הפסטיבלים, דילמה כלכלית-תרבותי
הפסטיבלים, דילמה כלכלית-תרבותי

פרופ' סטנלי ווטרמן מן החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה

גלית סעדה היא תלמידה לתואר שני בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, ומלמדת במכללת אשקלון

הד סלע הוא תלמיד לתואר שלישי במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, ומנהל התוכניות במרכז למוסיקה ירושלים.

פרופ' אליהוא כץ הוא פרופ' אמריטוס במחלקה לתקשורת ועיתונאות ובמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, פרופ' בבית הספר לתקשורת על שם אננברג, אוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, חתן פרס ישראל לתקשורת

 

הפסטיבל מאגד תחת מטריה אחת מכלול אירועים אמנותיים, ואמור להעניק להם יתרון כלכלי ושיווקי. לעתים גובה היתרון הכלכלי מחיר אמנותי, ובמקרים רבים אחרים הוא אינו מוכיח את עצמו, והמדינה נדרשת גם כאן לסייע, לא תמיד על-פי קריטריונים ברורים

המונח פסטיבל מציין דברים שונים. לא כל מה שנחשב לפסטיבל בעיני אלה, יקבל הכרה כפסטיבל מאחרים. השאלה אם פסטיבל מסווג כבינלאומי, לאומי או מקומי, תלויה לעתים קרובות בנקודת המבט של ספקי המידע. זירת הפסטיבלים בת-ימינו שטופה ניגודי אינטרסים של צדדים יריבים. בקוטב האחד אנו רואים אירוע עונתי, המייצג את האבטיפוס של מאמץ אמנותי הנעשה בשיתוף פעולה, המאפשר לאמנים ולקהל להתפרק מלחצי השגרה של שאר ימות השנה. הוא מאפשר להם לחדש חידושים ברמה שלא חלמו עליה בימות ה"עונה" הרגילים. בקוטב האחר נחשב האירוע לאמצעי מפתה במיוחד לעשיית כסף ולמשיכת תשומת לב, לא יותר ממצרך רגיל שמאחוריו מניעים מסחריים ויש לשווקו ביעילות.

שתי התפיסות הקיצוניות הללו של "פסטיבל" וגוני-הביניים הרבים ביניהם מצביעים על כך, שבעניין מטרותיהם של מארגני פסטיבלים יש כמה סוגיות של מדיניוּת, שיש לבחון ביתר פירוט. בסוגיות אלה נכללים עניין ה"טוהר" האמנותי ו"החופש האמנותי" לעומת הכלכליוּת; תמיכה באירועים ספורים "מפוצצי קופות", המסוגלים למשוך קהל גדול, לעומת סיוע למספר רב יותר של פסטיבלים קטנים ובינוניים עם מוקדי-עניין ספציפיים יותר; האם על הפסטיבלים לעשות מאמצים משלהם להיות כלכליים יותר או למשוך חסות מסחרית וסובסידיות ציבוריות, והאם החסות והסובסידיה מנוגדות זו לזו, ששתיהן יכולות להביא תועלת.

                                         *

כמעט כל הפסטיבלים האירופיים הגדולים מעסיקים אמנים מקצועיים. לכן הם מסחריים. יש להם תקציב שנתי וחלקם נהנים מסבסוד ציבורי גדול ומחסות פרטית. בספר השנה האירופי לאמנויות הבמה  (  The Performing Arts Yearbook of Europe, ), מעין דפי-זהב של להקות במה ושירותי במה בכל רחבי אירופה, עם דגש על חברות מקצועיות גדולות ובינוניות, היו רשומים 1,266 פסטיבלים בשנת 1994. הרישום מוטה לטובת אירועים המאורגנים לתקופה מוגבלת, חוץ מכמה יוצאי דופן, ובדרך כלל אינו כולל פסטיבלים קטנים עממיים וחובבניים, שהם למעשה הרוב המכריע של הפסטיבלים. עם ממוצע של 24 פסטיבלים בשבוע ביבשת אחת, אפשר לומר שפסטיבלים הם עסק בהיקף גדול. יתר על כן, הואיל ועונת הפסטיבלים נמשכת בדרך כלל ממאי עד ספטמבר, המספר הממוצע של הפסטיבלים בכל שבוע נתון בתקופת הקיץ הוא כמעט כפול מזה (איור 1). ובגלל ההטיה ה"מקצועית" בספר השנה, זהו רק קצה הקרחון.

אבל מהו פסטיבל בעצם? פסטיבלים הם תופעה אוניברסלית, חוצה תרבויות וחוצה תקופות. המונח "פסטיבל" הוא תווית חיובית המניבה בדרך כלל תגובה ערנית של מודעות וביקורת. אווירת עליצות מבדילה בין פסטיבלים ל"מופעים" קודרים יותר, רמז למניפולציה של חגיגות ציבוריות.

הערך "פסטיבל" במילון גרוב החדש למונחי מוסיקה ומוסיקאים   (The New Grove Dictionary of Music and Musicians)  מעלה אסוציאציה מעניינת של מלים המדגימה משמעות בינארית לפסטיבלים מבחינת התרבות והמקום: "מונח לאסיפה חברתית שזומנה לצורך...חגיגה או הודיה. אירועים כאלה היו במקורם חלק מטקסים וקשורים למסורות מיתולוגיות, דתיות ואתניות. מקדמת דנא התייחדו הפסטיבלים בשימוש במוסיקה, תכופות בצירוף עם...דרמה. בתקופה המודרנית שגשגו פסטיבלי המוסיקה, החובקים תכופות גם סוגי אמנות אחרים, כמפעל תרבותי עצמאי, אבל עדיין ניתן לגלות שרידים מפולחנים עתיקים כאשר מעלים על נס את העיר או האומה, תפיסה פוליטית או דתית, אישיות חיה או היסטורית..." (סיידי, 1980, כרך 6, 505)

פסטיבל הוא גם אירוע תרבות הכולל סדרה של מופעים, ששוררת בם רוח שמחה וקרבה רוחנית. זהו גם אירוע חברתי, מחזורי, בעל צורות רבות וכולל סדרה של אירועים מתואמים. בני הקהילה שיש להם השקפת עולם משותפת משתתפים בפסטיבל, ומשמעותו הסמלית קשורה בקשר הדוק לערכים הגלויים המקובלים כחיוניים לאידיאולוגיה ולהשקפת העולם של הקהילה, לזהותה החברתית ולהמשכיותה ההיסטורית, ולהישרדותה הפיסית. בסופו של דבר זה הדבר שחוגגים בפסטיבל: את ההמחשה החיה של הפריון החברתי.

אבל מה עושה פסטיבל לאמנות? כל הפסטיבלים הם עניין זמני וחולף, אם כי אחדים מהפסטיבלים המבוססים יותר מותירים חותם בר-קיימא. בתחילה נערכו הפסטיבלים לאמנות ברוח פולחני ההודיה העתיקים בחגים החקלאיים, והם איפשרו לקבוצות להתלכד התלכדות תרבותית. מבחינת המקום, הם הופכים תפאורה יומיומית לסביבה זמנית שנוצרה על ידי הקבוצות המשתתפות בפסטיבל ולמענן.

באופן מסורתי, מטרתם העיקרית של פסטיבלים לאמנות מודרנית היתה לכנס אמנים וקהל לפרק-זמן קצר לצורך מופעים ממוקדים, ולאפשר  לאמנים  ולקהל ליהנות מפרותיה של עבודה מאומצת. הם תוארו כ"כיף רציני", הואיל ואין הם מאולתרים גם אינם גחמה חולפת. הם נתונים לבקרה קפדנית של מנכ"לים ומפיקים, המכינים את התוכניות, מזמינים אמנים, מחליטים על מקום האירוע ומתפקדים כשומרי-סף.

כפי שניתן לראות מהנתונים האירופיים, "פסטיבלים לאמנות" נמצאים בכל מקום. על אף שהם תולדה של פסטיבלים עממיים, רבים מהם נעשו "מצרך תרבותי". התרבות, כמובן, היא מונח שנוי במחלוקת קשה. מושלים בה בכיפה סובייקטיביות, זהות ואידיאולוגיה. מושג התרבות כתוצר אסתטי טהור של אליטה אינטלקטואלית או אמנותית, מנותק מהחברה ומהכלכלה, נעלם זה כבר והוחלף בתרבות כדרך חיים. הפסטיבלים נעשו הזדמנויות למקדמי מכירות, נותני חסות ואחרים, להוביל או לדחוף בכוח קבוצה למסלול מקובל להמשכיות תרבותה. אין להפריד שאלות "תרבותיות" של אסתטיקה וטעם מסוגיות "פוליטיות" של שליטה וחוסר שוויוניות.

פסטיבלים לאמנות אינם מממנים את עצמם באמצעות מכירת כרטיסים או מנויים. כמעט כולם מקבלים תמיכה ממקורות פרטיים וציבוריים חיצוניים. תמיכה זו חשובה, אך לעתים רחוקות היא ניתנת ממניעים אלטרואיסטיים, גם אם לפעמים יש כוונה תרבותית טובה ואמיתית, ולפעמים גם כוונה חברתית, מאחורי הסיוע הכספי (והמוסרי) הזה. בעבר העניקו האליטות החברתיות המסורתיות סיוע לאמנויות כאמצעי ליצירת מרחק חברתי בינן לאחרים, בהבדילן תרבות עממית מתרבות גבוהה, אמנות גבוהה מבידור להמונים, תוך בידול ובניית הירארכיות חדשות של טעם ואפליה. לאור זאת, הניסיונות האחרונים של אינטרסים מסחריים לשלוט בפסטיבלים הם בעצם דוגמה למגמה ארוכת-שנים זו, וגופים ומנהלים שחוללו תמורות באמנות ובמוסיקה והפכו אותם לתעשיות תרבות (כפי שקרה בספורט), אינם אלא ממשיכי אותה מגמה.

אחד הגורמים התורמים לחידוד דילמת ה"אמנות לעומת המצרך התרבותי" בפסטיבלים הוא, שרובם מזוהים מאוד עם מקום מסוים. פסטיבל עשוי לסייע בהגדרת מקום. מתכנני הפסטיבל יכולים להשתמש בו כדי לבנות, או לשחזר, את המקום שבו הוא מתקיים. פסטיבלים מצליחים יוצרים תחושת מקום עזה אך מוזרה, מעצבים מקום בתודעה, ובעת ובעונה אחת מטפחים עניין בינלאומי כדי למשוך משתתפים וקהל. מאחר שקידום המקום הוא בעל תפקיד חשוב על בימת ההתעוררות הכלכלית המקומית והאזורית, אי אפשר לנתק את הפן התרבותי של הפסטיבלים מאינטרסים מסחריים כמו תיירות, כלכלה וקידום המקום. מכירת המקום, או מכירת הפסטיבל כחלק בלתי נפרד ממקום מסוים, נעשתה היבט מכריע במרבית הפסטיבלים; אם המכירה מצליחה, יהיה הפסטיבל ליוצר-תדמית רב-עוצמה בזכות עצמו, תוך הדגשת המתחים הרדומים בין הפסטיבל כאמנות לכלכלה.

בחגיגות תרבות יש מטרות חופפות רבות שאינן תמיד תואמות, כגון הדגשת הפרופיל של מקום ויכולתו למשוך תיירים, השימוש במתקני תרבות כדי להפוך מקום, בעיקר עיר, לאתר המושך עסקים, ויצירת מקומות עבודה באמצעות השקעה בתעשיות תרבות מקומיות. פרויקטים כאלה, שבמקורם הונהגו בידי אליטות, מושכים תרבות גבוהה, אך תכופות גם מעלים אל פני השטח את המתיחות בין המטרה של התחדשות כלכלית (צמיחה ופיתוח נכסים) לבין התחדשות תרבותית, הנוגעת יותר להתפתחות העצמית של הקהילה וההבעה בה.

יש עוד סכנות בחיבור הדוק מדי של פיתוח תרבותי עם פיתוח מוּנע-נדל"ן. פסטיבלים רבים משמשים ערוצים ליחסי ציבור למקומות השונים שבהם הם מתקיימים, ולא תמיד מתקיים איזון בין "מסורת מקומית אותנטית" לפסטיבל כאמצעי למכירת מקום. יתר על כן, אסטרטגיות של שיווק מקום אינן תורמות בהכרח להתעוררות תרבותית, הואיל והנהנים העיקריים מהן הם המעמד הבינוני המקומי ותיירים שוחרי תרבות.

למרות שנוכחות פסטיבל במקום מסוים מוחשית במהלך הפסטיבל עצמו, מקום הפסטיבל עשוי להיות סתם מקום-של-חול ברוב ימות השנה. עם זאת, לפרק-זמן קצר, הוא משתנה והופך למרחב פסטיבל, וממרחב לנוף פסטיבל. הרחובות נעשים גלריות לאמנות ואתרי מופעים, בתי קפה ומסעדות עוברים הסבה למקומות דיון בתכני הפסטיבלים. פסטיבל מצליח מעבד באופן פעיל תהליכי תרבות; הוא "מכנס" אמנים מופיעים ומפגיש אותם עם קהל. אמנים, אמרגנים, סוכנים ויחצ"נים באים במגע זה עם זה לתקופה מוגבלת, ונוצרת אינטראקציה בסביבה חורגת מהשגרה; גם הקהל משתתף, נוטל חלק ברמות שונות של סבילות ופעילות. כך נוצר משוב תרבותי וכלכלי שיכוון את ההכנות לפסטיבל הבא.

פסטיבלים חוברים לספקי תרבות אחרים כגון רדיו וטלוויזיה. יש מאות דוגמאות שניתן לראות באמצעותן איך מפיקי תוכניות ומנכ"לי פסטיבלים משתדלים ליצור קשר בין מאזיני הרדיו וצופי הטלוויזיה לבין אירועים הנחשבים למאורעות תרבות חשובים. תזזית הפרסום המתלווה לפסטיבלים מחזקת את יכולתם למשוך צרכני פסטיבלים וגם אנשים שאינם רוצים להחמיץ משהו שממנו נהנית הקבוצה הטוענת לכתר האליטה התרבותית.

השפעת הפסטיבלים על הצרכנים מתבטאת בהענקת יתרונות אישיים שניתן להציג לראווה. אחד היתרונות הוא האפשרות לצרוך אירוע ולומר "הייתי שם". רבים מהפסטיבלים לאמנות מזמינים או דוחים קהל על בסיס מוצא אתני או מעמד חברתי, ולפעמים על בסיס מִגדר או גזע, בשיטות מתוחכמות וגסות, גלויות וסמויות. הרפרטואר מעניק עדיפות לאנשים מרקע תרבותי ספציפי; הפסטיבל מתקיים במקום מרוחק שהנסיעה אליו יקרה. מנגנוני תמחור, העדפות בשמירת כרטיסים ורשימות תפוצה הגומלות על נאמנות, כל אלה מסייעים להבטיח שיגיע קהל "רצוי". מידע באמצעות עלונים, ולפעמים על-ידי פרסום באמצעי התקשורת הכתובה והמשודרת, מגיעים בעיקר לאנשים הקשובים להודעות כאלה מלכתחילה.

לפעמים החיבור בין פסטיבלי אמנות למקום שבו הם מתקיימים בו אינו מוצלח במיוחד. פוליטיקאים מקומיים עלולים להרגיש שלא בנוח עם היבטים מסוימים בפסטיבל וללחוץ למען ביטול אירועים או הוספתם משיקולי תועלת פוליטית. מארגני פסטיבלים עלולים להיתקל בהתנגדות מקומית של הממונים על בטחון הציבור או של התאגדויות מסחריות המעוניינות בהרחבת העסקים, אך חוששות ממספר גדול מדי של זרים "לא רצויים".

היום נדרשים מארגני פסטיבלים לאמנות לעמוד בתחרות רבה. התקשורת המשודרת התחרתה בהם מתמיד, אבל מוסיקה מוקלטת ניידת (ווקמנים ודיסקמנים) הגדילו את האפשרויות למצוא תחליף להשתתפות בפסטיבלים. פסטיבלים לאמנות מדגישים את היריבות בין ה"ציבורי" ל"פרטי".  אמנם אמנים רבים עשויים להעדיף לראות בפסטיבל מפגש פרטי-למחצה בין האינטלקט לאמנות, שבו הם מתכנסים לפרק זמן קצר כדי לחזק זה את זה, אבל הצד המופעי של הפסטיבל מכריח אותם להכיר באחריותם כמבצעים. אבל הפן המסחרי המוגבר של פסטיבלים רבים מונע באופן פעיל שהות ארוכה של אמנים, שהיתה מאפיין חשוב של הפסטיבלים בעבר. אמנים רבים עושים "סיבוב פסטיבלים", והואיל וחיי הפסטיבל שלהם דומים לחייהם הרגילים, פוחתות ההזדמנויות לחילופי חוויות אמנותיים, והדבר משתקף בנטייה הקיימת לנהל פסטיבלים ניהול מסחרי ולא אמנותי, רמז לכך שהמנכ"ל ולא המנהל האמנותי שולט בתכנים ובצורות.

                                         *

עולם הפסטיבלים בישראל דומה לשאר העולם המערבי. כמדינה שניחנה בעירוב תרבויות, מאירופה המרכזית והמזרחית ומהמזרח התיכון  ומצפון אפריקה, יש בישראל מסורת של אימוץ וסיגול תרבויות חוץ ומאפייני תרבות זרים. בשנים האחרונות, על אף  הפריחה באדיקות ובתרבויות המזרחים על חשבון התרבויות החילוניות המערביות, אימצה ישראל גם מאפיינים של תרבות הצרכנות האמריקאית.

הדבר השפיע על הפסטיבלים בישראל בעיקר בשתי דרכים. ראשית, מספר האירועים המוגדרים כפסטיבלים גדל, אף כי הערך האמנותי של חלקם מוטל בספק; שנית, ויש לזה קשר להשפעה הראשונה, האופן שבו מציגים פסטיבלים ומשווקים אותם השתנה, ורבים מהם עברו מהקצה האמנותי לקצה המסחרי. הנהלות הפסטיבלים מתרכזות בתל אביב רבתי, על אף שהפסטיבלים עצמם, כמובן, מפוזרים בכל הארץ. ריכוז זה נחוץ כי יש צורך בצוותי ניהול לפרויקטים גדולים, ורוב אנשי המקצוע יושבים בתל-אביב, וגם רבים מהאמנים.

עד הזמן האחרון לא היו בישראל הרבה פסטיבלים לאמנות. שני הפסטיבלים בעלי ההיסטוריה הארוכה ביותר הם פסטיבל ישראל, המתקיים, באדרת זו או אחרת, כבר 35 שנה, ופסטיבל עין גב הוותיק עוד יותר. בהדרגה נוסדו עוד פסטיבלים, חלקם (פסטיבל ערד ופסטיבל עכו לתיאטרון אחר) בתמיכה מוסרית וכספית של משרדי הממשלה ושלוחיהם; אחרים התבססו על יוזמות של השלטון המקומי (כמו פסטיבל המחול בכרמיאל) או על יוזמות פרטיות בתמיכת גופים ציבוריים (ימי המוסיקה הקאמרית בגליל העליון בכפר בלום).

מכיוון שנתונים אינם מרוכזים ואין ארגון גג פורמלי שבו נפגשים מנהלים מסחריים ואמנותיים של פסטיבלים כדי להחליף מידע, כמעט אין לדעת את מספר האירועים המוגדרים כפסטיבלים לאמנות בישראל בשנה כלשהי. אך בדיקה ראשונית של שני העיתונים המובילים בישראל, "ידיעות אחרונות" (1996) ו"הארץ" (1997) העלתה קצת פחות מ70- וקצת יותר מ100- אירועים, בהתאמה, שניתן להם הכינוי פסטיבל, או שאפשר להגדירם כפסטיבלים, על-פי רשימת הפעילויות שהיו בהם ותיאורן (טבלאות 4-1; איור 2; נספח 1)

הערכות גסות אלה מרמזות על גיוון רב במרכיבי הפסטיבלים לאמנות בישראל: מהאקסטרווגנציה של פסטיבל ישראל, הנמשך כמעט חודש, מתחנף בגלוי למעמד הבינוני האמיד ומציג מוסיקה, תיאטרון, מחול, פנטומימה, ואפילו "שוליים", עד לפסטיבלים בני יום למחול ערבי או לתיאטרון ילדים.

רוב הפסטיבלים הללו (60% בערך) ממוקמים בערים גדולות וקטנות; רק 30% מתקיימים בסביבה כפרית. בניגוד לפסטיבלים הרשומים בספר השנה האירופי, רוב הפסטיבלים הישראליים קצרים. יותר ממחצית הרשומים נמשכים שלושה ימים או פחות, ופחות מחמישית נמשכים שבוע. דבר זה מצביע על ההיקף הקטן של רוב הפסטיבלים בישראל, וגם על כך שרבים מהאירועים הקצרים יותר משווקים כפסטיבלים מפני שההגדרה הזאת נחשבת למושכת קהל.

רוב הפסטיבלים הכפריים נערכים בצפון ישראל (חיפה ואזור הצפון). רק פסטיבל כפרי אחד נערך בדרום הארץ. לעומת זאת, חצי מהפסטיבלים העירוניים נערכים בתל אביב רבתי, ועוד 30% בחיפה ובירושלים. אמנם אין כמעט נתונים מדויקים על ההשתתפות בפסטיבלים, אך בדרך כלל היא מועטה. חלקם, כמו הפסטיבלים של ערד, כרמיאל ואף אילת, מכוונים לקהלים גדולים; המארגנים בכרמיאל מדברים על 120,000 איש ויותר הבאים לשלושת ימי הפסטיבל  וטוענים שאוכלוסיית העיירה מוכפלת אז. אחרים (אפילו פסטיבל מצליח יחסית כמו פסטיבל המוסיקה הקאמרית בכפר בלום) מוכרים פחות מ15,000- כרטיסים. ברור שרבים מוכרים הרבה פחות.

אולם נתונים אלה ממעיטים בהערכת ההשתתפות בפסטיבלים, משתי סיבות. אירועים מקומיים רבים ואירועים בעלי אופי "עממי" יותר לא יפורסמו בעיתונים שנזכרו לעיל, אלא בערוצים אחרים. אך אפילו מהאומדנים שנעשו על סמך שני עיתונים, אפשר להסיק שמספר הפסטיבלים גדל, ש"פסטיבל" נעשה במידה גוברת לגימיק שיווקי.

                                            *

במאמר שהתפרסם לפני שש שנים בעיתון "ניו יורקר", העלה אדם גופניק (Adam Gopnik)  שאלה מעניינת: האם אירועים מפוצצי-קופות המושכים המון רב הם אינדיקציה אמיתית לבריאותם של המוזיאונים? לדברי גופניק, "[אם מוזיאון] גוגנהיים צריך להפוך ל'אירוע' את הדבר שלשמו הוקם, ושעליו לעשות כדבר שבשגרה  – להציג את תולדות האמנות הלא-אובייקטיבית... אזי זו טרגדיה תרבותית גורפת:... אבדן טווח הביניים, איבוד הציבור חובב התרבות המבקר במוזיאון בשעות אחר הצהריים, והחלפתו מצד אחד בקהלים צרי-הגדרה, ומצד אחר בציבור גדול של צופי טלוויזיה פסיבים, מבודדים". טיעונו של גופניק הועלה בקשר למבקרים במוזיאונים, אך ניתן להעלות טיעונים דומים ביחס לז'אנרים אחרים של תרבות: קהלי קונצרטים, לדוגמה. האם כל אירוע חייב להיחשב ללהיט שובר-קופות, האם כל סדרת קונצרטים צריכה להיות פסטיבל כדי למשוך קהל? "זה כאילו הבטיח המטרופוליטן כ'אירוע' לעונה הקרובה פסטיבל מיצירות ורדי ורוסיני", הגדיר זאת גופניק.

ביחס לפסטיבלים ניתן לשאול אם בהתחשב בטיבם, או בצורה שלבשו באחרונה, אין הם מגרשים צרכנים ומביני-עניין ומחליפים אותם בקהלים שבאו להשתתף בְּמופע? אין ספק שפסטיבלים שוברי-קופות מושכים את מירב תשומת הלב באמצעי התקשורת ומפתים קהלים אוהבי פסטיבלים. הם גם זוכים בכספי מימון ובנותני חסות. אף על פי כן, רוב הפסטיבלים לאמנות הם אירועים צנועים, עם תקציבים קטנים, והם נאבקים לכסות את הוצאותיהם. חלקם מספקים כנראה את האטרקציות התרבותיות היחידות בהופעה במקום שבו הם מתקיימים, וערכם התרבותי אינו זוכה להערכה הראויה, למרות המסחור הנפוץ והקומודיפיקציה של העידן הנוכחי.

כך הגענו לשאלות הנוגעות למדיניוּת. השאלה הראשונה היא, באיזו מידה צריכים פסטיבלים לשאוף להיות כלליים או מתמחים? לשאלה זו קשורה שאלת המידה שבה צריכים פסטיבלים לכוון עצמם לקהלים מקומיים, אזוריים או ארציים, ואיך עשוי הדבר להשפיע על תכניהם ועל הוצאתם לפועל.

שאלה אחרת היא, באילו דרכים לזהות את סוגי הקהלים הנמשכים לאתרים השונים? יש לדעת מה מתקיים ומה עומד לרשות הציבור. חלה "פסטיביזציה" של התרבות: יצירות אמנות שמכינים במיוחד לחוג הפסטיבלים.

מפיקים עצמאים הם חלק מייצור עבודות אמנות. באיזה שלב מגיע פסטיבל קטן ו/או מקומי לממדים כאלה, שאי אפשר עוד לנהל אותו בלי עזרה מקצועית, ואילו שינויים עשויים לחול בטיבו ובאופיו של הפסטיבל כאשר מכניסים לתוכו "עזרה" מקצועית מבחוץ, על חשבון אנשי המקום הנוגעים בדבר ועל חשבון החובבים?

מהו תמהיל טוב של הכנסות משלושת המקורות העיקריים: מכירת כרטיסים, סובסידיות וחסות? הפסטיבל הבינלאומי באדינבורו, מהפסטיבלים לאמנות הגדולים בעולם, מנוהל בתקציב של 5 מיליון ליש"ט בערך: 2 מיליון ליש"ט תורמת כל אחת ממועצות האמנות הסקוטיות והרשויות המקומיות, 2 מיליון מכניסים הכרטיסים, ועוד מיליון של נותני חסות. המנכ"לים אמורים להשלים את הכנסות התיאטראות שלהם באמצעות נותני חסות פרטיים.

בעבר נתמכו האמנים בידי מצנאטים עשירים, מאוחר יותר נעשו בורגנים  למנויי תיאטראות, בתי אופרה ותזמורות סימפוניות. אחר כך התרגלו האמנים לסבסוד ציבורי של העבודה באמנות. היום הגענו לעידן האמנויות הנהנות מחסות מסחרית, כמו בשאר תחומי החיים. אנו יכולים להטיל בכך דופי, אך חלפו הימים שאמנים סלדו מחסות; אך לגיטימי לשאול, מה הוא היחס האופטימלי בין מכירות כרטיסים לחסות פרטית ולסובסידיה ציבורית. לישראל יש מה ללמוד מארצות הברית, שבה מפותחים מאוד החסות המסחרית והפטרונות הפרטית בגרסתה המודרנית.

איך לפתח שיטות מימון הולמות? אנגליה ניסתה כמה שיטות למימון התרבות. כשפיתחו את מזח קנארי (Canary Wharf) על גדות התמזה, קיבלה הממונה  על האמנות תקציב שנתי של מיליון ליש"ט מהיזמים, לטובת האמנויות. החלטתה הראשונה היתה שהכל ייפתח חינם. כשסולק מכשול הכסף התחילו לבוא אנשים מכל הסוגים. פירוש הדבר, שהסרת המשוכה הכלכלית מאפשרת מתן אמנות לַכֹּל; ייתכן שלא הכל מעוניינים בכך.

הבריטים מפעילים שנים רבות "מועצת אמנות" (הנחלקת עתה לארבע מועצות מחוזיות לאמנויות) לצורך הקצאת כספי ציבור לאמנות ולתרבות. מועצה כזו אינה צריכה להיחשב אלטרנטיבה למימון פרטי. כספי הציבור שהיא מחלקת משמשים תכופות מגנט לחסות וכספים אחרים ממקורות פרטיים. במלים אחרות, הקצאה נבונה וזהירה של כספי ציבור יכולה להגדיל את המימון.

בריטניה גם ניסתה שימוש בפיס הלאומי למימון התרבות, אך הניסיון כשל ולא היה רלוונטי לפסטיבלים, שכן הפיס שימש למימון הון ולא לתשלום הוצאות שוטפות. הוא נוטה להעניק מענקים גדולים ולא קטנים. אפשר אמנם להשתמש בו לשכירת אולם לפסטיבל, אך לא זה הדבר שבו מעוניינים מארגני פסטיבלים בינוניים  וקטנים. לונדון גם קיבלה אז העדפה, למרבה רוגזם של שאר חלקי הארץ. עם זאת, משום שהפיס נועד לתמיכה בתוכניות חינוכיות, אפשר להשתמש בו להפקת סרטי וידאו על פסטיבלים, ובכך "להאריך" את חייהם.

בנוסף למועצות האמנות ולפיס הלאומי פיתחו הבריטים אמצעים אחרים לטיפוח האמנות, וגם פסטיבלים הצליחו ליהנות מכך באמצעות האגודה הבריטית לפסטיבלים לאמנות, ארגון גג של עסקים המעוניינים לממן פרויקטים תרבותיים.

 לסיכום, עולם הפסטיבלים בישראל התפתח עד היום בלי תכנון כולל. אפשר להשתמש בפסטיבלים  לקידום התרבות, אך לשם כך יש להשתמש באופן מרבי  במשאבים מוגבלים.

 

ציור 1: פסטיבלים אמנותיים באירופה, 1994

 

דיאגרמת עמודים.

קו אופקי: חודשים מ1- עד 12

קו אנכי: מספרי פסטיבלים מ0- עד 300 (כל 50)

העמודות משמאל לימין (מ1- עד 12), המספרים לאינדיקציה בלי לציינם:

25 10 40 75 140 205 300 120 115 85 50 15

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למאמר של סטנלי ווטרמן:

 

לוח 1: פסטיבלים אמנותיים בישראל, 1996:

מיקום

אחוז

ערים

60

כפרים

30

חיק הטבע

4

לא ידוע

4

 

לוח 2: פסטיבלים אמנותיים בישראל, 1996:

משך הזמן בימים

אחוז

1

13

2-3

40

4-6

23

7-14

12

15+

7

לא מוגדר

3

 

לוח 3: פסטיבלים אמנותיים בישראל, 1996:

אזור

אחוז

צפון

70

מרכז

15

ירושלים

10

דרום

5

 

לוח 4: פסטיבלים אמנותיים בישראל, 1996:

אזור

אחוז הפסטיבלים העירוניים

צפון

15

חיפה רבתי

13

תל-אביב רבתי

50

ירושלים

18

דרום

5

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ציור 2: פסטיבלים בישראל, 1997, על-פי תחומים:
דיאגרמת עמודות. קו אופקי תחומי אמנות, קו אנכי מספרים מ0- עד 18

(משמאל לימין):

מוזיקה קלאסית 18

פולקלור 12

מופעים 9

רוק 9

קולנוע 8

שירה ומשוררים 5

מחול עממי ואחר 5

טבע ומסעות 5

עיצוב 5

בלוז וג'ז 4

מזון 3

מחול קלאסי ומודרני 3

ספרים 2

מספרי סיפורים 1

קסמים 1

אחרים 10

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד