תמרונים על קו התפר / יפרח זילב
תמרונים על קו התפר / יפרח זילב

ד"ר יפרח זילברמן, עמית מחקר במכון לחקר ישראל ומרצה במכללת בית ברל

 

בשנות השלטון הישראלי הפלשתינאים אזרחי העיר הפכו לחברה שחיה על קווי תפר. הפלשתינאים אזרחי ירושלים הם קבוצה מרובת זהויות, שמתמרנת בינן ומשיגה כתוצאה מכך דרגה של חופש ושגשוג כלכלי מעבר ליכולות של שאר החברה הפלשתינית

 

             החברה הפלסטינית בירושלים מעוצבת כיום על ידי תהליכים של התרחבות גבולות העיר, הגירה ושינויים חברתיים, דתיים, תרבותיים ופוליטיים. הפלסטינים הנושאת תעודות זהות ישראליות במזרח ירושלים מונה (עדכני ל- 2001) כ-215,000 נפש, מתוכם כ- 91% מוסלמים והשאר נוצרים. חלקה של האוכלוסייה הזו באוכלוסיית ירושלים המורחבת הנו 32% (חושן,2001;6).

ההיסטוריה של האוכלוסייה הנוצרית המאורגנת בעיר הנה בעלת עומק היסטורי לפחות מאז התקופה הביזנטית. ההיסטוריה של האוכלוסייה המוסלמית הנוכחית בעיר מתחילה  רק לאחר סיום התקופה הצלבנית (1187). אולם, רק חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית כיום בעיר הנם צאצאים של התושבים בתחום עירית ירושלים בשנת 1917. חלק אחר הנם צאצאי בני כפרים ושבטים שנבלעו על ידי ההתפשטות האורבאנית של ירושלים, או על ידי סיפוח שטחים לעיר על ידי השלטון הישראלי ב- 1967. חלק נוסף חשוב של התושבים במזרח ירושלים הגיע לעיר בגלי הגירה, בעיקר מוסלמים מחברון, שהחלו לאחר הקמת המנדט הבריטי.

המציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית במזרח ירושלים כיום שונה מהדימוי המקובל בציבור הישראלי. תחת השלטון הישראלי התעצבה, ללא כל תכנון או הכוונה, אוכלוסייה החיה על קו התפר בין ישראל והחברה הפלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. האוכלוסייה הזו מגשרת מצד אחד בין ישראל והפלסטינים,  ומצד אחר נהנית מחיים בשני מעגלי תרבות: התרבות האזרחית הישראלית, והתרבות הפלסטינית. יחד עם זאת, השינויים שהתחוללו מאז הקמת הרשות הפלסטינית, ופעילותה במרחב המטרופולין של ירושלים (1995) הפעילו על הפלסטינים בירושלים לחצים קשים. כיום מהוה אוכלוסיית מזרח ירושלים קבוצה בעלת זהות מיוחדת בתוך הזהות הכלל פלסטינית.

*

החברה הפלשתינית המוסלמית בירושלים של ימינו החלה להתפתח אחרי התקופה הצלבנית (1099-1187), שבמהלכה לא היתה נוכחות של מוסלמים בעיר. בתקופה האיובית (1187-1250) חזרו מוסלמים ויהודים לירושלים שבין החומות, ועוצבה חלוקת העיר לארבעה הרבעים המוכרים היום. אבל במיקומו המדויק של הרובע היהודי, ובפיזור אזורי ההתיישבות של המוסלמים בעיר, היו שינויים ביחס לימינו. היהודים והעדות הנוצריות השונות הוגדרו על ידי המדינה המוסלמית כבני חסות של השלטון, ונהנו מזכויות שהוגדרו על ידי ההלכה האיסלאמית, השריעה. ואולם השלטון האיובי הסב מבנים נוצרים לצרכיו. לדוגמה, כובש ירושלים מידי הצלבנים, צלאח אל-דין אל-איובי, הפקיע את כנסיית סנטה אנה הקתולית ליד שער האריות, והפך אותה למכללה איסלאמית שנקראה אל-מדרסה אל-צלאחיה. כמו כן הוסרו מאפיינים נוצרים בהר הבית הוא חרם אל-שריף, והוא הפך למוקד לעלייה לרגל ולמרכז של פולחן ולמדנות איסלאמית. בתקופה האיובית גם חודשו בירושלים מוסדות חברתיים ודתיים מוסלמיים שרישומם ניכר עד היום, כגון בית המשפט המוסלמי השרעי. בתקופה הממלוכית (1250-1516) נמשכה בנייה מוסלמית משמעותית, כגון ברחוב השלשלת, וחלקים ניכרים בעיר היו בבעלות מערכת ההקדשים המוסלמים (ואקף). משפחות מיוחסות מוסלמיות בימינו טוענות כי התיישבו בירושלים בתקופות האיובית והממלוכית. במיקום ובתפקוד של מוסדות דתיים וחברתיים מוסלמים רבים בעיר העתיקה יש המשכיות מאז ועד היום.

ארכיוני בית המשפט המוסלמי השרעי בירושלים מהתקופה העות'מאנית (1516-1917) נותרו בשלמותם. מהמחקר החשוב בהם נראה כי יש המשכיות מראשית התקופה העות'מאנית ועד היום במוסדות חברתיים ודתיים של החברה המוסלמית בירושלים. יחד עם זאת, החל מאמצע המאה ה-19 התחוללו שינויים חברתיים וכלכליים בירושלים, שקשורים בעוצמה וההשפעה הגוברת של אירופה במזרח. כך, למשל, צרפת הצליחה לקבל מהשלטון העות'מאני את האישור להפוך את המדרסה אל-צאלחיה בחזרה לכנסיית סנטה אנה. התחיל גם תהליך של רפורמות עות'מאניות במערכת השלטון והכלכלה, שגרם לשינוים ולמודרניזציה חלקית בירושלים. היה גם גידול דמוגרפי בעיר שחיזק, בין השאר, את המרכיב היהודי בה. שכונות נבנו מחוץ לחומות ירושלים, והופיעו בעיר דפוסים חדשים של כלכלה. בתחילת המאה העשרים התפתחו קשרים בין משכילים מוסלמים ונוצרים, ונוצר גלעין של תודעת זהות כלל-ערבית, משותפת למוסלמים ולנוצרים.

מלחמת העולם הראשונה היא קו שינוי מהותי בהתפתחות החברה הפלשתינית בירושלים. במלחמה סבלה האוכלוסייה הזאת באופן קשה. הכיבוש ללא לוחמה של העיר בידי הצבא הבריטי יצר מתח בין הנוצרים המקומיים, שקיבלו ברצון את הכובש, לבין המוסלמים, שאיבדו חלק משליטתם בירושלים. לדוגמה, בתחילת המלחמה הוסבה כנסיית סנטה אנה על ידי השלטון העות'מאני למדרסה אל-צאלחיה, ואחריה חזרה לתפקודה ככנסייה. הכרזת בלפור ויישומה תחת המנדט הבריטי איימו על הבכורה והדומיננטיות של האוכלוסייה המוסלמית בירושלים. חלק מהמשכילים המוסלמים והנוצרים בעיר גם החלו להפנים זהות פאן-ערבית. ההתפתחות המהירה של העיר שמחוץ לחומות, לאחר 1917, והתגברות הפעילות הכלכלית בירושלים, למשל בתיירות, חיזקה את מעמד הביניים הנוצרי והמוסלמי בעל ההשכלה המערבית. יחד עם זאת, העיר המערבית היהודית נעשתה דומיננטית מבחינה דמוגרפית ומבחינת עוצמתה הכלכלית והאורבנית, ובה מוקמו מוסדות רבים של המפעל הציוני.   

 

                                         *

 

בשנות העשרים והשלושים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החלה הגירה משמעותית של חברונים מוסלמים לירושלים. הגירה זו עיצבה את פני החברה הפלשתינית בעיר במאה העשרים, ויצרה בה רוב של תושבים ממוצא חברוני. כתוצאה מכך, בני המשפחות המוסלמיות בעלות מוצא מיוחס איבדו חלק ממאחזם הכלכלי ומהדומיננטיות שלהם בעיר, אבל בדרך כלל הם שמרו על השליטה בהקדשים המשפחתיים שלהם. המשפחות הנוצריות נותרו עם עוצמה כלכלית ותרבותית, אך נחלשו מבחינת מעמדם בפוליטיקה המקומית.

החברונים היגרו לירושלים בגלל התמוטטות הכלכלה המסורתית בעירם, וגידול האוכלוסייה מעבר למשאביה הכלכליים. החברונים התאפיינו בלכידות חברתית, בארגון חברתי של קבוצות שארות (חמולות) שמגינות על הפרט באמצעות ערבות הדדית, בנטייה למסחר ולמלאכה ובזיקה חזקה לאיסלאם. הם שמרנים מבחינה חברתית, אבל מוכנים לחדשנות כלכלית. בתחילה הם עסקו בירושלים בעבודות בעלות סטטוס נמוך, כמו סבלות. אבל מכיוון שעסקו בחברון ביצור ובמסחר הם עברו במהירות למסחר בשווקי העיר העתיקה, ולעיסוקים בעלי סטטוס יותר גבוה.

האוכלוסייה הנוצרית והמוסלמית הוותיקה בירושלים עברה תהליכי מודרניזציה. החברונים, לעומת זאת, הפעילו ערבות ההדדית שאיפשרה להם לרכז הון מבני החמולה, לפעול במשותף לרכישת נכסים בעיר ולפתוח עסקים תוך הימנעות מתחרות הרסנית ביניהם. החברונים גם הפעילו לחץ ואלימות מבוקרת על יריבים מסחריים, תוך הישענות על הלכידות והערבות ההדדית שלהם. היו מקרים שנבחר מהגר חברוני על ידי קרובי משפחתו לפגוע פיזית במתחרה כלכלי בהם, והובטח לו כי בזמן שהייתו בכלא משפחתו תפוצה כלכלית. בסוף שנות השלושים, המהגרים החברונים היו קבוצה מגובשת ובעלת השפעה. בשנות הארבעים הם היוו חלק משמעותי מהסוחרים בעיר, והיתה להם עמדה חזקה בלשכת המסחר של מזרח ירושלים. הגיבוש שלהם נבע גם מהתארגנות החברונים כשכבה מתואמת של סוחרים, ובעלי בתי מלאכה ועסקים, אך גם מהשימוש החברוני במשפט מסורתי-מנהגי לפתרון סכסוכים ביניהם, ומהזיקה העמוקה של החברונים לאיסלאם, מסורותיו ומוסדותיו.

בשנות העשרים התפתחה הנהגה כלל-פלשתינית, שמרכזה היה בירושלים. היא התפצלה לשני גושים יריבים - החוסיינים והנשאשיבים, שנקראו על שם שתי המשפחות הירושלמיות המיוחסות שהנהיגו אותן. חאג' אמין אל-חוסייני הנהיג קואליציה שהתנגדה בתקיפות ליישום ההחלטה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הנשאשיבים הובילו קו פרגמטי יותר ביחס ליישוב היהודי. המרד הערבי הפלשתיני (1936-1939) הציג את תחילת ההתפתחות של מערכת פוליטית פלשתינית שיש לה דגש איסלאמי ופרוטו-לאומי, ושמרכזה הסמלי והדתי היה ירושלים. החברונים, מהיותם במוצאם מהפריפריה של החברה הפלשתינית, נטו תחילה לתמוך בנשאשיבים. אבל האינטרסים שלהם בירושלים הובילו אותם לתמיכה זהירה בחוסיינים. בשלהי שנות השלושים התחזק מעמדו של חאג' מחמד עלי אל-ג'עברי מחברון, כמנהיג הקהילה החברונית על פזורותיה השונות, וכיוזם של רפורמה איסלאמית. לאור כשלון המרד הערבי הפלשתיני, הוא החל להעמיק את קשריו עם הבית ההאשמי, שליט אמירות עבר הירדן. תחת מנהיגותו החברונים המשיכו להגר לירושלים, המשיכו להתבסס מבחינה כלכלית בעיר, וגם לחדור לממסד המוסלמי בה. 

במובנים רבים, האוכלוסייה הפלשתינית בירושלים בשנות הארבעים התפתחה בכיוונים שונים. המהגרים החברונים שימרו את המבנה החברתי המסורתי של קבוצת השארות, תוך כדי התאמתה לכלכלת העיר שהיתה פתוחה לכלכלת העולם. לעומת זאת, חלק מהאוכלוסייה המוסלמית ורוב האוכלוסייה הנוצרית המקורית של העיר עברו תהליכים שהחלישו את המרקם החברתי המסורתי, והדגישו יותר את חשיבות ההישגים של הפרט. רוב המהגרים מחברון איבדו את זיקתם למסדרים צופים - הזרם שמדגיש פולחן אקסטטי-מיסטי באיסלאם. הם התחברו לזרמי רפורמה שדרשו את טיהור האיסלאם מפולחנים לא-תקניים. בעקבות כך, נכבדים חברונים היו מעורבים ביסוד בירושלים של הסניף הראשון בארץ של האחים המוסלמים (זילברמן, 1994; 241-266). האחים המוסלמים הם תנועת רפורמה איסלאמית שהוקמה על ידי שייח' חסן אל-בנא המצרי. בניגוד לחברונים, המשכילים מקרב האוכלוסייה הפלשתינית הוותיקה של ירושלים נטו יותר להגדיר את זהותם מול האתגר של התנועה הציונית במושגים של ערביות ופרוטו-לאומיות.    

 

                                         *

 

בעקבות החלטת האו"ם ב-1947 על חלוקת הארץ למדינה יהודית, למדינה פלשתינית ולאזור ירושלים כיחידה נפרדת שתנוהל בידי גורם בינלאומי, התחוללה בירושלים מערכה קשה. בלחימה השתתפו גם יחידות הלגיון הערבי של אמירות עבר הירדן. בעקבות הלחימה חולקה העיר לירושלים המערבית בירת ישראל, ולירושלים המזרחית, תחת שלטון הבית ההאשמי בהנהגת האמיר עבדאללה. בירת ירדן נותרה עמאן. השלטון הירדני ראה בשליטתו על הר הבית, חרם אל-שריף, תחליף לאובדן שליטתו במכה ומדינה בחצי האי ערב. לכן הוא השקיע בתחזוקת הר הבית ובטיפוח כלי קודש איסלאמיים מתומכיו, שיהיו בעלי תפקידים דתיים בהר הבית.

מפת האינטרסים החברתיים והפוליטיים של האוכלוסייה הפלשתינית בירושלים ערב המלחמה ואחריה היתה מורכבת. מנהיג פלג החוסיינים, חאג' אמין אל-חוסייני, ברח מהארץ אחרי התמוטטות המרד הערבי בסוף שנות השלושים, חבר למשטר הנאצי בגרמניה, הפך לגולה ומנהיגותו נחלשה. מנהיגות פלג הנשאשיבים נחלשה עקב רציחות, במסגרת המאבק האלים עם החוסיינים בשנות השלושים. השלטון הירדני ההאשמי דיכא את תומכי החוסיינים, ופעל ליצור בירושלים המזרחית ובגדה המערבית קואליציות שיתמכו בו. חאג' אל-ג'עברי הקים קואליציה שמרנית תומכת ההאשמים שכללה את רוב אוכלוסיית דרום הגדה - נפות חברון ובית לחם, ואת המהגרים החברונים במזרח ירושלים וקבוצות חברתיות אחרות, כגון פליטים, בה. מנהיגותו של אל-ג'עברי נמשכה עד גם אחרי 1967.

אחרי מלחמת 1947-1948 נותרה ירושלים המזרחית מנותקת משפלת החוף, וכלכלתה נחלשה מאוד. העיר איבדה את מעמדה כעיר בירה, והשלטון ההאשמי גם הוציא מתוכה מוסדות שלטון לטובת עמאן. ארבע תהליכים עיצבו מחדש את אוכלוסיית ירושלים. הראשון היה הגירה מירושלים של בני המשפחות המוסלמיות המיוחסות, שהיו ברובם משכילים. השני היה הגירה מירושלים של הנוצרים שחזרו לחיות תחת שלטון מוסלמי, וגם נפגעו כלכלית. השלישי היה הגירה לירושלים של פליטים כפריים, ברובם מוסלמים, שחלקם התיישבו בהריסות הרובע היהודי בעיר העתיקה. הרביעי היה המשך והאצת ההגירה החברונית המוסלמית לעיר. כתוצאה מכך העיר הפכה להיות יותר מוסלמית שמרנית באופייה. החל מראשית שנות החמישים  גם בלטו בירושלים המזרחית זרמים איסלאמים פוליטיים. האחים המוסלמים תמכו בשלטון ההאשמי, וגורם איסלאמי רדיקלי קטן, שנקרא מפלגת השחרור (חזב אל-תחריר), התנגד להם.

קהילת המהגרים החברונים לירושלים התחזקה בראשית שנות החמישים והפכה לדומיננטית בעיר. נוצר מהפך אורבני. בני העיר המקוריים המיוחסים איבדו את בכורתם בה. לעומת זאת, מהגרים מהפריפריה של החברה הפלשתינית, החברונים, זכו בה. לדוגמה, חברונים זכו למעמד של בכורה במוסדות האיסלאם בירושלים, ובקרב בעלי תפקידים דתיים ברשות ההקדשים האיסלאמית (ואקף) ובהר הבית (רייטר, 1991; 11 - 13).

בשנות החמישים, הביאו לקחי התבוסה במלחמת 1948 בחברה הפלשתינית, והמחאה נגד השלטון הירדני, גם להתפתחות זרמים שהזדהו עם אידיאולוגיות של השמאל. המפלגה הקומוניסטית, למשל, המשיכה את פעילותה מלפני 1947 במחתרת. גם ארגוני שמאל אחרים, כגון מפלגת הבעת', פעלו בחשאי. בירושלים המזרחית, ארגוני השמאל סבלו מהגבלות ונרדפו על ידי המשטר ההאשמי. לעומת זאת, האחים המוסלמים, שנתמכו על ידי השלטון, התחזקו כלכלית ופוליטית. בשנות השישים גם החלו האוכלוסייה והכלכלה בירושלים המזרחית להתייצב, נבנו פרברים בצפון העיר המזרחית, והמשבר העמוק שיצרה מלחמת השחרור החל לעבור.

 

                                          *

 

ביום הראשון של מלחמת ששת הימים פתחו הכוחות הירדניים בהתקפה בגזרת ארמון הנציב. במתקפת-הנגד של צה"ל נכבשו העיר המזרחית והגדה המערבית. לא נגרם הרס משמעותי בעיר המזרחית, אם כי היו נפגעים אזרחים. האוכלוסייה הפלשתינית היתה המומה מהכיבוש ומהחלת החוק הישראלי עליה, וגם מהמהירות של המעבר ממלחמה למערכת אזרחית. ההחלטה לפתוח מעברים חופשיים בין שני חלקי העיר הטביעה בתודעה הקולקטיבית של שני הצדדים את הסופיות של איחוד העיר. ישראל גם סיפחה לירושלים יישובים פלשתיניים כפריים, שבטיים ופרברים, ותושביהם הפכו לאזרחי העיר. הפלשתינאים במזרח ירושלים הפכו לתושבים בישראל, הורשו לשמור על אזרחותם הירדנית ויכלו לבקש ולקבל תעודת מעבר ישראלית ליציאה לחו"ל, או נתינות ישראלית. הם גם קיבלו זכויות במסגרת מדינת הסעד הישראלית. הותר להם לבקר ולעבוד בישראל, לבקר בירדן וארצות ערב באופן חופשי. יחד עם זאת, ישראל הרסה את השכונה המוגרבית בעיר העתיקה, כדי ליצור רחבה ליד הכותל המערבי, ויישבה מחדש את הרובע היהודי. היא גם קיבלה עליה את האחריות לשיטור  בהר הבית. בנוסף לכך, ישראל הפקיעה מאוחר יותר שטחים נרחבים לטובת הקמת שכונות יהודיות במזרח העיר.

 מכלול התהליכים השליליים והחיוביים מבחינת הפלשתינאים בירושלים התרחשו באופן שיצר שינוי חלקי בזהותם, והטביע בהם עמדות וגישות חדשות. בשנות השלטון הישראלי במזרח ירושלים הפלשתינאים אזרחי העיר הפכו לחברה שחיה על קווי תפר: בין זהות ירדנית וישראלית, ומאז הסכמי אוסלו נוספה למורכבות זו גם זהות פלשתינית. זו גם חברה שמתלבטת בין זהות פאן-איסלאמית לזהות לאומית אזרחית. לכן, הפלשתינאים אזרחי ירושלים הם קבוצה מרובת זהויות, שמתמרנת בינן ומשיגה כתוצאה מכך דרגה של חופש ושגשוג כלכלי מעבר ליכולות של שאר החברה הפלשתינית.

בראשית שנות השבעים התבססה סופית הקהילה החברונית בירושלים כגורם ההגמוני בחברה הפלשתינית בעיר. לכך הובילה העוצמה הכלכלית החברונית, שמבוססת על תפקוד יעיל של קבוצת השארות כיחידה כלכלית, וכקבוצה הנאבקת למען חבריה. למרות מאבקים פנימיים, כאשר נפגעו אינטרסים של כלל החברונים, פעלו קבוצות השארות השונות ביחד. מערכת המשפט המנהגי החברונית סייעה ליצירת ההגמוניה, באמצעות הפעלתה כלפי יריבים כלכליים ופוליטיים שלא נהנו מתמיכה של קהילת ערבות הדדית מגובשת. בתקופה זו כבר ניתן היה להבחין בהופעת סדר חברתי חברוני הגמוני בירושלים. החברונים, שהם קבוצת אוכלוסין מהפריפריה של החברה הפלשתינית, הפכו לדומיננטיים במרכז הדתי והלאומי של החברה הפלשתינית.

כאמור, ב-1967 סופחו לתחומי ירושלים שטחים מהגדה, ובהם יישובים פלשתיניים. על חלק מהאדמות שסופחו נבנו שכונות ישראליות. היישובים שסופחו כללו אוכלוסייה מגוונת. סימון הגבול חצה בכמה מקרים קבוצות אוכלוסייה. למשל, חלק משבט הסואחרה, שמתגורר במדרון המזרחי של שלוחת ארמון הנציב, סופח לישראל, וחלק שני נותר בגדה. כדוגמה נוספת, באזור הר הזיתים נחצה רצף אורבני. עקב כך, המרקם של האוכלוסייה הפלשתינית בעיר נעשה מורכב יותר, וכלל גם קבוצות שתרבותן היתה כפרית ושבטית. מחירי האדמה הנמוכים ביישובים שסופחו לירושלים הביא להגירה לתוכם ולשינוי האופי של חלקם לשכונות מעורבות אוכלוסין. במקומות אחדים נוצרו רצפי בנייה בין שטח ירושלים ובין יישובים בגדה. בשכונות הללו השתכנו באורח קבע גם מהגרים פלשתינאים מהגדה, שבאו לירושלים כדי למצוא בה עבודה.

הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית בירושלים המזרחית, ותהליכי בניית שכונות יהודיות על אדמה פלשתינית מופקעת, הביאו בשנות השבעים לשינוי מהותי בעיר. החל תהליך של הגירת תושבי העיר הפלשתינאים בעלי תעודות זהות ישראליות לכפרים ופרברים מסביב לירושלים, שהיו מבחינת הממשל הצבאי הישראלי חלק מהגדה. ביישובים הללו בגדה היו הזדמנויות לקניית אדמת בניין זולה. לרשויות שהנהיגו את היישובים כדוגמת אבו-דיס ועזרייה לא היו תוכניות מתאר ולא יכולת אכיפה של חוקי בנייה. המהגר ליישוב שהיה מחוץ לגבולות ירושלים, אך בצמוד אליה, נהנה משני עולמות. מצד אחד, מהזכויות של תושב בישראל ומחופש תנועה, ומהצד האחר ממחיר אדמה נמוך, ומהמיסוי הנמוך של מגורים בשטחי הגדה. כך נוצרה מסביב לירושלים המורחבת חגורה צמודה של פרברים, שחלק ניכר מתושביהם נוסעים יום-יום מביתם לעבודתם בירושלים. תהליך זה של התפתחות פרברים בתחומי הגדה נמשך בשנות השבעים והשמונים. ככל הנראה, חלק גדול מהפלשתינאים נושאי תעודות זהות ישראליות מירושלים מתגוררים היום בתחומי הגדה, הרשות הפלשתינית (Kimhi, 2003;112-114).

מזרח ירושלים היא המרכז האורבני העיקרי בשביל החברה הפלשתינית ממערב לירדן, והמרכז הדתי-לאומי לכלל הפלשתינאים. אבל בשנות השמונים היא גם הפכה להיות המרכז של אזור מטרופוליני, שמשתרע מצפון לרמאללה ואל-בירה ועד מדרום לבית לחם. כוח המשיכה הכלכלי והאורבני של המטרופולין של ירושלים הביא לתהליכי הגירה של פלשתינאים מצפון ודרום הגדה לחלק הפלשתיני של המטרופולין, ובמידה מסוימת גם לתוך ירושלים. מעבר לכך, החל מראשית שנות השבעים מזרח ירושלים הפכה למרכז של החיים הפוליטיים של הפלשתינאים תושבי הגדה. במזרח ירושלים יכלו לפעול באופן כמעט חופשי עיתונים, מוסדות, מערכת ההקדשים המוסלמיים הפלשתיניים ומגוון גדול של אגודות וארגונים.

חלק גדול מהגופים הללו היו תחת חסות או שליטה של ארגונים שהיו שייכים לאש"ף. בהם בלטו במיוחד הפתח, החזית העממית והחזית הדמוקרטית. המפלגה הקומוניסטית פלשתינית, שפעלה בעיר, לא השתייכה לאש"ף, אבל הזדהתה עם מרבית מטרותיו. הרשתות של הארגונים הפלשתיניים הללו בירושלים היו מרכיב חשוב במערכת המנהיגות של החברה הפלשתינית בשטחים. פעילות הארגונים נתנה לעיר המזרחית גוון של מרכז מנהיגות לאומית. היותה של ירושלים העיר השלישית בחשיבותה לאיסלאם, והמרכז הדתי של החברה הפלשתינית, הביאה להתפתחות  מוסדות איסלאמיים ולפעילות ארגונים איסלאמיים בה. חרם אל שריף, כמוקד המקודש לאיסלאם, התפתח גם כמוקד לפעילות של גורמים מוסלמים רדיקליים, כגון האחים המוסלמים. עולי רגל מרחבי העולם האיסלאמי באו לביקור (זיארה) בהר הבית. הפעילות והתסיסה הפוליטית והדתית הוסיפה לאופי המיוחד של מזרח ירושלים כמרכז החברה הפלשתינית.

 

                                         *

 

השלטון הישראלי בשטחי הגדה ורצועת עזה חולל, באופן מודע ולא מודע, תהליכי שינוי חברתיים ופוליטיים בחברה הפלשתינית. החל מאמצע שנות השמונים הצטברו עקב כך מתחים ותסכולים בירושלים ובשטחים. בירושלים המזרחית נוצרו מתחים בגלל מהפער בין החופש הכלכלי והחברתי היחסי של האוכלוסייה הפלשתינית, ובין התסכול של שאיפות פוליטיות, לאומיות ואיסלאמיות. בדצמבר 1987 התפרצו המתחים שנצברו בחברה בגל מחאה ואלימות המונית בירושלים, בגדה וברצועת עזה. ההתפרצות ההמונית והמאבק שליווה אותה כונו בשם אינתיפאדה, שמשמעותו התנערות, במובן של התקוממות עממית. לאחר פרוץ האלימות הופיעה קבוצת מנהיגות מקומית, שחלק ניכר ממנה פעל במרחב המטרופוליני של ירושלים, ושיצרה הנהגה חשאית לאינתיפאדה. הנהגה זו יצגה את הארגונים באש"ף ונקראה ה"מפקדה הלאומית המאוחדת" (מל"מ). סדר היום של המל"מ היה רווי אתוס של השמאל הפלשתיני, והעמיד את הקמת מדינת לאום במרכז.

בה בעת, האחים המוסלמים בעזה הקימו את ארגון החמאס, שנועד להוביל את המאבק האיסלאמי באינתיפאדה. סדר היום של החמאס היה איסלאמי, מתוך כוונה שמדינת הלאום הפלשתינית תהיה מוסלמית באופייה. שני הארגונים הללו התחרו האחד בשני, ובה בעת נאבקו בישראל. שני הארגונים שאפו להעביר את המאבק הפלשתיני לתוך ירושלים המזרחית. הר הבית נתפס בעיני פעילי הארגונים כמוקד שעימותים עם גורמי הביטחון של ישראל בו יאפשרו להם לסחוף את החברה למאבק.

בחודשי האינתיפאדה הראשונים, עיקר המאבק בירושלים נוהל על ידי המל"מ, ששאף כי המאבק יהיה המוני ואלים, אבל ללא שימוש בנשק. מטרת המל"מ היתה לחשל, תוך מאבק, את החברה הפלשתינית וליצור בה שינויים חברתיים ואידיאולוגיים שיאפשרו את המעבר שלה לעצמאות. שביתות מסחר בעיר המזרחית מוסדו, הושבתו בתי הספר, הוקמו מחסומים ברחובות ונזרקו אבנים. העיתונות הפלשתינית בעיר המזרחית ורשת הארגונים והמוסדות בה היו מגויסים למאבק. הופצו כרוזים ברחובות שמוספרו והפכו לכלי תקשורת עם הפעילים באינתיפאדה, והפעילות הכלכלית במרכז העיר המזרחית הושבתה לפעמים. בגדה המערבית הצליחו גורמי האינתיפאדה להכתיב לאוכלוסייה סדר יום שתומך בעימות. אבל בירושלים דעך החלק ההמוני האלים של האינתיפאדה לאחר כמה חודשים, אם כי סדר היום של השביתות נשאר פעיל. גם מספר האירועים בהר הבית ירד במידה ניכרת. האוכלוסייה הפלשתינית בירושלים הזדהתה עם מטרות האינתיפאדה, ודאבה את מכאוביה, אבל לא תמכה באלימות. היו בירושלים פיגועים, אבל מרבית המבצעים לא היו נושאי תעודות זהות ישראליות.

התברר כי לאחר 20 שנים של שלטון ישראלי בירושלים המזרחית וביישובים שסופחו לה, האוכלוסייה הפלשתינית יצרה דפוסי התנהגות אזרחית שונים משאר חלקי החברה הפלשתינית. הפלשתינאים  החשיבו את הקיום האזרחי שלהם בעיר ואת מערך היחסים והקשרים שיצרו במדינת ישראל. הם התחברו במגוון של דרכים לכלכלת ישראל. כך, לדוגמה, החברונים בירושלים, בשילוב עם קרוביהם בחברון, הפעילו רשת  מפעלים קטנים ליצור נעליים. פעילותם היתה מבוססת על הקשרים בתוך ובין קבוצות השארות השונות. בתקופת האינתיפאדה המכירות בישראל של נעליים מחברון היו שיעור משמעותי מכלל השיווק של נעליים. מעבר לכך, הפלשתינאים בעיר העריכו את איכות חייהם במערכת מוניציפלית מסודרת. אף שהם לא קיבלו בדרך כלל שירותים עירוניים באותה רמה שקיבל הצד היהודי בעיר, עדיין היה מצבם טוב מזה שבגדה. דרגת זכויות האזרח שזכו לה בירושלים יצרה מודעות וזהות אזרחיים ותחושה של שותפות במערכת האורבנית, למרות הקיפוח היחסי בשירותים ובמעמד.             

החל מ-1989 נחלשה האינתיפאדה וב-1991 דעכה, תוך השארת משקע עמוק של אכזבה ותסכול בחברה הפלשתינית. באינתיפאדה, התחזקו הגורמים האיסלאמיים בירושלים ובראשם האחים המוסלמים. אך גם אם גורמים איסלאמיים בעיר היו מעורבים בפעילות רדיקלית, הציבור שאהד אותם לא נגרף לפעילות זו. יחד עם זאת, ניסיונות של יהודים קיצוניים לפגוע בקודשי האיסלאם בהר הבית\חרם אל-שריף, או הפעלת משטרת ישראל בהר הבית, כדי לפזר התפרעויות, גרמו למחאה אלימה בעיר.     

 

                                         *

 

ב-1982 הובס אש"ף בלבנון על ידי ישראל וחלקיו התפזרו במדינות ערביות שונות. כאשר פלש סדאם חוסיין ב-1991 לכוויית, אש"ף בראשות יאסר ערפאת תמך בפלישה. לאחר תבוסת הפולשים העיראקים נפגע המעמד של אש"ף בעולם הערבי. כתגובה על תמיכת אש"ף בעיראק גירשה כוויית את הקהילה הפלשתינית הגדולה והעשירה שהתגוררה בתחומיה, והיוקרה של אש"ף בציבורים הפלשתיניים ירדה. אבל האליטות הפלשתיניות שהובילו את האינתיפאדה בגדה וברצועת עזה שמרו על יוקרתן. תהליך המשא והמתן בין ישראל לנציגות אש"ף, הידוע כתהליך אוסלו (1993-1996), החל על רקע זה. בנורווגיה נפגשו נציגי ישראל ואש"ף והדרישות הפלשתיניות ביחס לירושלים הועלו (סביר, 1998;56-57). ישראל סירבה לקבל נוכחות פלשתינית רשמית בירושלים. הפלשתינאים תבעו, בין השאר, להכיר באינטרסים החיוניים שלהם בעיר, ושהעיר תהיה פתוחה לכל תושביה ולא תחולק במחסומים פיזיים (הירשפלד, 2000; 260). ישראל הסכימה לכך שהפלשתינאים בירושלים יוכלו להצביע בבחירות לפרלמנט הפלשתיני, ולצורך זה יוכלו להירשם ברשומות הבוחרים. רוב הציבור הפלשתיני בעיר לא נרשם בהן, וחלק מהנרשמים לא הצביע ביום הבחירות. רוב הפלשתינאים בירושלים חששו לאבד את מעמדם האזרחי בירושלים, עקב הקמת הרשות הפלשתינית. ככל הנראה, הם רצו להמתין ולראות אם השלטון הפלשתיני, בניגוד לתפקוד אש"ף בעבר, ישמור על זכויות האזרחים ויקיים שלטון תקין.

השלטון הפלשתיני שהוקם ניסה להשיג שליטה באוכלוסייה בירושלים. הוא מינה שר לטיפול בירושלים, שהחל להפעיל גורמי שלטון ומודיעין, ממשרדים שפתח בשכונות פלשתיניות בשטחי הרשות הצמודות לגבול ירושלים. גורמים אלו ניסו ליצור השפעה בקרב הפלשתינאים נושאי תעודות זהות ישראליות. השר הפלשתיני לעניין ההקדשים האיסלאמיים ניסה לנהל את מערכת ההקדשים בעיר, ולהשפיע על הנעשה בהר הבית. בעלי תפקידים ברשות הפעילו, למשל, לחץ על סוחרים ובעלי עסקים בירושלים להסכים לבוררות בסכסוכים שתתקיים במשרדי הרשות. מטרת כל הפעילויות הללו היתה לשלוט באוכלוסייה הפלשתינית בעיר. אבל הפלשתינאים  בירושלים המשיכו, בדרך כלל, להעדיף את מערכת חייהם היציבה בעיר על פני זיקה למערכת השלטון הפלשתינית.

ישראל הגיבה על הקמת הרשות הפלשתינית בהקמת מערך מחסומים סביב העיר, ובהגבלות כניסת של תושבי הרשות אליה. פיגועים חמורים שהיו בירושלים גרמו להחמרת מערך החסימה סביב העיר. החל בכך תהליך הפרדה פיזית של ירושלים המורחבת, לרבות האוכלוסייה הפלשתינית בה, משטחי הרשות. תהליך זה פגע קשות בתפקוד המטרופולין של ירושלים ובחיוניות הכלכלית שלו. פלשתינאים רבים שבאו מהגדה לעבוד בירושלים התקשו להמשיך בכך. מערך הקשרים ההדדיים בין החברה הישראלית והפלשתינית באזור ירושלים החל להתנתק. הלוחמה העכשווית בין ישראל לרשות הפלשתינית מאיצה את תהליך הניתוק של ירושלים המזרחית מהאזור המטרופוליני שלה. נראה כי הפלשתינאים בירושלים ייאלצו להתאים שוב את החברה שלהם למציאות המשתנה. 

*

מתוך תיאור הדברים הולכת ונחשפת שאלת הזהות של ערביי מזרח ירושלים.

בתוך המורכבות של ההיסטוריה הפוליטית הפלסטינית לאחר 1947 היתה ירושלים מוקד של יציבות יחסית. עקב היותה של ירושלים מרכז שלטוני ואורבני, וכן בגלל תיירות ועליה לרגל לעיר הייתה כלכלת העיר פעילה יותר משאר החברה הפלסטינית ממערב לנהר הירדן. מאז יוני 1967 בחרו הפלסטינים אזרחי ירושלים לשמור על זיקתם לעיר ועל זהותם הירושלמית. עבורם ריבוי זהויות ואזרחויות - תושבות בישראל, אזרחות ירדנית וזהות לאומית פלסטינית - היתה תעודת ביטוח בעידן של חוסר ודאות ויציבות, כאשר חלק ניכר מהחברה הפלסטינית הנם פליטים משוללי זכויות ובטחון.

מעבר לכך, התהליך של בינוי זהות אזרחית ולאומית ברורה בחברות הערביות במזה"ת הנו איטי. הסיבות לכך הנה העוצמה והלכידות של קבוצת השארות. כן, לזהות הדתית-עדתית יש משיכה רבה והנה גורם ללכידות ראשונית. כמו כן השלטון הנו ריכוזי וללא פתיחות. לכן, ריבוי זהויות ונאמנות למעגלי חיים והשפעה שונים נפוצים בחברות הערביות, ובייחוד בחברה הפלסטינית שנעדרת שלטון עצמי מלא. יחד עם כל זאת, התערו רוב הפלסטינים בירושלים בחברה הישראלית, וקלטו ממנה דפוסים שונים של חשיבה והתנהגות.   

הקמת הרשות הפלסטינית הציגה בפני הפלסטינים אזרחי ירושלים אתגרים רבים. הרשות שאפה לגרוף אותם לחוג השפעתה, ובכך ליצור נוכחות בפועל בעיר, למרות שלא הוסכם על כך בהסכמי אוסלו. פיגועים שהתחוללו בירושלים יצרו מתחים וחרדות בכלל האוכלוסייה בעיר. המתח היהודי-מוסלמי סביב הר הבית והתנחלות של יהודים בקרב אוכלוסייה פלסטינית במזרח ירושלים הוסיפו ללחצים בעיר. למרות כל זאת דבקו הפלסטינים אזרחי העיר בזהותם המורכבת, ולא נטו לוותר על מרכיב העמימות שבה. רק חלק קטן מהם בחר לקבל אזרחות ישראלית מלאה, או לנתק את קשריו עם ירושלים ולהעביר את מרכז חייו לרשות הפלסטינית. רובם המוחלט, כולל אילו שהתגוררו בפרברי ירושלים בשטחי הרשות, העדיפו לראות בירושלים את מרכז חייהם, והמשיכו להיות מעורבים בחיים העירונים. מצד אחד, השתתפותם של אזרחי העיר הפלסטינים בבחירות המוניציפאליות בירושלים הלכה וירדה. מצד שני, גם בתקופת הלוחמה הנוכחית לא הייתה עליה ניכרת בפיגועים שתושבי העיר היו מעורבים בהם. 

הפלסטינים בירושלים הנם בעלי זהות לאומית ברורה. אולם, הם שייכים לדפוס של אוכלוסייה גבולית, שחיה בין קווי גבול שונים, ומתמחה בקיום רב זהויות. מהותם כפלסטינים, כמוסלמים וכנוצרים הנה מרכזית, ומשולבת בזיקתם לירושלים. אולם, גם זיקתם לישראל חשובה להם מאד. הם שואפים לשמר אותה, ולשמור על הקשר שלהם עם מערב העיר. יחד עם זאת, מרחב התמרון של אוכלוסייה זו הולך ומצטמצם, וצפוי לה בעתיד הצורך להגדיר את זהותה באופן ברור יותר מהיום

 

ביבליוגרפיה

הירשפלד י.  (2000) אוסלו: נוסחה לשלום. ת"א, מרכז יצחק רבין לחקר ישראל ועם עובד. עמ' 134 - 135.

זילברמן י. (1992) "ההגירה החברונית והתפתחות פרברים במרחב העירוני שח ירושלים" המזרח החדש (133 - 136) עמ' 43 - 63.

זילברמן י. (1994) "חברה, מדינה ואסלאם רדיקלי                                                                                                   בירושלים המזרחית." ב- בראלי א. (ע') ירושלים החצויה 1948 - 1967.  עמ' 241 - 266. יד בן צבי, ירושלים.

סביר א. (1998) התהליך: מאחורי הקלעים של הכרעה היסטורית. ת"א, ידיעות אחרונות וספרי חמד. עמ' 55 - 57; 72 - 73.

רייטר י. (1991) הווקף בירושלים 1948 - 1990.  ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל. עמ' 11 - 26.

Kimhi I. (2003) Divided Cities in Transition. in Friedman A. and Nasrallah R. (eds.). Jerusalem, IPCC and JIIS. p.p.109 - 119.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד