יש, כאמור, מועצות ציבוריות משלהם וחוק הקולנוע החדש מחייב הקמת מועצה נפרדת לתחום זה ומבטיח, החל משנת 2000, הגדלה ניכרת בתקציבו. הביורוקרטיה, הפוליטיקה והחוק נוטים אפוא להיענות ללחצים, להכיר ב"חריגים" ולתפור להם קטגוריות חדשות. המוטיבציות משתנות ממקרה למקרה, אבל המשותף לכולן, לטוב או לרע, הוא עקיפת הקריטריונים, לרבות מבחן האיכות, המתיימרים להיות "ענייניים ושוויוניים", ולפעמים אף התחמקות מתחום שיפוטו של מינהל התרבות בכלל.

בית הדין הגבוה לצדק נדרש לנושא ההעדפה האוטומטית של מוסדות ותיקים ואפלייתם לרעה של פונים חדשים. בעקבות עתירה מס' 3792/95 של "תיאטרון ארצי לנוער" נגד שרת המדע והאמנויות ואחרים, קבעו השופטים גולדברג, קדמי וזמיר כי השימוש במבחן הוותק כקריטריון עליון הוא שרירותי ויוצר אי-שוויון מלאכותי בין גופים, שמכל בחינה עניינית ראויים לטיפול זהה. פסק-הדין הצביע גם על הסתירה המהותית בין העדפת ותיקים לבין המחויבות לעידוד יוצרים צעירים ולפיתוח מוסדות תרבות חדשים. באופן כללי, בג"ץ מצא שהקריטריונים הנהוגים היום הם מעורפלים, אינם מדורגים ואינם משוקללים, והטיל על הממשלה לנסחם מחדש כך שפגמים אלה יתוקנו ויתאפשר שיפוט הוגן של בקשות התמיכה. ככל הידוע לנו, מלאכה זו טרם נשלמה.

ואולם גם מנקודת מבטם של הנתמכים ה"כבדים" והקבועים פחות או יותר, שיטת התמיכה לוקה בחיסרון חמור נוסף, דהיינו, היעדרם של תקצוב ותכנון רב-שנתיים. מכיוון שהיקף התמיכה אינו מעוגן בחוק, מצבו התקציבי של המינהל מתברר לאשורו מדי שנה רק אחרי שהכנסת מאשרת את תקציב משרד החינוך וזה מחליט סופית על הנתח המיועד למינהל. בתנאים אלה, המוסדות הנתמכים למדים על מצבם, במקרה הטוב, רק בראשית שנת התקציב שכבר החלה (וכמובן, לאותה שנה בלבד). אי-הוודאות המתמדת מעיקה אולי עוד יותר מסתם חסרון כיס. היא עשויה להכביד אפילו על פעולות בסיסיות כמו התקשרות עם מנצחים וסולנים בינלאומיים (שלוח הזמנים שלהם נקבע שנים אחדות מראש), שלא לדבר על תוכניות פיתוח נועזות או מרחיקות-ראות.

אחת ההמלצות המרכזיות של ועדת שלח (הוועדה לבדיקת מצב התיאטרונים, שמינתה שולמית אלוני בראשית כהונתה כשרת החינוך), היתה לאמץ את המודל של ות"ת, הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. למודל זה יתרונות אחדים, אבל החשוב בהם, לטעמנו, הוא ההיתר הבלתי פורמלי (והנדיר, למיטב ידיעתנו), שנתן משרד האוצר לות"ת לתכנן מראש את הקצבותיה לאוניברסיטאות לתקופות של חמש שנים. כך יכול להיחסך ממוסדות התרבות הריטואל השנתי התזזיתי של הגשת הבקשות והסרבול הביורוקרטי הכרוך בכך; ואילו בתום כמה שנים של הזדמנות הוגנת לפעול, להסתכן ולהצטיין, אפשר ומוצדק יהיה להעריך את ביצועי הגופים באופן רציני ונוקב, ובמידת הצורך, לחלק מחדש את העוגה. 

                                           *

מעבר לפגמים ה"טכניים", עניין הקריטריונים לתמיכה מטיל אותנו הישר למערבולת של סוגיית הרב-תרבותיות. אמנם, הקריטריונים אינם משקפים רק את מדיניות "כור ההיתוך", שנעשתה באחרונה כה שנויה במחלוקת; הם מזכירים גם (יהיה מי שיאמר, כמס שפתיים) שימור ומתן ביטוי לערכי התרבות והאמנות של כלל העדות בישראל, עידוד האמנות העממית וטיפוח התרבות והאמנות של המיעוטים. ברוח הזמן, גם המשיבים לסקר שלנו סבורים ברובם הגדול (75%) כי המדינה צריכה לחלק כסף למוסדות תרבות לא רק על פי איכות המוסד, אלא תוך התחשבות בגורמים אחרים, בראש וראשונה "מתן ביטוי לכל העדות".

ואולם דוברי הרב-תרבותיות אינם מסתפקים עוד בפלורליזם וליברליזם בנוסח הישן, כאלה המבוססים על אינדיבידואליזם ועל שוויון פורמלי בין יחידים. מאחורי העקרונות הללו, הם טוענים, מסתתרים אמונה מופרכת ומתנשאת באוניברסליות של ערכי המערב ותרבותו ואינטרס כוחני להגן על ההגמוניה האשכנזית-חילונית הוותיקה והמבוססת (הם יגידו, מן הסתם, שהשאיפה להידמות למערב אירופה אינה אלא עדות לעוצמתה של ההגמוניה הזו). לדידם, אין תרבות בתיו רבתי כי אם תרבויות המגדירות קבוצות זהות שונות, שהיחידים משתייכים אליהן, מרצונם או שלא מרצונם. את הזכות הערטילאית ל"תרבות" הם תובעים להמיר בזכותה של כל קבוצה לתרבותה שלה. הם אינם רוצים (או אינם מאמינים) בקריטריונים "ענייניים ושוויוניים"; הם סבורים שמוזיקה מזרחית, או קולנוע דתי, או כתב-עת רוסי צריכים להישפט בקטגוריות משלהם. אם ניקח היגיון זה לקצהו האבסורדי מספר הקטגוריות, ומספר ועדות המומחים, יהיה כמספר המקרים הפרטיים.

על פניו, המאבק הפוליטי-חברתי להכרה בצרכים התרבותיים של מגזרים שונים ולהקצאת משאבים לסיפוקם נראה לגיטימי ואף מעורר אהדה. תיקון העיוותים ההיסטוריים שגרמו לתחושת קיפוח וניכור בקרב יהודים יוצאי המזרח או ערבים ישראלים הוא ודאי מהלך ראוי ורצוי. אם יש כאן סיבה לדאגה, אין היא נעוצה בחלוקה מחדש של המשאבים, כי אם, לטעמנו, באובדן השפה המשותפת: באמונתן של הקבוצות השונות שאחרים אינם מסוגלים להבינן ולהעריכן. קבוצות כאלה, ובפרט אלה מהן שצברו בשנים האחרונות כוח פוליטי, תובעות עתה לא רק להשמיע ולהישמע בזירה הציבורית הכללית, אלא גם, ואולי בעיקר, להקים לעצמן, בתמיכת המדינה, אוטונומיות תרבותיות.

במקרה של קבוצות בעלות ערכי-יסוד נבדלים ומנוגדים לאלה של זולתן, דוגמת החרדים, אולי אין מנוס מכך. קבוצות כאלה רוצות "לספר את הסיפור" התרבותי של עצמן, בעצמן ובשביל עצמן  (זהו, כהגדרתה של יעל תמיר, מצב של רב-תרבותיות "עבה"). אבל כאשר קבוצות שיש להן בסיס ערכי משותף בחלקו (רב-תרבותיות "דקה") דורשות שקולן יישמע, יש מקום לבחון את הציפיות שלהן בשלושת הממדים הללו: על מי הן רוצות שהסיפור יסופר? על ידי מי הוא יסופר? ולבסוף, למי הוא יסופר?

במחקרנו עסקנו בחמש קבוצות כאלה (מתוך רבות אפשריות): ערבים אזרחי ישראל, עולים חדשים מחבר המדינות, מזרחיים, דתיים לאומיים וצעירים, וניסינו לתהות על שאיפותיהן בתחום התרבות. להפתעתנו, למעט דוברים מיליטנטיים ספורים הדוגלים ברב-תרבותיות בדלנית, שמענו בעיקר רטוריקה (רב-) תרבותית מרוככת ואופטימית בהרבה מהצפוי. אמנם, ערביי ישראל חווים משבר-זהות עמוק ופטרונות ממסדית שאינה מגובה אפילו במימון הוגן, שלא לומר ברגישות לצורכיהם; יוצרים ואינטלקטואלים מזרחיים מתרעמים על ניכור וקיפוח תרבותי; עולי חבר המדינות סובלים מתוויות שליליות ומתרפקים על מורשתם המפוארת; מחנכים ועיתונאים דתיים לאומיים מוחים על הדה-הומניזציה שלהם כ"מתנחלים" ועל הנפוטיזם של הממסד החוץ דתי; קולנוענים וכותבים צעירים חשים מבודדים, דחויים על ידי הממסד ומאוימים על ידי האמריקניזציה של התרבות הישראלית. אבל, וזה אולי העיקר, בקרב כל הקבוצות הללו זיהינו, במידה לא מבוטלת, קולות המאמינים כי יש להם דבר-מה לומר לחברה כולה, וכי המשאבים הציבוריים וערוצי התקשורת הפנים-קהילתיים דרושים להם כמעין קביים, עד שיעמדו על רגליהם ויתרמו את תרומתם לסיפור הישראלי השלם, שהם אינם מתכחשים לו, אבל גם אינם מוכנים להתבטל מפניו, להיעלם ולהיאלם בתוכו. אולי לא כור היתוך, אבל גם לא קונפדרציה רופפת של גטאות, כי אם פסיפס, שחלקיו מצטרפים זה לזה ומעשירים זה את זה בדיאלוג מתמשך.

אין אנו תמימים לחשוב כי החלפת המטפורה הקודרת של גטאות בדימוי הפסיפס הססגוני בולמת את הסכנה החמורה ללכידות החברה, הטמונה לדעתנו בגרסאות הלוחמניות יותר של העמדה הרב-תרבותית. אבל מצאנו שיש מקום לאופטימיות זהירה, בעיקר אם מטים אוזן לדוברים לא-רשמיים (ולמיטב שיפוטנו, כנים) של הקבוצות השונות יותר מאשר לפוליטיקאים המחפשים, כדרכם, רווח קל ומהיר.

"רב-תרבותיות", ממש כמו "הפרטה", איננה הרבה יותר מסיסמה-בעלמא, שערפולה עשוי או עלול לשרת בעלי-עניין (אמנם, יאמרו לנו הדוגלים בה, מי מאתנו איננו בעל-עניין?). רב-קוליות תרבותית איננה מובילה בהכרח להתפוררות החברה, כל עוד אין היא משמשת עילה למדינה להתנער ממחויבותה לקיומם של במות, פורומים וערוצים משותפים שבהם יוכלו הקולות השונים להישמע לא להיטמע ולהידבר. אדרבה, כשסכנת ה"התמגזרות" אורבת לפתחה, חובתה של המנהיגות לעמוד בפרץ גדלה שבעתיים, והפקרתם של חופש הביטוי והמידע ואיכות היצירה ל"כוחות השוק" חמורה כפל כפליים. הברית הבלתי קדושה הנרקמת לנגד עינינו, בין המגמות הצנטריפוגליות פרטיקולריזם ופונדמנטליזם לבין אבירי ההפרטה, היא שצריכה להדיר שינה מעיניהם של מי שחוסן החברה ועושר התרבות יקרים להם.

על פי מדדים כלכליים מקובלים, רמת התמיכה הציבורית באמנויות בישראל איננה מן הגבוהות בעולם המערבי, בלשון המעטה. במונחים של אחוזים מהתל"ג היא דומה לארה"ב (0.02%), שבה, כזכור, עיקר התמיכה מגיע מתרומות פרטיות המוכרות לצורכי מס. במונחים של הוצאה לנפש היא דומה לבריטניה (16-17 ליש"ט בשנה), הרחק מתחת לפינלנד, גרמניה, צרפת, שוודיה, הולנד וקנדה. הבטחת רמה נאותה של תמיכה ציבורית רב-שנתית ועיגונה בחוק הן אפוא דרישות סבירות, אם רצוננו להידמות לאירופה המערבית (כפי שאנו אכן רוצים, כנראה). 

אבל כסף איננו הגיבור היחיד בסיפור הזה, קל וחומר לא כספי ציבור בלבד. רווחה כלכלית איננה ערובה, אולי אפילו לא תנאי הכרחי, לאיכות אמנותית. יצירה מקומית אותנטית ובעלת עוצמה עשויה לפרוח באורח ספונטני כמעט, כפי שקרה בשדרות. אווירת המשבר התמידית השוררת בקרב דובריהם ומבקריהם של מוסדות התרבות איננה מעוגנת, כפי שראינו, בדעת הקהל או בהתנהגותו בפועל. מתברר שהצורך להרשים את פקידי המינהל בנתוני צפייה גבוהים עלול לדחוף תיאטרונים או תזמורות ל"התמסחרות" כמעט כמו לחצי השוק (נושא שהרחבנו בו בדו"ח המלא). וכמובן, תמיד קיימת הסכנה של התערבות פוליטית ישירה בתכנים, גם אם בפועל היא נדירה יחסית.

לפיכך, גיוון מקורות התמיכה בתרבות ובאמנות והקטנת תלותם בממשלה הם דבר רצוי ואפשרי, למשל על ידי הנהגת תמריצי מס ממשיים לתורמים (ולא עסקנו כאן בשורה של מקורות נוספים, לעת עתה קטנים יחסית: רשויות מקומיות, מפעל הפיס, קרנות ועוד). גם הציפייה ממוסדות התרבות לייצר חלק ניכר מהכנסותיהם בעצמם היא סבירה, ודומה שהם אכן עושים זאת ברמה ממוצעת שאינה שונה בהרבה מהמקובל במערב (כמחצית). ואולם הישענות בלעדית על כוחות השוק איננה אלא החלפת "עריצות" אחת באחרת, קרוב לוודאי גרועה ממנה בהרבה (וכבר הזכרנו לא אחת את הדוגמה של השידור המסחרי). השוק איננו חזות הכל: הוא אינו מחנך להערכה ולצריכה של אמנות טובה, אינו דואג לחלשים, ליושבי הפריפריה או לדורות הבאים, אינו מחזק את הקהילה או מאחד את החברה סביב ערכי תרבות משותפים (או, לחלופין, מעודד דיאלוג פורה בין מסורות-תרבות). בקצרה, הוא אינו מבטיח את "הזכות לתרבות".

מי שמופקד על הגנתם של אינטרסים חיוניים אלה היא המדינה. הענקת מעמד עצמאי וסמכות ממשית למועצה הציבורית לתרבות ולאמנות (שהרכבה חייב לייצג נאמנה את הקהילה המקצועית לגווניה); העמדת מבחן האיכות כקריטריון עליון לתמיכה, עם כל הקשיים העצומים הכרוכים בכך, ונקיטת משנה זהירות שלא לזהות איכות עם פופולריות גרידא (גם אם זו האחרונה אינה מגונה לכשעצמה); ייעוד משאבים מיוחדים לתמיכה במוסדות ובפרויקטים חדשים, ובפרט באיתור כשרונות מבטיחים ועידודם; חינוך וטיפוח קהלים לאמנויות, גם על ידי עידוד פעילות של חובבים; חיזוק ורענון מנגנונים של הפריה הדדית בין המרכז לפריפריה, כמו אמנות לעם והחברה למתנ"סים צעדים כאלה, כך נראה לנו, ייטיבו לשרת את חיי התרבות שלנו, ואת שאיפותיהם המוצהרות של רוב הישראלים, יותר מהפרחת סיסמאות אופנתיות. ומעל לכל, עלינו להכיר בכך, שתרבות איננה מותרות כי אם סם חיים, והשאלות שהיא מעוררת תובעות דיון ציבורי נוקב ומעמיק.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד