חתונה בוכרית / דן בניה סרי
חתונה בוכרית / דן בניה סרי

 סופר

 

ימים אחדים התהלך שמואל ברוח נכאה. לא יכול  היה לשאת את העלבון. את הדרך בה כיסתה עליו רוחמה ודחתה אותו מעליה. בערבים, מול כוס הקפה של אמו, כמו גם במקום עבודתו, שקע אל תוך שתיקה עמוקה ולא הניח לאיש למשות אותו ממצולתה.

 

מוטו:

פעם אחת באתי אצל שני קברים. נבהלה אלי אשה אחת ואמרה:  מתייגעת אני שעה ארוכה ואיני מוצאת קבר אמי ואבי לבכות עליהם. אמרתי לה: הנה קברי אבי ואמי. לא תמצאי שם יותר משיש פה, ואל תמצאי חסר פה משיש שם. נפלה האשה על הקברים וגעתה בקול בכי. אמרתי לעצמי, יודע אני שאיני יכול לבכות עליהם, עתה, הרי זו נהנית ואלה אינם חסרים.

                                                                    (מעצמי אל עצמי)

 

- א' -

 

אין לך הלוויה כהלוויה בירושלים, כפי שאין לך חופה כחופה בירושלים.

אלא שלא באלה בא הכתוב לספר, אלא בשמואל שמחיוף, בחור בוכרי ממוצע קומה, ואף פושר למראה, שמזה כשנתיים עומד עליו אביו ומבקש להשיאו לבת דודו, זלפה יששכרוף. אמנם אותה בתולה לא נודעה בפנים נאות, ואף גופה לא יצא לתלפיות. מין לביבה עיסתית שנאפתה למעלה מן המידה, שאלמלא עינה הימנית לא היית יודע שגם השמאלית פוזלת. אלא שכל אותן זוטות מפוקפקות שנשתבחה בהן אותה ריבה, נתבטלו בעיני הבריות כלא היו, שעה שנודע בשערים שאביה של אותה בתולה, מנשה יששכרוף, בעל חנות כלי הנחושת שבשכונת הבוכרים, מתעתד להוריש את מחצית חנותו למי שעתיד להיות חתנו. אלא ששמחה וקוץ בה. אותו חתן, שמואל שמחיוף, ככל שנתקנאו בו הבחורים בשכונה, מיאן להיכנס לעסקי דודו. "יש לה גם אוזניים גדולות", אמר.

אך לא איש כיהושע שמחיוף, מוכר הכפתורים, יניח את בנו לעשות כרצונו. מה גם שלאחרונה החל תובע ממנו גיסו, אביה של זלפה, לפרוע אותו  שטר חוב כספי כבד שחב לו יהושע שמחיוף מזה שנים לא מעטות. אמנם בתחילה נהג בו מנשה יששכרוף בהגינות מפתיעה, ומלבד בערבי חגים, שבהם שאל בלשון נקייה לגורל ממונו, לא נעכרו יחסיהם כלל. אך משעה שהגיעה זלפה בתו לפרקה, נעשה אביה נמרץ מתמיד, ועם שהוא שב ושואל גם בערבי שבתות על אותו ממון, אף פלט מפעם לפעם באוזני בעל אחותו, שבתו כבר חשה בבתוליה, ולאחרונה אף הביעה באוזני אמה את רצונה להיפטר מהם. אמנם לא נקבו עדיין השתיים בשמו של הנידון, אך מארשת פניו התקיפה של גיסו, ידע מוכר הכפתורים שנפל הפור על בנו. בתחילה לא השיב יהושע שמחיוף לגיסו כלום. גם הוא כרבים מבני השכונה קונן על גורלה של הילדה שהרתה אותה אמה ברשלנות חמורה, ואף הניחה לה להיוולד כטעות פושעת. לא שמכוערת היתה בתכלית, ואף היו מי שטענו שישנם בעלי חיים  דוחים ממנה, אך כשהשגיחו הבריות שגם החתולים כבר החלו נסים מפניה, לא תמה איש מהם מפני מה נטו הבחורים אותם ימים להתהלך בסמטאות  רק בלוויית השוטרים.

משכך, לא נפתע יהושע שמחיוף שעה שעמד עליו אותו בוקר גיסו ובתום תפילת "שחרית". אחז בזרועו והוליכו עמו בפזיזות חמימה עד לפתח חנות הנחושת שלו. "יודע אתה", עמד ופתח את ראשון המנעולים בדלת חנותו, "כבר הרבה ימים חוכך אני בדעתי להוסיף שותף לעסקי החנות. לא, שחלילה, עייף אני או שנעשיתי, לא עליך, רפה שכל, אדרבא, עוד כוחי במותני להביס ואפילו את העשירים שבסוחרי ירושלים. אלא שהכל יודעים שטובים השניים מן האחד, או כדרך שלמדנו מן התורה, שעד שלא עמד אהרן על משה אחיו ודיבר תחתיו בפני פרעה, לא היו ישראל יוצאים ממצרים. ואני, עם שהתהרהרתי הרבה עם עצמי, לא מצאתי ראוי והגון מבנך להיכנס אל בית מסחרי. ואין זו, חלילה, דעתי שלי בלבד, אדון שמחיוף", הקפיד באדיקות מרובה משום מה לפנות אל גיסו בשם משפחתו בלבד, "הנה, גם בתי זלפה שתחיה, נתנה ברכתה לעסקה ואף הצהירה בלשון אמיצה, שהפתיעה גם את אמה, שנכונה היא בנוסף למחצית החנות גם להניח לבנך להיכנס אל תוך חייה", הניד מנשה יששכרוף בראשו כמי שעדיין אינו שלם עם דברי עצמו, "כן, כן, אדון שמחיוף. מי היה מאמין, אדון על חייה. וגם אותו שטר חוב", הוסיף באותה נימה מרוסנת של חיבה, "גם בו עמדה עלי בתי וציוותה עלי לקרוע אותו מיד בתום החופה. כך, בפירוש, לעיני האורחים כולם. ואני, אדון שמחיוף, אף שדעתי בעניין זה עדיין מסוכסכת, גמרתי עם עצמי שגם בזה אלך אחרי  רצונה של הילדה. ועתה, ובכדי שלא אתפתה, חלילה, לעבור על מצוותה, נמהר ונתקע בשעה טובה כף זה לזה".

אלא שלא כך נתגלגלו להם הדברים, ושמואל שמחיוף, שלא ידע דבר מאותו שטר חוב שריחף כמאכלת מעל צוואר אביו, הנה, כשהגיעו אליו הרמזים הראשונים אודות בת-דודתו, עמד ובהחלטיות גמורה דחה מעליו את כל השתדלנים. גם שאול הגבאי שבא אצלו כמו באקראי יצא מידו בידיים ריקות. משכך, לא יצאו ימים רבים ועם שנודע בשערים סירובו של שמואל שמחיוף לגאול את בתוליה של בת-דודו, החלו השליחים הראשונים של דודו מנשה מקישים בתקיפות על דלת בית אביו, ובלשון בהירה, שלא היה בה כל מקום לתמיהה, תבעו את  פירעון השטר.

בתחילה נהג יהושע שמחיוף עם השליחים של גיסו בדרך ארץ ואף הציג לעיניהם בנדיבות רבה את צנצנת הקפה הריקה, אך כשהגיע אצלו אותם צהריים שאול הגבאי וגילה על אוזנו, שגיסו, מנשה יששכרוף, חוכך בדעתו להביא עניינו של אותו שטר חוב בפני דין תורה, מיד נתקף חרדה גדולה, ועם שהוא מקדים וסוגר את  חנותו הקטנה, מיהר אצל אשתו.

"מה קרה?", נבהלה אשתו למראה פניו.

"הילד שלך", הטיח בפניה.

"הכסף?", חשדה בארשת פניו.

"רוצה להביא אותנו לדין תורה".

"מנשה?", ספקה כפותיה בחרדה.

"האח שלך", התיז בבוז את  המלים מגרונו. "רוצה להשליך אותך ואותי, כמו החתולים, לרחוב".

"אבל אני שמעתי שכבר מצא לילדה שלו בחור אחר".

"איזה?".

"אשכנזי".

"הגמד ההוא?".

"עם פיאות".

"אולי", הוסיף לענותה, "אבל המשוגעת שלו רוצה רק את החמור שלנו. והוא באמת חמור. אפילו עם פטיש לא תוציאי מהראש שלו כלום. כל היום אותו מזמור. הילדה מכוערת".

"אבל הילדה באמת מכוערת", העירה בקול חרישי.

"ואת, מה, מלכת אסתר?", התפרץ לעברה, כשלפתע עצר בלשונו, וכשהשגיח בפניה המתעוותות של אשתו, השפיל עיניו לרצפה. "לא התכוונתי, אשה", מלמל, אלא שאשתו לא השיבה כלום. התיישבה על הספה וטמנה כפותיה בין ברכיה.

רגעים אחדים שתקו השניים. יהושע שמחיוף הסתיר פניו בשמשת החלון ואף שהשגיח בעורב נפחד שנסק מכיפת פנס החשמל אל עבר עץ הברוש שמאחור, הוסיף להאזין לקולות שעלו מן הספה. לבסוף, כשהקיש שעון הקיר הסמוך לפתח המטבח שש פעמים, קרב אל אשתו וישב בזהירות לצידה.

"אל תבכי, אשה", ביקש.

"אני לא בוכה".

"וגם הכסף, אולי את צודקת".

"מספיק", הפסיקה אותו.

"כן, בוודאי", התרומם נבוך מעל הספה, "וגם הילד, נו טוב, אם את כל כך מתעקשת נשתה אולי איזה קפה".

אף שהוסיפה לבכות, חנקה את עלבונה והציצה אף היא בשעון הקיר.

"נחכה לילד... הוא בטח... עוד מעט... יגיע".

"תמיד היית אשה טובה", הסכים עמה.

כשנכנס שמואל אל הבית, היה זה אביו שמיהר, להפתעתו, וקידם ראשון את פניו.

"אה, ברוך הבא", נגע במתינות בזרועו, "כבר הגעת".

"זו תמיד השעה", הציץ, כמותם, משתאה בשעון הקיר.

"אתה בטח גם עייף".

"מה קרה, אבא?", חשד בדאגתו.

"לא כלום", מיהר להבטיחו, "אמא שלך ואני חיכינו לך לשתות קפה".

"אז למה אתה עדיין עם המעיל?".

"אה, כן", מיהר אביו ופשט את המעיל מעליו, "אפילו את החנות סגרתי היום מוקדם".

"אתה חולה?".

"לא, לא", מיהרה אמו להסיח את דעתו, "די, מספיק, בואו נשתה", אמרה עם שהשגיח שמואל בפניה.

"מה קרה, אמא, את בוכה?".

"סתם, ילד, כלום".

"אל תשקרי לי".

"זה בגלל אותם מנוולים", קרב אביו לעברו.

"מי?".

"כל האנשים בשכונה", השיב, "מוצצים לאמא שלך ולי את הדם. שואלים מתי תתחתן".

"ובגלל זה אמא  בוכה?", חשד בנימת דיבורו.

"אני בגיל שלך כבר הולכתי אותך לתלמוד תורה. נכון, אשה?", פנה בחיוך רפה אל עבר אמו.

"אני ילדתי אותו", הינהנה עמו בראשה.

"ומאז הפסקת ללדת".

"זה מה שגזרו עלינו הרופאים", הזכירה לו.

"אה, כן", מלמל בשמץ של הסכמה, "וזה גם מה שאמרו עכשיו שניים מהם על בת אחיך".

"זלפה?", נכנס לדברי אביו.

"כן ילד", קרב אביו והניח יד פייסנית על כתפו, "שכלתך לעתיד בנויה כהלכה".

"בוודאי תלד תאומים", העיר לעברו בלגלוג נרגז.

"לפחות", הבטיח לו, "ולא זה בלבד. אתה בטח גם יודע שהדוד שלך הבטיח חצי חנות לכבוד הכלה. כן, כן, ילד, חצי. וזה מה שצוחקים עליך עכשיו אותם מנוולים. שבחורים אחרים בשכונה היו מתים אפילו בשביל רבע חנות לשבור במקומך את הכוס".

"במזל טוב".

"אל תרגיז אותי עוד פעם, ילד" הזהיר אותו.

"אדון שמחיוף" מיהרה אשתו לחצוץ בין שניהם.

"אל תפריעי לי עכשיו, אשה", דחה אותה אביו בקולו, וכשהוא שב ונועץ פניו בבנו, הוסיף בקול, "למה אתה, איזה אשה אתה מחפש? איזה לוקסוס מאמריקה: למה אנחנו הבוכרים לא בנאדם?".

"היא יכולה להיות אפילו פרסייה", הבטיח לו.

"פרסייה? את שומעת, אשה", שב אביו והתפרץ אל עבר אמו, "שבשביל אחת כזאת יבואו עכשיו הרבנים וישליכו אותך ואותי מהבית".

"אדון שמחיוף", צנחה אמו בתחינה על הספה.

"מה קרה, אמא", מיהר שוב שמואל והחזיק באמו.

"אני אולי מעט עייפה".

"אל תשקרי, אשה", שב אביו והתפרץ לעברה, " תגידי לו הכל. הכל. שיידע גם הוא. האח הצדיק שלך".

"דוד מנשה?", בחן בחשד את פניה.

"רוצה לזרוק אותנו מהבית", מלמלה בגמגום חנוק.

"מהבית?!".

"והכל בגלל המסגרייה של אותו אשכנזי".

"אלוהים, אמא, על מה את מדברת?".

"אתה אפילו לא יודע", ניסתה שוב ושוב לעצור בעד בכייה, "אבא שלך קנה אותה לפני הרבה שנים".

"כן, כן", שב אביו והתפרץ גם לעברו, "רציתי שיהיו לך חיים טובים. שיהיה לך הכל.  בשר דגים. הכל. לא כמו עכשיו, רק בטטה".

"ודוד מנשה?", שב ופנה אל עבר אמו.

"עד היום אני לא סולחת לעצמי".

"נתן לכם בוודאי את הכסף".

"הכל".

"כמה?".

"הרבה".

"והמסגרייה?".

"זה בדיוק השיגעון, ילד", הוסיפה לבכות, "לא ראינו ממנה אפילו חתיכה לחם".

"אז למה דווקא עכשיו רוצה דוד מנשה את הכסף?".

"כי רק עכשיו רוצה הבת שלו להתחתן".

שמואל הניח באיטיות לאמו ופנה אל עבר החלון. אף שתמיד הכיר את  בתי השכנים שממול, עתה משום מה דמו בעיניו לכלובים שהסתירו מפניו השכנים את מנעוליהם. גם מעט השיחים היבשים שבערוגת העפר נואשו מחייהם והמתינו לילד שיגאל אותם בגפרור.

"אל תאשים את עצמך, ילד", באה אמו וחיבקה אותו מאחור, "אתה ילד חכם. אפילו מאוד. אתה בטח יודע מה צריך לעשות. ועכשיו מספיק. אתם בטח כבר צמאים", אמרה ויצאה אל המטבח.

שמואל עקב בחמלה אחר הילוכה המיוסר של אמו קודם ששב ונעץ עיניו בשיחים היבשים. אביו, כמותו, שתק אף הוא. הקיף שוב ושוב בעקשנות עוינת את השולחן ורק לאחר ששמע את קולם של המים בקומקום, הניח לשולחן ופנה בהיסוס אל עבר בנו.

"אמא שלך, אתה שומע, אולי...", ניסה לדבר, אלא שבנו מיהר וקטע אותו.

"לא עכשיו", אמר.

"אתה אולי צודק", הסכים עמו, "כולנו בני אדם. אמא שלך. אבא שלך. גם אתה. כולנו  רצינו איזה לוקסוס מאמריקה. אשה עם נעליים של נוצות תרנגולת. עגילים. למה לא. משהו כמו אדון מונטפיורי. והוא, סבא שלך, בבקשה. איך שחיפשתי אשה, לא שרף עלי נרגילה. שם לי איזה שני גרוש ביד ואמר, לך תביא אמריקה. סבא שלך. ככה נסעתי ליפו. לים. נתתי לנהג גרוש וחיכיתי שתבוא איזו אוניה. בערב הגיעה. בקושי  סירה. הרבה דגים וחצי  זקנה. ככה חזרתי לירושלים. בלי  הגרוש השני. ככה גם התחתנתי. בלי הגרוש. עם אמא שלך. גם היא באה בלי כלום. ככה זה ילד. דגים מתים ביפו".

"ומאז אמא בוכה", הוסיף לעברו באותה נימה מרירה.

"כולנו בוכים, ילד. כולנו. גם אני. כן, גם אני. תשאל את אמא שלך, בכיתי כמו כלב. לא אתמול. גם לא שלשום. כשהיית אולי משהוא כמו שלוש עשרה. בר-מצווה, ואני...", עצר רגע בקולו קודם שהמשיך בנימה מביכה של כמעט בקשת חמלה, "לא היה לי כסף אפילו בשביל לקנות גזוז לאורחים. אפילו בשביל גרעינים. כלום. בקושי תפילין שנתן לי שאול הגבאי. אז היא, אמא שלך, יסלח לי אלוהים, הלכה מסכנה לחנות של אדון מוסיוף ומכרה את שתי הטבעות שהורישה לה סבתא שלך קודם שמתה. זה מה שהורישה לה במקום לבנות קבר. כן, אמא שלך. ובלבד שלא יעמוד הילד  שלה ויקרא בתורה עם פרצוף של קליפות גרעינים. וגם החליפה של הבר מצווה. מאיפה אתה חושב הבאתי לך. מאדון קוקיה? מאדון אלישר? תשאל את אמא שלך. קרעה את המכנסיים שלי ועשתה לך מעיל. בקושי סמרטוט. זה מה שיצא. הסמרטוט של הבר-מצווה. כן, ילד. אז בלילה, איך שנגמרה החגיגה, ברחתי מן הבית. כמו משוגע. רק לא לראות את האמא שלך עוד פעם בוכה. אולי  איזה חצי לילה הלכתי ברחוב. לא לראות אנשים. לא לראות כלום. ואז, כשהיה כמעט בוקר, הביאו אותי שני שוטרים מרחוב האשכנזים. אמרו שרציתי לגנוב שם כביסה מהחבלים. אבא שלך. כן, עכשיו אתה יכול כבר לצחוק. עכשיו אתה יכול לגמור, כמו אותם מנוולים, את ההפטרה".

"וכך קנית את המסגרייה?".

"בשביל שתהיה לך חליפה, ילד".

בשתיקה שנפלה ביניהם, שבו שניהם ושמעו את הקולות שהוסיפו מן המטבח. אף שידע שמואל ששבה אמו להתייפח, לא מש מן החלון. נעץ עיניו בעץ הברוש הרחוק כמו איים לעקור בשיניו את  קליפתו.

"ודוד מנשה?", שאל לבסוף.

"זה בדיוק מה שרציתי להגיד לך", שב אביו להבטיחו, "אתה אולי כבר לא צריך לדאוג. היום שלחתי עוד פעם את החכם שידבר אתו".

"על הכסף?".

"על הכל. גם על החנות. כן, וגם אתה ילד", מיהר אביו להסותו עוד קודם ששב בנו לדבר, "אל תבטיח לי עכשיו כלום. כלום. נחכה איזה ימים. זה גם מה שאמר חכם חי-באבא. עוד לא גמרנו עם התנאים. אני לא חמור. אני לא אוציא את הילד שלי עם חצי מכנסיים. כן, ילד. אני לא אניח לדוד שלך לנשום, עד שלא ירשום לך גם את החצי השני של החנות. והכל אצל הרבנים. כדת וכדין. נחתום על הנייר באותיות של בית מדרש. אדון שמואל שמחיוף בעל חנות תכשיטים. כן, ילד. ושמה, בחנות שלך, נמכור גם את הכפתורים של אבא שלך. למה לא. כפתור ופרח".

"וזלפה?", עצר בסערת רוחו של אביו.

"רחמנות. נרשום גם לה איזה משהוא קטן", הזכיר לו את חובתו, "אשה זה לא רק כלה. אשה היא גם מתנה מן התורה. תזרע מעט, תוציא מאה שערים. כן, כן, ילד, למה אתה שותק. וגם היא, אמא שלך", פנה נרגש אל  עבר המטבח, "איפה את, אשה. תוציאי לנו גם איזו חתיכה עוגה".

ואמנם ימים אחדים קודם כניסת יום הכיפורים, עמד יהושע שמחיוף לפני ארון הבגדים, ולאחר שהתחבט הרבה עם עצמו מול הראי הסדוק, הוציא את המכנסיים הנקיים ועם נעלי השבת אותן ציחצחה אשתו בסמרטוט רטוב, יצא בלוויית חכם חי-באבא אל חנות הנחושת של גיסו. שעות לא מעטות נשאו שם השלושה ונתנו בעתידה של החנות, עד שסמוך לתפילת "מנחה", כשיצאו השניים את החנות, כבר דומה היה שנגעה כרסו השובבה של יהושע שמחיוף בסנטרו. מיהר אל אשתו, ועוד קודם שהשליך את המעיל מעליו, עמד ונשק לה, להפתעתה, על מצחה.

"מהר, אשה, תתני תודה לאלוהים", בישר אותה בקול גדול.

"מה קרה?".

"החנות כולה", הכריז.

"אתה בטוח?".

"וכל אשר בה".

"והילד?".

"הוא לא צריך עדיין לדעת כלום", סובב אותה בקריצת עין עליזה, "ולא החנות בלבד", לקח את ידה ונשק שוב למצחה, "גם שטר הכסף עצמו. בטל ומבוטל. מיד עם שבירת הכוס. והכל, אשה, בשבועה. בתקיעת כף. ועכשיו, אשה, אם את כל כך מתעקשת, נשתה עוד פעם איזה קפה".

 

-  ב'  -

 

אותו יום שלישי של חול המועד סוכות, ואף שעדיין לא ידע על כך שמואל כלום, הקישו הוריה של זלפה יששכרוף על דלת הסוכה, ועוד קודם שנתן מנשה יששכרוף יד לבעלי הסכך, מיהר אצל שמואל וחיבק אותו אל לבו בכוח.

"ידעתי שתסכים", אמר ופתח ראשון בדברים.

"אבל, מחילה...", ניסה יהושע שמחיוף לרמז לגיסו, אלא שמנשה יששכרוף, במחוות יד רחבה, התעלם מדבריו.

"הנח לי, אדון יהושע", הוסיף לחבק את שמואל וכשהוא עומד ואף נושק ללחיו, הוסיף, "שמעתי שעובד אתה בעירייה".

"במחלקת עובדים", עדיין השתאה שמואל לפשר בואם.

"ועוד מספרים, שממונה אתה שם על שלוש פועלות ניקיון".

"תשע", התעלם מלעגו.

"אכן צבא של ממש", שיבח מנשה יששכרוף את צבאותיו.

"זו דרכם של ילדים להתחיל בקטנות", מיהר יהושע שמחיוף לגונן על בנו.

"וכיצד, אפוא, תעסוק בשתי המלאכות?", שב אביה של זלפה ושאל.

"איזו?", תהה רק אז שמואל לפשר השיחה.

"החנות", הכריז על עושרו החדש.

"החנות?", נסוג מעט שמואל לאחור.

"אבא לא סיפר לך כלום?", נעלב.

"כלומר, מחילה, אדון מנשה", נכשל יהושע שמחיוף בלשונו, "הילד, כלומר, עדיין לא הספקתי לספר לו על אוצרותיו החדשים. וגם הוא, תסתכל עליו, עדיין נרגש מן הדברים. כלומר, אפשר לא השיג עדיין בדעתו את שיעור הבשורה".

"ולא בשורה של סתם", שב מנשה יששכרוף לחבק את שמואל, "תחילה נשמוט מפני הכבוד אותן זוטות של כסף שחייב לי אביך בשל אותה מסגרייה מדומה. אלא שזה, כאמור, שמואל, זוטא זניחה בלבד. עיקר לעיקרים, החנות כולה. הכתר שעל ראשך. לא תסולא בפז. אדרבא, תשאל אצל פקידי המלכות. האבן הטובה שבכל אבני ירושלים. הנה, בבקשה, רק אתמול נכנסו אצלי שני אנגלים".

"מה קנו?", מיהר יהושע שמחיוף לרמז לבנו על עושרו החדש.

"כלום. רק שאלו איפה מתנהלים עסקיו של אדון חפץ".

"ואתה?", הוסיף יהושע שמחיוף להתעניין בכבודו של אורחו.

"בשתי ידי אלה", הניף את  זרועותיו אל-על, "אנגלי מימין אנגלי משמאל, ואני בתווך, כחתן בחופתו, עושה עמם את כל הדרך כולה".

"ואדון חפץ?".

"באלוהים, אדון יהושע", הכריז אורחו בקול גדול, "פתח בקבוק יין גם בשבילי. הרי לך, בחורי", שב ופנה אל שמואל, "אנגליה כולה תכרע ברך בפניך".

"ועוד שמעתי שמוכר אתה בחנותך גם אבנים ומרגליות טבולות", שב יהושע שמחיוף להעשיר את בנו בגנזיו החדשים.

"רק ליקירי ירושלים", הצהיר מנשה יששכרוף במחוות יד נוספת.

"והילד?", קרב יהושע שמחיוף ואחז אף הוא בבנו.

"יקדם את הבאים בעניבה", הבטיח לו.

רק אז, שואב את האוויר הצונן של הסוכה לריאותיו, הסיר אדון יששכרוף את המעיל מעליו, וכשהוא מניח אותו ביד אחותו, שאל:

"ואת, אחותי, במה נסעד הלילה?".

"יש מכל טוב", הבטיחה לו.

"נפתח, ברשותך, במעט עראק".

"יש גם גזוז", פנתה במרוצה למטבח.

סמוך ללילה, כשיצא יהושע שמחיוף ללוות את שני אורחיו, מיהרה מרת שמחיוף ומשכה עמה את בנה אל עבר החלון.

"תסתכל", הצביעה אל עבר גיסתה שפסעה בהילוך נכלם מאחור, "שאמות, איזו שמלה".

"ראיתי, אמא", השיב בקול שקט.

"וגם הנעליים, למה אתה שותק, כמו האנגלים. בלי שרוכים".

"גם אותן ראיתי, אמא".

"אז מה אתה אומר?", התחננה בפניו.

"כלום", השיב.

כשנכנס אביו אל הבית, השגיח באשתו מצונפת בזווית הספה ושותקת.

"מה אמרת לה?", חשד בבנו.

"מה שאמרתי גם לך".

"זלפה".

"אני לא יכול, אבא".

"למה?", שב אביו והתפרץ.

"רק עכשיו ראית אותה".

"אז מה?".

"האוזניים שלה".

"תגיד תודה לאלוהים, עם אוזניים כמו שלה היא בטח שומעת גם בחושך".

"והעיניים?".

"איזו מהן?".

"שתיהן".

"ובשביל שטויות כאלה אתה זורק את כל האוצר שלך?".

"יש לי מספיק בשביל לקנות לי נעליים משלי".

"ומה יהיה על אותו כסף שאבא שלך חייב לדוד מנשה?", התערבה גם אמו בשיחה.

"אני לא אוהב אותה, אמא".

"הם לא באו לכאן בשביל אהבה", שב אביו והתכעס, "הם באו לדבר על חתונה".

"מי מתחתן?".

"אתה שוב מתחיל להשתגע", תפש בו אביו בכתפו וטלטל אותו בכוח, "חצי ירושלים היתה מתה על אותה חנות. רק עכשיו שמעת, כל יקירי ירושלים יגידו לך שם תודה".

"גם בעירייה אומרים לי תודה".

"מי,  מי", שב אביו ואחז בכתפו, "אותן שלוש פועלות ניקיון?".

"תשע".

"אפילו אלף", פנה לאחור והתפרץ בצעקה גם אל עבר אשתו, "ואת, מרת שמחיוף, בבקשה, זה גם הילד שלך. למה לא תגידי גם את פעם איזו מלה".

"שאמות", שבה להתייפח.

 

-  ג'  -

 

מאז אותו יום דומה שהתערערה דעתו של יהושע שמחיוף. ניכר היה שאימת החוב מוטטה את עצביו. מיעט לדבר אל אשתו. אל בנו. שוב לא האיר פנים גם לשכניו. ופעמים, כשנדדה שנתו, היה יוצא בכתונת הלילה אל הסמטה ועומד שם שעה ארוכה מתחת לפנס החשמל. מרת שמחיוף, ככל שחששה לבעלה, לא יצאה בעקבותיו אל הכוכבים. המתינה לו שישוב, ושם, במטבח, הוציאה לו את ספל הקפה. לא ביקשה בפניו על בנה, והוא לא דיבר אודותיו. ורק פעמים, כשהיו השניים שומעים את בנם מתהפך במיטתו, היתה מרת שמחיוף ממהרת ועוצרת בעדו לצאת שוב אל הכוכבים. "הוא גם הילד שלך", שבה אותם ימים והתחננה בפניו, ויהושע שמחיוף, שב ונועץ עיניו בחלון הלילה, לא איחר להשיב, "ילד אינו מניח לרבנים להשליך את אמו כמו הכלבים לרחובות".

גם שמואל שמחיוף, אף שלא שב להתכתש עם אביו, ידע שרוחו הרעה של מולידו סופה להתרסק עליו. הקפיד, כמותו, להחריש. מיעט גם עם אמו במלים, ופעמים, בבית, כשהיו שניהם נקלעים לאותה אסלה, לא איחר לכבד את אביו ולהימלט ראשון בתחתוניו מן המקום.

גם במקום עבודתו לא ידע מנוח. חבריו, אף שהיו מי מהם שהשגיחו במזגו המתערער, נשמרו מלהפריעו, ואלמלא מנהלת החשבונות שלא חדלה משום מה גם באותם ימים לשוב ולהתלונן בפניו על מעשיו החשודים של בעלה, אפשר איש לא היה יודע גם אילו ניסה חלילה אותם ימים לשלוח יד בנפשו.

אותו בוקר נכנסה מנהלת החשבונות לחדרו, ומבלי שקוננה תחילה על עצמה, שאלה:

"אתה הולך היום להלוויה?".

"מי מת?".

"לא ראית את המודעות", תמהה עליו, "השוער של הבניין".

"יששכר בראשי?".

"בקושי שישים וארבע".

"אני לא בטוח שיש לי ראש להלוויה הזאת".

"ובכל זאת", ביקשה, "כמעט אף אחד לא הולך".

"ואת?", שאל.

"רק זה מה שעוד חסר לי", מיהרה להתגונן, "גם ככה בעלי אומר עלי, שאני כמעט אף פעם לא בבית".

רבים מתושבי שכונתו של יששכר בראשי הלכו אחרי מיטתו, ולהפתעתו של שמואל, גם שלושה מעובדיה הבכירים של העירייה. כשהגיע מסע ההלוויה אל הר הזיתים, כבר נשקפו לעיניהם של המלווים גבעותיה הקסומות של ירושלים, צבעוניות ומטויחות ברעפים, כמו נאספו אף הן לבכות לאותו שוער. ראשון עמד והספידו אחד מפקידיה של העירייה, איש גבוה, אם כי כחוש עד כדי עלבון, שנשא דבריו בלשון לועזית דוחה. אלמלא דמעה מפתיעה שנשרה מעינו השמאלית, חושדים היו בו הבריות שמזעיק הוא את כל צבאות בית המלוכה למלחמת חורמה ביהודים. בעקבותיו עמד מוכתר השכונה וביקש לספוד למת, אך מתוך שאילם היה, עמדה תחתיו בחורה שחומה, מפתיעה בחוסנה, שהחלה נושאת בבכי חרישי דברים אודות הנפטר. מכל מה שאמרה, לא נודע למלווים אלא שנכדתו היא.

כשכילתה לדבר, באו בעקבותיה שני פועלים ועיפרו את תכריכיו של סבה בעפר. הידקו עליו בלבנים פשוטות והניחו לציבור לפזר אבנים זעירות על קברו. כל אותה שעה לא יכול היה שמואל להסיר עיניו מאותה נכדה. פניה המתחננות לעפר, כמו גם חוסנה שנשבר מול התלולית, עוררו גם בו לפתע דחף עז לבכות. ואמנם, כשפנו הכל לעזוב, לא התאפק עוד ומבלי ששאל לרשותה, אחז בזרועה ומשך בה עמו בעקבות ההולכים. כל אותה שעה התייפחה בחשאי, ורק סמוך לכלי הרכב שהמתינו למלווים ליד השער, עצרה והסתכלה לראשונה בפניו.

"מי אתה?", שאלה.

"קוראים לי שמואל".

"ומה אתה עושה פה?".

"באתי לבכות".

בכל ימי "השבעה" הגיע שמואל אל בית האבלים. שלושה ימים, אף שחלפה שוב ושוב על פניו עם מגש ספלוני הקפה, לא השגיחה בו הנכדה. ביום הרביעי, כשעייפה מעט, התיישבה על שרפרף עץ נמוך סמוך אליו ואספה במטפחת בד פשוטה את שערותיה.

"עייפה?", פנה לעברה.

"אה", נפתעה שוב לראותו, "מה אתה עוד פעם עושה פה?".

"אני כאן כבר מן היום הראשון".

"אני מצטערת".

"איך יכולת לשים לב עם כל האנשים הרבים שנמצאים פה", מחל לה בחיוך חם.

"כולם אהבו אותו", אמרה.

"גם בעירייה", הסכים עמה.

"עבדת עם סבא?".

"כמעט ולא", הצטדק.

"אז למה באת לכאן?".

"אינני יודע", נכשל בלשונו, "אולי בשביל לשתות קפה".

"ובכל זאת", התעקשה לדעת.

"לראות אותך", התוודה לבסוף.

"אל תהיה טיפש".

"אני אולי גם מטורף".

"גם אני חושבת".

"אז מה נעשה עכשיו?", שאל.

"אני חייבת להגיש שוב קפה", השיבה.

"ואחר כך?", שב והתחנן.

"אני צריכה גם לשטוף את הכוסות".

כשקם ופנה בהילוך נואש אל עבר הדלת, עצרה בו, לפתע, בקולה.

"שמואל".

"אהה", נפתע.

"תישאר עוד מעט", ביקשה.

בתום "השבעה", כשעלתה המשפחה לקבר הסבא, לא נפתעה למצוא אותו ממתין ראשון לבאים. בפעם זאת הניחה לו לאחוז בידה, ואף התירה לו ללוות אותה בתום תפילת האשכבה אל השער. כשהניח ידו ממנה, כבר שפעו פניה קסם מתוק של חוסן טבעי.

"אני מודה לך שבאת", אמרה קודם שנפרדה ממנו.

"מתי אראה אותך שוב?", ביקש.

"אני לא יודעת".

ועם זאת, קודם שטיפסה אל תוך הרכב, הניחה לו את שמה וכתובתה על גבי בדל נייר שהעלתה מעל הקרקע. חייך לעברה והחל יורד בפסיעות עליזות מן ההר.

עוד באותו שבוע הגיע שמואל, עטוף בבגדי השבת, אל הכתובת שנתנה בידו.  אשה מבוגרת משהוא, בעלת כרס חולנית, פתחה את הדלת ושאלה בפנים סתומות לרצונו.

"באתי לראות את רוחמה", אמר.

"למה פה?", השיבה בקול מריר.

"זו הכתובת שנתנה לי", הציץ בפתק הנייר שהחזיק בידו.

"אתה יכול לנגב בזה אתה יודע את מה".

"אני לא מבין".

"היא כבר לא גרה פה".

"אלא?", נעלב מדבריה.

"תנסה אצל אבא שלה".

"היכן הוא גר?".

תשאל במשטרה".

"ואת?", הוסיף לתמוה.

"אני האמא שלה", הגיבה באותה נימה דוחה  של זרות.

"אה, לא ראיתי אותך בהלוויה".

"גם לא את שני האחים שלה".

"למה?".

"שאלות שואלים במשטרה".

"ורוחמה?", הוסיף לשאול עליה.

"גם היא כבר לא העסק שלי", נכנסה פנימה וסגרה אחריה את הדלת.

ימים אחדים התהלך שמואל ברוח נכאה. לא יכול  היה לשאת את העלבון. את הדרך בה כיסתה עליו רוחמה ודחתה אותו מעליה. בערבים, מול כוס הקפה של אמו, כמו גם במקום עבודתו, שקע אל תוך שתיקה עמוקה ולא הניח לאיש למשות אותו ממצולתה. היתה זו שוב מנהלת החשבונות שניסתה לנער אותו מציפורני עצמו. שבה וקבלה בפניו על בעלה. "עכשיו נכנס כל לילה למיטה כמו ביום כיפור. מראה לי את התחת ונרדם. חושב שאני לא יודעת להריח. בטח יש לו איזה מלוכלכת אחרת בחוץ. ככה זה עם המרוקאים. אוהבים רק קוסקוס. בטח קוראים לה ג'ניה", רקקה במיאוס אל עבר סל האשפה שלצדו, "מתאים לו בולגריה כזאת. שתמצוץ לו גם היא את הדם".

שמונה ימים לגם עמה בשתיקה את התה והאזין ללא הרף להישגיו של בעלה בלילות. ביום התשיעי, כשעמדה והדביקה לבעלה גם זונה מצ'כיה, לא התאפק עוד והתפרץ לעברה.

"אז למה לא תחפשי לך גם את איזה לכלוך".

"לך קל לדבר", התקוממה על עצתו, "אבל הילד שלי, מה?".

"תחפשי לו בייבי סיטר".

"בטח, למה לא. הוא ילך לזונות ואני אשלם".

"אז מה את כן רוצה?", שב והתפרץ.

"אלוהים, מה קרה לך פתאום?", נבהלה.

"וגם התה הזה", שמט בחבטה את הכוס מידו.

"חסר סוכר?".

"לא", פרץ לפתע בבכי, "קוראים לה רוחמה".

עוד באותו ערב הלך לחפש אחריה גם בבית סבה המת. הבית הקטן היה שקט, ולמעט האלמנה, אשה מאוד עירנית למרות אבלה, לא מצא שם איש מלבדה.

"באתי לשאול על רוחמה", אמר.

"עוד פעם כסף?".

"חס ושלום", מיהר להבטיח.

"אז למה באת פה?".

"אלא היכן?".

"למה לא תנסה אצל אותו ממזר".

"האבא שלה?", חשד בצליל קולה.

"הוא ושני הממזרים שלו".

"זה בדיוק", נכנס לדבריה, "איפה הם גרים?".

"אפילו במשטרה כבר לא ידועים".

"ורוחמה?".

"זה מה שהרג גם את הסבא שלה", הוציאה מבלי משים סמרטוט קטן מכיס שמלתה ורקקה לתוכו, "אמר לה כל הזמן תעזבי את החמור הזה".

"האבא שלה?", נבהל מווידויה.

"כמו גם שני האחים שלה", הוסיפה לרטון, "נחשים ולא הפרצופים שלהם".

"והיא?".

"גם היא, כמו האבא שלה, ראש של חמור", התאבלה עליה בנימה מרירה של תוגה, "אמרה שאבא לא קונים כמו בטטה בשוק".

"ואיפה היא עכשיו?", שב והתחנן בפניה.

"הלוואי שידעתי", חמלה עליו, "פעם עוד היתה באה לישון אצלי. אבל אותו לילה, איך שראתה את סבא שלה בוכה, נגמר. חיפשה לה חור אחר. אבל אתה, אם אתה כל כך מת עליה, תנסה לחפש אותה איפה שמוכרים נעליים. פעם אמרו שעבדה שם".

כשיצאה ללוותו, עצרה ליד שער הברזל של החצר והחזיקה בו לפתע בידו.

"למה אתה מחפש אותה?".

"אני...אני...".

"כן, כן", הנידה ראשה בעצב, "אני יודעת. אתה לא הראשון. פעם היה גם איזה שוטר. חצי אשכנזי. גם הוא לא האמין לי. היה מחכה בחוץ עד שהסבא שלה היה הולך להתפלל. לילה אחד בא עם אוטו של שוטרים. הוא ואיזה קצין אחד. דיברו יפה חיפשו הרבה. אבל לא מצאו כלום. בקושי קפה".

"ורוחמה?".

"חבל עליך", שבה וחמלה עליו, "אתה בטח לא מכיר את הכורדים".

כבר  למחרת מיהר לחנות הנעליים של אדון וייל, ועם שהוא תר אחר הבעלים, באה אצלו אחת הזבניות ומבלי ששאלה לרצונו, מיהרה וחלצה את אחת מנעליו.

"איזה מספר?", שאלה.

"אני מחפש כאן מוכרת אחת", השיב.

"יש לנו גם יופי של סנדלים", הבטיחה לו.

"קוראים לה רוחמה".

"אני מציעה לך לקחת צבע שחור. לא תופש לכלוך".

"רוחמה בראשי".

"לא חשוב הפירמה", שבה והבטיחה לו, "העיקר הסוליה".

כנגד חנותו של אדון וייל, בחנות "פריימן את ביין", ידעו לספר על בחורה נאה למחצה, בעלת שיניים חסונות, שבאה לשאול על עבודה. אך מאחר שהיתה מגמגמת, יעצו לו לחפש אחריה בשוק. "וחוץ מזה, אצלנו כל הסחורה מאיטליה", הסבירו לו הבעלים את סירובם לקבלה.

כשהגיע סמוך ללילה עייף ונואש אל הבית, מצא את אמו שלא כדרכה משקיפה מבעד לחלון ומורטת זיפי זקן מדומים מסנטרה.

"טוב שבאת", קידמה ברוח נכאה את  פניו.

"מה קרה, אמא?".

"אבא שלך", הוסיפה בדאגה, "עכשיו יצא מפה עם חכם חי-אבא".

"לאן?".

"אתה בטח יודע", נאנחה בקול חרישי, "לבית של בת דודך".

"זלפה?".

"כבר שני רופאים באו אצלה".

"מה קרה?".

"יותר טוב שלא תדע", קרבה אליו וליטפה בחמלה את לחיו, "כל לילה קורעת שמיכות".

"למה?", שאל.

"אתה כבר לא ילד", שבה וליטפה את פניו.

 

-  ד'  -

 

אותו ליל שבת, אף שרוחו הרעה של אביו נותרה רעה כשהיתה, השגיח שמואל שמחיוף בחכם חי-באבא כשהוא נסמך בתום התפילה אל אביו ובמין תמימות נלהבת משך בו עמו אל עבר כיור הטהרה.

"נו, מה תגיד, אדון שמחיוף, על קולו של שמעון החזן?".

"קול נעים", הסכים עמו אביו בנימה חרישית.

"ואפילו משובח", הוסיף החכם לקלס אותו פייטן, "ממש כאחד הלוויים", וכשהם פונים שניהם כמו על פי כוונה נסתרת אל עבר שמואל, המשיך החכם באותה נימה נלהבת של היתממות לדבר בשבחו של החזן, "והכל, לא להאמין, מיום שמתה אליו זוגתו. עד אז הכל זוכרים, היה קולו כשל אחד העורבים. והיום לעילא ולעילא. ללמדך, אדון שמחיוף, שאין לך צרה שאין טובה גדולה עולה ממנה. כגון, מה שלמדנו מעניינו של יוסף, שעד שלא הושלך לבור לא ידע טעמה של מלכות במצרים. האם לא כן, אדון שמואל?", נתפנה רק אז החכם ופנה אף לעברו, "ולא יוסף בלבד", המשיך החכם באותה נימה חשודה של תמימות, "הנה זה גם מה שלמדנו מעניינה של בת דודך, זלפה. כבר רופא שלישי יצא מאצלה והיא עדיין מרטיבה את המיטה".

"שלוש פעמים בכל לילה", העיר אביו בקול שקט.

"והכל בגלל אותם מנוולים", שב החכם ודיבר באותם רופאים, "וכי מה ביקשנו מהם, אדון שמואל, להוציא לנו, כמשה, מים מן הסלע. או לבקע כמותו את הים. לא מניה ולא מקצתה. בקושי שלולית קטנה של בתולה. אלא שהם, אדון שמואל, אותם סוחרי דמים, יוצאים ונכנסים במיטתה כמו מבקשים אף הם, רחמנא לצלן, להשתכשך במימיה של אותה גיגית. ואם אין די לנו במכת סנדלרים זו, הנה שמעתי שלאחרונה גם החלה כלתך לועסת שמיכות בשנתה".

"שתי שמיכות בכל לילה", שב אביו והעיר באותה נימה דואבת.

"ובלבד שלא תשכח ליטול ידיה קודם לארוחה", הצטחק החכם, ועם שהוא משנה לפתע את טעמו, אחז בשמואל וטפח בחיבה על כתפו, "אלא שאני, אדון שמואל, לא בזוטות אלו נתכוונתי לדבר עמך היום, אלא באותם נסים ונפלאות שבאו עלינו ממך. כגון, אותו זפת שעומדת העירייה שלך לשפוך על העפר העייף הזה ליד ביתו של אליעזר השוחט".

"בשעה טובה", הוסיף לחשוד בו.

"וליד בית המרחץ של האפגנים, מעשה נס, כבר החלו הפועלים שלך גם לחפור בור בשביל פנס החשמל. והכל, אדון שמחיוף, אין להכחיש", פנה שוב החכם אל עבר אביו, "בזכות שתדלנותו של בנך שיחיה".

"לא עשיתי כלום", מיהר לדחות את דבריו.

"אל תצטנע, אדון שמואל", חיבקו החכם, ועם שהם מרחיקים מאביו, הגיעו עד סמוך לשער הנעול של מקווה הטהרה. "אה", הקיש החכם במקלו על השער והניד ראשו בשביעות רצון חייכנית, "אין לך  ריח טוב של נשים, מריח הטהרה שעולה מצניעותן בליל שבת", וכשהוא שב ומקיש במקלו על השער, הוסיף, "ומתוך שדיברנו בנשים, על אחת כמה וכמה בבתולות".

"איזו מהן?", חשש מנימת קולו השובבה של החכם.

"וכי מתאווה אתה, כאותו מלך, לכולן?", צבט בחיבה את אוזנו.

"זלפה?".

"נאה דרשת", טפח בשמחה על כתפו, "ואם עדיין לא גונב דבר לאוזנך, רציתי שתדע שכבר נכנסת ויוצאת בביתם בלפוריה התופרת".

"בשביל מה?".

"בן-פורת יוסף", שב וצבט החכם את אוזנו, "שמלת כלה".

"אבל אני...".

"אני יודע הכל", מיהר הסותו, "מפני זה באתי אצלך, שתדע גם אתה, שעל הכל חשבנו, אביך ואנוכי, מראש. לא הנחנו לכל ספק. על ראשון, ראשון. כמו על אחרון, אחרון. תחילה, אותה חליפת חתנים. בעניין זה, אין לך מפני מה לחשוש, אדון שמואל, לא התפשרנו על כלום. חליפת מלך בהיכלו. והכל, מארנקו של דודך. כולל הבקשיש. והיין, גם בזה סלק דעתך מן הספק. כיד המלך. כמו שנאמר, עד שלא ידע בין המן למרדכי. וגם הגזוז, ומיני המאפה, וגם אותם מגשים של דבש, הכל, הכל, אדון שמואל, מכספה של אותה משפחה. דבר לא הוצאנו, חלילה, מכיסו של אביך שיחיה. גם את הטבעת העלינו מידו של אבי הכלה. כמו שנאמר, ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו, ויתן אותה על יד יוסף. אלא שאנחנו, שלא כאותו פרעה, לא בקטנות הלכנו עם דודך. גם נעליים הוצאנו מארנקו. שרוכים של ממש. ועכשיו, משבאו עליך כל ברכות יוסף, מהר לביתה של אותה בתולה, קודם שיקדימו אותך גם הפעם שאר האחים וימכרו את נחלתך לישמעאלים".

כשנכנס שמואל נרגז וזועף אל הבית, כבר מצא את אביו ואמו ממתינים לו ליד השולחן וגביע היין ערוך לצדם.

"חיכינו לך לקידוש", מיהרה אמו בנימה חשודה של דאגה לחבקו.

"כבר שמעתי את הקידוש", השיב לה.

"אצל מי?", הציצה בחשש בפני אביו

"תשאלי אותו", הציץ, כמותה, באביו.

"אני לא דיברתי עם החכם", העיר אביו לעברו.

"גם הוא לא אמר לי כלום".

"אל תשקר לי", הזהיר אותו.

"אז מי סיפר לו על אותו רופא?".

"כל השכונה יודעת".

"אבל לא על שלושה".

"אז מה, שנחכה עד שיהיו תריסר?".

"אם כך, כן דיברת אתו", העיר בנימה שלווה לאביו.                                                                      

"אני לא מתבייש", הלם בידו האחת על השולחן, "מה רצית, שנחכה עד שהכלה שלך תמות".

"אדון שמחיוף", מיהרה אמו וניסתה לעצור בעד אביו, אלא שאביו דחה אותה בכעס.

"תשתקי, אשה".

"למה אתה צועק עליה?", קרה אל עבר אביו.

"תשתוק גם אתה".

"היא  אמא שלי".

"ואני אבא שלך", הוסיף לכעוס, וכשהוא פונה בבוז אל עבר אמו, הטיח אף בה, "הנה, מרת שמחיוף, הילד שלך. זה מה שרצית תמיד. ילד של בית מרקחת".

"אבל הוא עוד לא אמר לכלה כלום".

"אז למה הוא עוד מחכה, שיבוא אצלה כל בית החולים?".

"היא אפילו לא משתעלת".

"זה בטח מה שתגידי גם כשיקברו אותה".

"חס ושלום", מלמלה בקול נפחד, "אני אוהבת אותה כמו את הילד שלי".

"אז למה את לא אומרת לו כלום", הוסיף לצעוק, "למה? למה?".

"אתה יודע שאני מתפללת כל לילה".

"ותראי מה יצא מהתפילות שלך", הסתכל בעיניים פרועות בבנו, "אפילו תפילין הוא כבר לא מניח בבוקר".

"העיקר שהוא ילד טוב".

"ותסתכלי מה יצא ממנו, פועל עירייה".

"פקיד", תיקנה אותו בקול חלוש.

"את צודקת", הוסיף לבוז לה, "מנהל על כמה סמרטוטים".

"מספיק!", לא התאפק עוד שמואל ומשך בידו של אביו בכוח.

"אתה מאיים עלי?!", הדף אותו אביו מעליו בצעקה.

"אתה לא רואה שאמא בוכה", הוסיף לפגוע בו.

"גם הכלה שלך בוכה".

"אני לא אלוהים".

"ובגלל זה תראה איזה חורבן הבאת עלינו".

"די, די, רחמו עלי", מיהרה אמו וחצצה ביניהם, "די, די, הפסיקו. היום יום שבת. די, לא צריך חתונה. לא צריך כלום. תנו לי רק למות".

"עכשיו נזכרת גם למות", שב אביו והתפרץ לעברה, "והאח שלך, מאיפה אביא לו עכשיו את הכסף? אה, מאיפה? מהפועל הזה של העירייה?".

"תשתוק", שב ומשך בידו של אביו.

"אתה לא תלמד אותי בבית שלי איך לדבר".

"תסתכל על אמא".

"אני לא שפכתי לה את הדם", הזהיר אותו.

"אתה רק מוצץ לה אותו".

"מנוול!", התפרץ אביו לעברו ואיים להכותו, אלא שאמו מיהרה גם הפעם ועצרה בהם.

"די, די, רחמנות. אתם הורגים אותי. שניכם. שניכם...", ניסתה לגרור את בנה מעל אביו, כשלפתע, כמו פסק לבה מלפעום, תפשה בצעקה את חזה וצנחה בחבטה על הכיסא, "אה, אלוהים, אהה... אהה...".

"אמא", מיהר שמואל והחזיק באמו.

"אהה... אהה...".

"מהר, מהר", צעק אל עבר אביו, "מהר, תביא לה מים".

אביו פרץ נפחד למטבח ושב עם כוס ריקה.

"איפה המים?", קרא לעברו.

"אה", שב נפחד למטבח כמקודם.

בשובו כבר היו גם בגדיו רטובים.

"מרת שמחיוף", פנה בתחינה אל עבר אשתו.

שמואל לקח את הכוס מידי אביו והישקה בה את אמו.

"עוד, אמא", הוסיף לתת מן המים לפיה, "רק עוד קצת. קצת. עכשיו, די. אל תבכי".

"אהה", שבה אמו ונאנחה, "מה עוד אלוהים רוצה ממני".

"שתנוחי", תמך בה אל עבר הספה, "תשכבי מעט".

"קודם שיקדש אבא שלך על היין".

"אחר-כך", הבטיח לה, "קודם תנוחי".

"את רוצה אולי גם שמיכה?", קרב אביו ושאל אותה באותה נימת קול נפחדת.

"לא, לא, קודם נקדש. אלוהים, איך שכחנו. היום שבת".

"כן, תביא לה שמיכה", ביקש שמואל את אביו.

גם לאחר שעטפו אותה בשמיכה הוסיפה והתנשמה בכבדות.

"את רוצה אולי, אמא, גם מעט תה?".

"לא, לא, אני כבר לא רוצה כלום. אני כבר בריאה. תוציאו את השמיכה הזאת. הנה, תן לי יד, ילד. אתה רואה, אני גם יושבת. עכשיו, מספיק. מספיק לצעוק. די, תעשו שלום. תתנו יד. אין דבר, ילד, תבקש מאבא שלך סליחה".

"את מתעייפת, אמא" ליטף שמואל בחמלה את מצחה.

"לא, לא, אני כבר בריאה", השליכה מעליה את השמיכה וקמה בליאות מעל הספה, "אתם רואים, בריאה. ועכשיו, תודה לאל, אולי נקדש, אדון שמחיוף, על היין".

"אם את כל כך מבקשת", האיר לה, עדיין בחשש, פנים. לקח את בקבוק היין ויצק מתוכו אל הגביע הישן.

כשהסבו לאחר הקידוש לסעודת ליל השבת, כבר נשתנו מעט פניה של מרת שמחיוף. הילוכה נעשה בוטח, ולאחר שהעמידה את סיר המרק על השולחן, נתנה את מצקת העץ בידי בנה וביקשה אותו למזוג לאביו ראשונה.

"גם מלמטה", רמזה לירקות שנאספו בקרקעית הסיר.

יהושע שמחיוף נטל את שתי הפיתות בידיו וכשהוא פונה אל עבר אשתו, שאל.

"נברך, אשה?".

"בכבוד", חייכה לראשונה לעברו.

לאחר שנטלה מרת שמחיוף מן הפיתה לפיה, החלה, להפתעת בני משפחתה, לדבר, ואף שעדיין התנשמה בכבדות ,שבה ודיברה ללא הרף באמה.

"כשהייתי ילדה", עצרה לרגע ועצמה את עיניה, "אולי חמש אולי איזה שש, היתה אמא נותנת לנו כל לילה, למנשה ולי, בטטה חמה עם חתיכה בצל. אמרה שזה טוב בשביל השערות. אני רציתי תלתלים, אז אכלתי את כל הבטטה. מנשה לא רצה כלום, אז אכלתי גם את הבטטה שלו. ככה לא צמח לו כלום. אבל אני", פקחה את עיניה וליטפה באצבעה את שפתה העליונה, "מאז כבר יש לי שפם. אז זה מה שסבא שלי אמר תמיד. אסור לאכול הרבה. רק כשצריך. וגם אז, כמו הזבובים, אפילו מהזבל. אבל אתה, אדון שמחיוף", התחייכה שוב אל עבר בעלה והניחה ידה על ידו, "אתה אפילו כלום עוד לא לקחת מהמרק".

"אה", מיהר לקחת את הכף בידו.

"אתה עדיין כועס עלינו?".

"חס ושלום", הבטיח לה.

"אז למה אתה שותק?".

"טעים", הביא את הכף לפיו.

"לבריאות", השיבה רק אז את ידה מעליו.

בדומיה שנפלה על השולחן, לא מיהר יהושע שמחיוף, כאשתו, לגמור את המרק. לגם לאיטו, ואף את המעט הביא לפיו בהיסוס גמור. ניכר היה עליו שרוחו עדיין נסערת. מפעם לפעם הציץ בבנו, ואף שלא שב לדבר אליו, חשה מרת שמחיוף בחיוורון המדאיג שעלה בלחייו ומיהרה לעצור בו.

"מה קרה, אדון שמחיוף?", שאלה, אלא שיהושע שמחיוף לא מיהר להשיב לאשתו. הניח תחילה את הכף מידו, הניד רגע ארוך בראשו קודם שפנה במפתיע אל עבר אשתו.

"אמא שלך, מתי מתה?", שאל.

"למה?", נפתעה.

"מתי?".

"אה", חככה רגעים אחדים בדעתה ועדיין היססה, "אולי איזה ימים אחרי הבר-מצווה של הילד".

"ימים?", נזף בה.

"אז אולי איזה שנתיים", הוסיפה לתהות, "לפני, אני חושבת, שקנית את המסגרייה ההיא".

בשתיקה שנפלה שנית על השולחן, כבר היה תאבונו של אביו נמרץ בתכלית. לגם את כל המרק שבצלחת וכשהוא פונה רק אז אל עבר בנו, שב לדבר.

"כבר שלושים שנה אני נשוי לאשה הזאת. אתה שומע, ילד, שלושים שנה. ובכל הזמן הזה, אפילו פעם אחת לא הרמתי עליה יד. לא צעקתי עליה. כלום. הנה האמא שלך, תשאל אותה. כלום. ככה זה אצלנו בשכונה. דרך ארץ. וככה גם הילדים. מנשקים לאמא את הרגליים. כן, כן, דרך ארץ קדמה לתורה. וגם אתה", שב ולקח מבלי משים את הכף לידו, "מה כבר אמא שלך מבקשת ממך? כלום. הכל הביאה לך על מגש. אוכל, כביסה. פעמים אפילו את הנעליים. ועכשיו תנשק לה את הרגליים, גם כלה. ולא איזה סמרטוט מתימן? בוכרית אמיתית. גם חנות השיגה לך. בבקשה, גם חליפה עם עניבה. אז אתה, למה אתה שותק. תגיד לה לפחות תודה".

"לא צריך להגיד כלום", מיהרה מרת שמחיוף ועצרה בעד בעלה, "העיקר שגמרתם לאכול", התרוממה ממושבה ואספה אל המטבח את כלי האוכל מעל השולחן, "בינתיים תשבו יחד. אני עוד מעט אוציא לכם גם איזה גרעינים".

כשקמו בעקבותיה, פנה אביו ראשון אל החלון והשקיף בעדו בבתי שכניו. באצבעו האחת טופף בנוקשות על השמשה, ואף שהסתיר פניו ממנו, ידע שמואל שאביו מונה כדרכו את מניינם של כל  שכניו. אלא שבפעם זאת חשד בו שהוסיף על מניינם גם את עמלק וסיסרא.

"חם", אמר שמואל מבלי שקרב אל עבר אביו.

"אולי", הקפיד גם אביו שלא להיכנס עמו למחלוקת שנייה.

"וגם אמא, אני כבר חושב...".

"גם אני", הסכים עמו מבלי שירד לסוף דעתו.

"היא מאוד עייפה".

"העיקר שהיא כבר לא בוכה".

"ואתה?".

"העיקר התפילה".

שוב השתתקו. שמואל נאחז בשולחן ונעץ עיניו בגבו של אביו. יהושע שמחיוף כנגדו הניח לשמשה. הסתכל תחת זאת בעציץ היסמין היבש שמתחת לחלונו והצטער אולי לראשונה גם על שיח הוורדים ששבר הכלב של משה החלבן שרדף אותו לילה אחר החתולה של בדן הזקנה. בבוקר, כשקמו לקול יבבותיה של החתולה הפצועה, נפתעו למצוא את הכלב מוטל מת לרגליה והשיח נעוץ בבשרו.

"אבא", שב שמואל ופנה אל עבר אביו.

"כן", הוסיף אביו לנעוץ עיניו בשיח.

"רציתי שתדע".

"כן".

"רציתי שתדע שכבר יש לי בחורה".

"בחורה", שמר אביו, להפתעתו, על נימת קולו.

"קוראים לה רוחמה".

"למי?".

"לאותה בחורה".

"רוחמה"?.

"רוחמה בראשי".

"כורדיה?".

"אני חושב".

"בחורה אחרת?", התפרצה אמו שהאזינה כל אותה שעה לשיחה.

"אני מצטער, אמא".

"ואבא שלך, מה יהיה עכשיו עליו?", התחננה.

"כבר דיברתי אתו".

"אז למה אתה שותק?", התפרצה אל עבר בעלה ומשכה בו מעל החלון.

"מים...", מלמל בקול חלוש, "מים... מים...".

 

-  ה'  -

 

עוד באותו מוצאי שבת, ומבלי שהבדיל בביתו, מיהר יהושע שמחיוף ויצא במרוצה אל עבר ביתו של חכם חי-באבא. ביתו של החכם נבדל היה משאר בתים בשכונה, בשני עצי דקל זקופים שגוננו כסריסים על שער החצר, אלא  שיהושע שמחיוף לא שאל לרשותם, ופרץ בסערה אל הבית פנימה.

חכם חי-באבא, אף שנפתע למראה האורח הנסער, פשט שתי ידיו וביקש לחבקו, אלא שיהושע שמחיוף התעלם מנימוסיו ומשך את החכם בגלימתו אל עבר החלון.

"מהר, מהר, מה אמרת לילד?", תבע לדעת.

"בנחת, אדון שמחיוף", ניסה החכם לשכך את רוחו, אלא  שיהושע שמחיוף לא הירפה.

"מהר. מהר".

"בירכתי אותו על מזלו הטוב".

"ולא שאלת כלום על אותו מזל?", זעק בפניו.

"צרה חדשה?", חשד החכם באורחו.

"ואפילו כורדיה".

"מאיפה נכנס בך השיגעון הזה?".

"מפי הגבורה".

"הילד?".

"בכבודו ובעצמו", קונן על עצמו.

"אתה בטוח?".

"מכף רגל ועד ראש".

"אכן, צרה", הסכים עמו החכם בנימה עצורה של עלבון חרישי, "והוא, הילד, הסתיר את החרפה גם ממני".

"גם אמו לא ידעה כלום".

"ומה יהיה עכשיו על אותו כסף?", רמז החכם בשמץ דאגה.

"מזה בפירוש אני חושש", התוודה בפניו, "הילד, אם להודות על האמת, אולי צודק. ראית, אלוהים ישמור, איזו כלה. אבל הוא, האבא שלה מנשה, כמו השועלים. אם לא יקח שמואל את הבת שלו, יוציא אפילו לאחותו את העיניים. והכל, חכם חי-באבא, בגלל אותה מסגרייה מנוולת".

"ואני, אדון שמחיוף, כבר מלכתחילה הזהרתי אותך שלא ללכת אחרי אלוהים אחרים".

"אבל אני, מאיפה ידעתי שאותו מסגר הוא גם ממזר. אשכנזי בן אשכנזי".

"כתוב בתורה", הזכיר לו, "פייבל הוא פייבל הוא פייבל, אפילו קוראים לו מוסיוף".

"אלתר", תיקן אותו.

"ושניהם, כחרס הנשבר", ביטל את דבריו, "אלא שעתה, קודם שנתפלש בבתוליה של אותה כורדיה, ראוי שנטהר עצמנו תחילה בדברי תורה", אמר, וכשהוא פוזל בחיוך רפה אל עבר המטבח, קרא בקול גדול, "אשה, איפה את?".

מרת חי-באבא, עטופה עדיין בשמלת השבת וחגורה בסינר הכלים הדהוי, יצאה בפנים נכלמות ועמדה סמוך לבעלה.

"האורח הנכבד שלנו, אני חושש, מעט צמא", אמר.

"קפה?", שאלה.

"חס ושלום. למה נגמר כבר העראק?", נזף בה.

"בכבוד", שבה ופנתה אל עבר המטבח.

"מחילה, אשה, איפה את הולכת?", עצר בה החכם.

"עראק", השיבה.

"אז למה משם?".

"אה", הצטדקה ופנתה אל עבר הארון שבקצה הפרוזדור.

"אה, כפרת עוונות", הניד החכם בראשו, "ככה האשה תמיד אחרי חמין של שבת. מחפשת באוזן איפה שכחה את הרגל", וכשהוא פונה לעברה, שב וקרא בקול גדול, "מה את עושה שם עכשיו, אשה?".

"מחפשת איפה שכחתי את המטאטא".

"קודם תביאי את העראק".

"מאיפה?".

"איפה שהיין".

"והיין?".

"איפה שהמטאטא", פנה נואש אל הארון והוציא מתוכו את הבקבוק.

כששבה אשתו בעקבותיו, כבר החזיקה בידה גם את הדלי.

כשעזבה, יצק החכם מן הבקבוק אל שתי הכוסיות, וכשהוא נותן אחת מהן בידו של אורחו, הקיף ברגליו סחור סחור את השולחן.

"אמרת כורדיה", לגם בנימה מהורהרת מן הכוסית.

"בראשי".

"אכן, שם חשוד".

"אז מה נעשה?", התחנן.

"נשתה שוב מן המשקה", הציע.

שלוש פעמים הקיף החכם את השולחן קודם שנתיישבה עליו דעתו.

"ואני", פתח החכם ואמר,  "ככל שאני מהרהר בפרשה זו של דיני טומאה, כך בוטח אני בעצמי, שאין לך מפני מה לחשוש".

"כיצד"?", התמלא תקווה גדולה.

"מכיר אני אחד מאותם נכבדים כורדים שבכוחם להושיע את הילד".

"מי?".

"חכם ששון".

"עזרא ששון?", נפתע.

"בכבודו ובעצמו", אישר את דבריו.

"אבל אותו ששון אומרים עליו שהוא עיראקי".

"אולי מצד אביו", נטה להסכים עמו, "אך לא מצד סבו".

"ומתי תלך אצלו?".

"עם הנץ החמה", הבטיחו.

"ואל תשכח", העיר לו, "רוחמה. רוחמה בראשי".

"כבר רשמתי על קלף לבי", הרגיעו.

יהושע שמחיוף, אף שנטה עדיין לחשש כל שהוא, הנה, עם שהשגיח בחכם ששב ויצק לעצמו בשלישית מן הבקבוק, נתן אף הוא עינו בכוס ושב ולגם מתוכה.

"ואני, חכם חי-באבא", הוסיף ונמלא בתקווה, "ובלבד שלא תחשוד בי שמניח אני אותך ללכת בידיים ריקות, נכון אני, אם צריך, גם לתת איזה פרוטות לבית הכנסת".

"כמה?", גמל לו החכם בהטיית ראש.

"כמה שצריך", התחייב.

"חמישים?".

"חס ושלום", נרתע לאחור ומיהר לגונן בידו על כיסו, "בקושי כורדיה?".

"אז כמה?",

"כמה שצריך".

"נפריז אם נאמר, אדון שמחיוף, ארבעים".

"חכם חי-באבא", שב וגונן על  עצמו בשתי ידיו, "היא אולי גם יתומה".

"אז שלושים?".

"נו טוב, שיהיה תריסר", נכשל בלשונו.

"בכסף המלך?".

"ובלבד שתסיר מעלי את הקללה".

כשעזב את ביתו של החכם, לא נחפז יהושע שמחיוף לשוב אל ביתו. פסע תחת זאת אל חצרה של משפחת הינדי והתבונן שם שעה ארוכה במסגרייה המחלידה שנתפתה לקנות מידו של אותו אשכנזי. משאבת הבור בה התעתד לצנן את המתכת הלוהטת, היתה מוטלת קרועה סמוך לגדר האבנים, בעוד דלת המסגרייה תלויה כספחת על גזע הברוש שגבה מעל גג הרעפים. עתה זכר, שלא החכם בלבד עמד עליו להניאו מן העסקה, אלא אף מקצת מן הדיירים בשכונה, שחששו אף הם מפניו של אותו אשכנזי, אלא שהוא, הולך רמייה אחר חלקת לשונו של אותו מנוול, נתן לו כף, ועוד באותו ערב הבהיל את אשתו אצל אחיה שיתן בידם את אותם דינרים. אחיה, להפתעתו, מיהר למלא אחר בקשת אחותו, וכששאלה אשתו על מועד הפירעון, מיהר להשיבה בלשון נקייה, "שמעתי, אחותי, ששמואל שלך כבר נתן עינו בזלפה שלי". עתה, משום מה, שב ומציץ במשאבת הבור הנטושה, זכר ששמו של אותו אשכנזי, לא היה פייבל גם לא אלתר אלא ברל. אכן, צדק חכם חי-באבא. לא בכדי חרב עלינו גם בית שני.

כששב אל ביתו, כבר המתינה לו אשתו בכתונת  הלילה וספל הקפה מונח צונן בידה.

"איפה הילד?", חשד במראה פניה.

"הלך".

"אצל אותה כורדיה?".

"זה מה שרציתי לספר לך", העירה לו בנימה מפתיעה של שמחה, "הוא אפילו לא יודע היכן גרה אותה צרה".

"הילד?".

"זה מה שאמר".

"אז מאיפה נכנס לו הג'וק הזה לראש?".

"אלוהים יודע".

"ואני, לעזאזל, כבר הייתי אצל חכם חי-באבא".

"אלוהים בטח עוד פעם נתת לו כסף", מלמלה בקול נכאים.

"בקושי כמה פרוטות", הרגיע אותה.

"זה מה שחשבתי", התאבלה על פזרנותו, "הכורדיה הזאת עוד תהרוס לנו את כל הבית".

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד