זקוקים לנשימה ארוכה
זקוקים לנשימה ארוכה

יהודית ענבר כיהנה כראש המדור למוזיאונים במינהל התרבות

בישראל פועלים יותר מ200- מוזיאונים, שאף לא אחד מהם קם ביוזמת המדינה. כולם קמו ביוזמת קבוצות חברתיות, ומאוחר יותר גם ביוזמת אנשים פרטיים. כשנולדו עסקו בעיקר בעתיד. היום  מתמקדים רבים מהם בתיעוד העבר המגוון של החברה הישראלית

המוזיאונים בישראל, שעוד כמה שנים ימלאו 100 שנה לתחילת היווצרותם, מהווים תופעה ייחודית במוזיאולוגיה, בדרך הקמתם ובתפקיד שמילאו. יש מאין הם יצרו כאן מערכת תרבותית מגוונת ועשירה, שעליה פועלים המוזיאונים של היום. שיתוף הפעולה שלהם עם התנועה הציונית היה הדדי ומפרה, גם אם חשו לפעמים תסכול שתרומתם אינה מוערכת דיה ולא מוזרמים אליהם תקציבים המאפשרים את קיומם הרציף.

הם ליוו את התפתחות היישוב בארץ, לא בכך שעסקו בתיעוד היישוב, כמתבקש ממוזיאון קונבנציונלי, אלא בצורה פעילה, על ידי הפיכתם לכלי ללימוד והכרת הארץ. הם האמינו כי בהכרה טמון זרע האהבה, ומי שיידע יותר יאהב יותר. היו תקופות שלא היה מה לאכול ביישוב, אך ה"משוגעים לדבר" המשיכו להפעיל את המוזיאונים והמשיכו לאסוף ממצאים, בעיקר בתחומי הטבע, הארכיאולוגיה והאמנות. הרבה פעמים הם חזרו לתפקידים הראשוניים של מוזיאוני האוסף האירופיים. הם אספו, תיעדו ונתנו שמות בעברית. מאות שמות צמחים וחיות בשפה העברית מקורם במוזיאוני הטבע הראשונים. אך בעוד שלמוזיאוני האוסף האירופיים היתה המטרה מחקרית ומדעית טהורה, כאן מטרת-העל  היתה "אהבת הארץ ופיתוחה". לאורה אף עסקו במכירת צמחים והוראת הקהל בגידולם, כאשר חנויות במוזיאונים היו דבר בלתי מקובל לחלוטין.

                                        *

מוזיאונים התקיימו כל משך קיום הציוויליזציה המערבית, ולא רק במאות האחרונות, כפי שמקובל לחשוב. בדרך כלל הקימו אותם קבוצות עלית והם נועדו לקהל מצומצם ומוגדר. הם התפתחו מאוספים (מלכותיים, כנסייתיים או אוספים  פרטיים). בשלב כלשהו נפתחו לציבור, ולמטרה זו סודרו ב"תצוגה". לאחר המהפכה הצרפתית הם נפתחו לציבור הרחב. במאה ה20- הם הפכו תופעה תרבותית רחבה ומגוונת ביותר, בסוגיה ובקהל היעד שלה. אפשר לומר כי בצד הקולנוע, זו התופעה התרבותית הרחבה והמשמעותית ביותר במאה הזאת.

מה מקום המוזיאונים במערכת התרבותית בארץ? האם הם עדיין מראה, כלי חינוכי ואידיאולוגי, או שהם גורם תרבותי עצמאי? האם הפכו להיות ברומטר רגיש, סמן דרך לתהליכים אמנותיים וחברתיים המתחוללים בחברה? נראה שציפייה להוראת דרך חורגת ממה שניתן לצפות מגופים גדולים וכבדים כמוזיאונים, שנזקקים לתקציבי אחזקה גדולים על מנת לטפל באוספיהם ולהציגם, ולפיכך נסמכים על הממסד. קשה לצפות מהם שיהיו אוונגרד. ריאלי יותר לצפות שיהיו פרשנים נאותים ורלוונטיים.

עם זאת, ניתן לצפות מהמוזיאונים בישראל, דווקא משום היותנו בפריפריה, לחדשנות רעיונית מבחינה מקצועית. לתופעה כזו היינו עדים בראשית המוזיאולוגיה בארץ. הרעיון שעמד מאחורי החפץ היה חשוב ממנו. כך עסקו המוזיאונים כבר בראשית המאה בהעתקים ושחזורים, בתצוגה היסטורית, דבר שנחשב היום כחדשני, ואף הוליד תחום של מוזיאונים לילדים. ניתן לומר שפני המוזיאונים, מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, הופנו יותר לעתיד מאשר לעבר. הם ראו יותר חשיבות בהנחלת הרעיון הציוני מאשר בתיעוד העבר. אבל בשנות קיום המדינה החלו המוזיאונים לעסוק בתיעוד ובאיסוף אינטנסיביים של העבר וזנחו את ההיבט הרעיוני הכללי. הם החלו להדגיש יותר את הקבוצתי, ואף את הפרטני. 

                                         *

בארץ יש היום יותר מ200- מוזיאונים. קשה לחלקם לקטגוריות, כי כל מוזיאון הוא חד פעמי: הנושא, האוסף, התצוגה, המבנה, הפעילות, התקציבים וכד'. מבחינת מבנם, רובם עמותות (יש גם חברה ציבורית, רשות וכד') שבראשן הנהלה ציבורית.

ב50- השנים האחרונות עברו המוזיאונים שינויים רבים. העיקרי הוא התמסדות קבוצה גדולה של מוזיאונים והפיכתה למרכיב מרכזי בחיי התרבות בארץ, דבר שלא היה חד משמעי כל כך לפני כן. מוזיאונים אלה גם ממומנים בחלק ניכר מתקציביהם על ידי המדינה ו/או הרשויות המקומיות. גם אם התקציב אינו מספיק, הרי לא מדברים עוד על ביטולו. אך שום מוזיאון לא קם ביוזמת המדינה  (אמנם להקמת יד ושם חוקק חוק, אך הקמת המוזיאון לא היתה תוצאת החקיקה). את המוזיאונים הקימו גורמים שונים, ובשלב מסוים המדינה קיבלה עליה אחריות (חלקית) לאחזקתם. גם מוזיאונים בינוניים וקטנים היו לרוב יוזמה של "משוגעים לדבר", או שהיו אוספים שהתפתחו והועברו לאחריות הרשויות המקומיות. המאבק היומיומי בין הרשויות למוזיאונים הוא מאבק חיובי בעיקרו. המוזיאונים רוצים להמשיך ולהתפתח ואילו הרשויות מנסות לרסן תקציבים. המוזיאונים עוקפים זאת באמצעות תורמים ומתרחבים, ואז תקציבם השוטף גדל. החלק היחסי של ההקצבות הציבוריות יורד, אבל לרוב קמה זעקה וקבוצות לחץ מתגייסות למאבק, וההקצבה הציבורית גדלה.

התהליך הזה חיובי, כי החלופה היא שהמדינה תקים מוזיאונים. המוזיאון היחיד שמנסה לקום בדרך זו הוא המוזיאון המרכזי של הצבא בהר איתן. ההחלטה על הקמתו מתקבלת ונופלת שוב ושוב.

היו כמה גלים של הקמת מוזיאונים. בראשית ההתיישבות הוקמו בעיקר מוזיאונים לאמנות (יהודית ואחר כך ישראלית ובינלאומית), ליודאיקה  ולטבע והכרת הסביבה. הגל הראשון אחרי קום המדינה היה של מוזיאונים לארכיאולוגיה. החיפוש אחר זהות המדינה הצעירה ניזון מהחפצים והכלים הרבים שנמצאו. הם  היו מעין הוכחה לצדקת היותנו במקום והזינו כמיהה ל"שורשים". המוזיאונים והאוספים יצאו נשכרים מהדבקות בעבודת האדמה. בנוסף לרגבים המחרשות העלו גם חרסים. גם הבנייה המרובה תרמה לחשיפת העבר, והציבור ליווה את התהליך בהערצה, לפעמים אובססיבית. ההתעניינות בארכיאולוגיה היתה נחלת קבוצה מוגדרת באוכלוסייה: משכילים ובעלי המעמד ביישוב הוותיק, המבוסס, וההתיישבות העובדת. היא פסחה לחלוטין על העולים ועל "ישראל השנייה".

התעניינות הזו יצרה אוספים ארכיאולוגיים גדולים, ובעיקר אוסף גדול "של המדינה" שחולק למוזיאונים בארץ. למרבה האירוניה, היה קשר מועט בין מה שנחפר והוצג לניסיונות למצוא שורשים (כלומר, ממצאים מהתקופות הישראליות), אך כל עוד היו אלה חרסים שנמצאו מהאדמה, הם מילאו את תפקידם.

אחרי מלחמת יום הכיפורים וביתר שאת בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים, התהפכה המגמה, והדגש עבר מהעבר הרחוק לעבר הקרוב.  החל גל  נוסטלגיה לתיעוד ההתיישבות הציונית. לא עוד "הוכחות מן האדמה" להצדקת הקשר עם הארץ ועברה, אלא חיפוש אחר האידיאלים והדבקות בערכים של המתיישבים הראשונים, העלאה על נס של מעשיהם ובניית אנדרטאות בדמות "בתים ראשונים" ושחזורים מהעבר. בסוף שנות השמונים נוצר מצב מגוחך שאנשים תעדו את עצמם. ככל שגדל המשבר בקיבוצים, כך תעדו יותר, ובצבעים ורודים לחלוטין. נעלמו חילוקי הדעות של המקימים, המריבות, הפילוגים, הקשיים. הכל תואר כהרואי. למבקרים במוזיאונים נראו המקומות זהים: הפרימוס, הרובה הישן והגורן כיכבו ברובם.

ברגע מסוים חל שינוי מעניין. לא רק ההתיישבות הוותיקה תיעדה את עצמה,  עשתה זאת גם ישראל השנייה בעיירות ובערי הפיתוח. היא אימצה את המעברות כסמל לתלאות ימיה הראשונים בארץ (במעברות התגוררו גם ניצולי שואה, למשל, לא רק עולים מצפון אפריקה). כך מתחיל תהליך הלגיטימציה העצמית של קבוצות אוכלוסייה. בעלות על מוזיאון הפכה להיות "בון טון" פוליטי וחברתי. כל פוליטיקאי מקומי השתדל לגזור לפני הבחירות סרט בכניסה למוזיאון. החלו לפרוח חברות שסיפקו שירותים מוזיאליים והעבירו "שאריות" ממוזיאון אחד לאחר.

מוזיאונים מקומיים אלה החלו משנים כיוון בהתאם לתהליך נוסף בעל גוון חברתי-פוליטי. העניין העדתי התגלה מחדש והגיע שלב נוסף בהתפתחות המוזיאונים, השלב של מוזיאוני העדות. מוזיאונים אלה, וקבוצות העוסקות בהקמתם (לפעמים כמה קבוצות בנות אותה העדה) התפרסו במקומות שונים בארץ, והיוו אנטי תזה לאגפי הפולקלור והאתנוגרפיה במוזיאונים הגדולים. באגפים אלה,  ובמיוחד במוזיאון ישראל, נערכו בשנות השמונים אוספים אתנוגרפיים מקיפים, בדמות תערוכות ענק לעדות. בתחילה האנשים שיתפו פעולה עם ה"ממסד" ואף ראו בכך זכות והכרה. לאחר כמה שנים נוצרה מעין ריאקציה, והאנשים רצו לתעד את עצמם ולשלוט במה שיונצח. כך קמו מוזיאונים המבטאים את ייחודה של כל עדה, מצד המורשת שהובאה מארץ-המוצא ומצד התרומה בהקמת המדינה.

לא תמיד הצליחו המוזיאונים הללו לקום, ואוספים ירדו לטמיון. רוב המוזיאונים הללו מתעדים את בני עדות המזרח. לאשכנזים יש רק מוזיאון אחד. אך אין ספק שרוב מוזיאוני ההתיישבות, בעיקר במושבות ובקיבוצים, מתעדים את ההתיישבות ה"אשכנזית" ולפעמים גם קטעים ממורשת בית סבא.

בשנות השמונים, שנות הפריחה של מוזיאונים בארץ וגם בעולם, היו עוד כמה שינויים במפה המוזיאלית בארץ. שינוי אחד שהובא מחו"ל והתאים עצמו לישראל הוא מוזיאוני המדע. קמו כמה קבוצות, בעיקר במוסדות להשכלה גבוהה, שביקשו להנחיל מדע להמונים, ובעיקר לילדים ולנוער, וראו במוזיאוןכלי מתאים. מדובר בקבוצות עלית אידיאולוגיות, שמזכירות במידה מסוימת את התקופה הראשונה של המוזיאונים, שמטרת מייסדיהם היתה להורות דרך למען עתיד טוב יותר. עניין נוסף שהתפתח בשנות השמונים היה המוזיאונים לשואה: שני המרכזיים  הוקמו אמנם עוד קודם לכן, אך הם התרחבו. נוספו להם מוזיאונים קטנים יותר בפריפריות.

בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, התופעה הבולטת ביותר היתה הקמת מוזיאונים המתעדים את המחתרות והצבא בראשיתו. מוזר שנושא כזה עולה דווקא בתקופה שהצבא אינו נהנה עוד מיוקרה והסכמה לאומית כללית. ואולי הדבר  קרה דווקא משום כך. הנושא הזה נקשר במידה מסוימת למוזיאוני ההתיישבות כמו בית יגאל אלון. במשך שנים רבות הוחזקו מוזיאונים על ידי משרד הביטחון, אך מצבם היה גרוע והם כמעט לא הורגשו.

מוזיאון ההגנה, למשל, קם לפני שנים רבות והתיישן (בשנים אלה הוא מחדש את פניו). אולי מצבם הגרוע של המוזיאונים הללו יצר חלל ריק, שהיה צורך למלאו. קמו מוזיאוני אצ"ל ולח"י, מוזיאוני הגבורה בעכו ובירושלים. ההמשך הוא עשרות מוזיאונים ואתרים לחילות צה"ל. שיא המגמה הזאת הם מוזיאון הפלמ"ח, שהקמתו הולכת ומסתיימת, ואתר בניצנים לאשה הלוחמת. במקביל מוקם מוזיאון ואתר הנצחה מרכזי לצה"ל ולנופלים בהר איתן. תכנונו כבר הסתיים (במימון ממשלתי בעיקרו) אך הקמתו, פרי יוזמת הממשלה, נתונה במחלוקת.

בעוד המוזיאונים הגדולים לאמנות מתבססים ומציגים אמנות ישראלית ובינלאומית, קמו מוזיאונים בינוניים וקטנים המציגים בעיקר אמנות ישראלית. הם פרוסים בכל הארץ ומקיימים פעילות ענפה ודינמית. הם אף יצרו רשת לניוד והחלפת תערוכות, והם נותנים ביטוי למתרחש בתחום "בזמן אמיתי".

בינתיים גם החלו אנשים פרטיים, בעלי אמצעים או אוספים, להקים מוזיאונים, במקום לתרום למוזיאונים קיימים. שני מוזיאונים כאלה הוקמו בתפן ותל חי, אחד בקיסריה ואחד בירושלים.

מגזר אחד שלא התקדם כלל ואף נסוג בתחום המוזיאונים הוא המגזר הערבי. בתחילת שנות התשעים היו בו תזוזות. היה רצון של כל יישוב, עדה וקבוצה לבטא את עצמה, וחלק מביטוי זה היה הרצון להקים מוזיאון ולקיים פעילות. הממסד עודד פעילות בעיקר בשני מקומות: הקמת מוזיאון מרכזי למגזר הערבי בעכו והקמת מוזיאון בנצרת, שאמור להיפתח בחגיגות שנת 2000. בשני המקומות נבחרו בניינים לשימור, הוכשרו אנשי מקצוע וניתן תקציב ראשוני לתכנון. בכמה בערים ובעיירות אחרים ניתנו ייעוץ והדרכה. הפעילות הרבה הזאת לא הניבה דבר, למעט מוזיאון מקומי  בסכנין ומוזיאון בכפר הבדווי שיבלי. בבניין הסראיה בעכו הוקם מועדון לנגמלים מסמים. האוספים של המוזיאון מאוחסנים. כעת עומדים לשחזר במקום חמאם עותמני. אך הקמת מוזיאון מרכזי ירדה מהפרק. ערבי ישראלי המצוי בתחום אמר באחרונה: "לא רק שאין לאף אחד מצב רוח, גם המצב הכלכלי בכי רע. על תקציב מהרשויות או מהממשלה אין בכלל מה לדבר".

                                         *

 כמעט כל התיירות, המקומית והעולמית, מבוססת היום על ביקורים במוזיאונים. כך זה גם בארץ. המוזיאונים שהם יעד לביקור תיירים מחו"ל הם בעיקר המוזיאונים הגדולים בירושלים: יד ושם ומוזיאון ישראל. ובמידה כלשהי גם בית התפוצות בתל אביב. בשאר המוזיאונים הביקורים הם של קהל המתעניין בנושא ובתערוכה הספציפית. או שמדובר בתיירות מקומית ובתלמידים.

יש שני סוגים עיקריים של תיירות מקומית: קבוצות ומשפחות. קבוצות הן קהל "שבוי", ומצבו של מוזיאון העולה על מפת הטיולים משתפר פלאים. אך אם פעם די היה להיכנס למסלול כדי לזכות בביקורים, היום צריך מוזיאון להוכיח עצמו לאורך זמן ולספק אטרקציות והפעלות (ושירותים נאותים כגון חנות, מזנון, מסעדה). כמה מוזיאונים השכילו לעשות זאת, והתבססו ואף התרחבו.

מוזיאונים אחרים נשענים על קהל יעד מוגדר ומובטח יותר: תלמידים. במשך השנים השכילו המוזיאונים להטיל עוגן במערכת החינוך. במשך שני עשורים כמעט, עד השנה האחרונה (שבה שבתו המורים בשל אי תשלום על פעילות מחוץ לבית הספר), היו המוזיאונים למרכיב חשוב במערכת הלימודים. הדבר היה לטובת כל הצדדים: התלמידים יצאו מהשגרה ולמדו נושאים חדשים בדרך חווייתית, וגם המורים והמוזיאונים נהנו. אבל מוזיאונים לא התחדשו די הצורך ומורים לא טרחו בהכנות ובבדיקות, וביקורי התלמידים היו לפעמים לביקורים כפויים ומאכזבים. המוזיאונים גם נדרשו לפעמים להפוך ל"מעבדות" של מערכת החינוך ומעין אגף של ביה"ס, ואיבדו מכוחם החווייתי. אבל ההכנסה הקבועה והתקנים שסיפקה מערכת החינוך היו גורם חיובי ומפתח, שעזר לבסס את המוזיאונים. בשנת השביתה של המורים מוזיאונים רבים (וגופי תרבות אחרים) עמדו לפני קריסה.

הקהל הקשה ביותר להשגה הוא היחידים והמשפחות. זהו קהל שנדרש מאמץ של שנים לבנותו. על המוזיאון לחדש את פניו תדיר כדי שיבוא. זה קהל שמשקלו הסגולי גבוה יותר, שכן הוא אינו מובל, והוא מוכן להשקיע מאמץ אם יקבל תמורה הולמת. זה פוטנציאל שאינו ממומש דיו היום.

מספר המבקרים במוזיאונים בארץ הוא 5.5 עד 6 מיליון בשנה. יותר ממחצית מבקרים במוזיאונים הגדולים, השאר בבינוניים ובקטנים. בשנת 96' ניכרה עלייה מתונה במספר המבקרים ברוב המוזיאונים, אך בשנת 97' היתה ירידה בחלק מהמוזיאונים, ואותו מספר מבקרים באחרים.

המוזיאון שבו יש עלייה רצופה במספר המבקרים הוא יד ושם. בצד גורמים מקדמים כמו התעניינות גדולה יותר בשואה, יש לזכור שהביקור ביד ושם הוא בחינם, ושחלק גדול מהמבקרים הם תיירים וקבוצות.

המוזיאון הגדול הנוסף שחלה עלייה במספר המבקרים בו הוא מוזיאון ארץ  ישראל. זאת ניתן אולי ליחס לעובדה שמוזיאון זה, לאחר שנים של משברים קונספטואליים וניהוליים, הגיע לאיזון וריענן את התכנים הייחודיים לו (אומנויות ועניינים היסטוריים בעלי היבט ויזואלי), וכך מצא את הקהל המתאים לו. גם העובדה שהוא ממוקם בפארק יפהפה, ושלביקור בו נלוות התרגעות בטבע, תורמת את שלה. ייתכן שהפעילות המסחרית הלא מוזיאלית (האירועים הרבים המתקיימים בו) תורמת גם כן משהו.

הירידה במספר המבקרים במוזיאונים בשנת 98', עקב המשבר הכלכלי ושביתת מורים, השפיעה על כל המוזיאונים, אך בעיקר על הבינוניים והקטנים. אלה נשענים יותר מהאחרים על ביקורי תלמידים.

                                         *

חוק המוזיאונים 1984 ותקנות המוזיאונים 1985 הם פרי חקיקת הכנסת ביוזמה של משרד החינוך והתרבות. שנות השמונים התאפיינו כאמור בפריחה יוצאת דופן של מוזיאונים. אינטנסיביות זו עוררה שתי בעיות מרכזיות: נדרש מהמדינה יותר כסף למימון, ונדרשו קריטריונים לרמה נאותה בתחום מורכב ואחראי כמו אוספים, שלא ניתן לאומדם בערכים כספיים.

בשנות השבעים מינה השר אהרון ידלין ועדה, בראשות ד"ר ש"ז אברמוב, שתבדוק את הנושא. זו המליצה לחוקק חוק שיבטיח את ההקצבות ואת הקריטריונים המקצועיים. משרד האוצר התנגד להקצבה, ולבסוף נחקק חוק מסגרת מקצועי, שהגדיר מהו מוזיאון. רק מי שהוכר ככזה רשאי לקבל תקציב. זה החוק היחיד בתחום התרבות האומר במפורש, שאסור למדינה להתערב במדיניות של מוזיאון, גם אם היא תומכת בו. עד היום הוכרו מוזיאונים מעטים, שכן העלאת מוזיאונים לרמה הנאותה היא תהליך מורכב וקשה. 

משרד החינוך והתרבות ומועצת המוזיאונים הקימו בעבר גופים לתמיכה במוזיאונים בהיבטים המקצועיים. לפני כ12- שנה נוסד קורס אינטר-דיסיפלינרי להכשרת אוצרים באוניברסיטת ת"א, כלימודי תעודה אחרי תואר. עד היום הוכשרו בו כמעט מאתיים אוצרים, ורובם עובדים במוזיאונים. בהמשך קמו קורסים נוספים להכשרת אוצרים ומדריכים במוזיאונים. הוקם מרכז ארצי לשימור ורסטורציה, המספק גם שירותי ייעוץ והדרכה, ושירותי רסטורציה מסובסדים.

מוזיאונים לעולם אינם מרוויחים. אולי יותר מכל מוסד תרבותי אחר, הם יקרים בהקמה ובתחזוקה. הם אינם גמישים. האוספים שהם אוצרים מונעים מהם להתרחב ולהצטמצם בתקופות זמן קצרות. הזנחה של האוספים בתקופות משבר עשויה להתברר כחסרת תקנה. הדבר מחייב, לכל הפחות, תקציב בסיסי קבוע, ופתרונות מיידים כאשר התקציב נמנע. גם המוזיאון חייב לבחון את הפרוגרמה הרעיונית שלו מזמן לזמן, ולרענן את אוספיו. אך עליו לעשות זאת כחלק מפעילות יומיומית שוטפת ולא כתוצאה ממשברים כספיים. התרחבות מהירה, ונפילות בגלל משבר, הן הרסניות לכל מוסד תרבותי ובעיקר למוזיאונים. אם המדינה או הרשויות המקומיות מחליטות להקים, להרחיב או להחזיק מוזיאון באופן שוטף, עליהן לדעת שפירוש הדבר הוא תמיכה תקציבית לזמן ארוך. אסור ששינויים פוליטיים או מנהליים יביאו לירידה בהקצבות.

הסבסוד המינימלי של מוזיאון גדול צריך להיות גבוה מאשר 50% מתקציבו. למוזיאונים בינוניים וקטנים הסבסוד הנדרש הוא 70% ויותר. בשנים 95' ו96-', רמת ההכנסות של המוזיאונים  גדלה בכ14%-, בעוד התקצוב הציבורי ירד בכ4%- בממוצע! יש להניח כי בשנת 97' התקצוב ירד עוד יותר. זה מצב בלתי נסבל למוזיאונים. גם אם הם מגדילים את הכנסותיהם, אין הם יכולים לכסות את הפער התקציבי.

על מוזיאונים מוטלת החובה לעדכן עצמם, להעלות את רמתם המקצועית ורמת האחזקה והתפעול. בזאת הם נבחנים. אבל בגלל בעיית האוספים, זו פעילות סיזיפית שלרוב אינה נראית על פני השטח. יש במוזיאונים אנשי מקצוע טובים. על המדינה והרשויות לתת בהם אמון, ובעזרת תקצוב נאות וקבוע לאפשר להם קיום יומיומי בסיסי והתפתחות במידה סבירה.

חוק המוזיאונים הוא הנותן לרשויות אפשרות לבדוק את הטיפול המקצועי במוזיאון ואת רמתו. רמה מקצועית גבוהה היא גם אינטרס של המוזיאון, ועל הרשויות לעזור לו בפתור בעיות שהוא אינו יכול לפתור בעצמו, באמצעות ארגון-על (בין-מוזיאוני) או בפתרון ספציפי לבעיות ייחודיות. המוזיאונים צריכים לפעול למען הרחבת קהלם ולהגברת התרומות והפעילות הנלווית המכניסה כספים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד