קול הדממה / אריאל הירשפלד
קול הדממה / אריאל הירשפלד

ד"ר אריאל הירשפלד מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית

 

 

ירושלים איננה דבר אלא מקומו של הדבר. חלל וכיוון. והיא רוח היודעת וזוכרת היטב את תולדות העם הנמשך מסיפור העקדה. והיא שותקת

 

כשאתה עולה לירושלים, ממערב או ממזרח, כבר ממרחק רב אתה חש היטב בכוח המושך אותך אליה. הרבה לפני שאתה רואה אותה, בשער הגיא או בכניסה אל מעלה יריחו, נדמה שקורים לא נראים נוספים לך ולמכוניתךָ ולוקחים אתכם אליה. כמו חללית החודרת אל האטמוספירה ופתאום חלים עליה כוחות הכבידה  וצפיפות האוויר, כך מי שחודר אל הספירה של ירושלים חל בו משהו, אלא שהוא הפוך לכבידה וצפיפות: חלים בו עילוי וקלות. איזו דריכות וציפייה נוספות לו וצלילות פתאומית מקיפה אותו, אוויר קל ורענן ומלא אור (ובאמת, למעט כמה ימי חמסין בשנה, שבהם מעיק האוויר שבירושלים יותר מבכל מקום אחר בארץ, האוויר של ירושלים צלול וטוב וקריר. לדעתי ולדעת לא מעט מבין מכריה של ירושלים, הוא הטוב בעולם). וכשהיא מתגלה פתאום, תמיד פתאום, משהו מקיש בך כאומר "הנה היא", כלומר: הנה הדבר עצמו, ירושלים, המקור לכל הסיפורים, סיבתם ותכליתם של כל המסעות.

אבל כשאתה מתקרב ונוגע בה, גם ממזרח וגם ממערב ומכל שאר רוחות השמים, פג פתאום הקסם ושתיקה מקיפה אותך: אתה נכנס לעיר רגילה, צפופה וסואנת, ואין בה דבר מן הכוח השואב ההוא וגם צלילות האוויר נסתרת כמעט. כאילו בבת-אחת התקרבת קרוב מדי ובבת אחת קטנתָ מאוד ואתה רומש עליה ובתוכה ככל שאר האנשים, ובבת אחת היא אדישה לחלוטין לקיומךָ ומפנה אליךָ רק דברים פשוטים וארציים, מעשי ידי אדם - רחובות, בתים, חומות, כמה בתי תפילה של הדתות המונותיאיסטיות. אפילו הכותל המערבי, אפילו מסגד כיפת הסלע, אפילו מדרון הקברים של הר הזיתים, אפילו החומות השגיאות שמולו, על אף עתיקותן הרבה, אינם מבקיעים את השתיקה הזאת של ירושלים, ואינם מוחשים כאילו בהם ובאמצעותם היא יודעת משהו עליךָ ועל היותךָ. לא כלום. היא כאן והיא דוממת לחלוטין. היא אינה מתה או ישנה. היא ערה ונוכחת מאוד. היא מתבוננת מן ההרים ומן השמים, אבל היא אינה מגולמת במה שבנו האנשים בגללה, למענה, בפניה ומפניה.

ירושלים איננה העיר הנגלית, לא זו החדשה וגם לא זו הישנה והעתיקה, והיא איננה שרויה דווקא בהר הבית או ב"היכלי הקודש" שבה. ההפך: ככל שאתה מתבונן ובודק את בתי הכנסת שבה, או את כנסיותיה ואפילו את מסגדיה, אתה רואה שהם תלושים כמעט מכל הקשר וכי הם שייכים למקום אחר, שהם כאילו צוטטו ממנו. וכי גם במקום ההוא, במקורם, הם היו שוליים למדי. הכנסיות הרוסיות אינן אלא שיקוף דל, מאוחר וקטן, לכנסיות הרוסיות שברוסיה, וכך הכנסיות היווניות, הארמניות, הביזנטיות (וכנסיית הקבר בכללן). בתי הכנסת, מעצם טיבה של המסורת היהודית, בלאו הכי אינם מייצגים את תרבותם הרוחנית. שהרי התרבות היהודית המסורתית חסרה, זה למעלה מאלף שנה, לשון אמינה ותקפה לייצוג עצמה בחומר.

גם המסגדים, למעט מסגד כיפת הסלע, אינם אלא שולי השוליים של תרבות המסגדים שסביב הים התיכון. מסגד כיפת הסלע על כיפת זהבו הוא אמנם מבנה מרתק ומרגש מאוד, אבל הוא נראה תמוה וזר יותר מכל שאר המבנים - מין ביתן ארמון אגדי, מתומן, ענוג ומוזהב, אפוף תחרה עדינה ודקה של ערבסקות הנעלמת כליל מעיניו של הצופה בו מחוץ לחצרו. ביתן שנועד להיות הרמון או אולם כס לסולטן בתוך גן מפואר ואפלולי שמצא  עצמו פתאום חשוף ומבודד. המאמינים, שחשו היטב בארמוניותו או בארציותו היתרה של המבנה, כיסוהו כידוע ברשת נהדרת של פסוקים שנועדה לרוממו ולקדשו, אבל הקישוט המופלא רק מקצין עוד יותר את יופיו הארצי, היקר, המעודן, שאין לו דבר עם נופו של המקום.

 

                                         *

 

יש כמה זוויות החושפות בירושלים נופי-עיר עוצרי נשימה - מראה החומות מתחנת הרוח ומראה הר ציון מאבו-טור, ובוודאי גם הר הבית מארמון הנציב ומראה העיר כולה מהר הצופים, אבל ירושלים הנגלית מקרוב איננה יפה במיוחד ואין, לא בחלקיה הבנויים השונים ולא באופן הצטרפם יחד, איזו איכות כובשת או איזה "הוד" בלתי רגיל. אפילו העיר העתיקה, על חומותיה, כיפותיה וצריחיה, איננה יותר מעיר מזרחית עתיקה ממוצעת, הנופלת מכמה מאחיותיה בתורכיה, פרס ומצרים. כמה מבוניה ניסו אמנם להתמודד עם משמעותה, אבל מגבלות החומר, המשאבים, הבעלות על הקרקע וכיו"ב, עיכבו בעדם והקטינו את מעשיהם. וכי מה יעשו? הרי אם היו באים להתמודד עם משמעותה באמצעות החומר באמת, אזי צריך היה לבנות משהו שיתנשא גבוה מן החרמון ומן האררט, ושבין אבניו ונדבכיו ייקבעו מקורות אור שיבקיעו מבעד לחומר ויוכלו לשמש בצהריים.

זוהי בוודאי הסיבה להימצאותה של "ירושלים של מעלה", אותה עיר שהיא ספק מבנה ספק אשה גדולה הנגלית למאמינים בה במנותק מן העיר, במחוזות המדבר שליד הירדן, וראו למשל בחזון עזרא הרביעי, פרק ח'.

וזוהי בוודאי הסיבה לאותו "סינדרום ירושלים" המפורסם, המביא מאמינים נרגשים העולים אליה לרגל אל סף השיגעון שבמפח הנפש. כי הפער בין הדימוי שיוצרת משמעותה לבין חזותה הארצית, שאין ממנו מנוס, מחייב אנשים רבים לפצל את יחסם אליה לשתי שכבות נפרדות - אחת עליונה, העשויה מ"משמעות", ואחת תחתונה, שהיא "ירושלים של מטה". במלה "משמעות" אינני מתכוון למוסר השכל כלשהו, מוחשי וסופי, שעמו כביכול מזוהה ירושלים, כמו "האמונה שבעקדה" או "הקרבה שבצליבה" או "העלייה לשמים", אלא לתנועת הקרינה המתמדת, החזקה מכל מלה, הנודפת מן הסימן ומן המקום (הזהים במקרה הזה) כמו הֶדף, הגורמת לכל האנשים הקשורים בדתות המונותיאיסטיות להתייחס אליה כאל מקור וכאל תכלית. המשמעות היא תגובת שרשרת ארוכה לסיפורי העקדה, דוד ושלמה, ישוע ומוחמד, הכיבושים, החורבנות והמסעות.

המשמעות היא תגובת-שרשרת, המתרחשת לאורך ההיסטוריה המערבית כולה והיא ממשיכה להתרחש גם בתודעת כל אדם השייך להיסטוריה הזאת, בדרכים עקלקלות ונסתרות. רגילותה של ירושלים הארצית היא בוודאי גם המקור לכעס המופנה אליה כבאותו משפט מר של י"ח ברנר על ירושלים: "זקנה בלה זו, שכל ערכה היה תמיד במה שהגידו אחרים עליה..." ("מכאן ומכאן"). ברנר בז לעיר. הוא זועק על שתיקתה, על כך שהיא עצמה אינה אומרת כלום, וכשאתה בא אליה אינך מוצא מענה לדבר ואף לא זרועות הפתוחות לקראתךָ - כאותה כיכר רחבה וחגיגית המקבלת את פניךָ כשאתה בא אל סנט פייטרו שברומא, מרכז העולם הקתולי. הדיספרופורציה המפלצתית בין מה שאמרו עליה לבינה לא תוכל להיפתר לעולם משום שירושלים אינה מגולמת בעיר, ברחובות, באנשים החיים, ברמזורים ובחנויות. 

ברנר היה זה שכתב את הדברים המרים ביותר על קדושתה של ירושלים: "- ירושלים! חנות-קודש זו שהכל מוצג בה לראווה... איטליז-קודש זה, שהקדושה נמכרת בה באונקייה..." (שם). ברנר אינו בז לקודש באשר הוא וגם לא לקודשי היהדות, הנצרות או האיסלאם, אלא לניוון ולסיאוב התרבותי והדתי האופפים דווקא ערים קדושות ובעיקר את ירושלים. הוא בז לכך שהחיים בצל הקודש ניזונים ממנו ומנצלים אותו למקח וממכר ולשררה ושהם, יותר מכל האחרים, טפילי התרבות של עמיהם. ירושלים היא בוודאי עדות מרה במיוחד לצורתו הירודה והמדכאת של "המקום הדתי" מבחינה אנושית, ואין בה אף ניצוץ של "אור לגויים", לא יהודי ולא מוסלמי. שררה דתית, איבה מרה, תאוות בצע ותאוות נקם, אופפות את מוקדיה הדתיים ומסביבם - רשת עבה של שווקים המוכרים מזכרות מגוחכות או "אמנות דתית" שאין דבר הרחוק ממנה יותר מאמנות ואמונה.

קדושה באשר היא אינה מגולמת בחפץ או בחומר עצמו, אלא במעבר ממנו אל מה שמעבר לו, במהות, בתודעה. אבל בירושלים מקבלת הקביעה הזאת תוקף כה קיצוני עד שרוב המין האנושי, ובכלל זה הנוצרים והמוסלמים, אינם מבינים אותו כלל, וגם כמה מן היהודים אינם מבינים אותו עוד. ירושלים היא קדושה מופשטת באמת וקדושתה, וכל מה שמשתלשל ממנה, אינו יכול להיות מצוין באמצעות חפץ או מבנה או מושא טבעי כלשהו. כשהאל סימן לפני אברהם את מקום העקדה, שהוא לפי המסורת סימונה הראשון של העיר,  הוא אומר "על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כ"ב  2). ההר אינו מצוין בדבר ודבר אינו מבדילו מן הסובב אותו, זולת הציווי הבא מגבוה, שכוחו הוא דווקא בהיותו בלתי מוסבר בכל דרך מוחשית. הוא אינו אלא "אחד ההרים". אברהם רואה את המקום מרחוק בלי שדבר נאמר לו בפועל, בקול. הקול האלוהי נאמר מן התוך, הנפש והתודעה המחוברים אל היקום. אל ה"כל" שאין דבר פנוי ממנו. והמקום אינו הר גבוה במיוחד, כמו סיני או האולימפוס, ולא תהום עמוקה כבדלפי. העקדה, ברית החיים שכרת האדם עם האל, מתרחשת "על אחד ההרים", כלומר במקום שהוא כל מקום בעצם מהותו.

הזיקה אל המקום הנגזרת מן הסיפור הזה רשומה בהיסטוריה היהודית כולה. המקדש נבנה במקום שבו התרחשה הזיקה הקדומה  אל הלא-מקום המגולם באל החובק-כל. לא החיבור אל האדמה (ואפילו לא אל הסלע המפורסם שהתקדש מאוחר יותר) הוא המהותי בו, אלא הלוחות השמורים בארון - האבן שנחצבה ממקומה והקיפה את הכתב, ה"חוק" הרשום בה. הכותל שנותר מן המבנה הקדמון (מסוללת החצר של הבית השני), "הכותל המערבי", שומר אפוא היטב על "מהלך הקודש" היהודי: המאמין פוגש קיר, כיסוי אבני, שאין ולא-יכול-להיות-בו כל ערך סגולי. מעמדו הסמלי המיוחד של הכותל הוא בהיותו סימן חוסם, שבעצם חסימתו הוא מסמן את מה שמעבר לו, את המקדש הנעלם והאל שאין לו כיוון. הרי כל כיוון וכל מקום אחר היו קרובים ונכונים לאלוהים באותה מידה. הפנייה אל הקיר היא אפוא מעשה המודיע שזוהי פנייה אל הריק והודאה בקטנות ובמגבלה הגופנית של החי החייב לפנות למשהו משום שלו עצמו יש פנים ואחור. מעבר לכך ולמטה מזה יש בפנייה אל הכותל מעשה של זיקה אל העבר המגולם בקיר הזה, העבר המחבר אל הרגע הקדמון שגם בו לא היה חיבור מוחשי יותר מאשר החיבור היכול להתרחש עכשיו, החיבור בין האדם לבין האל הנוכח בכל.

 הקשר אל החורבן רשום גם הוא בקיר הזה; לא רק אל החורבן ההיסטורי המסוים, חורבני הבית הראשון והשני, הגלות, השואות והפרעות, אלא גם החורבן הגלום בזיקה הקדמונית אל האל הזה הנוכח בכל: זיקת העקדה, זיקת האב היודע שבנו חי וקיים בניגוד מתמיד למעשה של שחיטה, שכל יהודי מאז יודע וחייב לזכור שהיותו חי איננה הוויה ביולוגית מובנת מאליה אלא היא היותו-לא-שחוט.

ההיכל של כיפת הסלע מקדש את האבן הגדולה, "אבן השתייה", שעליה, לפי האגדה, נשתת העולם ובה נחסם השאול. המקדש הזה מתייחס אל האבן, אל המקום המוחשי, כמו פֶטיש. הסלע הבולט מעט מעל פני הרכס נעטף בו וכוסה בחופה מוזהבת כאילו היה שערה מזקנו של מוחמד, או מסמר מהצלב של ישוע. הוא עושה להר, למקום המוחשי של העיר, את הדבר הזר ביותר לרוחה של העיר, הרשומה בסיפור הקדמון ורשומה הלאה בכל הוויתה: הוא מנסה בכל כוחו ובכל כלי התרבות האנושית שבידיו לסמן מקום מוחשי, אחד וחד משמעי, במקום שנבחר מכל המקומות כדי לסמן בדיוק את ההפך מזה. ואכן, כל המביט אל כיפת הסלע מהר הצופים או מהר העצה הרעה, תוהה: למה דווקא שם? מה יש בשיפוע המתון, הנמוך והמשתפל הזה, שכל-כולו מעבר וזרימה לא מורגשת בין מקומות, שהזמין אליו את הביתן הענוג והשכלתני הזה, המתיימר לסמן ממקומו את כל רוחות השמים? יותר מכל היכלי העמים נראה המסגד הזה בעיניו של יהודי כיומרה של בשר ודם להקיף בכלי הגיאומטריה והיופי נקודה שאין לה מקום, אין לה קיר ובריח, ושיופיה חמור מכדי להתגלם בשיש ובזהב.

מקום המקומות, קודש הקודשים, הוא מקום חרב בעצם הווייתו, כי כולו תמורה ומעבר. הגאולה, במובן של בניין הבית השלישי, נמצאת בזמן של עתיד מתמיד, הזז הלאה מפני ההולך, כאופק. העובדה שמישהו אחר "יושב" במקומו של מקדש שלמה היא במובן מסוים נכונה ומתבקשת גם בעיניו של יהודי החי בתוך ההיסטוריה. ההווה הוא לעולם היסטורי, גשמי וחולף, והר הבית מציג לפניו את חזיון התמורות של ההיסטוריה שעתידו, כמו מקורו, נמצא בערפל הכתב שמעבר להיסטוריה.

 

                                         *

 

ירושלים של מטה, שלנו, של המוסלמים, של הנוצרים ושל כל הבאים אליה, זו העשויה בתים ורחובות המובילים אל הר הבית וממנו ורחובות המקיפים אותו ורחובות וסמטאות, המתרשתים בין הקווים האלה, העשויה בתי אבן בני מאות שנים, בני עשרות שנים ובני ימים מעטים, העשויה דירות וחנויות, גנים מעטים, בתי ספר ובתי מלאכה, שווקים ומוסכים, ברושים ואורנים, בתי עוני וארמונות, הנפרשת על ההרים שמסביב לה, עשויה רצונות רבים, חדשים ועתיקים, ואיבות אפלות, עתיקות יומין. (חלקים גדולים ממנה, היום, עשויים מהתרחבות מגלומנית של היישוב הישראלי שביקש "לקבוע עובדות בשטח" בתוך סערת ה"תקומה" של ירושלים הישראלית, ואין צורך בעין דרשנית במיוחד כדי לראות את בהלת החורבן הגלומה בהתרחבות הזאת, שהפרה את קווי המתאר הראשונים שלה. מחלקים רבים של ירושלים החדשה אי אפשר עוד לראות או לחוש את זיקתם אל ירושלים). העיר עשויה מן הזיקה אל המקום ההוא שקדושתו קרוצה מן ההיעדר המתרחש בו תדיר.

מצלמה לא תתפוס את הזיקה הזאת ולא תמצא אותה בחותם המעשים בברזל ובאבן. רק השרוי בעיר חש אותה מתוך שתיקתה: מעין זרם המתוח לכיוון הר הבית המודיע לך ששם, במקום ההוא שמאחורי הכותל, התרחשה הידיעה החמורה ביותר בתולדות האדם המערבי חומרתו של המקום יוצרת בתודעת האדם השרוי בירושלים מרכז ברור של שתיקה, המזוהה עם המקום ההוא. היעדר הקול הזה מוחש בתודעה  כקול רחוק מאד, כהֵד בן הֵד לקול מחריד מאד, אולי כקולו של שער כביר מאד הנטרק רחוק בתוך דממה גמורה.

לא כל אדם בירושלים, היום, משנן לעצמו משהו מן הזיקה הזאת. יש רבים, בוודאי, החיים בה כאילו היתה עיר רגילה לכל דבר, כחולון או ג'נין, ויש אנשים העסוקים מאוד באיבה הלאומנית המעשית ביותר והם פועלים כל הזמן בתוך חזון העתיד, וכל שריפה או חורבן שהם מעוללים לזולתם נראה להם כאילו הם מקדמים את מטרותיו של אלוהיהם בעולם. אבל רבים מהם, ובמיוחד בין אלה החיים בה והאוהבים אותה, נוצרים, מוסלמים ויהודים, חשים היטב את רוחה של ירושלים, הנמצאת בה בלי שהיא גלומה במעשיהם. היא מתבוננת בהם מן המקום עצמו, לא מן הבתים והרחובות אלא מן ההרים, האוויר והאור. היא הדבר היודע את סיבת בואם אל המקום הזה ואת סיבת חייהם בו; היא היודעת את צורת ההרים טרם בואו של אברהם והיא היודעת את צורתם בימי כיבושם של דוד, של סנחריב, של אדריאנוס, של צלאח א-דין ושל כל הבאים אחריהם, היא היודעת את כמויותיהם המדויקות של הדם והדמעות שנשפכו בה, עליה, למענה כביכול, ונדהמת תדהמת ענק, הפוערת את השמים הגבוהים ביותר שבה, מתועפות האיוולת שהפעילו היהודים, המוסלמים והנוצרים בפרשנות התרגום שמן הכתובים אל המעשה המוחשי היומיומי. היא גם יודעת את כל מקרי החוכמה ואומץ הלב, הקטנים והכבירים, שמצאו דרך להתבטא בה, למרות מכות האיבה וחומות האיוולת העבות והמתוחכמות שבה. היא המקשיבה ברחמים רבים לתפילות שמשני עברי הכותל המערבי ורואה היטב את פשטותו של הכותל, את שיתופו של הסבל. היא הזוכרת את החכמים שחיו בה בין האווילים והשונאים. אחד הגדולים שבהם, שזכרונו יזדהר בוודאי גם בתוך העתיד המוחלט של זיכרונה, הוא יהודה עמיחי, שבאחד משיריו המוקדמים על ירושלים (אחד מעשרות שירים שהקדיש לה!) כתב:

"על גג בעיר העתיקה,

כביסה מוארת באור אחרון של יום:

סדין לבן של אויבת, מגבת של אויב

לנגב בה את זעת אפו.

 

ובשמי העיר העתיקה

עפיפון.

ובקצה החוט –

ילד.

שלא ראיתי אותו,

בגלל החומה.

 

העלינו הרבה דגלים,

העלו הרבה דגלים.

כדי שנחשוב שהם שמחים.

כדי שיחשבו שאנחנו שמחים".

ירושלים מחייכת בוודאי כשהיא קוראת את השיר הזה, כי הוא מביט בה כמוה, במבט הכולל גם גובה רב המכיל את כל הזמנים והעמים  וגם את הנקודות הנמוכות, העיוורות, הרואות רק עד הקיר, החסימה וההסתר, אותה נקודה של איבה המגולמת בחומה. היא מחייכת כי הוא מדבר כמוה, בישירות ראשונית ובפשטות, שאיננה מובנת משום שהיא פשוטה מדי לבני האדם החכמנים המאכלסים אותה בדרך כלל. "על גג בעיר העתיקה... מגבת של אויב". נדמה לי שאין הרבה משפטים ירושלמיים במידה כזאת: משפט המכיל ידיעה עמוקה על אודות קיר של איבה, על זמן רב מאוד, עתיק, ועל הסבל האנושי המתרחש דווקא בתוך ההוויה הזאת. רק בעברית יישמע היטב הגירוש מגן העדן הנרמז במלים "לנגב בה את זיעת אפו". המשורר החכם חיבר בעדינות שאין שנייה לה את הרעיון הקדמון על אודות השלמות האלוהית, גן העדן, המגולם כביכול ברעיון הירושלמי, לבין הידיעה כי האדם גורש מגן העדן הרבה לפני העקדה ובתי המקדש למיניהם. כלומר, גם האדם הירושלמי הוא אדם ככל אדם. אבל ירושלים הארצית, היום, היא  עיר שבה אין יודעים ואין זוכרים שגם שכנךָ שמעבר לקיר גורש מגן העדן זה מכבר. שלושה מיני דגלים יש בשיר הזה – מגבות וסדינים, עפיפון ודגלי-מדינה. כל אחד מהם, בדרך משלו, הוא אות שנועד לראייה, וכל אחד מהם מגלה עיוורון אחר. בכל אחד מהם קבועה חומה כלשהי, שאינה עוד קיר אבני, אלא היא ברוח.

 

                                      *

 

האבן הירושלמית, ובעקבותיה האבן המשמשת לבניין הבתים, האבן שגילומה הסמלי הוא הקיר והחומה, היתה ועודנה אחד הסמלים האהובים ביותר בדיבור על עיר. לאה גולדברג, באחד משיריה הנוקבים ביותר, "בהרי ירושלים", רואה בנוף הירושלמי "שממה רגומת אבנים", שבה האבן מגלמת את העתיקות הכבירה של הנוף הזה. עתיקותה של ירושלים אינה נודפת כאן הוד או יופי אלא רצון-חיים אטום, בהמי, כזה של הנוטים למות, שאין בו עוד כל ערך וכוונה –

"הוי, מה רב חפץ החיים

של הנוטים למות.

מה נוראה התשוקה

ומה ריקה –

להיות, להיות

 עוד שנה, עוד שנה,

עוד דור, דורותיים, שלושה,

עוד נצח אחד".

אבל טועה מי שיראה בחזות האבנים הזאת של לאה גולדברג את כל משמעותה של העיר. בסוף השיר עולה רוחה של ירושלים מכיוון אחר:

"איכה תוכל ציפור יחידה

לשאת את כל השמים

על כנפיים רפות

מעל לשממה?

הם גדולים וכחולים,

מוטלים על כנפיה

הם עומדים בכוח מזמורה".

רק צורתה של המלה "איך" - "איכה" המיוחדת לקינה הגדולה על ירושלים - מגלה היכן נמצאת הנפש החיה, האנושית והשוקקת בעולמה של המשוררת: הציפור, שליחתה של ה"אני" האשה, האוהבת, שחל בה חורבן שהחריב את תודעתה וזיכרונה, היא הדומה לעיר והיא הנושאת את זכרון הפסוק שממגילת איכה. המשוררת, בשיר הזה, הופכת לירושלמית. לא מפני שהיא מזדהה עם הנצח האבני של המקום, אלא מפני שהיא חשה את ממד החורבן שבו, את מכת הכאב האצורה בזיכרונו, ואת האיכות הנשית הברורה של ציון המואנשת, היא ש"ישבה בדד", היא שהיתה "רבתי בגויים".

החומה, הכותל והאבן הפכו גם, כמובן, לאחד הסמלים החבוטים והבנאליים ביותר בדיבור על העיר. המאפיין את הציטוט הבנאלי של הסמל הוא, כרגיל, שקריותו של הציטוט, כמו השימוש הסחטני שעושים עדה ורם כרמי, אדריכלי בית המשפט העליון הישראלי, בכניסה לבית המשפט, המקושטת בקיר אבנים ענק ה"רומז" לכותל המערבי. מה הקשר בין הכותל לבין היכל החוק והצדק הישראלי? האם ההיכל ושופטיו באו לרשת את מקומו של המקדש שחרב? האם החוק הישראלי הוא קדוש ואלוהי? האם הוא טוען לאיזו ירושה ונחלה בזיקה למורשת הרוח של האתר הקדמון, הקדוש? או שמא הוא מביע חשש שהבא אל בית המשפט דומה למי שמדבר אל הקיר? ואולי, אולי גרוע מכל זה: הכותל שבבית המשפט הוא ציטטה, קישוט חכמני של מבנה ברוח הפוסט-מודרניזם; "דימוי" דק העשוי אבן מנוסרת כמו פראית, "אלמנטרית"...

אבל לא תמיד ולא בכל מקום מייצגת האבן הירושלמית שימוש כה מניפולטיבי ורטורי בסמליותה. ברוב המקרים היא מייצגת זיקה תמימה ופשוטה יותר למסורת הבנייה באבן המקומית ורישומה של הזיקה הזאת על ירושלים הארצית, החדשה והישנה, יצר בוודאי אחד המראות האורבניים המלבבים ביותר בישראל:  האזור שמגאולה, דרך רחביה עד בית וגן במערב, ועד תלפיות בדרום, העשוי כידוע שכונות-שכונות, העשויות רקמת-חיים פנימית שאינה תלויה רק ב"עיר". זו הסיבה לאיכות הכפרית כמעט של השכונות האלה. והאבן הקנתה להן איכות ארכאית מעט ותרמה הרבה לצורה המיוחדת, היפה, של התיישנותן ולנוכחות המוחשית מאוד של העצים והשיחים בתוכן. מהותה ה"שכונתית" של ירושלים היא האחראית לכך שגם ברחוב ראשי כמו רחוב המלך ג'ורג', או הרב ברלין, תראה כיכרות לחם ישנות רטובות, שהתושבים מניחים על המדרכה כאוכל לציפורים, והציפורים נאספות בשקיקה ואיש אינו מסלקן. גם ברחוב עזה ובעמק רפאים יש מכולות. אנשי ירושלים קונים חלב ולחם "אצל חיים" או "אצל אלפנדרי", לא פחות מאשר בסופרמרקטים. ברחוב יפו ובדרך בית לחם מבצבצות רקפות בכל חורף מבין אבני הגדרות, כי גדרות האבן הופכות לגן טבעי קטן לאחר פחות משנות דור אחד.

האבן הירושלמית מסנוורת מאוד בשעות הצהריים, שבהן ניתך האור העז של השמים הנקיים וחורך כל מבט המעז להתרומם אליהם, אבל בין ערביים מתחולל באוויר הירושלמי אחד המחזות המפעימים ביותר שעיר ממשית יכולה לזמן לבני אדם: כשהשמש נוטה אל מעבר לשיפוע מסוים, עדיין גבוה, אבל הוא כבר אינו בגדר "צהריים", נחלש פתאום מפל הסנוורים ונאספות ממנו הקרניים הלבנות, העוינות, ומתגלות בו קרניים אחרות, סגולות. בתחילה אין זה יותר מדוק אפרסקי שרוב האנשים אינם רואים כלל, אבל לקראת בין-ערביים מזדהר בו הסגול עד שאין מקום לדו-משמעות. על הבתים שפוך צבע-רקפות עז ויפה עד אין שיעור והשמים מסגילים כאיזו קטיפה המשוכה עד אינסוף, והשקיפות הגמורה של האוויר גורמת לך לחוש כאילו אתה נוגע בקטיפה הזאת בפועל ממש. לכך בוודאי התכוון עגנון כשכתב: "נתגלתה לפניו פתאום חומת ירושלים, שזורה באש אדומה, קלועה בזהב, מוקפת עננים אפורים פתוכים בעננים כחולים, שחורצים וחורתין בה צורות בזהב ירוק בכסף נבחר בנחושת קלל בבדיל סגול" ("תמול שלשום").

בעיר שטוחה האדם נוטה לשכוח את קיומם של השמים. בעיר הררית, כל הליכה, אפילו זו הקצרה ביותר, מזכירה לו את השמים שעליו, כל נקודה פותחת משהו מן הגבוה, או סוגרת. שמיה של ירושלים נוכחים מאוד. לאו דווקא כנוכחות אלוהית, אלא כנוכחות חושית פעילה. אין תמונה ואין זיכרון של ירושלים שלא יכילו את הכחול הגדול העומד עליה. האוויר הצלול שלה, שכולו רפאות בערבי הקיץ והוא קר וחריף בימי החורף, מוחש כנוכחות השמים בתוכה וכנגיעה בירושלים עצמה. היא האוויר הגדול, החי והשותק, החושב מעליה מאז ומעולם.

 

                                          *

 

הירושלמיות היהודית והישראלית איננה ילידיות גם בקרב אלה שנולדו בה וגם בקרב צאצאי משפחותיה העתיקות. חייה הגדולים, העתיקים, של העיר מגמדים זיקות "ביולוגיות" כמו ילידיות. הירושלמיות היהודית עשויה מידיעת החורבן ומן הזיקה החיונית אליו. כשם שהמלה "איכה" קושרת את גורלה של לאה גולדברג אל העיר, כך הכותל, כסימנו המובהק של המקום "ציון", הוא סימנה של ישראל החדשה ואליו היא פונה. כך כותב אורי צבי גרינברג בן השלושים:

"ואנוכי נולדתי בפולין בן רך ליהדות ובכור לבית אבא.

(איך אפשר שגוף ירושלמי זה נולד בפולין?)

 ובשרי הרךְְ החל לספוג בנקבי העור את ניגון האסון הנפלא, את הוד המפולת" ("הזדהרות").

ה"יהודיות" וה"ירושלמיות" זהות בתודעתו של גרינברג, והן יחד מזוקקות למלים הבלתי נשכחות, "ניגון האסון הנפלא", ו"הוד המפולת". בשיר "ממעמקים" הוא אומר: "כי קיללני אלוהַי ביתרון חושים והסתכלות וראיתי את ההיוליות מעבר למשוכלל, ואת הלֵחַ שבמוצָק, את הסְדָק שצריך להיות - - ". אין צורך בפירוש ארוך כדי לראות את הזיקה בין "יתרון החושים וההסתכלות" של המשורר לבין ה"ירושלמיות" שלו: הראייה החודרת עד ה"היולי", הרואה את הנוזל הטמון במוצק ואת הסדק, השבר וההרס השייך בטבע ההוויה לכל דבר ומצב. זוהי לגבי גרינברג הצעיר תמציתה של הירושלמיות, לפני שהחל לראות בירושלים מקום שבו צריך לקום שנית בית דוד ולמלוך ממנה ולהקים בימינו את הבית השלישי. פנייתו של גרינברג אל חזון תקומת הממלכה העברית בירושלים, אחרי מאורעות תרפ"ט, היא בעיני אחת הנפילות הרוחניות המזעזעות ביותר שאירעו לאחד מאנשי הרוח הגדולים ביותר שקמו ללשון העברית, במיוחד לאור העובדה שדווקא הוא הצליח לנסח (בדומה ללאה גולדברג ועגנון) סוג של שייכות ומקומיות שאינן ילידיות ושאינן ניזונות מהגדרת ה"עם" וה"שייכות", מיסודה של הלאומיות הרומנטית האירופית וזו הערבית החדשה.

השייכות הילידית, ה"מקומיות" כפי שהיא מכונה בעברית העכשווית, היא רעיון הסותר כמה מערכי היהדות היקרים ביותר, והוא בוודאי אחד השקרים האלימים ביותר שהולידו החברה והמדינה הישראליות. הזיקה היהודית לארץ ישראל עשויה שייכות אחרת: שייכות שברוח לעם שהוחרב מקומו והוא נמצא במצב של חורבן לאורך אלפי שנים.  מתוך החורבנות והרדיפות שאיימו להכחידו, התחייבה הקמתה של מדינת היהודים, "ציון" החדשה. רעיון ה"ילידיות" בא להקים דימוי כוזב של עם חדש, אחר, שכביכול נולד וחי כאן מימים ימימה, שאין בזיכרונו, ברוב רובה של תודעתו, חורבן גלות ונדודים. רעיון המקומיות בא להכחיש את אופיים של היהודים, מכל התפוצות, ולהמירו באורח חיים ובערכים השייכים לעמים שלא זזו מארצם מאות שנים. הרעיון הרומנטי הזה, שלא יוכל להתגשם (גם מפני שתנאי גידולו בעולם כולו קרסו זה כבר!) אחראי לרעיון הבעלות והקניין על כל שטחי ארץ ישראל העתיקה ועל הר הבית בכלל זה, משום שהוא מבקש לייסד "בעלות ילידית". הוא אינו יהודי אלא הוא נובע מכוחה של הגדרת העם הערבית המקומית (הרומנטית והמיובאת זה מקרוב באותה מידה!). הרעיון הרומנטי הזה לא יוכל להתגשם, לא משום אי מוסריותו אלא משום שהוא סותר ומבטל את הזיכרון המכריע של העם היהודי. העם היהודי קשור בחורבנו וירושלים מבטאה זאת במלוא הריכוז: היא מזכירה זאת בכל הווייתה. העם הזה קיבל את חורבנו והכיל אותו. הוא חי עמו וממנו. היהודים שבאו לישראל באו כדי להינצל וכדי להיפרד מן החורבן ולא כדי להנציחו. אלא שהמעבר הזה קשה וסבוך במידה כזאת, עד שהוא מובן על ידי רוב היושבים בציון כהיפוך פשוט וחילוף תפקידים: יש שהיה קורבן, ראוי לו שיהיה מעכשיו התוקפן.

ראוי להקשיב לדיבור "הירושלמי" הזה מיסודו של גרינברג, או מוטב, קולו של הכותל המערבי. הבעלות על הקרקע של ארץ ישראל דרושה רק ככל שהיא נחוצה להישרדות שיש עמה כבוד ואין בה חורבן, ואסור לה להפוך כלי שיביא אליה דווקא את המערך השגור מן הגלויות השונות. הבעלות הקניינית על ארץ ישראל ה"שלמה" (שהמשתמע האחרון ממנה הוא כיבושו בפועל של הר הבית) וקידוש האדמה עצמה, הוא פטישיזם זר שאינו מתחייב כלל מערכיה של היהדות ומהרגל חייה לאורך ההיסטוריה.

העמידה מול הכותל הירושלמי מלמדת כי העומד בזיקה אל קודש הקודשים הוא העומד במקום הנכון ביותר אל מהותו העתיקה של המקום, זו החרותה בלוחות וזו הקובעת את ערכיו היקרים ביותר של העם. וכל מי שמבקש לעמוד על קודש הקודשים עצמו, מחריב אותם ערכים עצמם. ישראל היא ארצם של אלה העומדים בזיקה לכותל המערבי, והאדמה הנחוצה להם היא זו הנחוצה לחייהם העומדים בזיקה אליו, והם אינם זקוקים לבעלות קניינית וממלכתית גורפת להוכחת שייכותם.

שייכותם של הישראלים לירושלים ושייכותה להם היא לעולם חלקית במובנה הארצי, אבל היא שלמה וגמורה במובנה הרוחני. הירושלמיות היהודית-הישראלית שונה מזו המוסלמית ומזו הנוצרית, משום שהיא מתרחשת בתוך זמן קדמון אחד, זמן עומד וזורם כאחד, זמן שהוא מקום, "עולם". זיקתם אל העיר נשמרה בקפדנות באמצעות המבט מזרחה וסימון המזרח. זו גם הזיקה המתרחשת היום, מקרוב, וטעות היתה בידיו של מי שחשב שיש להמירה בזיקה אחרת. ירושלים היא לעולם כיוון. קדושתה של ירושלים איננה דווקא נחלת אלה המכונים דתיים בזירה הפוליטית של החברה הישראלית העכשווית, וההיענות לה איננה עשויה דווקא מתפילות וטקסים שקודשו על ידי המסורת. גם היושבים בחדרה ובדימונה שוכנים שם משום זיקתו של מקומם אל נקודת הציון של "ציון" והם מקדשים אותה בחייהם.

הכותל, ובהרחבה ירושלים, הוא היכל יהודי, שיהודיותו היא בכך שאין לו קירות ונדבכים, אין בו חפצים ואין בו טקס מוחשי ונבדל מחיי היום-יום. ירושלים איננה דבר אלא מקומו של הדבר. חלל וכיוון. והיא רוח היודעת וזוכרת היטב את תולדות העם הנמשך מסיפור העקדה. והיא שותקת. היא אינה רוחשת כתל אביב. כבר אלפי שנים היא שותקת. לכן כה מתאימות לה אבני הכותל, החומות והקירות, המתנהגות כמוה, ושומרות על איזו אירוניה הדומה לזו שלה. אבל האבנים אינן ירושלים, אלא רק אחד מדימוייה המוחשיים.

אין "ירושלים של מעלה", אלא רק לגבי אלה הכבולים בדימויים היכליים של קדושה מפוארת, אור אלוהי מסנוור ושאר אבזרי התיאטרון של הדת הארצית. ירושלים של מטה היא מדיום, כלי ואפרכסת להקשיב לקול הדממה הגדולה האוצר בחובו את כל דבריו של המקום הזה.

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד