יחסי הגומלין בין המדינה והאמנו
יחסי הגומלין בין המדינה והאמנו

רפי קינן שימש כמנכ"ל אמנות לעם, מנהל פסטיוואל כפר בלום, נספח תרבות בצרפת וסגן המנהל האמנותי של פסטיואל ישראל

יחסי הגומלין בין מדינה והאמנויות מורכבים וסבוכים ונושאים בחובם סתירות שלא ניתן לפותרן, אלא רק לנסות וליצור דינמיקות חיוביות בחיפוש אחר פתרונות.

אמן אמיתי, להבדיל מזה העוסק באמנות והנישא על גל של אופנה זו או אחרת, אמן אמיתי יוצר בכל מחיר (ויש ששילמו על כך אף במחיר חייהם) עם או בלי סיוע של המדינה. יתירה מזה: לא מעט אמנים יצרו את מיטב יצירותיהם לפני שזכו להכרה ולהצלחה חומרית. לאחר מכן הבערה הפנימית דעכה. לא קל להתגבר על הכסף והכבוד ומעטים עומדים בכך.

מדינות המקצות סכומי עתק לתמיכה באמנויות לא בהכרח רואות תוצאות. כך למשל צרפת או הולאנד מיטיבות מאוד עם האמנויות אבל התוצאה רדודה למדי, בטח ביחס להשקעה. תמיכה גבוהה מדי גם מעוותת ועשויה להרוס ענף שלם. תמיכה נדיבה מאוד של כספי ציבור בתזמורות ובבתי אופרה במערב אירופה בשנות הששים והשבעים גרמו לנסיקה של תעריפי סולנים ומנצחים "כוכבים" לגובה אבסורדי, עד שגם הכנסה מאולם מלא לא כיסתה על עלותו של מנצח או סולן. התעריפים נותרו בעינם גם עם נפילת התמיכות והיות שרוכשי הכרטיסים התרגלו לשמוע כוכבים במקום מוסיקה, החלו תזמורות ובתי אופרה לקרוס והמצב היום בתחומים אלה בכי רע.

יש להבדיל בין אמנויות הבמה והקולנוע, הדורשות משאבים רבים, לבין האמנות הפלאסטית ובעיקר הספרות, ששדורשות בעיקר כישרון ועבודה. עובדה זו מסבירה מדוע הספרות היא תחום שבו מצטיינים אמנים ממדינות "עניות" דווקא, כולל ישראל. אין בישראל תיאטרון ותזמורת שמתקרבים באיכותם ליצירתם של סופרים ואמנים פלאסטים מקומיים. יוצאי הדופן הם תיאטרון גשר וכמה להקות מחול-מודרני, גופים  שהמשותף להם הוא היותם בנויים מסביב לאמן בלתי מתפשר שעל-פיו ישק דבר (יבגני אריה בתיאטרון גשר ואוהד נהרין בלהקת בת שבע הם הדוגמאות הבולטות ביותר).

מינהל התרבות הוא הגוף שבאמצעותו אמורה ממשלת ישראל לנסח וליישם מדיניות כלפי האמנויות והעוסקים בהן, ולהעביר דרבו את מימונה. אבל גוף זה, אולי בגלל היותו כפוף למשרד החינוך התרבות והספורט, נעדר את המשאבים הפוליטיים והאינטלקטואליים כדי למלא את תפקידו והוא למעשה צינור בירוקראטי, לעתים מכוסה אבנית, להעברת כספים, וחסר כל השפעה ממשית.

על הוואקום שמותיר מינהל התרבות השתלטה תופעה הרסנית, ייחודית לישראל בממדיה: מפעלי המנויים של מוסדות האמנות היוצרים (להבדיל ממפעלי המנויים שמארחים הפקות, כמו תיאטרון ירושלים, היכלי התרבות והמתנס"ים ברחבי הארץ). תלותם של מוסדות אלה  - בעיקר של התיאטרונים והתזמורות - במנויים, הופכת את היוצרות: במקום למקד את מאמצי השיווק במשיכת קהלים ל"אני מאמין" אמנותי, קובעים המנויים הפוטנציאליים של מוסד אמנותי את סדר היום האמנותי שלו.  כלומר, במקום שהמוסד האמנותי ינחה את הקהל - מנחה הקהל אותו. לא האיכות האמנותית אלא מספר המנויים הוא המדד להצלחה. רייטניג.

המצב הזה הוא מציאות, שקברניטי המוסדות האמנותיים צריכים לנווט בתוכה במלחמת הישרדות יומיומית מול מינהל התרבות, קהל המנויים (בעיקר ועדי עובדים), התקשורת והאדמיניסטראציה של המוסד שהם עומדים בראשו. מלחמת ההישרדות נוטה לדחוק את השיקול האמנותי בתהליך קבלת ההחלטות. מנהלי המוסדות אינם יכולים לשנות את המציאות שתוארה לעיל, אלא רק לנסות ולנהל קרב מאסף. יכולים לשנות אותה רק המדינה והאמנים.

האחראי על האמנויות מטעם המדינה צריך להיות אדם בעל כישורים יוצאי דופן, שידע לנווט בין הסתירות ולהציב סדר עדיפויות עם חזון, שבמסגרתו יינתן מקום מרכזי לאיתור כישרונות אמנותיים וליצירת סביבה שתאפשר להם ליצור ולחשוף את יצירתם. הסיכוי למינוי כזה הוא אפסי בגלל הפוליטיזאציה בשרות הציבורי. הפקרת האמנויות בידי מפלגה כמו המפד"ל, שמעצם הווייתה טיפוח אמנויות זר לה, רק מלמד על חיספוסם התרבותי של ממשלות ישראל. היות שגם המפלגות האחרות מעדיפות את יקיריהן על פני טובת האמנות, צריך להפקיע אותה מידיהן. אבל בתוך עמי אני יושב, ויודע שאף מפלגה לא תוותר על מינוי - אפילו כשמדובר בנושא דל-אלקטוראט בעיניה כמו אמנות.

לא נותרו אלא האמנים, אלה שהאמנות היא סם חייהם ושניחנו בכושר יזמות ומנהיגות, כדי לנסות וליצור מציאות אחרת, אפילו אם מהגרוש מקצים להם רק את החור. אלא מי?

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד