מילכוד הייחודיים / דני בר גיור
מילכוד הייחודיים / דני בר גיור

 

מנהל בית הספר לאמנויות בירושלים

 

 בתי הספר הייחודיים בירושלים, המבטאים היום חוסר שוויון, יכולים לשמש מנוף אמיתי לשינוי חברתי. במקום לבלום את הצורך של אנשים להתאגד ולהקים בתי ספר ברוח ההולמת את תפיסת עולמם, יש לרתום את בתי הספר האלה למחויבות כלל-עירונית

 

ירושלים  היא מהערים המדוברות והמורכבות בערי ישראל . להיסטוריה ולפוליטיקה הסבוכים שלה יש השלכות משמעותיות על חיי היום יום ומערכת החינוך בה. ארבעה גורמים נוטלים חלק בעיצוב אופי מערכת החינוך הזאת:

מספר תושבי העיר. על אוכלוסיית ירושלים, העיר המאוכלסת ביותר בישראל, ניתן ללמוד מלוח 1.

לוח 1: גידול העיר 1995-2020 (נתונים באלפים):

2020

2015

2010

2005

1995

שנה

946.5

864.2

787.9

717.8

591.5

תושבים

 

 

 שיעור התלמידים בכלל תושבי העיר. אוכלוסיית העיר צעירה מאוד, בעיקר בגלל גודל המשפחות החרדיות והערביות בה, כפי שניתן ללמוד מהנתונים הבאים. הדבר משפיע על גודל מערכת החינוך בעיר, שהיא כעשירית ממערכת החינוך הארצית. בירושלים, 44.3% מכלל התושבים הם בגילים 0-19, לעומת 22.7% בתל אביב וכ-26% בחיפה. בירושלים לומדים 194,955 תלמידים. גודלה של מערכת החינוך היה יכול להיות גורם מקדם לאפשרות של איגום משאבים, אך השילוב של יחס תלמידים-בוגרים (מספר מבוגרים משלמי מסים מול מספר תלמידים צרכני שירות) ועונייה של העיר עושים את המערכת לדלת משאבים.

מצבה הכלכלי של העיר. ירושלים היא מהעניות בערי ישראל  והענייה בערים הגדולות בה. מצב זה משפיע ישירות על המשאבים העומדים לרשות העירייה להשקעה בחינוך. מצבם הכלכלי של מרבית תושבי העיר אינו מאפשר להשלים ולהשקיע, במקום שהמערכת העירונית אינה משקיעה.

עונייה של מערכת החינוך ניכר בשלושה דברים לפחות. האחד הוא מיעוט שעות הוראה במערכת, המיתרגם בכמה אופנים בבתי הספר: במספר תלמידים גבוה בכיתות, במיעוט פיצולים לקבוצות והקבצות, במיעוט שעות עזר ותמיכה פרטניים לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים, במיעוט פרויקטים מיוחדים. העוני גם גורר השקעות נמוכות בתשתית. הדבר מוצא את ביטויו בצפיפות במבנים, עד כדי לימודים בשתי משמרות, בכיתות לימוד מוזנחות, במחסור בחדרי ספח ובציוד תומך הוראה כמחשבים. הדבר השלישי הוא מיעוט פעילות העשרה תרבותית מחוץ לבית הספר. אין ספק שהעוני פוגע יותר בשכבות החלשות, הזקוקות לסיוע מבית הספר, שכבות שאינן יכולות לקנות את החינוך בעצמן.

ההתפצלות המגזרית בעיר. מלוח 2 עולה כי אוכלוסיית העיר מתחלקת לארבעה מגזרים. שיעורי המגזרים הערבי והחרדי גבוהים בירושלים משיעוריהם הארציים, ובוודאי גבוהים מהמצוי בכל עיר אחרת בישראל.

לוח 2: התפלגות אוכלוסיית התלמידים בירושלים

 

ממוצע תלמידים בכיתה

מספר תלמידים

מספר כיתות

מגזר

24.9

64,201

2,577

יהודי רשמי

30

40,354

1,345

ערבי  רשמי

25

77,990

3,067

יהודי חרדי

29

21,168

739

ערבי לא רשמי*

26.4

203,713

7,728

סה"כ

 

*בתי ספר פרטיים, כמו בתי הספר האמריקאי, הצרפתי, האנגליקני, שאינם קשורים למערכת החינוך הישראלית

הפיצול למגזרים מבטא גם פיצול בהשקפת עולם, בתפיסה דתית, היסטורית ולאומית, ומייצר פיצול גם בתוכניות הלימוד. כך נעשית המערכת לחיבור כמעט בלתי אפשרי בין כמה מערכות חינוך נפרדות. ואכן, לחינוך החרדי אגף נפרד בעירייה.

ניתן לראות אפוא כי העיר, עם חלקה המזרחי, היא גדולה בשטחה ובמניין תושביה, אך אוכלוסייתה צעירה והיא ענייה ומפוצלת מגזרית. אין פלא שהיא מדורגת תדיר במקום נמוך מאוד בהישגים בבחינות הבגרות.

לוח 3 (מתוך נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)  מציג את שיעור מקבלי תעודות הבגרות בירושלים, בשנת תשס"ב, בהשוואה להישגים בתל אביב ובחיפה מחד גיסא, ולהישגים באזורים סובבי ירושלים מאידך גיסא. מנתונים אלה ניתן ללמוד על המקומות שאליהם עברה האוכלוסייה החזקה של העיר.

לוח 3: שיעור מקבלי תעודות הבגרות בירושלים בהשוואה לערים אחרות

אחוזי מקבלי תעודת בגרות בתשס"ב

עיר/יישוב

58

ירושלים

65

תל אביב

69

חיפה

59

גבעת זאב

54

בית שמש

65

מטה יהודה

75

מבשרת ירושלים

62

מעלה אדומים

 

 

                                              *

 

לפני שאתמקד במערכת החינוך הממלכתית, ברצוני לומר כמה מלים על מערכות החינוך החרדית והערבית. מערכת החינוך החרדי היא 39% ממערכת החינוך בעיר. שיעור זה משפיע לא רק על צביון העיר ומצבה הכלכלי, אלא גם על ממוצע הישגים  של תלמידי העיר בכל מבחן משווה, ועל שיעור הזכאות לבחינת בגרות. המערכת החרדית אינה מחויבת לתוכנית לימודים כלשהי, וממילא אינה מגישה את תלמידיה לבחינות הבגרות.

מצב דברים זה, שבו מערכת החינוך החרדית נתמכת בכספי המדינה אך אינה מכינה את בוגריה לשוק העבודה, עלה לא פעם לדיון ציבורי. משנת הלימודים תשס"ד חל שינוי במדיניות משרד החינוך, לחייב כל מוסד המבקש לקבל תמיכה מכספי המדינה ללמד תוכנית ליבה הכוללת הוראת חשבון, מדעים אנגלית וכו'. מדיניות זו תוביל לשינוי משמעותי בהשכלתם הכללית של תלמידי המערכת החרדית בתנאי, כמובן, שהסכם קואליציוני עתידי לא יבטל את "הגזרה".

מערכת החינוך הערבי סובלת זה שנים מאפליה לרעה וממיעוט משאבים. משום כך רמת הישגיה נמוכה במידה ניכרת מזו של מערכת החינוך היהודית. בנוסף לכך, מוסדות ערביים רבים בוחרים שלא ללמוד לפי תוכנית הלימודים הישראלית. שני גורמים אלה משפיעים על ההישגים של תלמידי העיר ועל  שיעור בעלי תעודת הבגרות בתום הלימודים.

יש בירושלים ערבים שהם אזרחי המדינה (ערביי 48'), ולכל ערביי ירושלים המזרחית מעמד מיוחד של תושבים שאינם אזרחים. אזרחי ישראל, הלומדים בבתי ספר עירוניים, מחויבים ללמוד לבגרות ישראלית. תלמידים בבתי הספר הלא רשמיים כמו בתי הספר האנגליקני, האמריקאי, הצרפתי, לומדים לפי תוכניות שלהם. התלמידים הערבים שמעמדם מעמד תושבים בעיר יכולים לבחור בין התוכנית לבגרות ישראלית או בתוכנית הלימוד של הרשות הפלשתינית (בעבר תוכנית הלימוד הירדנית), התווג'יהי. בכל בתי הספר באזור ירושלים לומדים לפי התווג'יהי, למעט בית הספר התיכון בבית צפפא, שבו רוב התלמידים לומדים  לתווג'יהי ומיעוטם לבגרות הישראלית.

נראה  שקודם כל יש הכרח להשקיע משאבים רבים במערכת החינוך הערבית, כדי לצמצם פערים בינה למערכת היהודית. רק אז יהיה אפשר לחשוב במערכת זו על  הבעיות המעסיקות היום את המערכת היהודית ושעליהן ארחיב את דיוני להלן.

מכאן ואילך אתייחס בעיקר למערכת החינוך הממלכתית, ובמידה פחותה למערכת הממלכתית-דתית. המצב הכלכלי בעיר מביא להגירה שלילית שלא רבים מוכנים לדבר עליה או לפרסם את נתוניה. ירושלמים רבים בוחרים לעזוב את העיר, אם לצורך שיפור והשגת דיור באחד מפרברי ירושלים, או לצורך תעסוקה במרכז הארץ. הנתונים שהוצגו לעיל על שיעור הבוגרים המסיימים לימודים עם תעודת בגרות באזורים מסביב לירושלים מעידים על תופעה זו.

הדעות חלוקות בשאלה, מה מקום מערכת החינוך בסך השיקולים המניעים משפחה להעתיק מקום מגורים. אני מאמין כי איכות החינוך היא גורם משמעותי מאוד בשיקולים אלה. מכל מקום, לירושלים יש עניין רב בכך שמשפחות שעברו להתגורר בפרבר ימשיכו לשלוח את ילדיהם להתחנך בעיר. לשם כך, מערכת החינוך בירושלים צריכה, ויכולה, להיות אבן שואבת למי שכבר היגרו, ובלם למי שעשויים להגר מהעיר.

 

                                             *

 

כדי למצוא דרכים לעשות את מערכת החינוך העירונית לאבן שואבת, ראוי לסקור תחילה את תולדותיה בעשורים האחרונים. ירושלים היתה מהערים הראשונות שנכנסו לתוכנית האינטגרציה. כבר בשנות השישים נפתחו בה חטיבות ביניים ברוח זו. בה בעת החלו להיפתח בירושלים בתי ספר ייחודיים. ההגינות מחייבת להזכיר, כי היו גם בתי ספר ייחודיים ספורים לפני עידן האינטגרציה. הרקע להקמת בתי ספר הייחודיים החדשים נתון בוויכוח. יש הגורסים שהם נפתחו כ"מסלול עוקף אינטגרציה". אחרים טוענים שהם נפתחו בגלל כשלון האינטגרציה והחיפוש אחר מסגרות חינוך איכותיות יותר. טענה שלישית היא, שפתיחתם לא היתה קשורה כלל לאינטגרציה אלא חלק מבקשת השתייכות קהילתית, תוצר של רוח תקופה שבה זכות ההתאגדות וזכויות הפרט קודמו מאוד בתודעה הציבורית. מכל מקום, התוצאה היא שיש בירושלים בתי ספר ייחודיים בכמות ובאיכות יוצאי דופן בהשוואה לרמה הארצית ואולי אף הבינלאומית. חלק מבתי ספר הייחודיים הם בבעלות העירייה וחלקם בבעלויות אחרות. אציג כאן את מרביתם.

בית הספר הניסויי - שבו הבחירה והחופש של התלמידים הם ערך עליון (מהגן עד י"ב).

בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה - תיכון המתמחה במסלולי לימוד לתלמידים מחוננים.

האקדמיה למוסיקה ולמחול - תיכון המתמחה במוסיקה ובמחול.

בית הספר המסורתי - תיכון עם תגבור לימודי יהדות (תל"י).

בית ספר גבעת גונן - ברוח ערכי תנועת העבודה (מהגן עד י"ב).

בית ספר תיכון בויאר - בית ספר למצוינות, שלומדים בו תלמידי העיר לצד תלמידי פנימייה.

בית ספר קשת - שלומדים בו דתיים וחילוניים יחד (מהגן ועד י"ב).

בית ספר אדם - בית ספר אנטרופוסופי (כרגע עד כיתה ח').

בית הספר הדו-לשוני - שלומדים בו ערבים ויהודים יחד (כרגע רק יסודי).

בית הספר הדמוקרטי - ברוח בתי הספר הדמוקרטיים (בשלבי הקמה).

בית ספר רעות - דתי פלורליסטי, הראשון מסוגו השייך למערכת הממלכתית.

בית הספר התיכון לאמנויות - מתמחה במגמות תיאטרון, אמנות
פלסטית, מוסיקה, מחול וקולנוע.

בית הספר הפתוח ליפתא - מתמחה בטיפול בתלמידים ש"נשרו" מהמערכת הרגילה.

בית ספר קלבין - הצטרף לרשת מופת (כיתות ז'-ט').

לכל אחד מבתי הספר שנמנו לעיל יש תוכניות לימוד ייחודיות, המותאמות לתפיסת העולם שבבסיס הקמתם. בנוסף לאלה, יש עוד מסלולים ייחודיים בבתי ספר רבים.

מדיניות המכסות שנוקטת העירייה עשויה ממפתח משתנה של שיעור התלמידים שניתנת להם אפשרות לעבור מהמערכת הרגילה למערכת הייחודית. מדיניות המכסות מופעלת בעיקר במעבר מבית הספר היסודי לחטיבות הביניים. כ-10% מכלל שכבת הגיל מקבלת אישור לעבור למערכת הייחודית, תוך שמירה על פיזור אחיד ככל האפשר בעיר. ככל הידוע לי, בשלבים המוקדמים יותר אין פיקוח על המעבר, וקורה לא אחת שהורים מוציאים את ילדיהם מהמערכת הרגילה בגיל הגן, לטובת המערכת הייחודית. מטרת מדיניות מכסות זו היא לשמור על רמת אינטגרציה הגיונית בבתי הספר הרגילים.

בחינוך הממלכתי-דתי המצב קיצוני יותר, כלומר, יש מסגרות ייחודיות רבות  יותר. מערכת זו נכנסה לתוכנית האינטגרציה רק בשנים האחרונות. עד אז, כל מי שרצה לעבור למערכת ייחודית ונמצא מתאים, יכול היה לעבור.

כדאי להדגיש: לבתי הספר הייחודיים צריך לרצות להגיע. צריך להחליט שרוצים ללמוד בהם, וצריך להתאמץ בכדי להתקבל אליהם ולרוב צריך גם לשלם כסף בעבור זה. כך מתהווה איום להיווצרות שתי מערכות חינוך מקבילות בעיר, האחת מסוג א', לאוכלוסייה המודעת לחשיבות החינוך ויכולה לממשו; והאחרת מערכת מסוג ב', לאוכלוסייה שאינה מודעת לחשיבות החינוך או שאינה יכולה לממשו. יש שיטענו שמצב כזה כבר נוצר.

מניסיוני האישי אני יכול לומר שאכן יש כאן בעיה. גם אם אין הפרדה בכל המוסדות, השארת המצב כנתינתו, כלומר הסתמכות על רצונם הטוב של מנהלי בתי הספר הייחודיים לקבל אחריות חברתית, איננה מספקת. בצד זה, הלך הרוח בציבור הירושלמי, המביע אי נחת גדלה והולכת, מחייב החלטות נחרצות. אפרט להלן.

 

                                            *

 

בשנים האחרונות עולה מספר התלמידים המבקשים לעבור לבתי הספר הייחודיים. מנגד שומרת העירייה, ובצדק, על מכסות תלמידים שניתנת להם הזכות לעבור. מצב עניינים זה העלה לשיח הציבורי בעיר כמה שאלות ערכיות לא פשוטות, שחלקן אף הגיעו לבג"ץ, ומשם לשולחן ועדות רבות ובראשן ועדת לביא.

את ועדת לביא הקים בשנת 2001 מי שהיה אז ראש העיר, אהוד אולמרט, בעקבות עתירה לבג"ץ של הורים ממערב העיר, שקבלו על ההחלטה שלתיכון ליד האוניברסיטה אפשר להתקבל רק מאחד משני בתי הספר היסודיים בשכונת בית הכרם. מנדט הוועדה היה לבחון את מדיניות אזורי הרישום בירושלים ואת המודלים האפשריים ליישום האיזון בין ערכים חברתיים לזכויות הפרט.

מסקנות רבות של דו"ח הוועדה מתייחסות באופן מפורט לכל שלבי הלימוד. הן מתייחסת בנפרד למערכת החינוך הממלכתית ולמערכת הממלכתית-דתית. שתי מסקנות בולטות בדו"ח והן:

 א) יש צורך לבטל את החופש של בתי ספר לבחור את תלמידיהם (במקרים מסוימים מסכימה הוועדה למיון של כשליש מהתלמידים) ולקיים הגרלה משוכללת (לפי מדדים סוציו-אקונומיים) בין כל המבקשים להתקבל לבית ספר. הרעיון מאחורי מסקנה זו הוא שרק באמצעות הגרלת תלמידים ניתן להשיג שוויון הזדמנויות אמיתי.

ב) יש צורך למנוע פתיחת בתי ספר ייחודיים נוספים, ולמנוע את הרחבת הקיימים.

לצד מסקנות אלה, תומכת הוועדה בהגדלת החופש של משפחות לבחור בתי ספר בעיר.

אין ספק ששתי מסקנות שלעיל מפנות אצבע מאשימה אל המסגרות הייחודיות. עם מסקנה א' אני נוטה להסכים עקרונית, אף שיישומה מחייב מחשבה רבה, כמו גם ההשלכות היישום על האוטונומיה של בתי הספר. מסקנה ב' בעייתית מאוד בעיני. אני חושב שיש דרכים טובות יותר להשגת האיזון בין ערכים חברתיים לזכויות הפרט.

השאלה העומדת היום על הפרק היא מקומם של בתי הספר הייחודיים בעיר: האם הם מקור הבעיה ולכן צמצומם הוא תחילת הפתרון, או שמא בתי הספר הייחודיים יכולים להיות חלק מפתרון של בעיה, שממילא לא הם מקורה. הדעות בעיר נחלקות בין המצדדים בסגירת בתי הספר הייחודיים והשגת שוויון במחיר התיישרות סביב המכנה המשותף הנמוך (יצירת בתי-ספר הומוגניים), לבין המצדדים בקיומם של בתי הספר הייחודיים במתכונתם, בלי לגלות רגישות ואחריות חברתית.

אני מבקש להביא כאן מודל אחר לפתרון הבעיה. לדעתי, הוא לא קיבל את תשומת הלב הראויה, לא בציבור ולא בוועדת לביא.

בבסיס  המודל כמה הנחות יסוד:

   א. בתי הספר הייחודיים הם על פי רוב בתי ספר מצליחים ומבוקשים. 

   ב. צריך לשאוף להעלות את רמת החינוך בעיר ולא להתפשר על איכות.

   ג.  לשביעות רצון התושבים מנגישותם לבתי הספר ומאיכות החינוך בעיר משקל אמיתי בהחלטה לעזוב את העיר או לא.

   ד. מסגרות החינוך הייחודיות בירושלים רוצות ויכולות (חלקן אף עושות זאת היום) לקבל עליהן אחריות חברתית לכלל אוכלוסיית העיר.

המודל, הפשוט בעיקרו, הוא להפוך את בתי הספר הייחודיים לחלק משמעותי מהפתרון. אפשר להשיג זאת בכמה דרכים, והן צריכות להיפתח לדיון ציבורי בעיר.

דרך אחת היא לאפשר לכל בית ספר לבחור את תלמידיו ולכל תלמיד לבחור את בית ספרו, ובד בבד לחייב כל בית ספר לקבל תלמידים רק לפי התפלגות האוכלוסייה הכללית בעיר. פתרון זה מעביר את האחריות לבתי הספר, מעצים אותה וחוסך הוצאות מיותרות למנגנון העירוני.

דרך שנייה היא ליצור אמנה חברתית בעיר, שיחתמו עליה כל מנהלי בתי הספר. באמנה זו יוחלט כיצד תורם כל בית ספר את תרומתו למאמץ הכלל-עירוני. במקרה זה לא תהיה אחידות באוכלוסיות בתי הספר, אך תהיה אחידות רעיונית.

פתרון זה של אמנה חברתית נראה לי מוצלח יותר, בעיקר משום שהוא יאפשר שונות ויצירתיות רבות יותר, אך גם משום שהוא מסלול עוקף בג"ץ; רוצה לומר,  ברור לי שלכל פתרון שיתבסס על חוקים ותקנות, תימצא גם דרך לעוקפו. עובי ספר החוקים של חברה עומד ביחס הפוך לעוצמתה וללכידותה.

האינטגרציה, שהיתה צו השעה בשנות החמישים והשישים, ושנועדה בעיקר להעלות באופן ניכר את שיעור התלמידים הנשארים במערכת, אינה נחוצה עוד היום, במתכונתה. להערכתי, כבר שנים לא התקיים דיון אמיתי על האינטגרציה ועל מימושה. נדמה לי שנחוץ היום לקיים שיח על שוויון הזדמנויות אמיתי ועל הגדלת המודעות והנגישות של הקהילה למערכת החינוך. אי אפשר, וגם לא נכון, לנסות לבלום את הצורך של אנשים להתאגד, להקים בתי ספר ברוח ההולמת את תפיסת עולמם, ולחפש את הטוב ביותר לילדיהם. מה שנכון לעשות הוא לרתום את בתי הספר האלה למחויבות חברתית כלל-עירונית. בתי הספר הייחודיים בירושלים יכולים לשמש מנוף אמיתי לשינוי חברתי בעיר.

אתן כמה דוגמאות לתרומות ותשומות שעלו בשיחות רבות שניהלתי  עם  אנשי חינוך בירושלים. למשל, מעבר של בית ספר מבוקש ו"אליטיסטי" לשכונת מצוקה, תוך התחייבות לקלוט אוכלוסיית השכונה. המודל הזה כבר קיים בירושלים בבית הספר גבעת גונן; או התחייבות של בית ספר להתמחות בשילוב ילדי חינוך מיוחד ו/או תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, וקליטת התלמידים לבית הספר ולקהילה; או התחייבות של בתי ספר בעלי תוכניות ייחודיות  לפתוח מסלולי הכשרה בבתי ספר יסודיים ובגנים בשכונות חלשות, כדי להכין תלמידים לקליטתם במסלולים הייחודיים (מסלולי התמחות באמנויות, מסלולים למחוננים וכו').

המצב היום, של מתח רב והיעדר הסכמה רחבה, לא מוסיף לאיכות החינוך בעיר. אנרגיה רבה מדי מושקעת במאבקים וויכוחים, והמנגנון העירוני עסוק בניסיונות לשמור על האיזונים העדינים. מוטב להפנות אנרגיה זו ליוזמות ומחשבה פדגוגיים, לטובת העיר כולה. אמנה חברתית והסכמה רחבה יעתיקו את המודל הקהילתי, המתקיים בלא מעט בתי ספר, לרמה עירונית. מודל זה של הסכמה על העקרונות והדרך מאפשר סולידריות, אכפתיות ונכונות לתרום לכלל, שחסרים כל כך בישראל.

חשוב לציין כי יש בעיר בתי ספר נהדרים שאינם ייחודיים, שנעשית בהם עבודה נהדרת. אין ספק שחלוקה יותר צודקת של הנטל החברתי, והשוואה ביכולות הכלכליות, תשפר את יכולתם של בתי ספר אלה להתמודד עם מערכת הייחודיים.

האמור לעיל מתייחס למערכת החינוך הממלכתית בעיר, אך במשתמע גם לאחותה הממלכתית-דתית. המערכת הדתית נכנסה לעידן החיטוב רק בעשור האחרון, אך נדמה כי רב הדומה על השונה בהתייחסות לשתי המערכות. מציאת פתרון מוסכם על שתי אוכלוסיות אלה נכונה וחשובה לעיר. אם הניסיון הזה יצליח במערכת החינוך בירושלים, אולי יהיה בכך כדי לתת דוגמה גם למקומות אחרים, כנאמר: "מציון תצא תורה".

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד