מהמספר הכפרי עד "המחלקה הערבית
מהמספר הכפרי עד "המחלקה הערבית

סלמאן נאטור הוא סופר ומחזאי

התרבות הערבית בישראל שרויה במשבר קשה, שהולך ומעמיק. היא יצאה מהעידן התמים של התרבות החמולתית, אבל מתקשה לעצב  תרבות מודרנית עצמאית ואיכותית, שתענה על מצוקת הזהות הישראלית-פלשתינית של ערביי ישראל

בדיאלוג התרבותי-חברתי המתנהל בין דור הצעירים (הבנים) לבין דור המבוגרים (האבות) בחברה הערבית, נפוצה מאוד הטענה של האבות הנאמרת לסיכום הוויכוח: "נכון שאז לא היו לנו מכוניות, טלוויזיות, מכשירי וידאו ומחשבים, ולפעמים לא היה  מה לאכול, אבל החיים היו יותר רגועים ובין האנשים שררו אהבה, ידידות ושיתוף פעולה". את הטיעון הזה הם מחזקים בחוויה החברתית של אז ובדפוסי הבילוי: המפגשים בדיוואן, החתונות והשמחות, החגים, עונות הקציר, וכל החוויות שנוצרו כתוצאה מהמפגש האישי, הישיר והבלתי אמצעי של הקולקטיב. אצל דור האבות, תרבות הפנאי נתפסת כפונקציה חברתית, כצורך של הקולקטיב שהכתיב את אופן הבילוי.

באותם ימים ש"לא היו טלוויזיה ומכוניות", רוב התושבים עבדו בחקלאות ובתוך היישובים שלהם. הזמן שלהם התחלק בין עבודה לבילוי, ואופי העבודה והבילוי היו קולקטיביים. בדרך כלל, כל בני המשפחה עסקו באותה עבודה, בחלקה המשפחתית. בעונות חקלאיות, לרבות בקיץ, היה שיתוף פעולה בין-חמולתי.  מערכת היחסים החברתיים שיצר שיתוף הפעולה בעבודה, הביאה גם לשיתוף פעולה בבילוי הזמן הפנוי. האבות מספרים בנוסטלגיה על לילות הקיץ בתקופת הקציר, כשבני הכפר היו מתאספים לאור מדורות בשדה, או במרכז הכפר, מבלים שעות ארוכות בריקודים, בשירה ובמשחקי בידור, ולמחרת משכימים עם עלות השחר לעבודה. היתה זו תרבות פנאי עממית וכפרית, שהתבססה על אלתור, וכל הנוכחים נטלו בה חלק אקטיבי. לפעמים היא קיבלה אופי של תיאטרון ללא צופים, או כזה שהצופים בו הם גם השחקנים, דבר שבלט במשחקים העממיים ובחתונות.

ה"תיאטרון" היחיד שהתקיים אז הם אולי ערבי הסיפורים העממיים, במיוחד בלילות חודש הרמדאן (ביישובים המוסלמיים). המספר, שנקרא "אלחכוואתי", היה יושב מול הקהל ומספר סיפורים מהכתב או בעל פה. הוא ידע להגיש את סיפוריו בצורה דרמטית שמשכה קהל רב. מאחר שרוב התושבים לא ידעו לקרוא, נעשתה גם קריאת ספרים באופן קולקטיבי. בדרך כלל, המורים המעטים בכפר היו אלה שקראו את הספרים בקול רם לפני חוגי מכרים או בני המשפחה.

אירועי תרבות ובילוי המוניים ועונתיים התקיימו גם במה שנקרא "מאווסם אל אנביאא" (עונות הנביאים), הדומים להילולות הקדושים בקרב עדות יהודיות בישראל. אירועים אלה התקיימו בדרך כלל בימי הקיץ או האביב המאוחרים. תושבי הכפר היו מבקרים בהמוניהם באתרים הקדושים, לא רק לתפילות אלא גם לבילוי חברתי שנמשך כמה ימים. אירועים כאלה התקיימו בכל היישובים הערביים ובכל העדות, אך הם נעלמו כמעט בסוף שנות החמישים.

דפוסי התרבות והבילוי האלה אפיינו את החברה הערבית הכפרית עד שנות החמישים. כולם מבוססים על יצירה וחוויה קולקטיביות ומסורתיות, בהבדל מדפוסי בילוי עירוניים (בדרך כלל בערים מעורבות של ערבים ויהודים, כגון חיפה, עכו, לוד ורמלה), שם היו הבילויים מבוססים על חוויה אינדיבידואלית כמו ביקור בתיאטרון וקולנוע.   

בסוף שנות החמישים החל תהליך מודרניזציה תרבותית משלושה כיוונים: הממסד השלטוני, הממסד המפלגתי והיוזמה הפרטית. באותה תקופה החל הממסד השלטוני בפעילות תרבותית מגוונת ביישובים הערביים. הזרועות שביצעו את הפעילות היו מחלקת ההסברה במשרד ראש הממשלה והמחלקה הערבית בהסתדרות, שחברו יחד והחלו להקים מועדונים. ההסתדרות שכרה את המועדון, ריהטה אותו וסיפקה משחקיות ושולחן פינג-פונג, ואף הקימה ספריה קטנה. ואילו מחלקת ההסברה סיפקה מרצים מרשימה שהוכנה בקפידה וכללה משכילים יהודים דוברי ערבית, פקידי ממשלה והסתדרות ומשכילים ערבים, שגם הם היו שופרי השלטון. נושאי ההרצאות היו בדרך כלל: הסכסוך הישראלי-ערבי, מערכת הממשל והשלטון בישראל, הספרות הערבית הקלאסית. הוקרנו מידי פעם סרטי הסברה ואורגנו חגיגות תחת השם "פסטיבלים" לרגל ימי העצמאות. מוסדות אלה הוציאו גם פרסומים רבים, חוברות, כתבי עת ועיתונים, והקימו בית הוצאה לאור לספרים ערביים שכתבו סופרים רצויים אצל הממסד.

ברוב היישובים הערביים התקיימה גם פעילות ענפה שיזמה המפלגה הקומוניסטית, כאנטיתזה לפעילות הממסד. המפלגה הקימה מועדונים ביישובים הגדולים, ובהם קיימה לא רק פעילות פוליטית, אלא גם ובעיקר פעילות תרבותית: הרצאות, סימפוזיונים, ערבי קריאה ופסטיבלי עיתונות קומוניסטיים שנתיים, יום הניצחון על הפשיזם וחגיגות מהפכת אוקטובר. בנוסף לזה התפרסמה עיתונות קומוניסטית, ובמיוחד הירחון הספרותי "אלג'דיד", שקיבץ את מיטב היוצרים הערבים. המפלגה הקומוניסטית הוציאה לאור ספרות ערבית מודרנית, פרי יצירתם של סופרים אנטי ממסדיים שנרדפו אז על ידי השלטונות: הוטלו עליהם הגבלות תנועה ועל יצירותיהם הופעלה צנזורה צבאית (שבוטלה ב1968-). היוצרים האלה הפכו בתחילת שנות הששים לגיבורי התרבות הערבית-פלשתינית בישראל וזכו להכרה כאן ובעולם הערבי.

בין שני הקצוות, השלטוני מצד אחד והלאומי מהצד אחר, המשיכה להתקיים פעילות תרבותית עצמאית, ביוזמה פרטית, בדרך כלל של משכילים צעירים שלא הזדהו עם השלטון, אך גם לא הזדהו או חששו לפעול במסגרת המפלגה הקומוניסטית. בדרך כלל, הם לא החזיקו מעמד. ראוי לציון באותה תקופה קיומם של בתי קולנוע ביישובים הערביים: כמעט בכל יישוב שמנה מעל אלפיים תושבים היה קולנוע אחד או שניים. הוקרנו בו סרטים מצריים, מערבונים וסרטים מיובאים (בדליית אל כרמל, למשל, היו שני בתי קולנוע שהקרינו סרטים בכל ערב). בתי הקולנוע נסגרו באמצע שנות הששים עם הופעת הטלוויזיה. היום אין קולנוע בשום כפר או עיר ערביים, אפילו לא בנצרת.

הבאתי כאן מדברי ימי תחילת המדינה כדי להצביע על השפעתם על התקופה שבאה לאחר מכן ועל ההווה. מהסקירה הזו אפשר ללמוד כי מאז תחילת שנות הששים התפתחו שני זרמים בתרבות הערבית בישראל: האחד ממסדי-שלטוני, במגמה לגבש זהות ערבית-ישראלית מתוך הכרה שהמיעוט הערבי בישראל ימשיך להתקיים ולהתפתח במדינה היהודית, ומוטב למשוך אותו לצד השלטון ולהרחיקו מהרוח הפאן-ערבית, שנשבה באותם ימים עם עליית הנאצריזם במצרים. הפעילות התרבותית השלטונית שימשה מנוף לתהליך הישראליזציה  בנוסח שהשלטון חפץ בו, כלומר, לויאליות מוחלטת לא רק למדינה אלא גם למערכת השלטון ואפילו למפא"י, המפלגה השלטת אז. הזרם האחר הוא הזרם הלאומי, האנטי שלטוני או ה"פרוגרסיווי המהפכני", כפי שנקרא בפי מבקרים וסופרים ערבים, שפיתח את התודעה הלאומית הערבית-פלשתינית במטרה לגבש זהות זו ולמלאה בתכנים תרבותיים, אוניברסליים ולאומיים. יש לציין כי בשל האידיאולוגיה האינטרנציונליסטית של המפלגה הקומוניסטית והיותה מפלגה יהודית-ערבית, הזרם הזה נמנע במכוון מטיפוח מגמה לאומנית שוביניסטית, בכך שהפיץ רעיונות אוניברסליים, בתרגומים מספרות העולם וגם מהספרות העברית הישראלית, ובכך הפריד בין עם לשלטון ובין מדינה לממשלה.

בשנות החמישים ועד אמצע שנות הששים, למרות הממשל הצבאי והמאבק נגד מדיניות הממשלה, הספרות הערבית שנכתבה כאן הוגדרה בעיתונות הקומוניסטית כ"ספרות ישראלית". באותן שנים פעלו שני תהליכי ישראליזציה תרבותית, האחד של השלטון שמגמותיו לויאליות טוטאלית לשלטון-מדינה (ללא הפרדה) והשני של ה"זרם המהפכני", שמגמותיו אינטגרציה בחברה הישראלית, ומאבק לשוויון תוך התנגדות עקבית למדיניות הממשלה ומוסדות השלטון, אך עם קבלת הזהות הישראלית כזהות אזרחית. אחרי מלחמת יוני 1967 קיבל הזרם הזה תנופה ותאוצה מהמפגש עם העם הפלשתיני והעולם הערבי, ואילו הזרם השלטוני החל להיחלש ולאבד את מקומו.

באמצע שנות השבעים, לאחר יום האדמה ב30.3.76- וכל התמורות הפוליטיות שעברו על העם הערבי הפלשתיני, מביקור סאדאת, דרך הסכם השלום עם מצרים, ועד הסכמי אוסלו ועד בכלל, מחק תהליך הפלשתיניזציה התרבותית כל ויכוח על הזהות התרבותית של האוכלוסייה הערבית-פלשתינית בישראל. גיבוש הזהות הלאומית התרבותית של המיעוט הערבי בישראל כזהות פלשתינית העלה את שאלת ההכרה בהם כמיעוט לאומי ולא "מיעוטים בני עדות ודתות שונות". האינטלקטואלים הערבים הם שהובילו אז את המאבק להכרה בזהות הלאומית הפלשתינית של האוכלוסייה הערבית בישראל. השאלה היתה אז, כמו היום, לא רק פוליטית אלא תרבותית, והיא משפיעה על היחס שלהם אל מוסדות התרבות של השלטון: משרד החינוך, מינהל התרבות והמחלקה לתרבות הערבית.

מאז 1988, עם הקמת המחלקה לתרבות ערבית במינהל התרבות והקצאת תקציבים לתמיכה ומימון הפעילות התרבותית הערבית בישראל, נראה כאילו הממשלה מנסה "לתקן עוול היסטורי" בכך שהכריזה על פרסי יצירה לסופרים ערביים (שלושה עד שנת 1993 וחמישה פרסים מאז) ותמכה בפרויקטים תרבותיים ביישובים הערביים (ספריות ציבוריות, מתנ"סים, פעילויות "אמנות לעם" ו"סל תרבות", פסטיבלים למיניהם, פולקלור, ריקודי עם, שירה, מוסיקה). הוקמו עשרות עמותות מקומיות וארציות לתרבות, שקיבלו תמיכה על פי חוק העמותות, ופורסמו עשרות ספרים ערביים. שינוי זהבמדיניות הממשלה כלפי התרבות הערבית התקבל בברכה בקרב יוצרים ואינטלקטואלים ערבים, לא רק בגלל התייחסות אופורטוניסטית של חלק מהם, אלא גם משום שהמשכילים ראו בכך הכרה ממסדית בתרבות הערבית וצעד קדימה בכיוון של שוויון. חלק גדול מהיוצרים פנו אל המחלקה הערבית כדי "לטעום מהעוגה", ובכל זאת הביקורת השלילית הנשמעת היום על פעילות המחלקה הערבית עולה בהרבה על היחס החיובי.

ראשית, התקציב של המחלקה הערבית מצומצם מאוד ולא מספק את צרכי התרבות של האוכלוסייה,  ובוודאי אין בו ביטוי לאפליה מתקנת ולפיתוח של תשתית תרבותית, כמו אולמות, מרכזי תרבות וכו'. שנית, שוק התרבות הערבית מוצף ביצירות תרבות בינוניות ושטחיות, שכן בין עשרות הספרים שפורסמו בסיוע המחלקה, יש אולי חמישה או ששה שהם בעלי ערך ספרותי, דבר שגרם לירידת מעמדו של הסופר הערבי והיצירה המקומית. גם הפעילויות האחרות שנתמכו, במוסיקה, השירה, הפסטיבלים והתיאטרון, נעשו בצורה שטחית ופופוליסטית, ללא כל ערך תרבותי ויצירתי.

מחלקה ערבית במינהל התרבות היא למעשה המשך למדיניות הישנה של מתווכים מטעם, פטרונים ו"מוכתרים" ופקידי מנהלה שמופקדים על התרבות והיצירה. במינהל התרבות המשיכו להתייחס לתרבות הערבית הפלשתינית בישראל כאל תרבות של עדות ודתות, באותה ראייה של שנות החמישים, תוך  התעלמות מהתמורות שחלו בשלושים שנה והביאו לגיבוש זהות לאומית תרבותית. ב1992- הוקמה מחלקה לתרבות דרוזית וצ'רקסית והוקצו תקציבים לפיתוח תרבות בדווית. כל זה מעורר הסתייגות וחשדנות כלפי הממסד אצל אינטלקטואלים רבים שפועלים בכל המרץ לביטול החלוקה הזאת.

אם אני בוחן את המצב היום, אפשר לראות שהתמונה שהצטיירה בשנות החמישים ועד אמצע שנות הששים חוזרת על עצמה במהדורה מתוקנת. שוב ניכרת החלוקה לשלושה זרמים ותת-תרבויות. הראשונה, תרבות ממסדית-שלטונית, הנתמכת על ידי מוסדות הממשלה ומשרתת אינטרסים ממלכתיים, מתקיימת במסגרת בתי הספר, ובמוסדות יהודים וערביים כמו בית הגפן. השנייה, תרבות ממסדית אך לא שלטונית, זו הנתמכת על ידי מפלגות ערביות (חד"ש, בל"ד, מד"ע והתנועה האיסלאמית) ומתפתחת במסגרתן, והתרבות הלוקלית ביישובים, הנתמכת על ידי הרשויות המקומיות (בדרך כלל כדי לשרת את האינטרסים של ראשי היישוב). בצד שני אלה פועלת גם היום תרבות לא שלטונית ולא ממסדית, שבדרך כלל אינה נתמכת על ידי מוסדות השלטון המרכזי והמקומי, אלא על ידי עמותות עצמאיות המקבלות מימון מקרנות מחו"ל. בדרך כלל, עמותות אלה מנוהלות בהתנדבות ובתקציב שנתי של  150 עד 200 אלף שקלים, ששליש ממנו מכוסה על ידי הכנסה עצמית מפעולות שונות, בהן קייטנות וערבים אמנותיים. הן מעסיקות מנהל ומזכירה במשרות חלקיות.

המצב הזה הוא עוד שלב במשבר הזהות של התרבות הערבית בארץ, בקונפליקט בין ישראליזציה לפלשתיניזציה של התרבות. בעבר היה ניסיון לעצב ולגבש זהות אחת על חשבון אחרת: זהות ישראלית כתחליף לפלשתינית (הגישה השלטונית), וזהות פלשתינית ללא מרכיבים ישראליים (הגישה הלאומית). ואילו היום השאלה הנשאלת היא: כיצד לגבש זהות תרבותית, גם פלשתינית וגם ישראלית, והאם זה אפשרי?

ביסודה, זו שאלה פוליטית הנוגעת לזהות הערבים בישראל, למעמדם במדינה היהודית, ולתביעתם שחוזרת ונשנית להכיר בהם כמיעוט לאומי, ערבי פלשתיני. תהליכים של כפיית תרבות בדרך כלל מביאים לתוצאות הפוכות, ואפליה תרבותית לבטח מביאה לתגובות-נגד קיצוניות. הזהות התרבותית הפלשתינית של האוכלוסייה הערבית התגבשה בתהליך היסטורי ארוך, שקיבל חיזוק על ידי ההכרה ההדדית בין ממשלת ישראל ונציגות העם הפלשתיני ותהליך השלום. התביעה מהשלטון בישראל היא להכיר בזהות הזאת הכרה מלאה, ולספק לה את כל האמצעים הדרושים, לרבות תקציבים, בצורה שוויונית ולפי קריטריונים מוגדרים: צרכים ומספרם היחסי באוכלוסיית ישראל.

התרבות הערבית בישראל חשופה להשפעה מסיבית של התרבות העברית-יהודית-ישראלית. זה תהליך טבעי ואפילו מבורך, אבל השאלה היא: האם הוא נעשה בסיטואציה שוויונית והדדית? שאם לא כן, אזי הוא ייחשב כפייתי וקולוניאליסטי ויעורר תגובות בהתאם. אחת מהן היא הדרישה לאוטונומיה תרבותית, שמעוררת קונוטציות של היפרדות, ואולי יש כאלה שמתכוונים לכך. ללא קשר לרגישות הכרוכה בשימוש במונח, התביעה הזאת  היא ביטוי לשאיפה למימוש שוויון זכויות. פירוש הדבר, במישור האזרחי, הוא ביטול המחלקות הערביות במשרד החינוך, התרבות והספורט והקמת מינהל לתרבות ערבית, בדומה לסקטורים אחרים, דתיים וחרדים, שמקבלים את משאביהם הכספיים מתקציב המדינה. ביסוד התביעה ל"אוטונומיה תרבותית" (מלבד הקצאות מעוגנות בחוק התקציב) עומדת התביעה "שפקידים יהודים יפסיקו לנהל את חיי התרבות הערביים בארץ", כלומר, שמינהל לתרבות ערבית ינוהל כולו ובכל הדרגים בידי אנשי מקצוע ערבים, ותוקם מועצה לתרבות ערבית שתגבש אסטרטגיה תרבותית ומנגנון אדמיניסטרטיבי שיפעל בכפיפות לחוק ולנהלים המקובלים.

 אחד המכשולים הרציניים המפריעים לקידום התרבות הערבית הוא הרשויות המקומיות, לא רק בגלל היעדר אגפים ומחלקות לתרבות ולאמנות בהן (וממילא, היעדר סעיפים כאלה בתקציביהן), אלא בגלל שיטת העבודה של מוסדות תרבות ארציים כמו אמנות לעם, סל תרבות, החברה למתנ"סים וכו'. המוסדות האלה, שמקיימים פעילויות שונות בישובים הערביים, בבתי ספר, מרכזי תרבות עירוניים ומרכזים קהילתיים, עושים זאת דרך הרשות המקומית. מצב זה מחליש את כוחו של הדרג המקצועי-תרבותי ומחזק את ראש הרשות, שמשתמש בשירותי התרבות לצרכיו הפוליטיים המקומיים והחמולתיים. הוא מתערב במינוי אנשי מקצוע, בהזרמת תקציבים ואפילו באופי הפעילות התרבותית. הדבר הביא במספר יישובים להפסקת הפעילות של אמנות לעם, ואפילו לסגירת מתנ"סים או לשיתוקם.

מצבה של התרבות הערבית בישראל אינו מזהיר. היא שרויה במשבר קשה, שהולך ומעמיק. בשיחות עם משכילים, יוצרים ומנהלי תרבות אפשר לשמוע האשמות וטענות קשות נגד כל המערכות. אמנם, תיקון המצב תלוי גם ביוצרים עצמם בתחום אחריותם האישית, אך בוודאי ובעיקר ברשויות המקומיות והמרכזיות. לפי עניות דעתי, נקודת המוצא לתיקון ולשיפור המצב על ידי משרד החינוך והתרבות היא בגיבוש מדיניות תרבות ברורה כלפי האוכלוסייה הערבית. ביסודה צריכה להיות הכרה בזהותה הלאומית כתרבות פלשתינית, והענקת שוויון מלא בתחום התרבות, שיתבטא בתקציבים ובניהול העצמי של חיי התרבות של האוכלוסייה הערבית.

כדי לממש  מדינות זו יש לנקוט את הצעדים הבאים. יש לבטל את המחלקה הערבית במינהל התרבות, להקים מינהל לתרבות ערבית, וכמובן לבטל את המדורים המיוחדים לדרוזים או בדווים. התרבות הערבית היא של כל העדות הערביות בארץ. לצד זה יש להרחיב פעילות מוסדות תרבות ארציים כמו אמנות לעם והחברה למתנ"סים, אך לא באמצעות הרשויות המקומיות, אלא על ידי חיזוק מרכזי התרבות ביישובים ותקצובם הישיר. המדינה צריכה להגביר את התמיכה הכספית בעמותות ארציות כמו התיאטרון הערבי, אגודות הציירים, אגודת הסופרים, התזמורת למוסיקה ערבית, וכן את שעות הלימוד בבתי הספר הערביים בנושאי הספרות והאמנות, להכשיר מורים למטרה זו ולפתוח מגמות לאמנות ותרבות בבתי הספר התיכוניים.

טיפוח התרבות הערבית בישראל הוא לא רק מימוש זכות אזרחית של חמישית מאוכלוסיית המדינה, אלא גם אחד מאבני הפינה להקמת חברה רב-תרבותית,  בישראל ובמזרח התיכון.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד