על קירותייך, ירושלים/ עליזה או
על קירותייך, ירושלים/ עליזה או

עליזה אולמרט היא אמנית

 

תוחלת החיים של הגרפיטי פוליטי בירושלים תלויה בגודש ועוצמת האירועים הפוקדים את העיר. אני צדה אותן בשקיקה, בידיעה שתוך זמן קצר מישהו ימחק או יעוות אותן

 

כתובות קיר הן שיקוף נאמן לרוח של מקום. כשאתה מזדמן לעיר זרה ויש מי שמפענח בשבילך את ההקשר הפוליטי-חברתי של המסרים על קירותיה, ניתן לך עוד כלי מישוש לדופק החיים המקומי.

הגרפיטי, מסימני ההיכר של האורבניות המודרנית, הוא אמצעי להביע עמדה במתחם הציבורי בלי להתחייב לדיאלוג או ליטול אחריות על הנאמר. מיחסים לגרפיטי הילה של מעשה חתרני שנוצר בחסות החשכה ובהתרסה לחוקי העזר העירוניים, ומוניטין, לא תמיד מוצדקים, של מעשה ספונטני, "מהבטן", של מי ש"בער" לו להגיד משהו.

ירושלים, שמתאפיינת במלחמות תרבות וקונפליקטים על בסיס לאומי, היא קרקע מצמיחה מסרים. רחובותיה גדושים בקיטורים, דעות, תככים וקללות, בצד משאלות לב, גחמות פרטיות וסתם אמירות לשם אמירה. מכובדות קירות האבן לא מעכבת מכותבי הגרפיטי להתבטא.

בשכונות החרדיות, שבהן התמסדה מסורת של העברת מסרים לציבור באמצעות עיתוני קיר (פשקווילים), בצד התכתבות בין פלגים שונים, הנעשית בכתב יד, על גדרות אבן בפינות רחוב קבועות. מעבר לפונקציה התקשורתית, הן משמשות גם סמן טריטוריה. עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה (סוף שנות השמונים), היתה חריפות הביטוי של הכתובות החרדיות יוצאת דופן וידועה לשמצה. הן התירו את דמם של ארכיאולוגים: "יגאל שילה - דמך הותר"; קראו לרצוח את מקימי האוניברסיטה המורמונית, מחללי קברים, סתם חילונים וחברי מועצת העיר; לא בחלו בקללות ובהשוואות למשטר הנאצי: "גם הנאצים חיללו קברים בחסות החוק", "מוות לציונים" בצירוף צלבי קרס, "הציונות - שואת היהדות".

כשאירועי האינתיפאדה שיחררו לרחובות  פחדים ושנאות, הפכו כתובות הסתה  עניין שבשגרה בכל חלקי העיר. באזורים למודי פורענויות כמו שוק מחנה יהודה, מותר לתת פורקן ליצרים, לפחות בסמוך לזמן ההתרחשות, גם מול עיניה של המשטרה. "מוות לערבים", "ערבים החוצה" ו"ערבי טוב = ערבי מת" דוהים על קירות העיר כעובדה שחדלה לעורר תשומת לב.

במזרח העיר, ובעיקר ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, התקיים באותן שנים דיאלוג ססגוני בין תומכים למתנגדי ההתקוממות: מלחמת סמלים בין מגני-דוד ואיורי אל-אקצה, בין דגלי פלשתין למפות ארץ ישראל השלמה, בין קריאה לפנות בכוח את מתנחלי עמותת אלעד מהסילואן, להצהרות על ירושלים יהודית. הצבעוניות הקונטרסטית  שבאמצעותה מתנהל דיאלוג זה, והמחיקות הסוערות המצטברות למשטחים  רב-שכבתיים, לא היו מביישים את אסכולת האקספרסיוניזם האבסטרקטי.

האינתיפאדה השנייה הטביעה חותם משלה על קירות העיר. בשנים 2000-2003 הפיקו חוגי הימין הקיצוני כרזות הסתה, שהמסר המילולי שלהן התבסס על ניסוחים שהתלהמו קודם לכן בצורת גרפיטי: "פושעי אוסלו לדין", "אתם נתתם להם רובים" , "עקירת יישובים - מלחמת אחים", ועוד. הכרזות הודבקו חזור והדבק ברצף, לכדי רצועות של עשרות מטר-רץ, לאורך גדרות פח שמפרידות בין אתרי בנייה למתחם הציבורי. הנחת היוזמים היתה שהכרזה הבודדת איבדה את כוחה במבחן סף הרגישות של הקהל, והעברת מסרים מחייבת "התאמה דרוויניסטית".

הציבור נאנס לאינטראקציה עם  מסרים שעשו שימוש מניפולטיבי באימה והציעו פתרונות פשטניים וקליטים בתקופה שהביקוש לפתרונות היה דחוף כל כך. באותה תקופה הוקמו קירות המגן בשכונת גילה, לוחות בטון מזוין שהוצבו בצמידות זה לזה, לאורך הרחובות המועדים לצליפות מבית ג'אלה. פרויקט המיגון, שנועד להבטיח את שלום תושבי השכונה, ספג משום מה את זעמם. כתובות גרפיטי ענקיות על חומות המגן קראו "להפציץ את בית ג'אלה עכשיו", "להיכנס בהם". העירייה, שביקשה "לרכך" את האווירה, הטילה על כמה ציירים לצייר על קירות המיגון את הנוף המוסתר מאחוריהם. במלים אחרות: להשיב לגילה את הנוף הגזול של בית ג'אלה.

כתובות ההסתה כוסו בציורים אימפרסיוניסטיים. בית ג'אלה, כפי שהיא מתועדת על קירות המיגון, מזכירה עיירה בטוסקנה. שום רמז לרובים הצולפים ממנו. גם אם כל זה אינו  אלא אחיזת עיניים, קיטש מגויס לצורך הסחת דעת, נראה שהציור עשה בכל זאת את החיים ליותר נסבלים. העובדה היא שהתושבים כיבדו את היצירות והפסיקו לקשקש על קירות. הקירות המצוירים הפכו לאטרקציה. אוטובוסים עם תיירים נוהגים לעצור לאורכם  לקבל הדגמה מאוירת על הקונפליקט במזרח התיכון.

על חומת "עוטף ירושלים", המוקמת בימים אלה בתוואי מעורר מחלוקת,  מופיעות כתובות בעברית, ערבית ואנגלית: "חומת האפרטהייד", בצד "fuck the wall". "היידה לכיבוש" בצד welcome to abu-dis ghetto”". "שרון ובניו בע"מ" בצד "Sharon lies to his own people".  "תחי פלסטין" בצד "no for another wailing wall", וfrom Warsaw ghetto to abu-dis ghetto"". בהתכוונות מודעת  למצלמות הטלביזיה הזרות מעבירים תושבי אבו דיס מסרים בשפה המובנת לקהל הצופים שלהן, אם תרצו - מן המצר קראתי לעולם הנאור שייתן דעתו על  מה שמתחולל כאן.

עוד תופעה שמתמסדת בשנים האחרונות היא שימוש בשבלונות. זו טכניקה הכרוכה בתכנון, והיא מערערת את המחשבה שגרפיטי הוא זעקה ספונטנית של מי שמתפוצץ מרוב מסרים. מרססי השבלונות הם חבורה של דוברים מטעם עצמה, בעלת סדר יום אנרכיסטי הפועלת במרכז העיר, המושבה הגרמנית  ואזור הסינמטק, ומרססת התחכמויות שטותניקיות ואירוניות המדיפות ניחוח תל אביבי מרענן כמו "בפברואר כדאי לקנות פילים", "שבלונות לפחדנים", "לך אל נמלה הצל, תתעסק עם מישהו בגודל שלך", "חבל על כל טיפה - תפסיק לצחצח שינים".

ריסוס באמצעות שבלונות נעשה אופנה גם ברחוב החרדי. היא התפשטה במקביל להפצת סטיקרים, המודפסים באותה אות וקוראים לאנשים לבטוח בשם בימים קשים אלו ("אבינו שבשמים אנחנו בוטחים בך", "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים"). אין בכתובות ברחובות האלה ההומור בעל הנטייה הפדגוגית-משהו: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל - תאמין שאפשר לתקן"; "עיקר הצרות מחוסר צניעות", ו"צו השעה - אהבת חינם".

פן משעשע בציד גרפיטי הוא צירופים אירוניים, משהו שהעיר הזאת מזמנת למכביר: "מי לאדוני אלי" על  קיר מועדון הזימה באומן 17;  "ויאמר אדוני אהבתי אתכם" כנספח ל"החלה עונת הקיץ בליפסטיק", על תריס פח-גלי של חנות תמרוקים ברחוב קינג ג'ורג'. "כהנים - סעו בנתיב השמאלי" על תקן של תמרור תנועה בכביש 1; או כרזת בד מתייבשת על חבל כביסה ועליה "רק התנ"ך הוא מפת הדרכים של העם היהודי".

פה ושם אני פוגשת אמירות אופטימיות או מרעננות כמו "תרים את הראש - תראה פרפר", "הלוואי ויכולתי לתקן אותך", "אנשים לבושים יודעים שמתחת הם עירומים", "יוחזר  העירה ברוך ג'מילי".

פה ושם דיאלוג מחיקות בין תומכים ומתנגדים: "כהנא צדק" שונה ל"כהנא צחק" או "כהנא מניאק".  "אין ערבים - אין פיגועים" שונה ל"אין ציונים - אין פיגועים" או "אין שמאלנים - יש פיגועים", ו"הגימנסיה קיימת - יש פיגועים". "גירוש לערבים" עודכן ל"גיבוש לערבים".

תוחלת חייה של כתובת פוליטית בירושלים תלויה בגודש ועוצמת האירועים הפוקדים את העיר. אני צדה אותן בשקיקה, בידיעה שתוך זמן קצר מישהו ימחק או יעוות אותן. דפדוף באוסף המסרים שצילמתי לאורך השנים הוא מסע בהיסטוריה המתהווה, על שמות גיבורי תרבות ופוליטיקאים, כמו שוסטק, יוסף בורג, שאולזון,  ההולכים ונמחקים מהתודעה, ואירועים שהסעירו פעם. מעבר לתאוות  התיעוד והציד, איש לא יוכל  לטעון  שהכתובת לא היתה על הקיר.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד