אף חילוני לא ילך לפארק הזה / א
אף חילוני לא ילך לפארק הזה / א

מנכ"ל מכון רותם למחקר ואבחון שיווקי

 

 

במחקרים שעשינו בישראל ובעולם, אנשים שנשאלו מה הם היו רוצים שיהיה בפארק האידיאלי שלהם, דיברו על מתקנים, יופי, צמחייה, נגישות. כאשר נשאלו הירושלמים מה הם רוצים, תשובתם היתה קודם כל מה הם לא רוצים. הם לא רוצים את האחר והשונה בסביבתם

 

פרופסור ג'ון קלי, חוקר הפנאי החשוב, טוען כי פנאי הוא אחד האלמנטים של התרבות שאינו יכול להיות מובן מחוץ לקונטקסט שלה. כלומר, קיים מצב שבו ניתן להבין מערכת ערכים, ריבוד חברתי וכלכלי, שונות דתית, תפיסות חברתיות וסגנון חיים על ידי הבנת דפוסי הפנאי של קבוצות באוכלוסייה (או תרבות הפנאי, כפי שהיא נקראת בשפה הפופולרית בפי חלק מהעוסקים בה). לחלופין, טוען קלי כי ניתן ללמוד רבות על חברה מאפיוני התנהגות הפנאי של השייכים אליה. במלים אחרות, פנאי (או במינוח המדויק יותר, שעדיין איננו בשפה העברית, leisure) הוא תוצר של התרבות, אך גם יוצר ומחזק תרבות.

בהיותי סטודנט בקורס לסוציולוגיה של הפנאי שלימד קלי, עשיתי עבודת מחקר שתוארו בה תהליכים בתנועה הקיבוצית שהתבטאו בין השאר בשינויים בדפוסי הפנאי של חברי הקיבוץ. העבודה תיארה את המעבר מחברה קולקטיבית, שמרבית פעולות הפנאי שלה נעשות יחד, לחברה אינדיבידואליסטית, שבה חיי הפנאי חוזרים לפרט ולמשפחה הגרעינית. באותה עבודה הראיתי איך דפוסי הפנאי עוזרים לעצב ולחזק את ערכי החברה והדינמיות שלהם, המלווה את השינויים.

מכיוון שהפנאי הוא חלק מהתרבות, ניתן לאפיין באמצעותו גם קבוצות בתוך האוכלוסייה וללמוד על הבדלים ביניהן, לפי התנהגות ומוטיבציות פנאי. בארצות הברית נעשו כמה מחקרים על קבוצות אוכלוסייה שונות ואפיוני הפנאי שלהן. חוקר בשם הוואל, שחי תקופה ארוכה בין תושבי וושינגטון המוגדרים כעובדי צווארון כחול קשי-יום, עשה מחקר בעל אופי אנתרופולוגי. הוא מצא שהפנאי במשפחות אלו מאופיין בעיקר בשיחות על ההישרדות היומיומית, בעיות כלכליות, "דרמות יומיומיות" וקונפליקטים בין אנשים. בקיץ, הילדים משחקים ברחובות. חלק ניכר מחיי הפנאי של המבוגרים עובר גם הוא ברחוב, בשיחות ושתיית בירה. בחורף, דפוסי הפנאי "נכנסים" לבתים או לפאבים.

מדוע אני מספר זאת במאמר על צורכי הפנאי של תושבי ירושלים? כי באמצעות התחקות אחר צורכי הפנאי של תושבי הבירה והבנת המאוויים הראשוניים שלהם, ניתן בעצם להבין טוב יותר את החברה עצמה.

 

                                           *

 

ירושלים היא העיר המאוכלסת ביותר בישראל. מספר תושביה מתקרב ל-700 אלף. בעיר צפופה זו יש מעט מאוד שטחים פתוחים ופארקים למלא את צורכי הפנאי של תושביה. מצוקה זו אכן ניכרת, כפי שיתואר בהמשך.

הרשות לפיתוח ירושלים הבינה זאת ויזמה הקמת שני פארקים מטרופוליניים בבירה: באזור עמק הארזים, המשתרע בין מבשרת ציון לשכונת רמות, ובעמק רפאים, שתוחם את ירושלים מהדרום. הרעיון הכללי היה לפתח פארקים בסדרי גודל שלא נראה בארץ, פארקים שיש בהם מענה לצורכי הנופש והשטחים הפתוחים של תושבי ירושלים והאזור.

אבל שלא כמו בתכנון פארקים אחרים, שנבנו לפי הבנת פרנסי העיר את צורכי האוכלוסייה והצרכים של העיר, או בהתבסס על היצירתיות של המתכנים, הפעם הוחלט על מהלך מקיף לבדיקת צורכי האוכלוסייה, כדי שהפארקים יתנו להם מענה במידה מרבית. גישה זו, שנחשבה משום מה חלוצית בישראל, מומשה בצורה מתודית ומקיפה בפעם הראשונה. תוצאות הבדיקה הועברו למתכננים, לצורך גיבוש תכנון הפארקים המיועדים.

כדי להשיג את מטרות המחקר במידה מדויקת ומקיפה, אומץ הליך מורכב שכלל  ארבעה שלבים: ראיונות עומק, תצפיות, קבוצות מיקוד ומחקר כמותי. רואיינו 23 בעלי תפקידים באזור ירושלים הקשורים לתעשיית הפנאי הציבורי בעיר (מנהלי מחלקות ספורט בעירייה, מנהלי מרכזים קהילתיים, עובדים קהילתיים ופעילים בהתנדבות). מטרת המעשה היתה מיפוי ההיצע הקיים בעיר וזיהוי צרכים מהזווית של מקבלי ההחלטות ושיתופם בתהליך התכנון.

מטרת קבוצות המיקוד היתה בעיקר לאתר צרכים בלתי מסופקים, להעלות רעיונות חדשים ולבחון רעיונות לפעילויות ומתקנים. בסך הכל היו 18 קבוצות מיקוד של תושבים, משדרות שונות בציבור הירושלמי.

הסקר הכמותי הוא השלב הסופי והמסכם של שלושה החלקים. נדגמו 2,318 איש בסקר זה. גודל מדגם כזה איפשר אפיון של כל קבוצה מקבוצות האוכלוסייה בעיר, ובניית מפת צרכים ממוחשבת לפי כל פלח, שחוזה את שיעורי השימוש בפארק בתסריטי תכנון שונים.

מה מצאנו? כבר בשלבים הראשוניים של העבודה, של ראיונות העומק עם בעלי התפקידים וקבוצות המיקוד עם קבוצות באוכלוסייה, התברר כי המיזם עונה על צורך חזק בקהילה הירושלמית. העדויות המומחים שרואיינו גילו שיש בירושלים מצוקה אמיתית במציאת אפשרויות לפעילות פנאי בשטחים פתוחים. אמנם היתה תחושה ששידרו תושבי העיר, וחלק מהמומחים שרואיינו, בכל אחד מהשלבים, שהמיזם הזה לא ייצא לפועל, אך הרעיון של בניית פארקים מטרופוליניים התקבל בהתלהבות רבה בכל קבוצות האוכלוסייה שנדגמו. "אנחנו יוצאים לפארקים מחוץ לירושלים. פה הכל נורא מוזנח...".

מרבית המרואיינים דיווחו בראיונות על המצוקה והמחנק של מגורים בעיר כמו ירושלים, בגלל העדר שטחים פתוחים ואפשרויות פנאי, ובגלל המצב הביטחוני שסוגר בבתים. המחשבה על שטחים פתוחים היכולים לקלוט נופשים בהיקפים גדולים הפיקה הנהוני תקווה, שהתחלפו בספקנות ביחס לסיכויי המיזם להתממש "עוד בדורנו".

התגובה הבולטת השנייה של המראיינים היתה גאווה פגועה שהוסברה בעיקר בקנאה המושרשת של הירושלמיים בתל אביביים, שיש להם הכל, ובמקרה הזה גם פארקים מטופחים ואפשרויות רבות לבלות מחוץ לבית. נקודה זו עזרה לנו, בסיום הפרויקט, להבין שאפילו אם הפארק שיוקם לא ישרת את מטרות הנופש של האוכלוסייה (והוא ישרת), כדאי להקימו, ולו כדי לטפח את תחושת הגאווה של התושבים.

חיזוק נוסף לחשיבות הפארקים זוהה בעיצומו של הליך איסוף הנתונים. שיעור ההיענות לסקר הטלפוני שעשינו היו גבוהים במידה שאינה זכורה לי ולעמיתי העוסקים בסקרים טלפונים. שיעורים אלו היו גבוהים בהרבה משיעורי ההיענות הרגילים של האוכלוסייה בירושלים (משום מה, שיעור הסירוב להשתתף בסקרים בה הוא מהגבוהים בישראל). משמעות עובדה לכאורה-שולית זו היא, שהירושלמים גילו כאן מעורבות והתלהבות בלתי מצויות לאפשרות של פיתוח פארקים מטרופוליניים בסביבתם, ורצו למלא את חלקם בהצלחת המיזם.

 

                                         *

 

לאחרונה עשינו סקר דומה אצל תושבי המרכז. נתוניו הושוו עם הממצאים על צורכי האוכלוסייה הירושלמית. בדרך כלל, צורכי הפנאי של תושבי ירושלים דומים מאוד לאלו של תושבי המרכז. הפעילויות והמתקנים העיקריים שנתפסו כפופולריים ביותר הם: אגם, מתקני משחקים לילדים, מסלולי ריצה, פינת חי, מסלולי אופניים ובתי קפה. עם זאת, זיהינו במחקר תופעה ייחודית לירושלים: הצורך במניעת קונפליקטים בין סוגי האוכלוסייה ובין אופי הפעילויות. נקודה זו התגלתה כרגישה ביותר. יתרה מזה, בדינמיקה שנוצרה בקבוצות, זו היתה אחת הנקודות הראשונות שעלו באופן ספונטני.

היו לדבר כמה היבטים. ביחס לאופי הפעילויות, הועלה הצורך לתכנן אותן כך שלא תהיה "התנגשות של תכנים". כלומר, שלא יהיה אזור שבו קבוצת אוכלוסייה אחת תפעל ותפריע לקבוצה אחרת. לדוגמה, שבאזור שיוגדר כאזור טבע, מנוחה ומדיטציות, לא יהיו משחקי ספורט או פעילות נמרצת ומרעישה.

מקור נוסף לקונפליקטים הוא אזור המנגל. חלק ניכר מהאוכלוסיות רואה במנגל בילוי פנאי מועדף, אבל כפי שנאמר בדיונים בקבוצות, פעילות המנגל כרוכה בעשן ולכלוך שלא תמיד מתיישבים עם הרצון לצאת לאוויר הנקי ולמרחבים הירוקים.

קונפליקט נוסף היה הכניסה של רכבי שטח. בחלק מהקבוצות הועלה הצורך באזורים שמתאימים לכלי רכב אלה. אך מעבר לפוטנציאל ההרסני שלהם לטבע, הם גם פוגעים בשלוות המטיילים ולפעמים גם מסכנים אותם.

הקונפליקט החריף ביותר - שזוהה בדיונים והעפיל על כולם בדרגת האנרגיה והאמוציות שהעלה על פני השטח - קשור לקבוצות האוכלוסייה שאינן רוצות לשהות האחת עם השנייה. בנקודה זו לא היו "טובים" ו"רעים". כל אחת מהאוכלוסיות לא רצתה להיות עם ה"אחרות". החילוניים לא רצו חרדים בסביבה שבה הם שוהים ומבלים. הדבר עלה במרבית הקבוצות החילוניות, בתקיפות ובליווי התבטאויות קשות ביותר. החרדים, מצדם, העדיפו אזורים שיוכלו לשהות בהם ללא הפרעה, ושיספקו את הצרכים המיוחדים להם.

קונפליקט אחר היה דרישתם של חלק ממשתתפי הקבוצות שלא יהיו ערבים בפארק.

מכאן והלאה אתאר את הממצאים המיוחדים לכל סוג אוכלוסייה שנבדקה, תוך הדגשת הצורך שבוטא בהיפרדות מאוכלוסיות אחרות.

 

בני נוער.  אלה שהשתתפו במחקר היו בגילים 13 עד 18. גם הם הדגישו את הצורך בהיפרדות מהאוכלוסיות האחרות. אחת המגבלות העיקריות מבחינתם לביקור בפארקים העירוניים (בעיקר גן סאקר) הם המבקרים האחרים. בני הנוער ציינו שיש בפארקים העירוניים הרבה חרדים ("לא תמיד בא לי להיות איפה שהחרדים"), והדבר מפריע להם. הם גם ציינו קיום סכנה ואי נוחות עקב נוכחות נרקומנים בגנים ופארקים ציבוריים ("יש שם הרבה נרקומנים, אבל משתדלים לא להרגיש אותם...").

הבילוי של בני הנוער בירושלים מתקיים בשני ערוצים עיקריים. האחד הוא הבילוי היומיומי, שזמנו מוגבל בגלל בית הספר והפעילות בבית. האחר הוא חופשות או בילוי בעת ירידה בלחץ הלימודים. אז הפנאי מאופיין בעיקר בהתרועעות ושיחות. המצב הביטחוני משפיע על דפוסי הפנאי, מה שעושה את הבילויים לצנועים יותר, במקומות הקרובים יותר לבית.

בני הנוער הירושלמים סבורים שאין בעירם אפשרויות בילוי מעניינות, שהאטרקציות שהעיר מסוגלת לנפק מוגבלות ובלתי מספקות. עוד עלתה התחושה ש"ירושלים היא חיקוי לדבר האמיתי, תל אביב". ולפעמים, כפי שאמר אחד המשתתפים ורבים הסכימו עמו, היא "חיקוי מאוד לא מוצלח".

"היינו רוצים מגרשי ספורט, הרבה דשא, מרחב"; או "המון המון המון דשא, מתקני ספורט, מסלולי הליכה משולבים בטבע, שהכל יהיה בסגנון טבעי". בני הנוער הביעו כמיהה למרחבים ירוקים ומגרשי ספורט. מעניין היה להיווכח שמרביתם דאגו להדגיש ולהזהיר מפני פיתוח יתר של הפארקים, שיהרוס את הטבע, מה שמעיד על רגישות סביבתית מפותחת.

 

הורים לילדים בני 4 עד 12. בימי השבוע מרבים הורים לבלות עם ילדיהם מחוץ לבית. המדובר בפעילות יומיומית כמו הליכה לגן המשחקים השכונתי ומפגש עם ילדים אחרים ("עם הקטנים אני יוצאת כמעט כל יום לגינה השכונתית"). לפארקים השכונתיים ולשטחים הפתוחים יש חשיבות רבה בשביל הורים. ההורים הירושלמים מציינים חסך אמיתי במצאי הפארקים. לדבריהם, יש מעט מאוד מקומות ראויים בירושלים. ברוב הפארקים לא ניכרת השקעה, הם נתפסים כמלוכלכים מאוד, מוזנחים, בלתי נעימים וגובלים בכבישים. אחד הצרכים הבולטים של ההורים הוא שקט נפשי, לדעת שלא נשקפת סכנה לילד.

להלן כמה מדבריהם:

"אנחנו יוצאים לפארקים מחוץ לירושלים, פה הכל נורא מוזנח...";

 "אין פה פארקים, זה גנים, יש קצת מתקנים ודשא עלוב";

"אני חדשה בשכונה, ואני נגעלת כל פעם מחדש, זה זוועתי...".

חלק מהמשתתפים בקבוצות המיקוד הניחו, שלפארקים שתוארו לפניהם תבוא בעיקר אוכלוסייה חרדית. נקודת מוצא זו פסלה את המקום באופן כמעט מוחלט. המשתתפים אינם מעוניינים במגע עם החרדים, ומעלים טיעונים חריפים למדי (מוטב לא לפרטם). השורה התחתונה היא, שבינם לחרדים יש מעט מאוד מן המשותף, אם בכלל.

"זה אנשים עם מנטליות אחרת";

"בשבת רוצים לעשות פיקניק ולא נעים מהם";

"אף חילוני לא יילך לפארק הזה בגלל כמות האנשים, הלכלוך, לא שהם לא בסדר, הם פשוט בעולם שלהם";

אמהות חרדיות. בראיונות המוקדמים ובקבוצות המיקוד שנעשו עם אמהות חרדיות זוהתה הערכה גבוהה לשטחים פתוחים. הסיבה שניתנה לכך היתה הצפיפות הרבה בדירות ובשכונות החרדיות. הן מחפשות מרחבי חיים בחוץ, כצורך אנושי בסיסי.

שעות הבילוי של אמהות אלה עם הילדים מחוץ לבית הן אחר הצהריים בימי השבוע. מספר הילדים בכל משפחה הוא רב יחסית, אך לא כולם נמצאים בבית במהלך היום. בנים לומדים בישיבות, וככל שהם גדלים, שעות השהות שלהם בישיבה מתארכות. הבנות, לעומת זאת, נמצאות בבית חלק גדול מהזמן, בעצם עד נישואיהן. פעילות הפנאי היומיומית של האמהות היא עם הילדים הקטנים, תינוקות ובנים עד גיל שבע, ובנות גדולות יותר. הבנות נתפסות ככוח עזר מגיל צעיר מאוד. שכיח לראות ילדה בת 10 מטפלת בשניים-שלושה ילדים קטנים יותר. האמהות עסוקות מאוד בעבודות הבית ולעתים קרובות גם בפרנסה.

הצורך באפשרויות פנאי מחוץ לבית הוא אקוטי. כפי שאמרה אחת האמהות: "בחוץ הם רצים ומשתוללים, ולאחר מכן בבית הם יותר רגועים, ולי קל יותר".

הפארק האידיאלי שתיארו הנשים החרדיות דמה מאוד לפארק שתיארו ההורים הלא חרדים, אבל ההתייחסות לפרטים היתה מעט שונה. אחת הדרישות היתה למקום פתוח ללא פינות מסתור, כדי שהכל ייראה ולא יהיה חשש לבטיחות הבנות. "בלי עצים. יכולים להסתתר כל מיני אנשים ולפגוע בבנות". בהקשר זה הן גם העדיפו שהפארק ייסגר עם חשכה. דרישות נוספות היו קשורות בצניעות, שהילדים לא ייחשפו למראות והתנהגויות שאינם הולמים את תפיסתם ואורח חייהם ("אני לא לוקחת את הילדים שלי לאילת. אחריותי לשמור עליהם שלא ייחשפו לדברים אסורים").  נקודה זו היא בעצם קריאה להפרדה של אזורים בפארק לאוכלוסייה החרדית.

באופן מפתיע (ואולי לא), לא הועלתה דרישה לסגור את הפארק בשבתות. הדרישה היחידה שהועלתה היתה לסגירת בתי עסק וגביית תשלום בעד כניסה בשבת. להערכתנו, הדרישה הזאת באה עקב הרצון של חלק מהמשפחות החרדיות לבלות את השבת יחד בשטחים פתוחים המיועדים לכך.

בוגרים פעילים. זוהי קבוצת האוכלוסייה שמוגדרת במידה מסוימת כפלח היאפי הירושלמי. המשתתפים מקבוצה זו הגדירו את עצמם כפעילים גופנית. שטחי פארק עשויים לענות לצרכים היומיומיים שלהם. הפעילות שלהם כוללת הליכה יומיומית קצרה ("אני צועד כל יום בחמש בבוקר"), ריצה לכמה קילומטרים מדי יום, רכיבה על אופניים או שחייה בבריכה. מה שמאפיין את לאוכלוסייה הזאת הוא החשיבות הרבה שהם מייחסים לפעילויות הפנאי האקטיביות, לאיכות חייהם ובריאותם.

זהו פלח האוכלוסייה שזקוק מאוד לשטחים פתוחים ופארקים. ציטטות מדגימות:

 "מה שחסר זה משהו נינוח, רחוק מכל ההמולה, לאנשים שלא רוצים המולה ורעש, אלא להרגיש את היופי של העיר הזו, והנוף המדהים שיש פה";

"חסר מקום עם פריחה, כמו המודל של גן החיות, אתה נכנס לשם - זה תענוג".

מרביתם ציינו שאין להם מקום הולם לפעילות, והם משתמשים במרחב השכונתי ורואים בכך בעיה בטיחותית:

"הצעידה פה בשכונה (גילה) היא לפעמים סכנת נפשות";

"הייתי רוצה לצעוד בכיף בלי להרגיש את אוויר המכוניות".

מעניין היה לראות שדווקא אוכלוסייה זו היתה פחות רגישה להימצאות קבוצות אוכלוסייה אחרות בפארק המתוכנן.

 

                                             *

 

מה למדנו מהמחקר על האוכלוסייה הירושלמית? הדבר הראשון והחשוב הוא שיש בקרב תושבי ירושלים צורך עז לשטחים פתוחים למטרות נופש פסיבי ואקטיבי. אבל הדבר החשוב ביותר שלמדנו הוא שההבדלים בין האוכלוסיות בירושלים הולכים ומצטמצמים, ביחס לצורכי הפנאי. דבר זה הומחש בעוצמה רבה יותר בממצאי החלק הכמותי של המחקר. ניתן להסיק מכך בזהירות, שההבדלים התרבותיים בישראל, כפי שהם מתבטאים בדפוסי הפנאי, בין אוכלוסיות הנבדלות האחת מהשנייה, הולכים ומצטמצמים. ואם נחזור לתיאוריה שהוזכרה בתחילת המאמר הזה, אזי ניתן אולי ניתן להסיק מכך שחל צמצום פערים תרבותיים בין קבוצות האוכלוסייה.

אך גם אם השונות בצורכי הפנאי מתעמעמת, עדיין יש לקבוצות השונות צורך עז בבידול זו מזו. הסבר אפשרי לכך הוא הנטייה להירתע מהזר והשונה ולנסות להתחבר אל הדומה. בדפוסי הפנאי שלהם, אנשים מנסים למצוא עניין וקרבה עם הדומים להם. אנשים יחפשו את הסביבה הידידותית ביותר כדי לקיים בה את פעילויות הפנאי שלהם, שהן בחירתם החופשית. מתוצאות המחקר בירושלים עולה שיש הקצנה בתופעה זו.

במחקרים דומים שעשינו באזורים אחרים בישראל ובעולם, אנשים שנשאלו מה הם היו רוצים שיהיה בפארק האידיאלי שלהם, דיברו על מתקנים, יופי, צמחייה, נגישות ועוד מרכיבים מהותיים למראה הפארק. כאשר שאלנו את הירושלמים מה הם רוצים, תשובתם היתה קודם כל מה הם לא רוצים. הם לא רוצים את האחר והשונה בסביבתם.

למרות הפסימיות המסוימת העולה מממצאים אלו, ניתן אולי לשאוב מעט עידוד מההתקרבות התרבותית שזוהתה בדפוסי הפנאי. ייתכן שתתורגם בעתיד גם לנכונות גבוהה יותר לקיים פעילות פנאי יחד.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד