לא הכל רקוב בממלכת דנמרק
לא הכל רקוב בממלכת דנמרק

רנן שור הוא מנהל בית הספר לקולנוע בירושלים על שם סם שפיגל

הקולנוע הישראלי הגיע ב98-' למשבר הקשה ביותר בתולדותיו. אני מביא להלן המלצות מבניות ועקרוניות לארגון מחדש שלו, מבוסס על נסיון שהוכיח את עצמו במדינה הדומה לנו מבחינות רבות, דנמרק. ההמלצות אמורות לענות לדרישות של הקולנוע הישראלי להנהגה, מיקוד, דיאלוג

בנובמבר 93', בפסטיבל מינכן, התחרו ביניהם תלמידים מבתי ספר לקולנוע: תומס וינטרברג, בוגר ביה"ס לקולנוע הלאומי של דנמרק, ואוהב פלנץ, בוגר המחזור הראשון של ביה"ס לקולנוע ירושלים. התחרות בין "הסיבוב האחרון" הדני ל"חשבון טלפון" הישראלי היתה צמודה. הדני ניצח, ובצדק. ברכתי את הבמאי הדני ואת מנהל ביה"ס. ראיתי  שמתקיים כאן, בתחרות וסביב שולחן עם בירה, מפגש בין שני כשרונות היודעים לרגש ולהצחיק צופים, והראויים לביים סרטים למסך הגדול ולהגיע להכרה בינלאומית.

שני הבמאים סיימו את בית הספר בגיל 24, זכו בפרסים בינלאומיים על סרט הגמר שלהם ויצאו באותה העת לדרכם, אל "הבוקר שאחרי" ביה"ס. מהו מאזן הביניים, אחרי חמש שנים? אוהב פלנץ ביים קמפיין מרשים ל"רשת" ומסיים עתה סדרת מצבים מדוברת (PUZZLE) עבור "קשת". תומס וינטרברג ביים, שנתיים לאחר גמר לימודיו, סרט באורך מלא. סרטו השני באורך מלא, "החגיגה" (CELEBRATION), זכה במאי 98' בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, ונרכש להפצה ב28- מדינות, ובהן ישראל. בתחילת 99' צילם וינטרברג את סרטו השלישי באורך מלא. בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 98' הוקרנו שני סרטים דנים: של וינטרברג ושל הבמאי לארס פון טרייר. סרט ישראלי לא הוקרן זה 24 שנים בתחרות הרשמית בקאן.

יש דמיון רב בין דנמרק וישראל. בדנמרק 5.3 מיליון תושבים. לדנמרק, כמו לישראל, שפה לא "ידידותית" ומוגבלות לשוק מקומי מצומצם (לדנמרק שוק קטן גם בארצות הנורדיות). השוק בדנמרק ובישראל אינו יכול לקיים, ממכירת כרטיסים, הפקת סרט לבתי קולנוע. לכן נדרשת תמיכה של המדינה. בדנמרק, כמו בישראל (עד אמצע שנות התשעים) נעשים מדי שנה 12-15 סרטי עלילה באורך מלא.

מדוע הדנים מצליחים ואנחנו לא? האם התמיכה הכספית הגדולה בקולנוע הדני היא שקובעת את ההבדל? מדוע הכשרון והיכולת בסרטים ישראליים קצרים, הזוכים שוב ושוב בפרסים בינלאומיים, אינם מוצאים ביטוי הולם בסרטי העלילה באורך מלא? מדוע דנמרק מצליחה למצות כל גרם של כשרון? כדי לנסות לענות על שאלות האלה נסעתי בקיץ 98' לדנמרק ושהיתי ששה ימים בקופנהגן, כאורח של המכון הדני לקולנוע ומנהלו, הנינג קמרה. קמרה היה מנהל ביה"ס הלאומי לקולנוע של דנמרק במשך 17 שנה, שש שנים היה מנהל ביה"ס הלאומי הבריטי, וזה שנה שהוא מנהל המכון הדני.

הקולנוע הדני נתמך על ידי משרד התרבות. לפי הנתונים שבידי, חלוקת המשאבים היחסית של המדינה בין האמנויות היא כדלקמן: לתיאטרון 81 מיליון דולר (לא כולל תמיכת ערים בתאטרונים עירוניים); לקולנוע 38 מיליון דולר; למוזיקה 28 מיליון דולר; לאמנות פלסטית (רכש) 39 מיליון דולר; לתמיכה באמנים 3 מיליון דולר. הסכומים הנקובים אינם כוללים תמיכות בבתי הספר לאמנויות.

עד 1995 פעלו בדנמרק חמישה גופים בתחום הקולנוע: המכון הדני לקולנוע, קרן לעידוד סרטי עלילה באורך מלא,  קרן לעידוד סרטים תיעודיים וסרטים קצרים,  מוזיאון וסינמטק, וביה"ס הלאומי לקולנוע. הגוף המרכזי היה המכון הדני לקולנוע. הוא היה הבסיס להפצת הקולנוע הדני בדנמרק ובעולם, לחינוך לקולנוע ולבניית תשתית צופי הקולנוע בדנמרק.

ההרגשה בדנמרק היתה שיש נתק בין המכון לקרנות והעדר "יד מכוונת" שתקדם את הקולנוע. הדנים הגיעו למסקנה שהקולנוע האמריקאי משתלט על בתי הקולנוע, וששיעור הצפייה בקולנוע הדני נמוך. בשנת 1994, למשל, 84% מהצופים ראו סרטים אמריקאיים, 10% ראו סרטים לא אמריקאיים (אירופיים ואחרים) ו6%- בלבד סרטים דניים.

בתחילת שנות התשעים התנהל ויכוח בין אנשי הקולנוע  בדנמרק, על היקף התמיכה הנמוך לדעתם בקולנוע, בהשוואה לתמיכה בתיאטרון. הם דנו במבנה המפוזר של הקולנוע הדני, בדרכי התמיכה, בחלוקת המשאבים ובשיתוף הפעולה בין במאים, תסריטאים ומפיקים. המסקנה בדנמרק, כמו במרבית מדינות אירופה,  היתה כי "תיאוריית המחבר" (The Author Theory), שהעמידה את הבמאי במרכז היצירה והפחיתה במשקל עבודתם של תסריטאים ומפיקים יוזמים היא בעייתית. השיטה האירופית "התמסרה" לבמאים, נתנה עדיפות ללא גבול ל"אני האמנותי" של הבמאי. זאת, לעומת הקונצפט האמריקאי המשלב את הבמאי, המפיק והתסריטאי. במידה רבה, "תיאוריית המחבר" הרחיקה את הקהל מבתי הקולנוע, והפסידה לשיטה האמריקאית.

הדנים חיפשו דרך חדשה לחזק רב-מערכת ולאתר נקודה הארכימדית לקולנוע הדני. ב1995- החליט  שר התרבות הדני שכל המוסדות והגופים (למעט ביה"ס הלאומי) יחברו למבנה אחד שייקרא "בית הקולנוע הדני" וימוקם במרכז קופנהגן, אך ימשיכו להתקיים כישויות משפטיות נפרדות. ב96-', לאחר שאוחדו הגופים ולאחר דיונים נוספים, הוחלט ליצור מכולם גוף משולב אחד (למעט ביה"ס), בראשות המכון הדני לקולנוע. המטרה היתה להציג ייצוג "מאוגרף" של הקולנוע הדני, בדנמרק ובמסע לקידום הקולנוע הדני בעולם. מ98-' פועל המכון הדני לקולנוע כמבנה (בית הקולנוע הדני) וכישות משפטית (המכון הדני לקולנוע) במשולב. הוא עובר תהליכי שינוי מרחיקי לכת. ב97-' החליט הפרלמנט הדני להקים את המכון הדני החדש לקולנוע ולממן אותו בסכום של 38 מיליון דולר בשנה.

ריכוז כל גורמי הקולנוע תחת קורת גג אחת, פיזית ומשפטית, מאפשר לקולנוע הדני לגבש מדיניות כוללת מול המדינה (משרד התרבות והממשלה), מול גופי השידור הציבוריים והפרטיים בדנמרק ובארצות הנורדיות, ולפעול עם יוצרי הקולנוע המקומיים. מכון הקולנוע יכול לעודד את התעשייה בנסיבות כלכליות, טכנולוגיות ואסתטיות משתנות, להפיץ את הקולנוע בדנמרק ובעולם (בפסטיבלים, בתחנות טלוויזיה, בבתי קולנוע), ולקדם אותו מול הקולנוע האמריקאי. כל זאת, תוך צמצום מנגנונים עודפים וכפילויות. 

במכון הדני החדש עובדים כ140- אנשים בארבע מחלקות. מחלקת הפקה ופיתוח פרויקטים מנהלת קרנות לעידוד לפיתוח פרויקטים ולהפקת סרטי עלילה באורך מלא, סרטי תעודה, סרטים קצרים וסרטים לילדים. הקרנות תומכות בסרטים "אמנותיים" ובסרטים "תעשייתיים" בטכניקות מגוונות. המחלקה השנייה עוסקת בריכוז ופרסום מידע על הקולנוע הדני בדנמרק ובחו"ל; בטיפול וסיוע בהקרנת סרטים בבתי קולנוע מסחריים, מתנ"סים, בתי ספר וכד'; בייצוג הסרטים בפסטיבלים בינלאומיים וקידום הפצתם; בהפצת סרטים זרים לא מסחריים בדנמרק; בהפצת סרטים חינוכיים בבתי ספר; בעידוד חינוך לקולנוע לצעירים ולמבוגרים. המחלקה השלישית כוללת את  הסינמטק והמוזיאון לקולנוע. הרביעית עוסקת באדמיניסטרציה ומעניקה שירותים לכל המחלקות.

התפיסה הדנית מגדירה את הקולנוע כחלק מרכזי בתרבות הלאומית, כאמנות שיש לקדמה בקרב ילדים ונוער. מקום מיוחד מעניקים הדנים לעידוד סרטים (עלילתיים, תיעודיים, קצרים) לקהל הילדים.

בצד שינוי מערכתי, שונו דרכי השיפוט וההכרעה בדבר מימון פרויקטים קולנועיים בדנמרק. בשנות הששים והשבעים פעלה "שיטת הוועדה": את הפרויקטים בחרה ועדה של תשעה אנשים. השיטה התגלתה כבעייתית בגלל תופעות של אי קבלת אחריות והחלטות שלקו בפשרנות אמנותית. היא הוחלפה בשנות השמונים ב"שיטת היועצים" (מנהלים אמנותיים): שני היועצים בתחום העלילתי מקבלים תקציב פעולה של ששה מיליון דולר כל אחד. היועץ השלישי, לסרטי ילדים, מקבל תקציב פעולה של ארבעה מיליון דולר. בתחום התיעודי/הקצר מתחלק תקציב הפעולה בין שלושה יועצים. שני היועצים העיקריים מקבלים תקציב פעולה של 1.5 מיליון דולר כל אחד.  היועץ השלישי מקבל מיליון דולר.

היועצים מכהנים שלוש שנים, עם אפשרות הארכה לשנתיים. הם יכולים לתקצב את תמיכתם בכל פרויקט בסכום משתנה מהסך הכולל העומד לרשותם.  גובה התמיכה הממוצע בפרויקט עלילתי הוא מיליון דולר. לרשות היועצים יש עוד מיליון דולר להשקעה בפיתוח תסריטים ושני מיליון דולר לפיתוח אספקטים הפקתיים ופרזנטציה הולמת של הפרויקט (פיילוט, הוצאות בגין גיוס מקורות מימון נוספים ועוד). בגלל המבנה הארגוני החדש ולאור מורכבות המימון, החלטות התמיכה מתקבלות בהמלצת היועץ,  אך הן מאושרות רק לאחר בדיקה של ראש מחלקת ההפקה והפיתוח.

שיטת "היועצים" מוגדרת כשיטה שנועדה לבחירת סרטים אמנותיים. בסוף שנות השמונים היא עוררה מחאות במגזר התעשייתי וב90-' נוסדה, לפי המודל הצרפתי, שיטה מקבילה, שיטת ה50/50- (שעודכנה יותר מאוחר ל- 60/40), המסייעת למפיק שגייס כסף (פרטי, טלוויזיוני, מארצות נורדיות, כספי קו-פרודוקציות) לעשות סרטים פופולריים.  לפי שיטה זו מקבל המפיק עד מיליון דולר מהמדינה, לפי מפתח של 40% כסף יזמי מול 60% של המדינה. השיטה הגדילה את מספר הסרטים הנעשים בשנה. אך היא לקתה בחוסר סלקטיביות בבחירת הפרויקטים (היצף). המגמה החדשה הובילה, ב97-', לשינוי דרמטי בצפייה בבתי הקולנוע בדנמרק: 65% צפו בקולנוע אמריקאי, 24% בקולנוע דני, 11% באירופי ואחר.

בדיקה סטטיסטית של ההצלחות וכשלונות הסרטים בשתי השיטות (יועצים מול 60/40) הוכיחה שהצלחה או כשלון בבתי הקולנוע בדנמרק היתה בשיעור דומה, וביצוא קולנוע לחו"ל היתה עדיפות לשיטת היועצים. מכל מקום, 1998 היתה שנת שיא בדנמרק: הופקו בה 25 סרטי עלילה. בשנת 2000 מתכוונים הדנים להגיע להפקת 30-35 סרטים בשנה. שיטת התמיכה, ובמיוחד השיטה לעידוד פרויקטים וחיזוק מעמדם של המפיקים היזמים, עוברות עתה ארגון מחודש בהנהלה החדשה של המכון. 

הקולנוע הישראלי, לעומת זאת, הגיע ב98-' למשבר הקשה ביותר בתולדותיו. מעבדת הפילם היחידה בישראל (אולפני הרצליה) נסגרה. משרד התעשייה והמסחר החליט לפרוש מתמיכתו בקרן לעידוד סרטי איכות, ומשרד החינוך והתרבות לא מילא את החסר. התוצאה היתה צמצום ההקצבה השנתית של הקרן לתשעה מיליון שקל (2.4 מיליון דולר בלבד). משמעות התקצוב החסר היא שמספר סרטי העלילה יקטן בשנת 1999 לשלושה-ארבעה בלבד. ב97-' היתה חלוקת הצפייה בסרטים ישראליים בבתי הקולנוע בנקודת שפל. 90% ראו קולנוע אמריקאי, 8% קולנוע אירופי ואחר, 2% קולנוע הישראלי. המכון הישראלי לקולנוע גסס ונסגר.

הקולנוע הישראלי מצוי תחת חסות משרד המסחר והתעשייה וכפוף לחוק עידוד הקולנוע הישראלי מ1954-. משרד המסחר והתעשייה סבסד מפיקים לפי מספר הצופים בבתי הקולנוע – תמיכה רטרואקטיבית לפי טעם הקהל.  שיטה זו עודדה בשנות הששים את הקולנוע המסחרי והעממי ולא איפשרה צמיחה של קולנוע איכותי.

בשנות השבעים הראשונות הונחו היסודות למיסוד הקולנוע הישראלי ותרבות הקולנוע. נוסדו הסינמטקים בתל אביב, בחיפה ובירושלים, הוקמו חוגים לקולנוע (ב"בית צבי" והחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א) וב1973- הוקם המכון הישראלי לקולנוע, בתקצוב משרד החינוך והתרבות. בשנות השמונים נוסדו הפסטיבלים לקולנוע (ירושלים וחיפה, ת"א-סטודנטים). המכון הישראלי לקולנוע הוקם במתכונת הבריטית והדנית, בכוונה להיות בסיס לרב-מערכת ציבורית של הקולנוע הישראלי, והתמקד בשנותיו הראשונות בבנייה של ספריית קולנוע, בהוצאת כתב עת ובהקמת רשת מרצים ומועדוני קולנוע בפריפריה. המכון לא הצליח לקבל תקציבי מדינה ותקציבים אחרים שיאפשרו תכנון והשפעה, ניהול הרב-מערכת, מאבק לוביסטי בעד הקולנוע הישראלי ושיווקו בחו"ל. המכון לקולנוע לא הפך למוביל ומנהיג של הקולנוע הישראלי מול משרדי התמ"ס והחינוך והתרבות, ערוץ 1, מהפיכת הכבלים וערוץ 2. בשנות השמונים והתשעים גדל הוואקום. הקולנוע הישראלי חסר נקודה ארכימדית. הוא "התנהל" ללא תוכנית אב או דיון ציבורי מסודר, מכוח פעילות יזמית, פוליטית-תרבותית, מגזרית-איגודית או אישית.

הקרן לעידוד סרטי איכות הוקמה ב78-' ביוזמת אנשי קולנוע (הבמאים ג'אד נאמן, יעוד לבנון ורנן שור), שפעלו באמצעות ועדת הכספים של הכנסת, להעברת כספים לפעולה תחת מטריית משרד החינוך והתרבות. לראשונה הוכר הקולנוע כאקט תרבותי. הקרן החלה לפעול כעמותה עצמאית בשיטת שני רפרנטים, הממליצים להנהלה על התסריטים הראויים לעידוד. באמצע שנות השמונים שונתה השיטה לרפרנט אחד ולצדו שלושה לקטורים מסייעים.

בשנות השמונים נחלש הקולנוע "המסחרי". מנחם גולן ויורם גלובוס העבירו את פעילותם ללוס-אנג'לס, מהפיכת הווידיאו והכבלים צמצמה את מספר הצופים בבתי קולנוע, הקולנוע הישראלי נתפס כ"קולנוע בורקס" או כקולנוע אליטיסטי. הקהל התרחק ממנו בהדרגה. הצפייה בקולנוע האמריקאי גדלה, והמשקיעים הפרטיים איבדו עניין בקולנוע הישראלי. הפעילות הצטמצמה לסרטים שניתן לעשותם בכספי הקרן לעידוד סרטי איכות. התמיכה בסרטים לפי מספר הצופים (רטרואקטיבית) נמשכה. קרן התאחדות בעלי בתי הקולנוע, התומכת מאז שנות השבעים באורח משמעותי בכל סרט, מממנת מתחילת שנות התשעים את הוצאות ההפצה של כל סרט.

ב89-' אוחדו תקציבי משרד התעשייה והמסחר ומשרד החינוך והתרבות והקרן הוגדלה. התקציב הגיע בשיאו (1995) לחמישה מיליון דולר. שיטת הבחירה בשנות התשעים היתה של מאגר לקטורים גדול, הקורא תסריטים בעילום שם.   שיטה אנכרוניסטית זו יצרה מצב של העדר אחריות ניהולית וטשטוש זהות של הקרן. ב1992- הקים המדור לקולנוע במועצה לתרבות ולאמנות, ביוזמת רנן שור, קרן חדשה לקולנוע ולטלוויזיה, המתמקדת בסרטים תיעודיים (בתקציב של 1.3 מיליון דולר), והנתמכת במלואה על ידי משרד החינוך והתרבות.

בקרן החדשה נוסה דגם ניהולי אלטרנטיבי. המנהל הכללי הוא גם המנהל האמנותי (ולצדו, בכל מועד הגשה, שלושה לקטורים מתחלפים). בזמן קצר יחסית הצליחה הקרן לפתח היטב את הקולנוע התיעודי. היא גם פיתחה מסלול תמיכה בדרמות בנות 50 דקות. 

ב1994- הוקמה, ביוזמת גדעון גנני, הקרן לעידוד הפקות מקור בכבלים, בהיקף של כמיליון דולר. הקרן נעזרת בלובינג של איגוד המפיקים ונהנית מתמלוגי זכייני הכבלים המועברים למשרד התקשורת וממנו לקרן. הקרן תומכת בדרמות ובסרטי תעודה המיועדים לשידור טלוויזיוני.

הקולנוע הישראלי, שהחל בפעילות עלילתית רצופה רק בתחילת שנות הששים, לא הצליח עדיין לדרוש ולקבל תקצוב ההולם, ואינו זוכה להתייחסות ראויה של הממסד התרבותי-תקשורתי.

רק לאחרונה, ב1998-, הביאה פעילות לוביסטית של האקדמיה לקולנוע, ביוזמת יוסי אורן, לאישור בכנסת בקריאה טרומית של "חוק הקולנוע". לפיו, יופרשו לקולנוע הישראלי סכומי כסף משמעותיים מזכייני ערוץ 2, מהכבלים, מאגרת ערוץ 1. בנוסף לזה, תוקם מעין מועצת גג של הקולנוע הישראלי, שתחליט על הקצאת המשאבים החדשים. "חוק הקולנוע", שייושם כנראה משנת 2000, מעורר שאלות מטרידות ומסעיר את אנשי הקולנוע. כיצד תורכב מועצת הקולנוע? מה יהיה המפתח לחלוקת הכסף? עד כמה יהיו שיקולי החלוקה ענייניים? האם החוק אינו בונה מערכות קולנוע סקטוריאלי שתגרור "מלחמת הכל בכל"?

המודל הדני מוכיח כי במסגרת מדיניות תרבות כוללת, יש לקולנוע מקום מרכזי (אם כי לא ראשון) בחלוקת המשאבים הלאומיים. אם "חוק הקולנוע" ייושם בצורה עניינית, אם משרד החינוך והתרבות יקבל עליו אחריות על הקולנוע (כפי שהוא עושה בתחום התיאטרון) ויגדיל את תמיכתו בו, או שתקציבי תמיכה יבואו ממקורות כמו מפעל הפיס, בכל זאת תעלה השאלה כיצד לבנות ולחזק את הרב-מערכת של הקולנוע הישראלי, כיצד ליצור שינוי של ממש בתנאים שבהם הוא נוצר.

                                         *

אני מביא להלן המלצות מבניות ועקרוניות לארגון מחדש של הקולנוע. ההמלצות אמורות לענות לדרישות של הקולנוע הישראלי להנהגה, מיקוד, דיאלוג. הקולנוע זקוק לבית ליוצריו, לקרנות עידוד, לאיגודים מקצועיים, לפעילות חינוך, למרכז הכשרה וכו'. נחוצה כתובת ברורה לגורמים מחו"ל, לצורכי שיווק ויצוא (תרבותי וכלכלי). נחוצה שיטה שתאפשר פעילות רצופה, מאורגנת ויזמית של מרב היוצרים, תוך שילוב שיש בו מיקוד, אך גם פלורליזם וביזור.

ההצעה משלבת מרכיבים מדפוסי הפעולה הדניים ושיטת עידוד קולנוע אזורית המתקיימת בארצות רבות, תוך התאמה למציאות הישראלית ושימוש במסקנות ועדה שהקימה שרת התרבות לשעבר שולמית אלוני, בראשות איתן רף. הצעתי היא להקים את בית הקולנוע הישראלי: בניין אחד בתל אביב, שבה מתרכזים מרבית אנשי וגופי הקולנוע. בבניין יישבו כל או רוב הגופים הרלבנטיים: המכון החדש לקולנוע, קרנות העידוד, איגודי היוצרים.

המכון הישראלי החדש לקולנוע יוקם במתכונת הדנית, כגוף מרכזי שיקבע מדיניות לקידום הקולנוע הישראלי. במכון יהיו ארבע מחלקות. מחלקת פיתוח והפקה, שתפעיל את שלוש קרנות העידוד המרכזיות של הקולנוע הישראלי:

 הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי תתמקד בפיתוח תסריטים ותמיכה בסרטי עלילה באורך מלא, סרטי 50 דקות, פרויקטים טלוויזיוניים איכותיים וסרטי עלילה קצרים.  לקרן יהיו שני מנהלים אמנותיים. תקציב מוצע: 12 מיליון דולר.

הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה תתמקד בפיתוח ובתמיכה הפקתית בסרטי תעודה ארוכים וקצרים. לקרן יהיה מנהל אמנותי אחד. תקציב מוצע: ארבעה מיליון דולר.

  הקרן לעידוד הפקות מקור בכבלים תמקד בפיתוח ובתמיכה בדרמות ובסרטי תעודה לטלוויזיה ובפרויקטים טלוויזיוניים איכותיים. לקרן יהיה מנהל אמנותי אחד. תקציב מוצע: ארבעה מיליון דולר.

מחלקת הפצה ומידע תעסוק בריכוז מידע על הקולנוע הישראלי (ארוך, תיעודי, קצר) ופרסומו בישראל ובחו"ל (data base, אתר אינטרנט); טיפול וסיוע בהקרנת סרטים ישראליים בבתי קולנוע מסחריים ולא מסחריים; ייצוג הסרטים בפסטיבלים בינלאומיים וקידום הפצתם כיחידים וכקבוצות (רטרוספקטיבות); יחסי ציבור בישראל ובחו"ל לקולנוע הישראלי.

מחלקת חינוך תקיים דיאלוג עם הפסטיבלים ועם בתי הספר לקולנוע העל-תיכוניים והתיכוניים (בישראל יש כמאתיים מגמות!); תקיים סמינרים מקצועיים והכשרה לאנשי תעשייה; מחקר בתחומים מקצועיים ועיוניים, והוצאת כתבי עת ופרסומים.

מחלקת  אדמיניסטרציה  תעניק שירותים משפטיים, פיננסיים, טכניים ויחסי ציבור.

יחד עם התמיכה בקרנות הארציות, תתמוך המדינה בשיטה של דולר כנגד דולר (עד תקרה  מסוימת) בקרנות אזוריות/עירוניות, לפי השיטה הגרמנית Landers)). במסגרת הקרנות הללו יושם דגש על נושאים, אתרים, גיבורים, המייחדים ומאפיינים אזורים אלה, ו/או תוך שילובם של אזורים אחרים. הקרנות המוצעות הן קרן הגליל, קרן חיפה, קרן ת"א-יפו, קרן ירושלים וקרן הנגב. במלים אחרות, תהיה דיכוטומיה בין קרנות מרכזיות (לאומיות, פדרליות) לקרנות אזוריות/ מחוזיות/עירוניות. לקרנות לא תהיה זיקה משפטית או ארגונית למכון ולקרנות הארציות. תמונת קרנות מגוונת זו תיצור פלורליזם תמטי, הפקתי ואנושי. התקציב המוצע: עד 1.5 מיליון דולר של המדינה, כנגד תרומה תואמת של האזור/עיר.

אני מאמין שרק פעולה משולבת של בית הקולנוע הישראלי, מכון מרכזי לקולנוע שישמש כעוגן, ופעילות קרנות ארציות לצד קרנות אזוריות, תענה באופן יסודי וכולל על בעיות הקולנוע הישראלי בתחילת המאה ה21-. רק פתרון כזה יביא, באיחור היסטורי אמנם, למקסימיזציה של הכשרונות העושים והלומדים ב250- (!) מגמות קולנוע בבתי ספר תיכוניים. אני מאמין שבתנאי עידוד אמיתיים, הסיפור הישראלי המורכב והמסקרן יגיע למסך הגדול ולמסך הקטן, בישראל ובעולם. זה אפשרי וזה הכרחי.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד